שאפילו בתו, חובה הוא דליכא [שאין] בכך, הא [הרי] מצוה איכא [יש בדבר].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי משנתנו כשיטת ר' יהודה האומר כי מצוה לזון את הבנים וקל וחומר לבנות היא, והכי קאמר [וכך אמר], כך צריך להבין את לשון המשנה: האב אינו חייב במזונות בתו — וכל שכן שאינו חייב לתת לבנו מזונות, הא [הרי] אבל מצוה בבנו איכא [יש] אף על פי שאין חובה, וקל וחומר לבנות. והא דקתני [וזה ששנה] בתו דווקא — הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שאפילו לזון את בתו חובה ליכא [אין] בכך, למרות שלדעתו ברור שיש בכך מצוה כדי שלא יזלזלו בה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי משנתנו היא כדעת ר' יוחנן בן ברוקא האומר כי חובה לזון את הבנות לאחר מיתת אביהן אבל בחייו אין ניזונים ממנו לא בניו ולא בנותיו, והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין אותה: אינו חייב במזונות בתו והוא הדין שאינו חייב במזונות אף לבנו, והוא הדין שאפילו מצוה נמי ליכא [גם כן אין] לא בבנו ולא בבתו, ואיידי [ועל ידי, מכיון] שצריך היה לומר לבסוף שבנות לאחר מיתת אביהן חובה לזון אותן מן הנכסים, תנא נמי [שנה גם כן] לשם הקבלה אינו חייב במזונות בתו בחייו. ואין ללמוד מכאן שאף שאינו חייב יש בכך מצוה, אלא יש להבין שבחייו אין כל התחייבות, ואף לא משום מצוה.

א אמר ר' אילעא אמר ריש לקיש משום (בשם) ר' יהודה בר חנינא: בעיר אושא התקינו חכמים, שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים. איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] האם הלכתא כוותיה [הלכה כמותו] או אין הלכתא כוותיה [הלכה כמותו], כלומר, האם כך פוסקים למעשה שחייב אדם לזון את ילדיו הקטנים? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לכך מן העובדות הללו: כי הוה אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] רב יהודה להתלונן על אב שאינו מפרנס את ילדיו, אמר להו [להם]: יארוד ילדה ואבני מתא שדיא [התנין יולד וולדות ועל בני העיר הוא מטיל] את חובת פרנסתם?! אלא ודאי מן הראוי שהוא יפרנסם.

כי הוה אתו לקמיה [כאשר היו באים לפני] רב חסדא בתביעה כגון זו, אמר להו [להם]: כפו ליה אסיתא בצבורא [הפכו לו מכתשת בציבור] שיהיה לו מקום מוגבה לעמוד עליו, וליקום ולימא [ושיקום אותו אב ויאמר]: עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה [העורב רוצה ודואג לבניו, והאיש הזה, אני, איננו רוצה את בניו]?! כלומר, עליו להצהיר ברבים שהוא רע מן העורבים. לגופה של מימרה זו שואלים: ועורבא בעי בניה [והאם העורב רוצה לפרנס את בניו]? והכתיב [והרי נאמר]: "נותן לבהמה לחמה לבני ערב אשר יקראו" (תהלים קמז, ט), משמע שהוריהם אינם מפרנסים אותם והם ניזונים רק בחסדי ה'! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמרנו שהעורב אינו חס על בניו לתת להם מזונם, הרי זה דווקא בחיורי [בלבנים], כלומר כל עוד בניהם צעירים ופלומתם עדיין לבנה, שאז הם שונאים אותם ומתאכזרים אליהם, ואילו הא [זה] שאמרנו שהם חסים על בניהם ונותנים להם מזונם, הרי זה באוכמי [בשחורים], שלאחר שגדלו ופלומתם שחורה כשל הוריהם, אוהבים הם אותם ודואגים למזונם.

כי הוה אתי לקמיה [כאשר היה בא מעשה כזה לפני] רבא, אמר ליה [היה אומר לו] לאב: ניחא [האם נוח] לך דמיתזני [שיתפרנסו] בניך מצדקה? ומכל העובדות הללו מוכח שאין הלכה כתקנת אושא, שהרי חכמים אלה לא כפו ממש את האב לפרנס את בניו.

