התם [שם] במומים האמורים במשנתנו, כי אמרה "הוינא בהדיה" [כאשר היא אומרת "רוצה אני שאהיה איתו"] — שבקינן [מניחים אנו] לה ואין כופים אותו לגרשה. הכא, אף על גב דאמרה "הוינא בהדיה" [כאן, באשה שלא ילדה עשר שנים, אף על פי שהיא אומרת "רוצה אני שאהיה איתו"] — לא שבקינן [אין מניחים] לה, מפני שאין בעלה מקיים מצות פריה ורביה. ומקשים: והרי מוכה שחין דאף על גב דאמרה "הוינא בהדיה" [שאף על פי שהיא אומרת "רוצה אני שאהיה איתו"] — לא שבקינן [אין מניחים] לה. דתנן [שכן שנינו במשנה]: חוץ ממוכה שחין, מפני שהשחין ממקתו (מרקיבה את בשרו). וקתני [ושנה אותה] במשנה זו, ומשמע שלא זה הטעם!

ומסבירים: בכל זאת יש לחלק ביניהם; התם כי אמרה "דיירנא בהדיה בסהדי" [שם במוכה שחין כאשר היא אומרת "מוכנה אני לדור איתו בעדים"], שלא אתייחד עימו אבל אשאר אשתו — שבקינן [מניחים אנו] לה. הכא אף על גב דאמרה "דיירנא בהדיה בסהדי" [כאן אף על פי שהיא אומרת "אגור איתו בעדים"] — לא שבקינן [אין אנו מניחים] לה, אלא כופים אותו לגרשה.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: שח לי זקן אחד מאנשי ירושלים: עשרים וארבעה סוגים של מוכי שחין הן, וכולן אמרו חכמים שהתשמיש קשה להן, וסוג מוכי השחין הנקראים בעלי ראתן — קשה מכולן. ושואלים: ממאי הוי [ממה נעשה] מום זה? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שהקיז דם ושימש מיטתו מיד אחרי כן — הויין לו בנים ויתיקין [יהיו לו בנים חלושים]. אם הקיזו שניהם הבעל והאשה ושימשו מיטתם מיד אחרי כן — הויין [יהיו] לו בנים בעלי ראתן. אמר רב פפא על כך: לא אמרן [אמרנו דבר זה] אלא כשלא טעים מידי [טעם דבר] בין הקזת הדם והתשמיש, אבל אם טעים מידי [טעם דבר] — לית לן [אין לנו] בה, שאין הדבר מזיק.

ושואלים: מאי סימניה [מה סימניו] של בעל ראתן? דלפן עיניה, ודייבי נחיריה, ואיתי ליה רירא מפומיה, ורמו דידבי עילויה [דולפות עיניו, וזבים נחיריו, ויוצא לו ריר מפיו, ונחים זבובים עליו]. ושואלים: ומאי אסותיה [ומה רפואתו] של בעל ראתן? אמר אביי: לוקחים פילא, ולודנא, גירדא דאגוזא, וגירדא דאשפא, וכליל מלכא, ומתחלא דדיקלא סומקא [מיני עשבים, וקליפה מגוררת של אגוז, ומה שגוררים מן העור, וכליל מלכא, ואת המתחל של דקל אדום]. ושליק להו בהדי הדדי, ומעייל ליה לביתא דשישא [ומבשל אותם זה עם זה, ומכניס אותו את האיש לבית של שיש] שהוא אטום לגמרי. ואי לא איכא ביתא דשישא [ואם אין בית של שיש] — מעייל ליה לביתא דשב לבני ואריחא [יכניס אותו לבית שקירותיו בנויים בעובי שבע לבנים ואריח],

ונטיל ליה תלת מאה כסי על רישיה, עד דרפיא ארעיתא דמוחיה [ושופך לו שלוש מאות כוסות ממשקה זה על ראשו, עד שתתרפה גולגולת מוחו], וקרע למוחיה ומייתי ארבע טרפי דאסא [וקורע את מוחו , כלומר, את גולגלתו, ומביא ארבעה עלי הדס] ומדלי כל חד כרעא ומותיב חד, ושקיל בצבתא וקלי ליה [ומרים כל פעם רגל אחת של השרץ הנמצא שם ומניח כל פעם עלה אחד תחת רגל השרץ, ואחר כך לוקח אותו בצבת ושורף אותו]. דאי [שאם] לא שורף אותו — הדר עילויה [יחזור השרץ עליו].

