וחדא [ואחת] מהדרשות מדברת במיתה ומלקות, שמי שחייב מיתה אין מלקים אותו. ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו שני כתובים: דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בענין מיתה וממון, היינו אומרים: משום דחדא בגופיה וחדא בממוניה לא עבדינן [שעונש אחד בגופו ואחד בממונו אין אנו עושים] להעניש שני עונשים נבדלים, אבל במיתה ומלקות דאידי ואידי בגופיה [שזה וזה בגופו], אימא [אמור] שמיתה אריכתא [ארוכה] היא, ונעביד ביה [ונעשה בו] את שניהם, שקודם ילקו אותו ומיד אחר כך ימיתוהו, ותהא זו כאילו מיתה מיסורים.

ולהיפך: ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק לענין מיתה ומלקות, היינו אומרים דתרתי בגופיה לא עבדינן [ששני עונשים בגופו אין אנו עושים], אבל מיתה וממון דחדא בגופיה וחדא בממוניה [שאחד בגופו ואחד בממונו] אין זה קשה כל כך, ואם כן אימא נעביד ביה [אמור שנעשה בו], על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הכתובים, שמהם נלמד כי רק עונש אחד נעשה בו.

ושואלים: הפסוק "ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות" (במדבר לה, לא) שאפשר להבינו במשמעות שאין לקחת עונש כספי מאדם שנידון למוות, למה לי אם הדבר נלמד ממקור אחר? ומסבירים: דאמר רחמנא [שאמרה התורה]: לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מקטלא [אל תקח כסף ממנו כעונש ותפטור אותו ממיתה]. וכן מה שנאמר שם "ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו" (במדבר לה, לב), למה לי? דאמר רחמנא [שאמרה התורה]: לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה [אל תקח ממון ממנו ותפטור אותו] מן הגלות.

ושואלים: ותרי קראי [ושני כתובים] למה לי, הרי התוכן אחד הוא בשניהם! ומסבירים: חד [אחד] מהם הרי מדבר במי שרצח בשוגג, וחד [ואחד] מדבר ברוצח במזיד. וצריכי [וצריכים] שני הפסוקים להיכתב, דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק במזיד שאינו נפטר בעונש ממון, היינו אומרים משום דחמיר איסוריה [שחמור איסורו] שעבר עבירה חמורה, אבל שוגג דלא חמיר איסוריה אימא [שאין איסורו חמור כל כך אמור] שלא, ואולי יפטר בממון. ולהיפך: ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בשוגג היינו אומרים משום דליכא [שאין] בו איבוד נשמה, שהרי הוא רק גולה, והיינו סבורים שאין לפטור אותו מן הגלות שהרי אין זה עונש כבד כל כך, אבל מזיד דאיכא [שיש] בכך איבוד נשמה של הרוצח — אימא [אמור] שלא, ושמא יוכל להציל עצמו על ידי כופר של ממון ולא יהיה איבוד נשמה, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שניהם.

ושואלים: אם כן, מה שנאמר שם עוד "ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו" (במדבר לה, לג) שמובן ממנו שאינו נפטר בממון, למה לי?

ומסבירים: מבעי ליה [צריך אותו] לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא] לענין אחר: מנין שאם נתערפה עגלה ערופה, שכאשר מוצאים הרוג ואין יודע מי הרגו, זקני העיר הקרובה למקום המצאו של החלל עורפים עגלה בנחל ומתפללים שעוון הרצח הזה יכופר, ואם אחר כך, אחר עריפת העגלה נמצא ההורג, מנין שאין פוטרין אותו, ואין אומרים שכבר נתכפר לו על ידי עריפת העגלה — שנאמר: "ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו", ללמדנו: ולא בדם אחר, של העגלה.

ושואלים: והכתוב בסוף פרשת עגלה ערופה "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך" (דברים כא, ט), למה לי? שהרי לכאורה אומר הכתוב אותו דבר עצמו, שצריך להמית את הרוצח! ומשיבים: מיבעי ליה [צריך לו] כתוב זה, לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: מנין למומתים במיתת סייף, שהוא עונשם של הרוצחים, שהוא מן הצואר ולא באופן אחר — תלמוד לומר: "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך" — הוקשו (הושוו) כל שופכי דמים לעגלה ערופה הבאה על שפיכות דמים, מה להלן בעגלה ערופה עריפתה מן הצואר — אף שופכי דמים עונשם הוא בהסרת הראש מן הצואר.