ומעירים: וכל זה לא אמרן [אמרנו] שאין כופים את האב לזון את בניו ובנותיו, אלא דלא אמיד [שאינו עשיר] וצריך להתייגע הרבה כדי לפרנס את ילדיו, אבל אם הוא אמיד [עשיר] — כפינן ליה על כרחיה [כופים אנו אותו בעל כורחו] שיפרנס את בניו. כי הא [כמו זה] שרבא כפייה [כפאו] את רב נתן בר אמי שהיה עשיר ואפיק מיניה [והוציא ממנו] ארבע מאה זוזי [מאות זוז] לצדקה, ומכאן שאף בדבר שאין בו חובה מסויימת, מכל מקום אדם אמיד שיכול להרשות לעצמו, כופים אותו בית הדין שיתן, וכל שכן שכופים אותו לפרנס את ילדיו.

ב אמר ר' אילעא אמר ריש לקיש: בעיר אושא התקינו תקנה נוספת: הכותב כל נכסיו לבניו, כלומר, שנותן להם בחייו במתנה את כל נכסיו — הוא ואשתו נזונים מהם בחייהם.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא ואיתימא [ויש אומרים] שהקשה זאת ר' שמואל בר נחמני: מה החידוש שבקביעה זו? הרי גדולה מזו אמרו, שאלמנתו של אדם נזונת מנכסיו גם אם ירשה אותם בתו הנשואה, ולמרות שבעלה זכה בהם ואין אלמנה ניזונית מנכסים המשועבדים לאחר, בכל זאת כאן כדי שלא תפסיד האלמנה לגמרי תיקנו חכמים שתיזון מהם, ואם כן הוא ואשתו בחייו מיבעיא [נצרכה לומר] שמתפרנסים מן הנכסים שנתנו במתנה לבניהם?!

ומהי הלכה זו שהוא מצטט — ששלח רבין באיגרתיה [במכתבו לבבל] הלכות אלה: מי שמת והניח אלמנה ובת היורשות את נכסיו — אלמנתו ניזונת מנכסיו, שהרי זה הוא מתנאי הכתובה. נישאת הבת ומה שירשה הם נכסי מלוג שפירותיהם לבעלה — גם אז אלמנתו ניזונת מנכסיו.

ומה הדין אם מתה הבת ובעלה יורשה? אמר ר' יהודה בן אחותו של ר' יוסי בר חנינא: על ידי (אצלי) היה מעשה שהובאה שאלה זו לדיון לפני חכמים, ואמרו: גם אז אלמנתו ניזונת מנכסיו. שגם במקרה שעברו הנכסים בירושה לבעל אנו אומרים שאין זה מפקיע את זכות האלמנה בנכסים, ואם כן הוא ואשתו מיבעיא [נצרכה לומר]?!

ודוחים: אין זו קושיה, כי יש מקום להבדיל, מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] הוא באלמנה תיקנו דין זה, לפי דליכא דטרח [שאין מי שיטרח] עבור האשה, שהרי נשארה אלמנה לבדה, אבל הכא [כאן] כאשר הוא חי — נטרח לדידיה ולדידה [שיטרח בשבילו ובשבילה] ויפרנס את אשתו מעבודתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין מכריחים אותו לעשות כן, והוא ניזון מן הנכסים.

איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: האם הלכתא כוותיה [הלכה כמותו] או לית הלכתא כוותיה [אין הלכה כמותו]? האם נוהגים כדברי ר' אילעא או לא? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לכך מעובדה זו: שר' חנינא ור' יונתן הוו קיימי [היו עומדים] יחד, אתא ההוא גברא גחין ונשקיה [בא איש אחד התכופף ונישקו] את ר' יונתן אכרעיה [על רגלו], אמר ליה [לו] ר' חנינא: מאי האי [מה זה] למה הוא מכיר לך טובה כל כך? אמר ליה [לו]: אותו אדם כותב נכסיו לבניו הוא, שנתן להם את נכסיו במתנה בחייו,