גופא דעובדא היכי הוה [גוף המעשה איך היה], כיצד הגיעו הדברים לידי כך? אמר ליה [לו]: הכי והכי הוה [כך וכך היה] המעשה וסיפר לו. אמר ליה [לו]: גברא דלא ידע מאי ניהו [אדם שאינו יודע מהו פירוש] "מרזיחא", שלח ליה [שולח לו] לרב הונא מכתב וכותב לו "הונא חברין [חברינו] "? אלא היית צריך לכתוב לו בלשון כבוד, ובצדק נפגע רב הונא. ומסבירים: מאי [מה פירוש] "מרזיחא"? — אבל, דכתיב [שנאמר]: "כי כה אמר ה' אל תבא בית מרזח ואל תלך לספוד ואל תנד להם" (ירמיה טז, ה).

אמר ר' אבהו באותו ענין: מנין לאבל שמיסב בראש כשבאים לנחמו — שנאמר: "אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם" (איוב כט, כה) ותוהים: הלא "ינחם" אחרים משמע, שהמנחם את האבל הוא היושב בראש! אמר רב נחמן בר יצחק: כיון שאין ניקוד במקרא, אפשר לפרשו כאילו "ינחם" כתיב [נאמר], כלומר, כאשר האבל מתנחם הוא יושב בראש.

מר זוטרא אמר: מהכא [מכאן] יש ראיה לדבר: "וסר מרזח סרוחים" (עמוס ו, ז) — מי שהוא מר (ממורמר באבלו) וזח, כלומר, שדעתו זזה ממקומה בגלל אבלו — הוא נעשה שר לסרוחים (ליושבים), לאלה הבאים לבקרו ויושבים איתו.

ולסיכום ההלכה אמר רבא: הלכתא [הלכה היא]: גובים מן היורשים ממקרקעי [מקרקעות] ולא ממטלטלי [ממטלטלים], בין למזוני [למזונות], בין לכתובה, בין לפרנסה, לצורך נדוניה של הבנות.

א משנה המשליש מעות, שמוסר מעות בידי אדם שלישי לצורך נדוניית בתו שיקנה עבורה שדה לכשתינשא, והיא אומרת לאחר שנישאה: נאמן בעלי עלי ותנו לו את הכסף והוא יקנה בו נכסים עבורי — יעשה השליש מה שהושלש בידו, לפי ההוראות שניתנו לו על ידי אביה, והוא יקנה עבורה קרקע, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: אין כל תועלת שהשליש יקנה קרקע, וכי אינה, כלומר, אילו ההשלשה הזו לא היתה כסף אלא שדה ממש בידי השליש, והיא האשה היתה רוצה למוכרה — הלא היתה מוכרת, הרי גם כשלא מכרה, היא, השדה, כאילו מכורה כבר מעכשיו, וכיון שאין דרך להבטיח שהשדה יישאר ביד האשה ולא תמכרנו, הרי גם כשההשלשה היתה במעות רשאית לתיתם לבעלה. ומוסיפים: במה דברים אמורים — בגדולה (מבוגרת), אבל בקטנה, כיון שאין מעשה קטנה כלום — אין שומעים לה.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: המשליש מעות אצל אדם שלישי לחתנו (עבור חתנו) על מנת ליקח (לקנות) מהן שדה לבתו, והיא אומרת: ינתנו המעות האלה לבעלי וישקיע אותם כפי דעתו, אם היה זה מן הנשואין, לאחר שכבר נשאה — הרשות בידה, מן האירוסין — יעשה השליש בכסף כפי מה שהושלש בידו, לפי התנאי שהתנה אביה, והוא יקנה לה שדה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: אם היתה האשה שאמרה זאת גדולה (מבוגרת) — בין מן הנשואין ובין מן האירוסין הרשות בידה. קטנה — בין מן הנשואין בין מן האירוסין יעשה השליש מה שהושלש בידו.

ומבררים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], בין ר' מאיר ור' יוסי, הלכה למעשה? אילימא [אם תאמר] שבענין קטנה מן הנשואין איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה], שר' מאיר סבר כי הרשות בידה, ששומעים לה, ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר] כי אפילו מן הנשואין נמי [גם כן] גדולה — אין [כן], הרשות בידה למסור לבעלה, קטנה — לא.

אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: אבל בקטנה — אין מעשה קטנה כלום. ונברר: הא מאן קתני לה [הלכה זו מי שנה אותה]? אילימא [אם תאמר] כי ר' יוסי שנאה — הא מרישא שמעת מינה [הרי כבר מן ההתחלה של המשנה אתה שומע את הסברה הזו], שכן אמר ר' יוסי: וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה — הרי היא מכורה מעכשיו. אם כן לגבי גדולה שהיא בת זביני [רשות למכירה] — אין [כן] שומעין לה, קטנה דלאו [שלא] בת זביני [רשות למכירה] היא — לא שומעין לה!

אלא ודאי שקטע אחרון זה שיטת ר' מאיר היא, וחסורי מיחסרא והכי קתני [וחסרה המשנה וכך היא שנויה]: יעשה השליש מה שהושלש בידו. במה דברים אמורים — מן האירוסין, אבל מן הנשואין — הרשות בידה. במה דברים אמורים — בגדולה, אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום. הרי שגם לרבי מאיר אין רשות ביד קטנה למסור לבעלה. אלא צריך לומר כי לענין גדולה מן האירוסין איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה], שלדעת ר' מאיר, מן האירוסין אין לה רשות, ולדעת ר' יוסי, כיון שהיא גדולה — שומעים לה.

איתמר [נאמר], שנחלקו אמוראים בהלכה זו, שרב יהודה אמר בשם שמואל: הלכה כר' יוסי, ורבא אמר בשם רב נחמן: הלכה כר' מאיר.

ג מסופר, כי החכם אילפא כאשר לא מינו אותו לראש ישיבה, משום שהיה במקום אחר, ומינו במקומו את ר' יוחנן, חשש שיאמרו שהעדיפו את ר' יוחנן על פניו משום שאינו חכם כמותו, ולכן תלא נפשיה באיסקריא דמכותא [תלה את עצמו בתורן הספינה] ואמר: איכא דאתי דאמר [אם יש מי שיבוא ויאמר] לי מילתא דבי [דבר שנשנה בברייתות הנשנות בבית מדרשם] של ר' חייא ור' אושעיא ולא פשיטנא ליה ממתניתין [אפתור לו אותה ממשנתנו] להוכיח שהיא רמוזה במשנה, נפילא מאסקריא וטבענא [נופל אני מן התורן וטובע], שרצה להראות כמה גדול כוחו בתורה.

אתא ההוא סבא תנא ליה [בא זקן אחד ושנה לו] ברייתא זו: האומר "תנו שקל לבני בשבת (בכל שבוע) ", וראוין לפי צרכיהם ליתן להם סלע (שהוא שני שקלים) — נותנין להם סלע. ואם אמר "אל תתנו להם אלא שקל" — אין נותנין להם אלא שקל בלבד. כי רואים שהקפיד בדבר, ועושים את רצונו. ואם הם נזקקים ליותר — יטלו את השאר מן הצדקה. ואם אמר "אם מתו בני יירשו אחרים תחתיהם", שאם ימותו בקטנותם בלא יורשים תעבור נחלתם לאחרים במקומם, בין שאמר "תנו שקל ", בין שאמר "אל תתנו אלא שקל "— אין נותנים להם אלא שקל, שהרי מדבריו רואים שהוא מקפיד בדבר, ורוצה שתשאר הנחלה גם לאחרים. ושאל אותו: היכן רמוזה הלכה זו במשנתנו.

אמר ליה [לו] אילפא: הא מני [זו כשיטת מי היא]? —