|
טקסט הדף מנוקד
יִרְאַת שָׁמַיִם דּוֹמֶה לְגִזְבָּר שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַפְתְּחוֹת הַפְּנִימִיּוֹת וּמַפְתְּחוֹת הַחִיצוֹנוֹת לֹא מָסְרוּ לוֹ בְּהֵי עָיֵיל מַכְרִיז רַבִּי יַנַּאי חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ דָּרְתָא וְתַרְעָא לְדָרְתָא עָבֵיד
אָמַר רַב יְהוּדָה לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר הֲווֹ יָתְבִי חָלֵיף וְאָזֵיל רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אֲמַר לֵיהּ חַד לְחַבְרֵיהּ נֵיקוּ מִקַּמֵּיהּ דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ נֵיקוּ מִקַּמֵּיהּ דִּגְבַר בַּר אוֹרְיָין הוּא אֲמַר לֵיהּ אָמֵינָא לָךְ אֲנָא דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא וְאָמְרַתְּ לִי אַתְּ בַּר אוֹרְיָין הוּא תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הוּא דְּאָמַר דִּגְבַר דָּחֵיל חֶטְאִין הוּא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה וְגוֹ' וּכְתִיב וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה' הִיא חׇכְמָה וְגוֹ' שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְאַחַת הֵן תִּסְתַּיֵּים דָּרֵשׁ רַב עוּלָּא מַאי דִכְתִיב אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְגוֹ' הַרְבֵּה הוּא דְּלָא לִירְשַׁע הָא מְעַט לִירְשַׁע אֶלָּא מִי שֶׁאָכַל שׁוּם וְרֵיחוֹ נוֹדֵף יַחְזוֹר וְיֹאכַל שׁוּם אַחֵר וִיהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף דָּרֵשׁ רָבָא בַּר רַב עוּלָּא מַאי דִכְתִיב כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא דַּיָּין לָרְשָׁעִים שֶׁאֵינָן חֲרֵדִין וַעֲצֵבִין מִיּוֹם הַמִּיתָה אֶלָּא שֶׁלִּבָּם בָּרִיא לָהֶן כְּאוּלָם וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבָּה מַאי דִכְתִיב זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ יוֹדְעִין רְשָׁעִים שֶׁדַּרְכָּם לְמִיתָה וְיֵשׁ לָהֶם חֵלֶב עַל כִּסְלָם שֶׁמָּא תֹּאמַר שִׁכְחָה הִיא מֵהֶן תַּלְמוּד לוֹמַר וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה כְּחָס עַל הַנֵּר כּוּ' רַבִּי יוֹסֵי כְּמַאן סְבִירָא לֵיהּ אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ אֲפִילּוּ בְּהָנָךְ נָמֵי לִיחַיֵּיב וְאִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ פְּתִילָה נָמֵי לִיפְטַר אָמַר עוּלָּא לְעוֹלָם כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ וְקָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי סוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ הָוֵי סוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ לָא הָוֵי סוֹתֵר אֲמַר לֵיהּ רַבָּה מִכְּדֵי כׇּל מְלָאכוֹת יָלְפִינַן לְהוּ מִמִּשְׁכָּן וְהָתָם סוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ הוּא אֲמַר לֵיהּ שָׁאנֵי הָתָם כֵּיוָן דִּכְתִיב עַל פִּי ה' יַחֲנוּ כְּסוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ דָּמֵי וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְעוֹלָם כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ וּמַאי שְׁנָא פְּתִילָה כִּדְאָמַר רַב הַמְנוּנָא וְאִיתֵּימָא רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה הָכָא בִּפְתִילָה שֶׁצָּרִיךְ לְהַבְהֲבָהּ עָסְקִינַן דִּבְהָהִיא אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֵי דְּקָא מְתַקֵּן מָנָא אָמַר רָבָא דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי שֶׁהוּא עוֹשָׂהּ פֶּחָם וְלָא קָתָנֵי מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֵׂית פֶּחָם שְׁמַע מִינַּהּ מַתְנִי' עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵידָתָן עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה בַּחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר גְּמָ' נִדָּה מַאי טַעְמָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק הִיא קִלְקְלָה בְּחַדְרֵי בִטְנָהּ לְפִיכָךְ תִּלְקֶה בְּחַדְרֵי בִטְנָהּ תִּינַח נִדָּה חַלָּה וְהַדְלָקַת הַנֵּר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר כְּדִדְרַשׁ הַהוּא גָּלִילָאָה עֲלֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְבִיעִית דָּם נָתַתִּי בָּכֶם עַל עִסְקֵי דָם הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם רש"ייראת שמים דומה. לפתחים חיצונים שדרך להם נכנסים לפנימיים כך אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות ואם לאו אינו חש לתורתו: בהי עייל. באיזה פתח נכנס לפתוח את הפנימים: (ואנא) אמינא לך. כלומר אתה מיעטת בשבחו: הן יראת ה'. יחידה היא היראה בעולם: מי שאכל שום וריחו נודף כו'. פירוקא הוא כלומר הכי קאמר קרא אם רשעת מעט אל תוסף על רשעך דמי שאכל שום וריחו נודף כבר לחבריו כלום יחזור ויאכל עוד אחר ויהיה נודף יותר לזמן ארוך: חרדין ועצבין. נוטריקון דחרצובות: כאולם. שפתחו פתוח ורחב: זה דרכם. לעיל מיניה כתיב קרבם בתימו לעולם דהיינו קבורה והדר כתיב זה דרכם כסל למו כלומר יודעין הם שזו דרכם אבל כסל למו כליותיהם מחופין בחלבם מהשיב כליותיהם מחשבת סופם ושמא תאמר מחמת החלב שכחו והרי הם שוגגין ת''ל ואחריהם את העתיד לבא לנפשם אחרי אובדם בפיהם ירצו ויספרו תמיד ואעפ''כ אינן חוזרין: אפי' בפתילה נמי ליפטר. דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה דמלאכה היינו כיבוי וכיבוי עצמו אינו צריך לו דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה אם מתחלה הובהבה הואיל וחס עליה כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה: לעולם כר' יהודה סבירא ליה. דמשום אין צריכה לגופה לא מיפטר הואיל וצריכה לדבר אחר מלאכת מחשבת הוא וכי מכבה לה משום חייסא דשמן ונר היינו טעמא דפטור קסבר דסותר ע''מ לבנות במקומו הוי סותר כל מקלקל דשבת הוי פטור דלאו היינו מלאכת מחשבת וסותר דתנן באבות מלאכות דמיחייב סותר ע''מ לבנות הוא ואינו יכול לבנות אלא אם כן סותרו והשתא לאו קלקול הוא ור''י סבר דאם במקומו חוזר ובונה הוא דמחייב אסתירה ואי לא לא ומכבה דומיא דסותר הוא וכן קורע דומיא דסותר ולהכי תנן הקורע ע''מ לתפור וכן מוחק תנן ע''מ לכתוב דכולם סותר נינהו הלכך על הפתילה חייסה דידיה אינה אלא להדליק הלכך מכבה על מנת להדליק היינו במקומו אבל כי חס על הנר או על השמן ועל הפתילה אינו חס ואינו חושש אם משליכה אפי' צריך לשמן להדליק בו פתילה אחרת לאחר זמן בתוך נר זה אין זה סותר ע''מ לבנות במקומו שאין הכיבוי וההבערה לא בשמן ולא בנר אלא בפתילה הלכך לא שייכא סתירה ובנין אלא בפתילה וכיון דאין מחשבת סופו לחזור ולהדליק פתילה זו אין כאן עוד בנין במקום סתירה ודקתני שהוא עושה פחם כלומר מפני שהם עושין פחם מתחלתה ועומדת לחזור ולהאחיז בה אור ואיכא בנין במקום סתירה ורבותינו מפרשין נר ושמן איכא למימר מיבעי ליה למידי אחריני ולא להדליק ולי נראה שאין צריכין אנו לדוחק זה דמשום דאיכא למימר לית לן למיפטריה שהרי הוא יודע למה חס עליהן וסתם נר אינו אלא להדליק בו פתילה: ומשכן סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא. שהיו סותרין אותו בחנייה זו ונוסעים למקום אחר וחונים וחוזרים ומקימין אותו: כר' שמעון. דפטר ליה משום דאין צריכין לגופה וכחס על הפתילה היינו טעמא דמחייב כגון שצריך להבהבה שלא הובהבה מבעוד יום דכיבוי זה צריך לגופו שיהא הלהב נוח לאחוז בה כשיבא להדליקה: שהוא עושה פחם. שהוא מתכוין ממש לעשותה כמין פחם עכשיו אלמא בכבוי הצריך לגופו מיירי ולא קתני שנעשית פחם מתחלתו שהובהבה דנמצי למימר טעמא משום דבת בנין היא דאיכא בנין במקום סתירה מה שאין כן בשמן ונר דלא שייך בהו בנין וסתירה: מתני' בשעת לידתן. בגמרא מפרש מאי שנא שעת לידתן: גמ' הכי גרסינן בנדה מאי טעמא: בחדרי בטנה. מקור דמה: קלקלה. מרדה: רביעית דם. חיי אדם תלויין בה: תוספותוסותר על מנת לבנות במקומו. ור''ש פוטר אפי' בסותר על מנת לבנות במקומו אלא במקום שע''י סתירה יש תיקון (בבנין אחרון) יותר משלא היה בנין ראשון מעולם שם כגון בפתילה שצריך להבהבה דמחייב ר' שמעון כדאמר בסמוך ואם תאמר לר' שמעון הא דתנן בפרק כלל גדול (לקמן דף עג.) המכבה והסותר בשלמא מכבה משכחת לה דמתקן כדפירש כגון לעשות פחמין אלא סותר לא משכחת שיהא מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם ואמאי חייב לר' שמעון וי''ל דכולהו ממשכן ילפינן לה ולא היה כיבוי במשכן כ''א לעשות פחמין ולהכי לא מחייב ר''ש אלא בכה''ג אבל סותר אשכחן במשכן שאין מתקן בסתירה זו יותר משלא היה בנוי שם מעולם ולהכי מחייב שם אפי' ר''ש וא''ת כיון דסותר ומכבה בעינן ע''מ לבנות ולהבעיר א''כ בפרק כלל גדול (שם) דתנן המכבה והסותר הוי ליה למיתני המכבה ע''מ להבעיר והסותר ע''מ לבנות כי היכי דקתני המוחק ע''מ לכתוב שתי אותיות והקורע ע''מ לתפור שתי תפירות וי''ל דהתם נמי לא קתני ליה אלא משום דבעי למיתני שיעורא דשתי אותיות ושתי תפירות אבל במכבה וסותר על מנת להבעיר ולבנות כל שהוא מיחייב לא איצטריך למיתנייה: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|