מעשה מחט (חייט) שמלאכתו פשוטה ושוויו מועט — ישלם גם כן שלשים?! אלא ודאי יש לומר שזו היא גזירת התורה, ואינה מבדילה בטיבו של הניזק, ואף באנוסה אפשר לומר כן!

אלא אמר ר' זירא, ודאי שאין הבושת והפגם בכלל החמישים, ויש להוכיח זאת באופן אחר: אילו באו עליה שנים, אחד בא עליה כדרכה, ואחד בא עליה שלא כדרכה, האם יאמרו שמי שבעל בתולה שלימה משלם חמשים, ומי שבעל אותה כשהיא פגומה, שכבר נבעלה מקודם שלא כדרכה, משלם גם כן חמשים? אלא ודאי תשלום חמישים הוא תשלום קצוב של קנס, והשאר משתנה בהתאם לפרטי המעשה. אמר ליה [לו] אביי: גם זו אינה הוכחה, כי אי הכי [אם כך] גבי עבד נמי [גם כן] יאמרו: אם נגח השור עבד בריא — משלם שלשים, ואם נגח עבד מוכה שחין — משלם שלשים?!

אלא אמר אביי, להוכיח באופן אחר שאין הבושת והפגם בכלל החמישים, שכן אמר קרא [הכתוב]: "תחת אשר ענה" (דברים כב, כט), הני [תשלומים אלה] של הקנס הם תחת אשר עינה בלבד, ומכלל זה נלמד דאיכא [שיש] עוד תשלומים נוספים של בושת ופגם שלא נמנו בכתוב זה משום שאינם בכלל העינוי. רבא אמר הוכחה אחרת, אמר קרא [הכתוב]: "ונתן האיש השכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף" (דברים כב, כט), ההדגשה של "השוכב עמה" באה לומר: עבור הנאת שכיבה נותן הוא חמשים, מכלל זה נלמד דאיכא [שיש] עוד תשלומי בושת ופגם שאינם משום הנאת השכיבה, ואותם הוא מוסיף על הקנס.

שואלים בענין אחר: ואימא לדידה [ואמור שאת התשלומים הנוספים הללו ישלם לה] ולא לאביה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "בין אב לבתו בנעריה בית אביה" (במדבר ל, יז), ומכאן למדים: כל שבח נעוריה, כל מה שהיא מרוויחה בנעוריה בכל אופן שהוא — שייך לאביה.

ושואלים: ואלא הא [זו] שאמר רב הונא אמר רב: מנין שמעשה הבת שייכים לאביה — שנאמר: "וכי ימכר איש את בתו לאמה" (שמות כא, ז), מההיקש של בת לאמה למדים: מה אמה מעשה ידיה לרבה (אדוניה), שהרי לכך נמכרה — אף בת מעשה ידיה לאביה. אולם הוכחה מסובכת זו למה לי? תיפוק ליה [תצא לו] ההוכחה במישרין מ"בנעריה בית אביה"! אלא, ודאי אין ללמוד מן הכתוב "בנעוריה בית אביה" כי ההיא (אותה הלכה) בהפרת נדרים הוא דכתיב [שנאמר], שלענין נדרים שנדרה הרי היא ברשות האב, בהיותה בנעוריה בבית אביה, ואביה מיפר לה את נדריה, אבל אין ללמוד מכאן לענין ממונות,

וכי תימא נילף מיניה [ואם תאמר נלמד מכאן] שכשם שלענין נדרים היא ברשות אביה, כך לענין ממון היא ברשות אביה, הרי זה בניגוד לכלל שממונא מאיסורא לא ילפינן [ממון מאיסור אין אנו למדים], וכי תימא נילף מקנסא [ואם תאמר נלמד מקנס], שכשם שמפורש בתורה שהקנס מגיע לאביה, אף ממון המגיע לה ממעשה ידיה גם הוא לאביה, אולם דבר זה הוא כנגד הכלל שממונא מקנסא לא ילפינן [דין חיוב ממון מקנס אין אנו למדים], שקנס הוא חידוש לעצמו, ואיננו מלמד לגבי שאר חיובי ממונות. אלא יש לומר כי מסתברא [מסתבר] על פי ההגיון, כי של אביה הוי [הוא] תשלום בושת ופגם, כיון דאי בעי [שאם היה רוצה] הלא מסר לה (אותה) לנישואין למנוול ומוכה שחין, והיתה לה בושת על ידי כך, וכיון שבושתה תלויה בו, לכן התשלום עבור בושת, שלו הוא.

א נאמר במשנה שלגבי פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת, ורואים בכמה פחת מחירה. ושואלים: היכי שיימינן לה [איך אומדים אותה] לענין זה? אמר אבוה [אביו] של שמואל: אומדין כמה אדם רוצה ליתן ולהוסיף בין שפחה בתולה לשפחה בעולה לשמשו (לשרת אותו).

ותוהים: שפחה בעולה לשמשו מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה] אם בתולה היא או בעולה היא? שכיון שמשתמש בה לעבודה בלבד מה ההבדל עבורו אם היא בתולה או בעולה? אלא ההבדל בין שפחה בעולה לשפחה שאינה בעולה הוא באופן שרוצה להשיאה לעבדו. ושואלים עוד: ולעבדו מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה] מה איכפת לו איזו שפחה תהיה נשואה לעבד? ומשיבים: בעבד שיש לו לרבו קורת רוח הימנו והאדון רוצה לעשות לעבד גם כן נחת רוח, ולכן רוצה לחפש עבורו שפחה בתולה דווקא, וכיוון שיש הבדל במחירה, ההבדל הזה הוא סכום הפגם שיש לשלם לאנוסה.

ב משנה כל מקום שיש מכר, כלומר, בזמן שיש זכות לאב למכור את בתו לאמה, כשהיא קטנה — אין קנס אם נאנסה. וכל מקום שיש קנס, כלומר, שהיא נערה — אין מכר, אין זכות לאב למכור. ופירוט הדברים: קטנה — יש לה מכר, שהיא נמכרת על ידי האב ואין לה קנס, נערה — יש לה קנס ואין לה מכר. הבוגרת — אין לה לא מכר ולא קנס.

ג גמרא אמר רב יהודה אמר רב: משנה זו דברי ר' מאיר היא, אבל חכמים אומרים: יש לה קנס גם במקום שיש בה מכר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: קטנה מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות (שאז נעשית נערה) — יש לה מכר ואין לה קנס. משתביא שתי שערות עד שתיבגר — יש לה קנס ואין לה מכר, אלו דברי ר' מאיר. שהיה ר' מאיר אומר כלל: כל מקום שיש מכר — אין קנס, וכל מקום שיש קנס — אין מכר. וחכמים אומרים: קטנה מבת שלש שנים ויום אחד ועד שתיבגר — יש לה קנס.

תחילה תוהים על לשון חכמים בברייתא: קנס — אין [כן], מכר — לא?! האם לדעתם אין רשאי למכור אותה לאמה כשהיא קטנה? אלא אימא [אמור, תקן]: אף קנס יש לה במקום שיש בה גם מכר. אמר רב חסדא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר? — אמר קרא [הכתוב] באונס: "ולו תהיה לאשה" (דברים כב, כט) — במהוה (במשיאה) עצמה הכתוב מדבר. שהיא בגיל שיכולה להשיא את עצמה, ואם כן צריכה היא להיות לפחות נערה, הנחשבת כבת דעת וברשות עצמה. ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה טעמם? — אמר ריש לקיש: אמר קרא [הכתוב] "נערה" והכתיב שם הוא "נער", וכתיב חסר זה בא ללמד שאפילו קטנה במשמע.

מספרים: שמעה [שמע את ההלכה הזאת] רב פפא בריה [בנו] של רב חנן מהמקום הנקרא בי כלוחית, אזל [הלך] ואמרה קמיה [לפני] רב שימי בר אשי. אמר ליה [לו] רב שימי: אתון, אהא מתניתו לה [אתם, על זה, על בעיה זו אתם שונים אותה] את השמועה הזאת, אנן, אהא מתנינן לה [אנו, לפי מסורות שבידינו, על דבר זה אנו שונים אותה], שאמר ריש לקיש: המוציא שם רע על הקטנה פטור מקנס, שנאמר: "ונתנו לאבי הנערה" (דברים כב, יט), "נערה" בכתיב מלא דיבר הכתוב. ללמד שדין זה הוא רק בנערה ולא בקטנה, משמע שאם המלה כתובה חסר, היינו למדים שאף קטנה בכלל זה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אדא בר אהבה: טעמא [הטעם, דווקא] דכתב רחמנא [שכתבה התורה] "נערה" מלא, הא לאו הכי הוה אמינא [הרי לולא זה הייתי לכאורה אומר] שאפילו קטנה בכלל דין זה? אולם איך אפשר לומר כך? והא כתיב [והרי נאמר]: "ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנער. והוציאו את הנער אל פתח בית אביה וסקלוה" (דברים כב, כ-כא), ש"נער" בכתיב חסר נאמרה כאן, וחייבים לומר שכאן מדובר בנערה שהיא כבר בת דעת ובת עונשין, שהרי קטנה לאו בת עונשין היא! אלא כך צריך לומר: כאן בענין מוציא שם רע נערה דווקא ולא קטנה, וכיון שרק בדין זה כתובה המלה "נערה" מלא (דברים כב, יט), נלמד מכאן: הא [הרי] כל מקום שנאמר "נער" בכתיב חסר של נערה — אפילו קטנה במשמע.