ושואלים: אי [או] מה להלן בעגלה ערופה עושים זאת בקופיץ (סכין גדולה) וממול עורף (מתחת לראש מאחוריו) — אף כאן בחייבי מיתות בית דין שמא נעשה זאת בקופיץ וממול עורף? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [הכתוב]: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), ומכאן למדים בין השאר: ברור (בחר) לו מיתה יפה, שלא יתנוול במיתתו, והמיתה בקופיץ היא מיתה מגונה, ולכן דיו שממיתים אותו בהתזת הראש מן הצואר, אבל לא בכל הפרטים כבעגלה ערופה.

ושואלים עוד: מהכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה" (ויקרא כז, כט), שמבינים אותו במשמעות שמי שנגזר עליו דין מוות ("חרם") אין לו פדיון בכסף — למה לי? ומסבירים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך אותו לכפי ששנינו בברייתא]: מנין לאדם שהיה יוצא ליהרג, ואמר אחד "ערכו עלי", כלומר, אני נודב למקדש את ערכו של זה היוצא להיהרג, מנין שלא אמר כלום, שאין ממש בנדר זה —

שנאמר: "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה", שהנדר הזה ("חרם") שמעריכים אדם היוצא למות ("יחרם מן האדם") — אין לו ערך, משום שאדם זה שיוצא למות נחשב כבר כמת, שאין לו ערך. יכול אף קודם שנגמר דינו שהיה נאשם בעבירה שעונשה מיתה, יהא דינו כן שאם אמר אדם "ערכו של הנידון עלי" שמא לא אמר כלום? — תלמוד לומר: "מן האדם" — למעט: ולא כל האדם, שכל זמן שלא נגמר דינו למיתה נחשב הוא לאדם שלם שיש לו ערך.

ושואלים: ולדעת ר' חנניא בן עקביא, שאמר כי גם זה שיוצא ליהרג נערך, כלומר, אם נודרים את ערכו חייבים לשלמו, ומדוע — מפני שדמיו קצובין. כי הערך האמור בתורה אינו תלוי בשוויו של הנערך, אלא קבוע לפי מספר שנותיו, ולכן כל עוד לא מת — יש לו ערך, אם כן חוזרת הקושיה למקומה: האי [הפסוק הזה] "כל חרם" מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]?

ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא לו לכפי ששנינו בברייתא אחרת]: ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: לפי שמצינו למומתים בידי שמים, כלומר, למי שחייב מיתה בידי שמים, שנותנין ממון ומתכפר להן, שנאמר: "השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו" (שמות כא, כט-ל), שמי ששורו הרג אדם חייב בעצם מיתה בידי שמים, אלא שיכול להתכפר בממון. יכול אף המומתים בידי אדם כן יכולים לתת כופר נפשם ולהיפטר? תלמוד לומר: "חרם מן האדם לא יפדה" כלומר, שאם מצות החרם (עונש המוות) היא "מן האדם" שהוא חייב מיתה בידי אדם, אין הוא נפדה על ידי כסף.

ואין לי אלא מיתות חמורות כגון מכה אביו וכיוצא בהן שלא ניתנה שגגתן לכפרה, שלא נתפרש בכתוב מה כפרתו של העושה אותן בשוגג, אבל מיתות קלות כגון חילול שבת שניתנה שגגתן לכפרה, שנתפרש שאם עושה אותן בשגגה מביא קרבן חטאת, מנין שגם להן אין כפרה בממון — תלמוד לומר: "כל חרם" המרבה גם שאר מיתות.

ושואלים: ולא ממילא (והאם לא מעצם הדבר) ממה שנאמר ברציחה "ולא תקחו כפר לנפש רוצח" (במדבר לה, לא) שמעת מינה [שומע אתה ממנה] לא תשקול ממונא מיניה ותיפטריה [אל תקח ממון ממנו ותפטרנו] ואם כן ריבוי הפסוק "כל חרם" למה לי? הלא כבר אנחנו יודעים זאת מפסוק אחר! אמר רמי בר חמא: איצטריך [צריך] שייכתב הדבר שנית, ומדוע — סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]