בקרונות של ציפורי היה מעשה, כלומר, מעשה זה אירע ביום השוק, ובאו שיירות וקרונות לעיר ציפורי ליום השוק, וכדברי ר' אמי. שאמר ר' אמי: והוא שבתוך כל אותן שיירות וקרונות היתה סיעה של בני אדם כשרין עוברת לשם, ומשום שגם רוב אנשי העיר שבה קרה המעשה היו כשרים וגם רוב האורחים שבאו מבחוץ היו כשרים — יש איפוא לתלות בכשר. וכדברי ר' ינאי, שאמר ר' ינאי: נבעלת בקרונות — כשרה לכהונה.

ותוהים על הלשון: בקרונות סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר שאשה נבעלת בקרונות שעושים בהם מסחר ברשות הרבים? אלא הכוונה היא לנבעלת בשעת קרונות, כלומר, בשעה שבאות השיירות, וזו היא הכשרה לכהונה. אבל אם פירש אחד מציפורי שהיה אדם אחד שברור לנו שהיה מן העיר ציפורי ואין אנו יודעים אם היה זה כשר או פסול, אף על פי שידוע שרוב אנשי העיר כשרים לכהונה, ובעל אשה — הולד שתוקי ופסול מספק, ואין הולכים אחר רוב אנשי העיר.

כי הא [כמו הלכה זו] דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם זעירי, שאמר בשם ר' חנינא, ואמרי לה [ויש אומרים] את השמועה במישרין, אמר זעירי אמר ר' חנינא: הולכין אחר רוב העיר, ואין הולכין אחר רוב סיעה. שאפילו היו רוב אנשי סיעה הנודדת ממקום למקום כשרים, אין מכשירים את האשה שנבעלה לאחד מהם.

על הלכה זו תוהים: כלפי לייא [לאן אתה פונה]?! כלומר, הדבר הוא היפוכה של הסברה, כי הלוא הני [אלה], אנשי השיירה — ניידי [נודדים], וכלל בידינו שבניידים הולכים אחר הרוב ולא אחר המיעוט, והני [ואלה], אנשי העיר — קביעי וקיימי [קבועים ועומדים], ולפי הכלל דנים אותם כמחצה על מחצה וכספק שקול!

אלא, כך יש לפרש: הולכין אחר רוב העיר, והוא דווקא במקרה דאיכא [שיש] רוב סיעה של הזרים בהדה [עמה, עם אנשי העיר] שגם הם כשרים, שאז יש לתלות בכשרים משני הצדדים, ואין הולכין אחר רוב העיר גרידתא [בלבד] ולא אחר רוב סיעה גרידתא [בלבד], וכגון כשהם רחוקים מן העיר. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? גזרה רוב סיעה אטו [משום] רוב העיר.

ותוהים: ורוב העיר נמי [גם כן] אי דקא אזלי אינהו לגבה [אם כשהם הולכים אליה], שהיא היתה מחוץ לעיר, ומישהו מאנשי העיר פרש והלך — הלוא יש ללכת לפי הכלל: כל דפריש [שפורש] — מרובא פריש [מן הרוב הוא פורש], שיש לתלות שהוא מן הרוב ולא מן המיעוט, ומדוע נאמר שרוב אנשי העיר נחשב כספק שקול? לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דקא אזלא איהי לגבייהו [שהלכה היא אליהם], כגון שהלכה אל תוך העיר, דהוה ליה [שהיה לו, שנעשה] הספק בגדר קבוע במקומו, ואמר ר' זירא: כל ספק בדבר קבוע — כמחצה על מחצה דמי [נחשב] ואין הולכים אחר הרוב.

לעצם ההלכה שואלים: ומי בעינן תרי רובי [והאם צריכים אנו שני "רוב"ים, פעמיים רוב] כדי להכריע כנגד המיעוט? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: היו בשוק אחד תשע חנויות, כולן מוכרות בשר שחוטה (כשר), ועוד חנות אחת מוכרת בשר נבלה, ולקח (קנה) בשר מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח — ספיקו אסור. ולפי הכלל שאמרנו, שאף על פי שיש רוב כשרים, כיון שהם קבועים הרי הספק נדון כמחצה על מחצה. ובנמצא, אם נמצא בשר בשוק ואין יודעים אם כשר הוא — הלך אחר הרוב, וכיון שרוב החנויות מוכרות בשר כשר, אף בשר זה כשר.

וכי תימא [ואם תאמר] שמדובר כאן במקרה שאין דלתות מדינה (העיר) נעולות, וייתכן גם דקא אתי [שבא] לה רובא [רוב] של בשר כשר מעלמא [מן העולם, מן החוץ], וכגון שרוב החנויות מחוץ לעיר זו מוכרות בשר כשר, ומפני שמצרפים רוב חנויות שבעיר זו עם רוב הבשר שמבחוץ, שמא משום כך הכל כשר, והרי שאין להכשיר אלא כשיש פעמיים רוב — והא [והרי] אמר ר' זירא: אף על פי שדלתות מדינה נעולות, הולכים אחר הרוב בנמצא. משמע שאין צריכים פעמיים רוב, ודי ברוב אחד! ומשיבים: מעלה עשו ביוחסין, שבשאר דברים, כגון בהלכות איסור והיתר ובדיני טריפות, די ברוב אחד, אבל בענייני יוחסין צריכים שיהיה רוב יותר גדול כדי לסמוך על כך שאשה שנבעלה על ידי איש כשר, מן הרוב נבעלה ולא מן המיעוט.

א גופא [לגופה] של הלכה זו, אמר ר' זירא: כל קבוע — כמחצה על מחצה דמי [נחשב] בין לקולא [להקל] בין לחומרא [להחמיר], שגם אם הדבר הוא להקל, כגון שהרוב הוא לאיסור ורק מיעוט הוא להיתר, כיון שהוא קבוע — הרי זה נחשב כספק שקול.

ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לר' זירא הא [דבר זה]? אילימא [אם תאמר] ממה ששנינו: תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה (כשר), ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח (קנה) מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח — ספיקו אסור, משום קבוע, שהחתיכה היתה קבועה במקומה כשהתחיל הספק. ובבשר הנמצא בשוק — הלך אחר הרוב — אולם התם לחומרא [שם הקבוע נחשב כמחצה להחמיר] ולא להקל!

אלא תאמר שראייתו מברייתא אחרת: אם היו תשעה צפרדעים שהם שקצים שאינם מטמאים לא בחייהם ולא במותם, ושרץ אחד טמא ביניהם, שנבלתו מטמאה, ונגע באחד מהן, באחד מעשרה אלה, ואינו יודע באיזה מהן נגע, הרי במקרה כזה ספיקו טמא. שאף שהשרץ הטמא הוא רק אחד מבין עשרה, מכל מקום דנים אנו אותו כאילו היה כאן ספק שקול. אולם התם נמי לחומרא [שם גם כן הקבוע נחשב כמחצה להחמיר] ולא להקל!

אלא ראייתו היא ממה ששנינו בהמשך: תשעה שרצים וצפרדע אחד ביניהם ונגע באחד מהן, ואינו יודע באיזה מהן נגע, אם היה הדבר ברשות היחיד — ספיקו טמא. שאנו למדים ממדרש המקראות שברשות היחיד כל ספק טומאה, טמא, וברשות הרבים — ספיקו טהור. ואם כן, אף שרוב השקצים היו טמאים, מכל מקום כיון שהיה זה קבוע — אומרים שקבוע הוא רק כמחצה, ורואים את הדבר כספק ולא כוודאי ומקילים, שכלל בידינו כי ספק טומאה ברשות הרבים טהור. אם כן הוכחנו את דברי ר' זירא שהקבוע כמחצה בין להקל בין להחמיר מהלכה זו.

ולעצם הלכה זו של קבוע שואלים: ומדאורייתא מנא לן [ומן התורה מניין לנו] ראיה שכך הוא הדבר, שקבוע נחשב כמחצה על מחצה? — אמר קרא [הכתוב] בענין רוצח: "וארב לו וקם עליו" (דברים יט, יא), והכוונה היא: עד שיתכוין לו, כלומר, לא שגרם שייהרג אדם במקרה, אלא שהתכוון להריגתו ("וארב לו"). ורבנן [וחכמים], כיצד הם דורשים? — אמרי דבי [אומרים משם בית מדרשו] של ר' ינאי: שהוא פרט לזורק אבן לגו [לתוך] קהל, בלי שיתכוון לפגוע באדם מסויים.

ונברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] כשזרק אבן זו? אילימא דאיכא [אם תאמר שיש] בקהל זה תשעה גויים ואחד ישראל ביניהם, וכיון שרובם היו גויים, שאינו חייב על רציחתם באופן זה, והרי הוא פטור אפילו אם פגע בישראל והרגו — אולם ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו לא מטעם הספק שיש בקבוע, אלא מן הטעם דרובא [שרובם] של האנשים גויים נינהו [הם] והולכים אחר הרוב. אי נמי [או גם כן], אפילו אם תאמר שהם נחשבים כפלגא ופלגא [מחצה ומחצה] — הלוא ספק נפשות להקל, וכיון שיש פה ספק לגבי חיוב בנפשו של הרוצח — אנחנו מקילים בדינו ואין הורגים אותו מפני הספק.

אלא לא צריכא [נצרך] הכתוב אלא במקרה דאיכא [שיש] תשעה ישראלים וגוי אחד ביניהם, שבכל זאת, כיון דהוה ליה [שהרי הוא] הגוי קבוע, וכל קבוע דינו כמחצה על מחצה דמי [נחשב] ואין זורק האבן חייב מיתה, וכיון שהוא ספק שקול, הרי ספק נפשות להקל, ומכאן שאפילו בדין תורה ולענין חיוב חמור כרציחה, קבוע (אפילו הוא מיעוט) נחשב כמחצה. ואין הולכים אחר הרוב.

ב לגופה של ההלכה שעסקנו בה לענין הליכה אחר הרוב ביוחסין, איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר, רב חייא בר אשי אמר בשם רב: הלכה כר' יוסי במשנתנו, ואותה תינוקת שנאנסה מותרת. ורב חנן בר רבא אמר בשם רב: הוראת שעה היתה. שאף שכך הורו בשעתו — הרי היתה זו הוראת שעה, אבל בדרך כלל אנחנו צריכים שיהיו פעמיים רוב.

מתיב [מקשה] ר' ירמיה על סברה ראשונה שהלכה כר' יוסי, שמשמע מכאן שדי רק ברוב אחד, ברוב אנשי העיר — והאם לענין יוחסין לא בעינן תרי רובי [אין אנו צריכים שני "רוב"ים], גם רוב העיר וגם רוב האנשים שמחוץ העיר? והתנן [והרי שנינו במשנה]: