בעורר, שמיד כאשר בא השותף לקחת את החלק שהובטח לו, מערער הנותן ואומר שלא כתב אלא כדי להימנע ממריבה. אבל בעומד, שכבר החזיק השותף בקרקע זו, והנותן מתחרט ורוצה להוציאו ממנה, אומרים אנו כי מגופה של קרקע קנו מידו, ואינו יכול עכשיו לחזור בו.

אמר אמימר: הלכתא [הלכה היא]: מגופה של קרקע קנו מידו. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: האם דבריך נאמרו ביחס לעורר או ביחס לעומד? למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] משאלה זו — לכ דברי רב יוסף, אבל לרב נחמן בכל מקרה הקנין הוא מגופה של קרקע. אמר ליה [לו] אמימר: לא שמיע [נשמע] לי מה שאמר רב יוסף. ומסבירים, כלומר: לא סבירא לי [איני סבור כן], שאיני מקבל את דברי רב יוסף.

א שנינו במשנה שאם כתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך", לא סילק את עצמו לא מן הפירות ולא מן הירושה. ומסבירים: אם כן, למה כתב לה וכו' — רק כדי לתת לה רשות למכור את הנכסים אם תרצה. ושואלים: כיון שיש תוקף לויתור זה של הבעל, ותימא ליה [ותאמר לו האשה]: מכל מילי [דבר] סליקת נפשך [סלקת עצמך], שהרי נוסח זה הוא כללי, ואפשר להבינו כויתור על כל הזכויות! אמר אביי, נוקטים אנו בכלל: יד בעל השטר על התחתונה. שאנו מפרשים כל שטר באופן כזה שההתחייבות בו תהיה הקטנה ביותר. ואף כאן אנו מפרשים את ויתורו של הבעל לדבר הפחות ביותר.

ושואלים: אם כך, ואימא [ואמור] שסילק עצמו מפירי [מפירות], שהרי מתנה או מכירה של הקרקע כולה היא דבר גדול וביחס לזה הפירות הם רק סכום קטן, ומדוע לא נאמר שדווקא מן הפירות סילק את עצמו? אמר אביי: משל הוא בפי האנשים: "בוצינא [קישוא] הנמצא ביד טב מקרא [טוב מדלעת] שתבוא לאחר זמן", ולכן אנו מניחים שזכותו בפירות עכשיו חשובה לו יותר מאשר אפשרות של מכירה שעשויה לבוא רק בעתיד.

ושואלים: ואימא [ואמור] שמירושה רוצה לסלק את עצמו, שהוא הפחות, שהרי ייתכן שימות עוד לפניה! אמר אביי: מיתה שכיחא [מצויה], אבל מכירה לא שכיחא [אינה מצויה], שאין אדם נוהג למכור ירושת אבותיו, וכי מסליק איניש נפשיה [וכאשר מסלק אדם עצמו] אנו מפרשים שהוא מסלק עצמו ממילתא דלא שכיחא [מדבר שאינו מצוי], אבל ממילתא דשכיחא לא מסליק איניש נפשיה [מדבר שמצוי אין אדם מסלק עצמו]. רב אשי אמר טעם אחר, שאנו מדייקים בלשון השטר, שאמר בו "דין ודברים אין לי בנכסייך" — משמע ולא בפירותיהן, וכן "בנכסייך" משמע בחייך שהם שייכים לך — ולא לאחר מיתה.

ב שנינו במשנה שאם כתב לה "בנכסיך ובפירותיהן" — אינו אוכל פירות. ואילו ר' יהודה אומר: לעולם הוא אוכל פירי פירות. ועל זה תנו רבנן [שנו חכמים]: אלו הן פירות ואלו הן פירי פירות? דוגמא: הכניסה לו קרקע ועשתה הקרקע פירות — הרי הן פירות. מכר פירות שהיו לה ולקח (קנה) מהן קרקע, ועשתה קרקע זו פירות — הרי הן פירי פירות.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: לדעת ר' יהודה שהנוסח של סילוק גמור הוא כשכותב "בפירותיהן ובפירי פירותיהן עד העולם", האם הביטוי "פירי פירות" דוקא [הוא המדוייק] ובעצם די בנוסח זה, או דלמא [שמא] "עד עולם" דוקא [הוא המדוייק], או דלמא תרוייהו [שמא שניהם] דוקא (במדוייק) נאמרו, ואם לא אמר את שניהם — לא סילק את עצמו לגמרי?

ומבררים: אם תמצי [תרצה] לומר כי "פירי פירות" הוא דוקא (במדוייק), אם כן תוספת לשון זו שנקטה המשנה "עד עולם" למה לי? ואפשר לפרש: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] התנא שכיון שכתב לה "פירי פירות" הרי זה כמאן דכתב [כמי שהיה כותב] לה "עד עולם" דמי [נחשב], אבל באמת אין זה מעכב אם לא הוסיף מילים אלו.

ומן הצד האחר אם תמצי [תרצה] לומר ש"עד עולם" דוקא הוא הלשון המדוייקת "פירי פירות" למה לי? — על כך יש להסביר כי הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: אף על גב [אף על פי] שכתב לה "פירי פירות", אי [אם] כתב לה והוסיף "עד עולם" — אין [כן], הרי זה סילוק גמור, אי [אם] לא כתב כן — לא סילק עצמו לגמרי, אלא אוכל פירי פירי פירות.

ואם תמצי [ואם תרצה] לומר כי תרוייהו [שניהם] דוקא (במדוייק), תרתי [שניהם] שני ביטויים למה לי? על כך מסבירים: צריכא [צריך] לכתוב אותם, דאי כתב [שאם היה כותב] לה רק "פירי פירות" ולא כתב [היה כותב] לה "עד עולם", הוה אמינא [הייתי אומר] כי פירי פירות הוא דלא אכיל [שאינו אוכל] אבל פירא דפירי פירות אכיל [פירות של פירי פירות אוכל] — להכי איצטריך [לשם כך הוצרך לומר] גם "עד עולם", לומר שכל דבר שהוא שמקורו בנכסים אלה בכלל זה. ואי כתב [ואם היה כותב] לה רק "עד עולם", ולא כתב [היה כותב] לה "פירי פירות", הוה אמינא [הייתי אומר] כי לעולם על הפירות קאי [הוא עומד, מתייחס], שכוונתו שבפירות אין לו לעולם דין ודברים, אבל בפירי פירות יש לו עדיין זכות, להכי איצטריך [לשם כך הוצרך לכתוב] גם "פירי פירות".

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו, כתב לה בנוסח זה: "דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירי פירות", מהו שיאכל פירות עצמם? וצדדי השאלה: האם מפירי פירות סליק נפשיה [סילק את עצמו], ואילו מפירי [מפירות עצמם] לא סליק נפשיה [סילק עצמו], שהרי לא הזכירם, או דלמא [שמא] מכל מילי [דבר] סליק נפשיה [סילק עצמו]? ש"פירי פירות" כוללים גם את הפירות עצמם.

ומשיבים: פשיטא [פשוט] שמכל מילי [דבר] סליק נפשיה, דאי אמרת [שאם אומר אתה] שרק מפירי פירות סליק נפשיה [סילק את עצמו], ואילו מפירי [מפירות עצמם] לא סליק נפשיה [מסלק עצמו], כיון דאכלינהו [שהוא אוכל] את הפירות, פירי פירות מהיכא [מהיכן יהיו]?

ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שסילק את עצמו מהפירות — הא דתנן [זו ששנינו במשנה] שר' יהודה אומר: לעולם הוא אוכל פירי פירות עד שיכתוב לה "ומפירות פירותיהן עד עולם". אפשר להקשות באותו אופן: כיון דאכלינהו לפירי [שאוכל הוא עצמו את הפירות], כשלא נסתלק מהם, אם כן פירי פירות מהיכא [מהיכן] יש לו? אלא צריך לומר בדשיירא [בזמן ששיירה] היא מן הפירות ולא השתמשה בהם ומן המותר הזה קנו קרקע, ומפירות קרקע זו הוא אוכל פירי פירות, אם כן הכא נמי בדשייר [כאן גם כן מדובר באופן ששייר] מן הפירות, ומכרו שיור זה וקנה קרקע ובפירי פירות אלה אין לו זכות. ואם כן לא נפתרה השאלה.

ג שנינו במשנה ש רבן שמעון בן גמליאל אומר שאף על פי שכתב לה "דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן בחייך ובמותך" — מכל מקום יורשה, משום שתנאו בטל, מפני שמתנה על דברי תורה. אמר רב: הלכה למעשה כרבן שמעון בן גמליאל שהבעל יורש את אשתו, ולא מטעמיה [מטעמו], כלומר, לא מפני הטעם שאמר רבן שמעון בן גמליאל.

ושואלים: מאי [מה פירוש] הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ולא מטעמיה [מטעמו]? מה היא סברתו של רב בענין זה? אילימא [אם תאמר] כי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאמר שאם מתה יירשנה, ולאו מטעמיה [ולא מטעמו]; שאילו רבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור] שהמתנה על מה שכתוב בתורה — תנאו בטל, ורב סבר [סבור] שתנאו קיים. ואולם, קסבר [סבור] רב כי ירושת הבעל איננה מן התורה אלא דרבנן [מדברי סופרים] היא, ודווקא משום כך התנאי בטל, כי חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, וגזרו שלא תתבטל ירושת הבעל כלל.