לרשות הבעל לנשואין, כלומר, שתיכנס לחופה. מסר האב את בתו לשלוחי הבעל שהם יביאוה אל הבעל לחופה — הרי היא מאז המסירה ברשות הבעל. אולם אם הלך האב עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל — הרי היא עדיין ברשות האב, לפי שלא נמסרה לגמרי לחלוטין לרשות הבעל. אבל אם שלחה האב על ידי שליחים אל הבעל, ומסרו שלוחי האב את האשה לשלוחי הבעל — הרי היא מאותה שעה ברשות הבעל.

א גמרא שנינו במשנה שלעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לגמרי לרשות הבעל. ושואלים: מאי [מה] משמעות ההדגשה שלעולם היא ברשות אביה? ומסבירים: לאפוקי [להוציא] מדברי משנה ראשונה. דתנן [ששנינו במשנה]: אם הגיע זמן שקבע הבעל לנישואין ולא נישאו הבנות — הרי הן אוכלות מזונות משלו (משל הבעל) ואוכלות בתרומה אם היה הבעל כהן, משום שמאותו זמן יש להן זכויות כאילו היו נשואות. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] במשנתנו שאין הלכה כשיטת המשנה הראשונה, אלא לעולם הן ברשות האב, עד שייכנסו לחופה ממש.

ב שנינו במשנה שאם מסר האב את בתו לשלוחי הבעל — הרי היא ברשות הבעל. אמר רב: במסירתה היא יוצאת מרשות האב לכל ענין ונחשבת לגמרי ברשות הבעל חוץ מאשר לענין אכילת תרומה, שאם היה הבעל כהן — עדיין אסור לה לאכול בתרומה עד שתיכנס ממש לחופה. ורב אסי אמר: במסירתה היא נחשבת ברשות הבעל אף לתרומה.

איתיביה [הקשה לו] רב הונא לרב אסי, ואמרי לה [ויש אומרים] שהקשה זאת חייא בר [בנו] של רב לרב אסי, הרי שנינו: לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה, ולדברי רב אסי, הרי משמסרה לשלוחי הבעל לנישואין כבר אינה ברשותו! אמר להו [להם] רב: לאו אמינא לכו לא תיזלו בתר איפכא [וכי לא אמרתי לכם אל תלכו אחר ההיפך]?! כלומר, אל תדחו דברים על ידי ראיה ממקור שאין משמעותו ברורה, ואפשר להבינה ולהופכה לכמה צדדים, שהרי יכול רב אסי לשנויי לכו [לתרץ לכם] שכוונת הדברים היא שמסירתה לשלוחי הבעל זו היא כניסתה לחופה, ודין אחד להם.

ושמואל אמר בשיטה אחרת: מסירתה לשלוחי הבעל מועילה רק לענין ירושתה, כלומר, שהבעל יורש אותה אם מתה כאילו כבר נכנסה לחופה.

ריש לקיש אמר: מסירתה מועילה לעניין כתובתה. ומבררים, כתובתה שאמר ריש לקיש מאי [מה] היא: אם תאמר שהכוונה היא דאי [שאם] מתה ירית לה [יורש הוא אותה] וכתובתה בכלל, אם כן היינו [הם הם] דברי שמואל ואין בכך חידוש! אמר רבינא: ריש לקיש בא לומר שכתובתה מאחר מנה, שאם מת הבעל אחרי שאשתו נמסרה לשלוחיו, אף לפני שנכנסה ממש לחופה, אין היא נחשבת עוד כאלמנה מן האירוסין, שכתובתה מאתיים, אלא כאלמנה מן הנישואין שכתובתה רק מנה.

ואילו ר' יוחנן ור' חנינא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מסירתה מועילה לכל ענין, אף לתרומה, שאם הבעל כהן, אוכלת מאותה שעה בתרומה.

מיתיבי [מקשים], ממה ששנינו בתוספתא: הלך האב עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל, או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו עם ארוסה ללין (ללון) בלבד, ולא לשם נישואין, אלא רק כדי לחכות בלילה זה עד שיגיעו למקום מגורי הבעל, אף על פי שכתובתה (הנדוניה שלה) כבר בבית בעלה, אם מתה בינתיים — אביה יורשה, שעדיין איננה נחשבת כמסורה לבעל.

