|
טקסט הדף מנוקד
לְמַאי נָפְקָא מִינָּה לְגִיטֵּי נָשִׁים
מַתְנִי' כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא נוֹתְנִים עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים לֹא יִתֵּן עַד שֶׁיִּגְרוֹף אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֵפֶר בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים חַמִּין אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים חַמִּין וְתַבְשִׁיל בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אַף מַחֲזִירִין גְּמָ' אִיבַּעְיָא לְהוּ הַאי לֹא יִתֵּן לֹא יַחֲזִיר הוּא אֲבָל לְשַׁהוֹת מְשַׁהִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְאֵינוֹ קָטוּם וּמַנִּי חֲנַנְיָה הִיא דְּתַנְיָא חֲנַנְיָה אוֹמֵר כֹּל שֶׁהוּא כְּמַאֲכָל בֶּן דְּרוּסַאי מוּתָּר לְשַׁהוֹתוֹ עַל גַּבֵּי כִּירָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גָּרוּף וְאֵינוֹ קָטוּם אוֹ דִילְמָא לְשַׁהוֹת תְּנַן וְאִי גָרוּף וְקָטוּם אֵין אִי לָא לָא וְכׇל שֶׁכֵּן לְהַחֲזִיר תָּא שְׁמַע מִדְּקָתָנֵי תְּרֵי בָבֵי בְּמַתְנִיתִין בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים חַמִּין אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים חַמִּין וְתַבְשִׁיל בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אַף מַחֲזִירִין אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְשַׁהוֹת תְּנַן הָכִי קָתָנֵי כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא מְשַׁהִין עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים לֹא יְשַׁהֶא עַד שֶׁיִּגְרוֹף אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר וּמָה הֵן מְשַׁהִין בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים חַמִּין אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים חַמִּין וְתַבְשִׁיל וְכִי הֵיכִי דִּפְלִיגִי בִּלְשַׁהוֹת פְּלִיגִי נָמֵי בִּלְהַחֲזִיר שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אַף מַחֲזִירִין אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְהַחֲזִיר תְּנַן הָכִי קָתָנֵי כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בְּקַשׁ וּבִגְבָבָא מַחֲזִירִין עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיִּגְרוֹף אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר וּמָה הֵן מַחֲזִירִין בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים חַמִּין אֲבָל לֹא תַּבְשִׁיל וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים חַמִּין וְתַבְשִׁיל בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אַף מַחֲזִירִין הָא תּוּ לְמָה לִי רש"ילגיטי נשים. דקיימא לן בני בבל בקיאין שצריך לכתוב גט לשמה והמביא גט משם אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובני שאר ארצות אין בקיאין וצריך ועכשיו בני בורסיף היא בבל ובבל של עכשיו היא בורסיף והן עמי הארץ כדאמרינן בעלמא (סנהדרין דף קט.) בור שאפי שנטלו מימיו ואני אומר נפקא מינה לגיטי נשים לענין שינה שמו ושמה ושם עירו ועירה פסול וצריך לכתוב שם של עכשיו: מתני' כירה עשויה כעין קדירה ונותנין . קדירה לתוכה: קש. זנבות השבולין: גבבא. הנגבב מן השדה אישטובל''א : גפת. פסולת של שומשמין שהוציא שומנן: עד שיגרוף. הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא בפרק דלעיל שמא יחתה בגחלים: או עד שיתן אפר. על גבי גחלים לכסותם ולצננם: בית שמאי אומרים. נותנין עליה חמין אחר שגרפה דלא צריכי לבשולי דליכא למגזר שמא יחתה: אבל לא תבשיל. דניחא ליה בישוליה ואתי לאחתויי א''נ נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל: לא מחזירין. בשבת דמיחזי כמבשל: אף מחזירין. הואיל וגרוף: גמ' קטום. היינו נתן אפר על הגחלים דאפר מתרגמינן קיטמא: תרי בבי. בית שמאי אומרים חמין וכו' ותו תנא בבא אחריתי נוטלין ולא מחזירין: ומה הן משהין. בגרוף וקטום: פליגי נמי בלהחזיר. את המותר לשהות כגון חמין לבית שמאי וחמין ותבשיל לב''ה: אלא אי אמרת להחזיר תנן הכי קתני. כלומר ע''כ הכי מפרשא: ב''ש אומרים נוטלין ולא מחזירין. ע''כ אתבשיל קיימי דהא שרו בחמין: הא תו למה לי. הא תנא ליה רישא אבל לא תבשיל: תוספותנפקא מינה לגיטי נשים. מה שפי' בקונטרס לענין שינה שם עירו ושם עירה אין נראה לרשב''א דבבל הוא