כלה בבית אביה שצריך האב להביא ראיה לדבריו, מי דמי [האם דומה] הדבר לענין החליפין? הרי התם [שם] — מייתי [מביא] האב ראיה ומפיק [ומוציא] כסף מן הבעל, ואילו הכא [כאן] במחליף פרה בחמור — הלא מייתי [מביא] בעל החמור ראיה ומוקים [ומעמיד, משאיר] את הפרה ברשותו, ואולי במצב כזה אינו צריך להביא ראיה.

אמר ר' אבא: הראיה היא מדין כלה בבית חמיה, כלומר, שנכנסה לרשות הבעל. ומקשים: ואכתי לא דמי [ועדיין אינו דומה], כי התם [שם] — הבעל מייתי [מביא] ראיה ומרע ליה לחזקיה [את חזקתו] של האב (חזקת הגוף של הבת), ואילו הכא [כאן] — בעל החמור מייתי [מביא] ראיה ומוקים חזקיה בידיה [ומעמיד את החזקה, חזקת הגוף של החמור, בידו], ואם כן ייתכן שאינו צריך להביא ראיה.

אמר רב נחמן בר יצחק: ראייתו של שמואל היא מדין כלה בבית אביה, ולא מענין הכתובה אלא לענין כסף הקדושין. שצריך האב להביא ראיה כדי שישאר כסף הקידושין בידו.

ולא תימא אליבא דמאן דאמר [ואל תאמר שמדובר לפי שיטת מי שאומר] בכלל כי קדושין לאו [לא] לטיבועין (לטביעה, לאיבוד) ניתנו, שכסף זה ניתן רק לצורך הקידושין, ואם הקידושין בטלים צריכה להחזיר את הכסף. אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי קדושין לטיבועין ניתנו, שכסף הקידושין שניתן לאשה שייך לה בכל מקרה — הני מילי [דברים אלה] אמורים בקידושי ודאי, שאפילו אם אחר כך מגרש אותה או מת אינה צריכה להחזיר את כסף הקידושין, אבל קידושי טעות, אי מייתי [אם מביא] האב ראיה — אין [כן] מחזיק האב בכסף, אי [אם] לא — לא. ומכאן ראיה לשיטת שמואל, שבמקרה של ספק צריך להביא ראיה כדי להשאיר בידו את הכסף שמחזיק.

מיתיבי [מקשים] על שיטת שמואל בדיני חזקה מענין אחר, ששנינו: מחט שנמצאת (נמצאה) בעובי בית הכוסות שבקיבת הבהמה, אם היתה המחט נעוצה רק מצד אחד של בית הכוסות — הרי הבהמה כשרה. ואם היתה משני צדדין, שהיה הנקב מפולש ועובר את כל עובי הדופן — הרי זו טרפה. ועוד: אם נמצא עליה על המחט קורט (משהו) דם קרוש — בידוע שהוא, הנקב, נעשה לפני שחיטה והריהי טריפה, לא נמצא עליה קורט דם — בידוע שהוא לאחר שחיטה וכשירה.

הוגלד פי המכה (הפצע) באותו מקום — בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה אירע הדבר, ואם נמכרה הבהמה לאחר מכן יכול הקונה לטעון שהיה זה מיקח טעות, שלא רצה לקנות טריפה. לא הוגלד פי המכה והמוכר טוען שהבהמה נפצעה ברשות הקונה־הטבח, והקונה־הטבח טוען שברשות המוכר נפצעה — המוציא מחבירו עליו הראיה. ולפי כלל זה אי יהיב [ואם נתן] הטבח כבר דמי [את הכסף] — בעי לאיתויי [צריך להביא] ראיה ומפיק [ומוציא] את הכסף מיד המוכר.

ולשיטת שמואל: ואמאי [ומדוע] נאמר כך? שבעל הבהמה, המוכר, לייתי [יביא] ראיה ונוקים [ויעמיד] את המיקח במקומו כשם שבעל החמור צריך להביא ראיה כדי להשאיר את הפרה ברשותו, ומדוע תהיה חובת הראיה על הטבח?

ומשיבים: שם מדובר בשלא יהיב [נתן] טבחא דמי [הטבח את הכסף] אלא סמך עליו שישלם אחר כך, ובעל הבהמה הוא התובע מן הטבח, והוא הצריך להביא ראיה כדי לקיים את המיקח. ושואלים: מאי פסקא [מה פסקת] שמדובר דווקא במקרה כזה? שמלשון המשנה משמע שכל צד מביא ראיה ונוטל.

אלא מכאן יש לדחות את דברי שמואל, ואכן כי אתא [כאשר בא] רמי בר יחזקאל מארץ ישראל לבבל, אמר: לא תצייתינהו להני כללי דכייל [אל תצייתו תשמעו לאותם כללים שכלל] יהודה אחי משמיה [משמו] של שמואל. אלא הכי [כך] אמר שמואל: כל שנולד ספק ברשותו — עליו הראיה ובמקרה זה על בעל הפרה להביא ראיה. ותנא תונא [והתנא שלנו שנאה] לדין זה בכלה, שאם היתה הכלה ברשות האב — על האב להביא ראיה, ואם הכלה ברשות הבעל — על הבעל להביא ראיה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כו' המוציא מחבירו עליו הראיה, ואי [ואם] עדיין לא יהיב [נתן] הטבח דמי [כסף] בעל בהמה בעי לאיתויי [צריך להביא] ראיה ומפיק [ומוציא את הכסף], ואמאי [ומדוע]? הלא ספיקא [ספק] זה ברשות הטבח איתייליד [נולד], ולפי דברי רמי בר יחזקאל צריך הוא להביא ראיה!

ומשיבים: מדובר שם באופן דיהיב [שנתן] הטבח כבר דמי [כסף], וכיון שהטבח רוצה להוציא את הכסף מיד בעל הבהמה, עליו להביא ראיה. ושואלים: ומאי פסקא [ומה פסקת], מניין לחלק בדברי התנא שמדובר דווקא במקרה זה? ומשיבים: סתמא דמילתא [סתמו של דבר] וכך מנהג העולם, כל כמה דלא יהיב איניש זוזי [שאין אדם נותן זוזים, כסף] — לא יהיב [נותן] איניש חיותא [איש אחר את הבהמה] לשחיטה, ולכן מן הסתם כבר שילם הטבח קודם השחיטה והוא התובע כספו בחזרה.

א שנינו במשנה, וחכמים אומרים: במה דברים אמורים שהבעל יכול לטעון על המומים ולומר שלא ידע עליהם בשעה שקידשה — במומין שבסתר, אבל לא על מומים שבגלוי. אמר רב נחמן: