ר' שמעון אומר: כל זמן שהיא תובעת כתובתה — היורשין משביעין אותה, ואם אינה תובעת כתובתה — אין היורשין משביעין אותה.

א גמרא סבר [חשב] רמי בר חמא למימר [לומר] ששבועה זו של הפוגמת כתובתה שבועה דאורייתא [מן התורה היא, שהיא שבועת המודה במקצת, דקא טעין [שהוא טוען] שפרע לה מאתים וקא [והיא] מודה ליה [לו] במאה, הויא ליה [הרי זו] הודאה במקצת הטענה, וכלל הוא: כל המודה במקצת הטענה ישבע מדין תורה.

אמר רבא: שתי תשובות בדבר כדי לדחות סברה זאת: חדא [אחת] היא — שכל הנשבעין שמקור חובתם להשבע בתורה, נשבעין ולא משלמין, כלומר, שאדם נשבע רק לפטור את עצמו מתשלום תביעה, ואילו היא במקרה זה נשבעת ונוטלת. ועוד: הלא כלל הוא שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. שאין שבועה מן התורה אלא לגבי מטלטלין, ולא על קרקעות ואם יש בתביעה גם צד של שעבוד קרקעות — אין מקום לשבועת המודה במקצת, והרי בכל כתובה יש שעבוד קרקעות!

אלא אמר רבא: שבועה זו היא מדרבנן [מדברי סופרים], ומדוע תיקנו אותה — כי דפרע [זה שפורע] — דייק [מדייק] וזוכר היטב, אבל דמיפרע [זה שפורעים לו כסף] — לא דייק [איננו מדייק], וכיון שהבעל טוען שפרע, ודאי זוכר היטב ורמו רבנן [והטילו חכמים] חובת שבועה עלה [עליה] כי היכי דתידוק [כדי שתדקדק] ותיזכר בדבר.

ב איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: פוגמת כתובתה בעדים, שאומרת שנפרעה כבר חלק מכתובתה בפני עדים, מהו הדין? האם לומר שאם איתא [יש] מקום לומר דפרעה [שפרע לה] את שאר הכתובה — בעדים הוה פרע [היה פורע] לה, וכיון שאין לו עדים על השאר — הרי זו הוכחה שלא קיבלה יותר ואינה צריכה להשבע, או דלמא [שמא] איתרמויי איתרמי ליה [נזדמן לו] הדבר אז שהיו עדים בשעת פרעון, ואת שאר הכתובה פרע לה שלא בפני עדים, וצריכה להשבע על החלק האחר?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: כל הנשבעין שמקור חובתם להשבע בתורה — נשבעין ולא משלמין. ואלו נשבעין ונוטלין: השכיר שתובע את שכרו מבעל הבית ובעל הבית טוען שכבר פרעו, והנגזל, שראוהו נכנס לבית של אחר, וכשיצא ראוהו שמסתיר כלים תחת בגדיו, ולאחר מכן טען בעל הבית שנגנבו ממנו כלים, והנחבל שתובע דמי פיצויים מן החובל בטענה שחבל בו והנתבע טוען שלא חבל בו כלל ועיקר, ומי שכנגדו, הצד האחר העומד כנגדו בבית הדין, שהיה צריך להשבע, והוא חשוד על השבועה, וחנוני התובע חובו על סמך הרשום בפנקסו, והנתבע טוען שלא נתחייב לו כלל, והפוגם שטרו שלא בעדים. ומכאן נדייק ונאמר כי דווקא זה הפוגם שטרו שלא בעדים — אין [כן] חייב בשבועה, ואולם זה הפוגם שטרו בעדים — לא נשבע כלל!