אבל אם מסר האב לשלוחי הבעל, או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשום (לשם) נישואין, אף על פי שכתובתה עדיין בבית אביה שעוד לא נתן אותה לבעל, אם מתה — בעלה יורשה.

במה דברים אמורים — לירושתה, אבל לתרומה אינו כן, שאין אשה שנישאת לכהן אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ממש. ואם כן תיובתא דכולהו [קושיה חמורה של, על, כולם] שכן הברייתא הזו היא כנגד כל שיטות האומרים שמסירתה מועילה גם לענין תרומה! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא].

לעצם דברי הברייתא שואלים: הא גופא קשיא [זה עצמו קשה]: אמרת שאם נכנסה עמו לחצר שלה כדי ללין (ללון) באותו לילה, עדיין היא ברשות אביה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שהיה ברור שהם נכנסים רק ללין שם, הא סתמא [הרי אם נכנסה סתם], הרי זה כאילו נכנסה לשם נישואין. אימא סיפא [אמור את הסוף, ההמשך]: נכנסה עמו לחצר שלו לשם נישואין, ונדייק הא סתמא [הרי אם נכנסה סתם], ולא פירשה שכניסתה לשם נישואין, הרי זה כאילו נכנסה ללין. הרי שהדיוקים מן הרישא ומן הסיפא סותרים זה את זה!

אמר רב אשי: אין לדייק כך, אלא סתמי סתמי קתני [סתמים סתמים שנה] וכך צריך להבין: אם נכנסה סתם לחצר דידה [שלה] — הרי הכוונה שהיא נכנסה ללין בלבד. סתם נכנסה לחצר דידיה [שלו] — ודאי לנשואין נכנסה, אלא אם כן פירשו שהיתה להם כוונה אחרת.

ג תנא [שנה החכם] בברייתא: אם מסר האב את בתו לשלוחי הבעל וזינתה לאחר מכן — הרי זו נידונת בחנק, כדין אשת איש שזינתה, ואינה נידונת בסקילה כארוסה שזינתה. ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שמזמן מסירתה לבעל היא נידונת כאשת איש? אמר ר' אמי בר חמא, אמר קרא [הכתוב]: "לזנות בית אביה" (דברים כב, כא), והרי זה בא לדייק: פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל, ששוב אינה בבית אביה.

ומקשים: ואימא [ואמור] שבא הדבר להוציא מקרה אחר — פרט לזו שנכנסה לחופה ואף על פי שלא נבעלה, שהיא נידונת בשריפה כאשת איש, אבל כשמסרה אביה לבעל עדיין נחשבת זנותה בבית אביה ועונשה בסקילה כארוסה ולא כנשואה!

אמר רבא: אל תאמר שבא הדבר לצורך זה, שכן אמר לי החכם אמי והסביר לי כי חופה בהדיא כתיבא [במפורש נאמרה], כלומר, שזו שנכנסת לחופה נחשבת כאשת איש נלמד מן הכתובים לא על דרך הדיוק, אלא כבר ידוע באופן אחר: שנאמר בענין נערה המאורסה שזינתה "כי יהיה נער בתולה מארשה לאיש" (דברים כב, כג), וכך משמעות הלשון: "נערה" בא להדגיש — ולא בוגרת, "בתולה" — ולא בעולה, "מארשה" — ולא נשואה.

ומעתה נברר מה פירושם של הדברים: מאי [מה] עניינה של "נשואה" זו? אילימא [אם תאמר] שנשואה היא נשואה ממש שנכנסה לחופה ונבעלה כבר, אם כן היינו [הרי היא] מה שכבר אמרנו "בתולה" ולא בעולה! אלא לאו [האם לא] הכוונה במה שאמרו "נשואה" כוונתו שנכנסה לחופה ולא נבעלה, שאם זינתה מיתתה בחנק, כבעולה.