היה מכריז ר' יוחנן: הזהרו מזבובי של (הנמצאים על) בעלי ראתן שהם מעבירים את המחלה. ר' זירא לא הוה יתיב [היה יושב] בזיקיה [במקום שנושבת בו רוח מכיוון בעל ראתן]. ר' אלעזר לא עייל [היה נכנס] באהליה [באהלו]. ר' אמי ור' אסי לא הוו אכלי [היו אוכלים] מביעי דההוא מבואה [ביצים מאותו מבוי] שגר בו בעל ראתן. ואילו ר' יהושע בן לוי מיכרך בהו ועסיק [היה נכרך, כלומר, נדבק בהם ועוסק] בתורה. אמר, נאמר על התורה: "אילת אהבים ויעלת חן" (משלי ה, יט), אם חן מעלה על לומדיה — וכי אגוני לא מגנא [אינה מגינה עליהם] מפני הפורענות?

כי הוה שכיב [כאשר נפטר] ר' יהושע בן לוי, אמרו ליה [לו] למלאך המות: זיל, עביד ליה רעותיה [לך, עשה לו את רצונו] שהוא צדיק גדול וצריכים לעשות את רצונו, שימות באופן הנוח לו. אזל איתחזי ליה [הלך מלאך המות ונראה לו]. אמר ליה [לו] ר' יהושע בן לוי למלאך המות: אחוי [הראה] לי דוכתאי [את מקומי] בגן עדן. אמר ליה [לו]: לחיי [בסדר]. אמר ליה [לו] ר' יהושע בן לוי למלאך: הב (תן) לי את סכינך שבו אתה הורג, דלמא מבעתת לי באורחא [שמא תפחיד אותי בדרך]. יהבה נהליה [נתנה לו]. כי מטא להתם דלייה [כאשר הגיע לשם לגן עדן הרים אותו את ר' יהושע] להראות לו את המקום, קא מחוי ליה [והראה לו]. שוור נפל לההוא גיסא [קפץ ר' יהושע ונפל לאותו צד] לתוך גן העדן.

נקטיה בקרנא דגלימיה [תפס אותו מלאך המות בכנף של בגדו]. אמר ליה [לו] ר' יהושע בן לוי: בשבועתא דלא אתינא [בשבועה, אני נשבע, שאינני בא אליך]. אמר קודשא בריך הוא (הקדוש ברוך הוא): אי איתשיל אשבועתא [אם בחייו פעם אחת נשאל על שבועתו והפר אותה] — ניהדר [שיחזור] למלאך המוות, שאף במקרה זה יוכל להפר שבועתו. אי [אם] לא נשאל — שלא ניהדר [יחזור]. וכיון שלא נשאל מעולם על שבועתו, נשאר בגן עדן. אמר ליה [לו] מלאך המות: על כל פנים הב [תן] לי סכינאי [את סכיני] בחזרה. לא הוה קא יהיב ליה [לא נתן לו], שאמר מוטב שלא יהרוג עוד אנשים. נפקא בת קלא [יצאה בת קול] ואמרה ליה [לו] לר' יהושע: הב ניהליה, דמיתבעא לברייתא [תן לו אותה, שהיא נחוצה לבריות], שהמות הוא חלק מדרך העולם. היה מכריז אליהו קמיה [לפניו]: פנו מקום לבר ליואי [לבן לוי]! פנו מקום לבר ליואי [לבן לוי]!

אזל אשכחיה [הלך ר' יהושע בן לוי ומצאו] את ר' שמעון בן יוחאי בגן העדן דהוה יתיב על תלת עשר תכטקי פיזא [שהיה יושב על שלושה עשר מצעות זהב]. אמר ליה [לו] ר' שמעון בר יוחאי: את הוא בר ליואי [אתה הוא בן לוי]? אמר ליה [לו]: הן. אמר לו ר' שמעון: האם נראתה קשת בימיך? אמר ליה [לו]: הן. אמר לו ר' שמעון: אם כן, אי [אין] אתה בר ליואי [בן לוי], שהוא צדיק גמור וכשיש בדור צדיק גמור אין הקשת נראית בעולם. שהלא היא אות שראוי היה לבוא מבול לעולם בשל חטאי באי העולם, אולם זכות הצדיק מגינה על העולם מפניו. ומעירים: ולא היא, דלא הואי מידי [ואין זה כן, כי אכן לא היתה כלל קשת בימיו], אלא סבר [חשב] ר' יהושע בן לוי: לא אחזיק טיבותא לנפשאי [טובה לעצמי], שאני צדיק כל כך.