ודוחים: בלשון לא מיבעיא [נצרכה] קאמר [אמר], ובאופן זה: לא מיבעיא [נצרכה] לומר שאם נפרעה חלק בעדים שודאי צריכה שבועה, אבל שלא בעדים אימא תיהוי [אמור שתהיה] כמשיב אבידה, שהרי אין לו עדים שפרע, ואם היא הודתה מעצמה, נחשוב אותה כאילו השיבה לו אבידה, ותשקול [ותיקח] את השאר בלא שבועה כדין כל משיב אבידה שאינו צריך להשבע שלא נטל חלק מן המציאה לעצמו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו בזה צריכה שבועה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: הפוגמת כתובתה ומדייקת בסכום עד פחות פחות משוה פרוטה, שאומרת בדיוק גמור כמה נטלה, ולא רק סכומים גדולים אלא אף סכומים קטנים מאד, מהו הדין? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: כיון דקא דייקא כולי האי [שהיא מדייקת כל כך], ודאי קושטא קא אמרה [אמת היא אומרת], או דלמא [שמא] איערומי קא מערמא [מערימה היא]? שאלה זו לא נפתרה, והריהי תיקו [תעמוד] במקומה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: פוחתת כתובתה, שאומרת שסכום הכתובה לא היה כסכום הרגיל, או כסכום הכתוב בשטר הכתובה אלא פחות מזה, מהו הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים] כי היינו [זו היא] הפוגמת, ואין הבדל בדין ביניהן, או דלמא [שמא] יש לחלק, שהרי פוגמת מודיא [מודה] במקצת היא, ואילו הא לא קא מודיא [זו אינה מודה] במקצת היא, ובכלל טוענת שלא קיבלה כלל, אלא שמעיקר הדבר סכום התביעה שלה היה קטן יותר.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: פוחתת כתובתה — תפרע שלא בשבועה. כיצד? היתה כתובתה אלף זוז, ואמר לה "התקבלת (קיבלת) כתובתיך" והיא אומרת "לא התקבלתי (קיבלתי) כתובתי, ואולם הכתובה אינה אלא מנה" — הרי זו נפרעת שלא בשבועה.

ושואלים: אם סומכים על דבריה, במאי גביא [במה היא גובה] בעצם? בהאי שטרא [בשטר זה] של כתובה? הלא האי שטרא חספא בעלמא [שטר זה חרס סתם] הוא, שהרי היא עצמה מודה שהשטר אינו שטר, שהרי הסכום שכתוב בו אינו אמיתי! אמר רבא בריה [בנו] של רבה: באומרת "אמנה (הסכם של נאמנות) היתה לי ביני לבינו", שאף שכתוב בו סכום גדול, לא אתבע אותו אלא בסכום קטן יותר, אבל השטר היה שטר אמיתי.

ג שנינו במשנה: היה עד אחד מעידה שהיא, הכתובה, פרועה — נשבעת האשה שעדיין לא נפרעה כתובתה כלל. סבר [חשב] רמי בר חמא למימר [לומר] כי מה שהיא נשבעת היא שבועה דאורייתא [מן התורה], דכתיב [שנאמר]: "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת" (דברים יט, טו), ומכאן מדייקים: לכל עון ולכל חטאת הוא שאינו קם, שאין עדות עד אחד מספיקה לצורך זה, אבל קם הוא לשבועה. שלענין שבועה, עדות עד אחד יש בה כדי לחייב את הצד שכנגד בשבועה. ואמר מר [החכם]: כל מקום שהשנים, שני עדים שהיו מעידים כנגדו, מחייבין אותו לשלם ממון — עד אחד שמעיד כנגדו מחייבו שבועה.

אמר רבא: שתי תשובות בדבר, לדחות את הסברה שמדובר בשבועה מן התורה: חדא [סיבה אחת]: שכל הנשבעין שמקור חובתם להשבע בתורה, נשבעין ולא משלמין, והיא במקרה הזה הלא נשבעת ונוטלת. ועוד: הלא כלל הוא שאין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות, והכתובה יש בה גם שעבוד קרקעות.

אלא אמר רבא: שבועה זו מדרבנן [מדברי חכמים] היא כדי להפיס (לפייס, להרגיע) דעתו של בעל, שכיון שיש עד שמעיד כנגד דבריה, רצו חכמים שתנוח דעתו של הבעל ותיקנו שתישבע, כדי שיהיה בטוח שאינו משלם לחינם.

אמר רב פפא: