או לחורבה שהיא כרגיל מרוחקת מן העיר, ואם איש ואשה נפגשים שם — מן הסתם לשם ביאה נפגשים, ואמרו לה: מה טיבו של איש זה שהתייחדת עמו? ואמרה להם: כהן הוא, ובן אחי אבא הוא, והוא מיוחס והגון. רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת, ר' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר, עד שתביא ראיה לדבריה למי נבעלה.

מעתה, בשלמא [נניח] לפי דברי זעירי, הסבור ש"מדברת" משמעה נסתרה בלבד — היינו דקתני תרתי [זהו הטעם ששנה שני מקרים]: לסתר או לחורבה, כלומר, מקום סתר שיש בו חשש קטן יותר של בעילה או לחורבה שיש בה חשש גדול יותר של בעילה, ובשניהם מדובר בחשש בלבד. אלא לדעת רב אסי שאמר ש"מדברת" פירושה נבעלה, ורק במקרה זה אינה נאמנת לר' יהושע, אם כן תרתי [שני מקרים] למה לי? ומשיבים: יש לפרש כי באמת חדא קתני [דבר אחד שנה], וכוונתו: שנכנסה לסתר של חורבה ונראים הדברים שלשם בעילה נכנסה.

ומקשים: והא [והרי] לסתר או לחורבה קתני [שנה], משמע ששני מקרים יש לפנינו, ולא דין אחד! ומסבירים באופן אחר: בהלכה חדא [אחת] מדובר שנכנסה לחורבה דמתא [שבתוך העיר], וחדא [ואחת] לחורבה דדברא [שבשדה], רחוק מן העיר. וצריכי [וצריכים] שני הדברים להיאמר, ומדוע? — דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בחורבה דמתא [שבעיר], היינו אומרים כך: בהא קמכשר [בזו בלבד מכשיר] רבן גמליאל, משום שרוב כשרים אצלה. שיש להניח שרוב האנשים המצויים שם כשרים הם לגביה, שמן הסתם האיש שבא לחורבה שבעיר, מאנשי העיר הוא, ורוב אנשי העיר כשרים הם, אבל לחורבה דדברא [שבשדה], ששם רוב פסולין אצלה שהרי אנשים מכל העולם כולו יכולים לבוא לשדה, ורוב אנשי העולם הלא הם פסולים (גוים ועוד), אימא [אמור, שמא] מודה ליה [לו] רבן גמליאל לר' יהושע שאינה נאמנת, לכן הוצרך להשמיע לנו שנחלקו גם במקרה זה.

ולהיפך: ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בההיא, בחורבה שבשדה, היינו אומרים: בההיא קאמר [אומר] ר' יהושע שאינה נאמנת, ששם רוב פסולים אצלה, אבל בהא [בזו] בחורבה שבעיר שרוב כשרים אצלה, אימא [אומר], מודה הוא לרבן גמליאל שנאמנת בדבריה וכשירה, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני המקרים.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: זו עדות שהאשה כשרה לה כשהיא אומרת שלכשר נבעלה. ור' יהושע אומר: אינה נאמנת. אמר להם ר' יהושע: אי אתם מודים בשבויה שנשבית ויש לה עדים שנשבית, והיא אומרת טהורה אני (שלא נבעלה) שאינה נאמנת? הרי, איפוא, כיוון שיש חזקה שרוב שבויות נבעלות על ידי השובים — אין אנחנו סומכים על דיבורה שאומרת שלא נבעלה.

אמרו לו: אבל, כלומר, יש מקום לחלק בין המקרים. ומה הפרש יש בין זו לזו, בין שבויה לסתם אשה שנבעלה? לזו, השבויה — יש עדים שנשבתה ואין לה עוד חזקת כשרות ובודאי נבעלה, ולזו, סתם אשה שנבעלה — אין לה עדים, וצריכה להיאמן בטענת מיגו, שמתוך שהיתה יכולה לומר שלא נבעלה כלל, נאמנת אף במה שאומרת שנבעלה לכשר.

אמר להם: אף לזו שאנחנו דנים בה יש עדים, שהרי כריסה בין שיניה. כלומר, הכל רואים שהיא מעוברת, ואם כן ודאי נבעלה, והרי זו כאילו אומרת דברים במקום שיש עדים המעידים כנגדה! אמרו לו: אינו דומה, כי רוב גוים פרוצים בעריות הם, ולכן יש להניח שהשבויה נבעלה על ידם. אבל כאן אין להניח שנבעלה לפסול דווקא. אמר להן: אין אפוטרופוס לעריות, כלומר, במקום של עריות אין אנשים נאמנים שישמרו עצמם אלא הכל חשודים לגבי זה. ואשה זו, כיון שנבעלה, אין לסמוך שנבעלה לכשר דווקא, ושוב אין לה חזקת כשרות ואין לסמוך עליה כשאומרת למי נבעלה.

ומוסיפים: במה דברים אמורים שנחלקו — בעדות אשה בגופה, האם יש לסמוך על האשה לגבי עצמה, לענין כשרותה להנשא לכהן, אבל עדות אשה בבתה, שאשה מעידה על בתה שנולדה לה שלא מנישואין, ואומרת שמכשר נולדה — דברי הכל אין סומכים על כך, אלא הולד שתוקי, שנחשב כוולד שאין אביו ידוע, ומחמירים בו מכל צד שמא ממזר או פסול הוא.