שם מדינה ולא שם העיר כדאמר בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עא.) כל הארצות עיסה לארץ ישראל וארץ ישראל עיסה לבבל וקאמר נמי התם. עד היכן היא בבל ולא אשכחן שום דוכתא עיר ששמה בבל אלא מדינה היא ואין כותבין שם מדינה בגט: מתני' כירה שהסיקוה בקש ובגבבא. נראה לר''י דקש היינו זנבות השבולים שנשאר בשדה הנקרא אשטובל''א בלעז ותבן הוא הנקצר עם השבולת דהכי משמע לקמן בפרק שואל (לקמן דף קנ:) דקאמר בשלמא קש משכחת לה במחובר אלא תבן היכי משכחת לה ומסיק בתבנא סריא והא דאמר בריש המקבל (בבא מציעא דף קג.) גבי מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור משום דאמר ניחא לי דתיתבן ארעאי הוה ליה למימר דתיתקש דהנשאר בקרקע נקרא קש כדפירש רש''י אלא משום דתיתבן משמע טפי לשון זיבול נקט ליה: לא יתן עד שיגרוף. פירש בקונטרס משום תוספת הבל ואין נראה לר''י דאפילו גרופה וקטומה היא מוספת הבל יותר מכמה דברים השנויין בבמה טומנין ועוד דחנניה שרי להשהות אף כשאינה גרופה ולא אסרו מוסיף הבל אלא דוקא בהטמנה אבל להשהות שרי וכשאינה גרופה אסרי רבנן דחנניה משום דילמא אתי לאחתויי: חמין ותבשיל. נראה לר''י דסתם חמין ותבשיל היינו אפי' לא בשיל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי דהא כי מוקי מתניתין להחזיר תנן הוי מתניתין כחנניה דשרי חמין ותבשיל להשהות על גבי כירה אפילו בשאינה גרופה אפילו לא בשיל כל צרכו ולא כרבנן ואמאי ודילמא מתניתין אפילו כרבנן ומתני' בחמין ותבשיל שנתבשלו כל צרכן דמודו רבנן דמשהין ע''ג כירה שאינה גרופה וקטומה אלא ודאי משום דסתם חמין ותבשיל כמאכל בן דרוסאי נמי משמע ומיהו סתם חמין ותבשיל הוי נמי בשיל כל צרכו כדמוכח בסוף שמעתין (דף לח.) גבי קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר אע''פ שיש לדחות ושם אפרש בע''ה ואפילו אי סתם חמין ותבשיל לא הוה בשיל כל צרכו צריך לומר הא דאסרי בית שמאי להחזיר היינו אפילו חמין שהוחמו כל צרכן וכן לבית הלל באינה גרופה מדקאמר בגמרא (דף לח:) ואף רבי אושעיא סבר מחזירין אפילו בשבת דאמר רבי אושעיא פעם אחת כו' והעלנו לו קומקומוס של חמין ומזגנו לו את הכוס והחזרנוהו למקומו ואי לא אסיר בהוחמו כל צרכן מנא ליה דמחזירין אפילו בשבת דילמא הוחם כל צורכו הוה ואם תאמר ואם סתם חמין ותבשיל הוי בין בשיל כל צרכו בין לא בשיל אם כן סברי בית שמאי מצטמק ויפה לו אסור כיון דאסיר תבשיל שבישל כל צרכו ואם כן היכי שרי חמין שלא הוחמו כל צרכן והא יפה לו הוא ואור''י דודאי תבשיל אסרי בית שמאי משום דלעולם יפה לו אע''ג דנתבשל כל צרכו אבל חמין שאין יפה להם אלא עד כדי צרכן אבל מכאן ואילך רע להן כדמוכח לקמן לא אסרי בית שמאי דליכא למיגזר שמא יחתה דבלא חיתוי יוחמו כל צרכן: וב''ה אומרים אף מחזירין. אפילו בשבת מחזירין כדאמר בגמרא ולשון נוטלין נמי משמע דבשבת מיירי דבחול לא הוה צריך למיתני נוטלין ולמאן דאסר להחזיר אסר אפילו בחול לבית הלל כשאינה גרופה ולבית שמאי אפי' בגרופה מדקאמר בגמרא לדברי האומר מחזירין מחזירין אפילו בשבת משמע דעיקר פלוגתא הוי בחול ועוד מדקדק רת מדקאמר לא יתן עד שיגרוף ואי לא יתן לא יחזיר בשבת הוא איך יגרוף או יקטום בשבת והוה ליה למימר אלא אם כן גרף וקטם אלא בחול נמי אסור להחזיר וא''ת מה שיעור הוא נותן לאסור בע''ש דהיכא דסלקו בהשכמה פשיטא דשרי להחזיר ואומר ר''י דמשעה שלא יוכלו להרתיחו מבעוד יום אסור להחזיר ומיהו בשבת אפילו רותח אסור להחזיר למאן דאסר דאי לאו הכי מנא ליה דרבי אושעיא סבר מחזירין אפילו בשבת דילמא קומקמוס של חמין רותח הוה ועוד אומר ר''י דמצינו למימר דבערב שבת נמי אסור להחזיר אפילו רותח משעה שאם היה קר לא היה יכול להרתיח מבע''י וקשה לרשב''א היכי שרי להחזיר קדרה על גבי כירה בשבת והא אמר בפרק המביא כדי יין (ביצה דף לנ: ושם) דביצים וקדרה וחביתא ופוריא מלמטה למעלה אסור משום אהל ואור''י דכי אסרו חכמים אהל עראי ה''מ כשעושה הדפנות תחלה ואח''כ הכיסוי אבל הכא שדופני הכירה כבר עשויות מאיליהן לא אחמור רבנן לאסור ליתן קדרה על גבה ומיהו הא דאמר בהמוצא תפילין (עירובין דף קב.) גבי דיכרי דרב הונא דאמר ליה כרוך בודיא ושייר בה טפח למחר מוסיף על אוהל עראי הוא משמע דבלא שיור אסור אע''ג דהדפנות כבר עשויות אור''י התם משום דדמי אהל טפי אסור אפי' בלא עשיית דפנות אבל קדרה דלא דמי אהל כולי האי לא אסרו חכמים בלא עשיית דפנות: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|