כיוצא בזה מסופר: ר' חנינא בר פפא שושביניה הוה [חבירו של מלאך המות היה] והיה מתראה איתו הרבה. כי הוה ניחא נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' חנינא אמרו ליה [לו] למלאך המות: זיל עביד ליה רעותיה [לך עשה לו את רצונו]. אזל לגביה ואיתחזי ליה [הלך אליו ונראה לו]. אמר ליה לו למלאך: שבקי תלתין [הנח לי שלושים] יום עד דנהדר תלמודאי [שאחזור על לימודי]. דאמרי [שאומרים]: אשרי מי שבא לכאן לעולם העליון ותלמודו בידו. שבקיה, לבתר תלתין יומין אזל איתחזי ליה [הניחו, ולאחר שלושים יום הלך ונראה לו]. אמר ליה [לו] למלאך המות: אחוי [הראה] לי דוכתאי [את מקומי] בגן עדן. אמר ליה [לו]: לחיי [בסדר]. אמר ליה [לו]: הב [תן] לי את סכינך דלמא מבעתת לי באורחא [שמא תפחידני בדרך]. אמר ליה [לו] מלאך המות: כחברך בעית למיעבד [כמו חברך, ר' יהושע, רוצה אתה לעשות] לי ולברוח?

אמר ליה [לו] ר' חנינא למלאך המוות: אייתי [הבא] ספר תורה וחזי מי איכא מידי דכתיב ביה [וראה האם יש דבר שנאמר בו] שלא קיימתיה [קיימתיו], ולכן ראוי אני להכנס בחיי, לא כמו ר' יהושע בן לוי. אמר ליה [לו] מלאך המוות: מי איכרכת [האם נכרכת, נדבקת] בבעלי ראתן ואיעסקת [ועסקת] בתורה כמוהו? ומעירים: ואפילו הכי [כך] שלא הגיע לאותה מעלה גדולה, כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] אפסיק ליה עמודא דנורא בין דידיה לעלמא [הפסיק לו, חצץ עמוד אש בינו ובין הכל]. וגמירי [ואנו למודים] דלא מפסיק עמודא דנורא [שאין מפסיק, חוצץ עמוד אש] אלא לחד בדרא [לאחד בדור] או לתרין בדרא [לשנים בדור]. כיון שהיה עמוד האש מפסיק לא יכלו לגשת אליו לטפל בקבורתו.

קרב לגביה [ניגש אליו] ר' אלכסנדרי, אמר: "עשה שיסתלק עמוד האש בשביל כבוד חכמים". לא אשגח [השגיח] בו. והוסיף לבקש: "עשה בשביל כבוד אביך" — לא אשגח [השגיח] בו. "עשה בשביל כבוד עצמך" — ואז איסתלק [הסתלק] עמוד זה. אמר אביי: עמוד זה בא לאפוקי ממאן [להוציא, להבדיל בינו ממי] שלא קיים את כל התורה כולה ואפילו לא חיסר אלא אות אחת ממנה. אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנא: לאפוקי ממר [להוציא, להבדיל, מאדוני] דלא אית ליה [שאין לו] מעקה לאיגריה [לגגו], שתוך כדי הדברים אמר לו דברי מוסר אלה. ומעירים, ולא היא [ואין זה כך], שלא היה לו מעקה, אלא בכלל מיהוה הוה וההיא שעתא הוא דשדייה זיקא [היה לו מעקה אלא באותה שעה הפילו הרוח].

אמר ר' חנינא: מפני מה אין בעלי ראתן בבבל — מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר של היזמי (של כישות). אמר ר' יוחנן: מפני מה אין מצורעין בבבל — מפני שאוכלין תרדין, ושותין שכר, ורוחצין במי פרת, שכל אלה מבריאים את הגוף.