ותחילה מבררים מאי קאמר להו ומאי קמהדרי ליה [מה אמר להם ומה החזירו, ענו, לו]? שלכאורה נראה מן הויכוח שהם דנים במקרים שונים. ומסבירים: הכי קאמרי ליה [כך אמרו לו]: השבתנו על המעוברת, שאתה אומר שדין המעוברת כדין השבויה, שהרי עדות ההריון דומה לעדות על השבייה. אבל מה תשיבנו על המדברת? שהרי שם אין עדות ברורה שנבעלה. אמר להם: מדברת היינו שבויה, כי רגליים לדבר שנבעלה. אמרו לו: בכל זאת יש להבדיל, שכן שאני [שונה] שבויה כיון שרוב גויים פרוצים בעריות הם ובודאי נבעלה להם. אמר להם: זו אינה הוכחה, כי הא נמי [זו, מדברת, גם כן] כיון דאיסתתר [שהסתתרה] עם גבר זר, שוב אין אפוטרופוס לעריות, שכיון שהתייחדה עמו — ודאי נבעלה לו, ולא תוכל להעיד שזה שנסתרה עמו כשר היה.

ומעירים לענייננו: קתני מיהת תרתי [שנינו על כל פנים שני מקרים] גם מדברת וגם מעוברת, וראינו שמבדילים בין מקרה של מדברת ששם לא ברור לנו כלל מה היה המעשה, ובין מקרה של מעוברת ששם ברורה לנו העובדה שהיא נבעלה. ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב אסי שפירש "מדברת" — נבעלה! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

ומקשים לגופה של אותה ברייתא: ותיפוק ליה [ותצא לו] חלוקה זו בין שבויה לסתם אשה מטעם אחר, דהתם [ששם] בשבויה — רוב פסולין אצלה, שהרי רוב האנשים שיכלו לבוא עליה פסולים הם לגביה, והכא [וכאן] בנסתרה — רוב כשרין אצלה. שהרי מדובר בפנויה, ורוב אנשים הם כשרים, ורק מיעוטם יכולים להיות פסולים ואסורים לה! ומעירים: הרי זה מסייע ליה [לו] לר' יהושע בן לוי. שאמר ר' יהושע בן לוי: לדברי המכשיר, רבן גמליאל שסומך על נאמנותה — מכשיר אפילו ברוב פסולין, לדברי הפוסל — פוסל אפילו ברוב כשרים.

אמר ר' יוחנן: לדברי המכשיר בה — מכשיר גם בבתה, שסומכים על נאמנותה שלכשר נבעלה גם ביחס לכשרות הולד. לדברי הפוסל בה — פוסל גם בבתה. ואילו ר' אלעזר אומר: לדברי המכשיר בה, אפילו הוא — פוסל בבתה.

אמר רבה: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר שמחלק בין עדות האשה לגבי עצמה שנאמנת בה, ובין עדותה לגבי הולד שאינה נאמנת בה — מטעם זה: בשלמא איהי [נניח היא עצמה] אית [יש] לה חזקה של כשרות, וכל עוד שלא הוכח אחרת — חזקה שהיא כשירה, וכשאנו באים להוציאה מן החזקה, כיון שאין לכך הוכחות, הריהי נותרת כשירה כשהיתה. אבל בתה שנולדה שלא מן הנישואין, לית [אין] לה חזקה של כשרות ולכן צריכה ראיה מובהקת שאכן כשירה היא.

איתיביה [הקשה לו] ר' אלעזר לר' יוחנן ממה ששנינו: במה דברים אמורים שאשה נאמנת — בעדות אשה בגופה (לגבי עצמה), אבל עדות אשה בבתה — דברי הכל הולד שתוקי. מאי לאו [האם לא] הכוונה שהוא שתוקי, ופסול. כלומר, הולד פסול לכל דבר עד שיתברר מיהו, ושלא כדבריך שנאמנת גם בבתה! ודוחים: לא, הכוונה היא שתוקי, שלא ברור ייחוסו, אבל כשר לענין נישואין.

ותוהים: ומי איכא [והאם יש] מקרה שהוא קרוי שתוקי ובכל זאת הוא כשר לנישואין? ומשיבים: אין [כן] וכדברי שמואל, שאמר שמואל: היו עשרה כהנים עומדים במקום אחד, ופירש אחד מהם ואין אנו יודעים מי מהם, ובעל אשה — הולד שנולד מבעילה זו שתוקי הוא.

ומעתה נברר מה דינו, מאי [מה פירוש] "שתוקי"? אילימא [אם תאמר] זה שמשתיקין אותו מנכסי אביו ואינו יכול לרשת אותו. הרי דבר זה פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא, ומי ידעינן אבוה מנו [והאם יודעים אנו אביו מיהו]? והרי אנחנו יודעים רק שהיה אחד מחבורה זו של כהנים. אלא הכוונה שמשתיקין אותו מדין כהונה. שלמרות שאביו היה ודאי אחד מעשרה כהנים, מכל מקום אין הבן נחשב לכהן. וטעמו של רב — דכתיב [שנאמר]: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם" (במדבר כה, יג), ומכאן למדים: מי שזרעו מיוחס אחריו הרי הוא כהן כאביו, יצא ילד כגון זה שלא ידוע מיהו אביו שאין זרעו מיוחס אחריו. מכל מקום אין הכוונה לומר שהוא שתוקי האסור בבת ישראל, אלא שתוקי מדין כהונה וכשר לנישואין לקהל ישראל.

באותו ענין של בירור האבהות מסופר: ההוא [אותו] ארוס וארוסתו דאתו לקמיה [שבאו לפני] רב יוסף והיתה הארוסה מעוברת, היא אמרה: מיניה [ממנו] היא מעוברת, והוא הארוס אמר: