מאי לאו [האם לא] הכוונה היא כך: דאי [שאם] לא בעל אותה בעילה גמורה במשך הלילות הללו, מצי בעיל [יכול מותר לו לבעול] אותה אפילו בשבת, ואין חוששים לאיסור עשיית חבורה בשבת, ומכאן שמותר לבעול בתולה אפילו בשבת. אמר רבא: לא, הכוונה היא לבר [חוץ] מיום השבת. אמר ליה [לו] אביי: אי אפשר לפרש כך, והא [והרי] "עד מוצאי שבת ארבעה לילות" קתני [שנה], ואין אתה מוצא מיום רביעי עד מוצאי שבת ארבעה לילות אלא אם כן אתה כולל ליל שבת ביניהם? אלא חזר בו רבא, וכך אמר רבא: הכוונה היא כשבעל אותה תחילה בעילה גמורה לפני שבת, שכשיבעול בשבת לא תתעורר בעיה של עשיית חבורה.

ושואלים: אי [אם] מדובר כשבעל כבר בעילה גמורה, אם כן מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] באומרו שמותר לבעול אותה אפילו בשבת? ומסבירים: קא משמע לן דשרי למיבעל [השמיע לנו שמותר לבעול] בשבת, אף שייתכן שמחמת הביאה יגרום להוצאת דם, וכדברי שמואל. שאמר שמואל: פירצה דחוקה המצויה בכותל מותר ליכנס בה בשבת, ואף על פי שמשיר על ידי כניסתו לשם צרורות (אבנים) מן הכותל. וגם כאן, אף שייתכן שבביאתו הוא גורם להוצאת דם ולחבלה כלשהי — מכל מקום לא אסרו עליו בשל כך לבוא עליה בשבת.

מתיב [מקשה] רב יוסף, שנינו: חתן פטור מקרית (מקריאת) שמע בלילה הראשון של חתונתו עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה (כלומר, אם לא בעל את האשה במשך הלילות הללו). ונברר: מאי לאו [האם לא] הטעם שפטור משום דטריד [שהוא מוטרד] במחשבתו דבעי למיבעל [שהוא רוצה לבעול אותה] ודואג אם יוכל לעשות זאת כראוי, וכיון שאמרו שפטור עד מוצאי שבת, ושבת בכלל — משמע שמותר לו לבעול בעילה ראשונה אפילו בשבת! אמר ליה [לו] אביי: לא, אפשר לפרש דטריד [שהוא מוטרד] מכך שעדיין לא בעיל [בעל] אותה עד עכשיו ולפיכך הוא פטור מקריאת שמע, ואין מכאן ראיה לגבי היתר בעילה בשבת.

אמר ליה [לו] רבא לאביי: לפי פירושך זה, שהוא דואג על דבר שאירע לו, וכי משום טירדא שיש לו פטור מקריאת שמע? אלא מעתה, אם טבעה ספינתו בים והוא דואג בשל כך, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהוא פטור מלקרוא קריאת שמע?! וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כך הוא גם כן] שמי שמוטרד בטירדה כזו אכן פטור מקריאת שמע — והאמר [והרי אמר] ר' אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין, משום שנאמר בהן "פאר" (ראה יחזקאל כד, יז), ומכיון שהוא אבל ומושפל, אין ראוי שיניח תפילין, שאין ראוי לאבל לפאר את עצמו. ומכאן אפשר ללמוד, שאם אבל, שבודאי הוא דואג ומצטער, חייב בקריאת שמע, הוא הדין גם בשאר דאגות וטרדות. שהרי מן האבל אתה למד שהדאגה או הצער על דבר שאירע בעבר אינם פוטרים אותו מקריאת שמע, ואינו נפטר אלא כשמוטרד מחמת מצוה שהוא עומד לעשות בעתיד!

אלא אמר רבא: יש לומר כי שאלה זו, אם מותר לבעול תחילה בשבת, תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתנא חדא [ששנה בברייתא אחת]: אם לא עשה מעשה בלילה הראשון — פטור מקריאת שמע אף בלילה השני. לא עשה מעשה בלילה השני — פטור אף אם בעל בלילה השלישי שהוא ערב שבת.

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: ראשון ושני — פטור, שלישי — חייב. ויש לומר שהטעם שבשלישי חייב, הוא משום שהלילה השלישי הוא ליל שבת שבו בלאו הכי אסור לו לבעול. ומן ההבדל בין הברייתות אפשר ללמוד שיש מחלוקת תנאים אם מותר או אסור לבעול בתחילה בשבת.

ושואלים: ואביי, מה הוא אומר על הוכחה זו? ומשיבים, הוא אומר: התם נמי בטירדא פליגי [שם גם כן בטירדה הם חולקים], שאפשר לומר שכולם מודים שאסור לבעול בשבת, אלא בכך נחלקו: האם טירדה כזו שלא יכול היה לבעול בעבר, נחשבת כטירדה של מצוה ופוטרתו מקריאת שמע, או לא.

ומעירים, והני תנאי כי הני תנאי [ותנאים אלה שנחלקו סוברים כדעת תנאים אלה, אחרים], שנחלקו במפורש באותו נושא עצמו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הכונס את הבתולה — לא יבעול אותה בתחלה בשבת, וחכמים מתירין. והרי מפורש כאן שיש מחלוקת תנאים בענין זה.

ושואלים: מאן [מי הם] חכמים אלה המתירים? אמר רבה: דעת ר' שמעון היא, שאמר: דבר שאין מתכוין מותר. שכיון שאינו מתכוון למלאכה שתיעשה, אלא לבעילה בלבד, אין לחשוש אם עשה אותה.

אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה [חתוך ראשו] ולא ימות", שאם התוצאה היא הכרחית (כפי שכריתת הראש חייבת להביא למוות), אף ר' שמעון מסכים שאין יכול להיפטר משום שלא התכוון לתוצאה זו, ואם כן אפשר לומר שהוא מודה בבעילה, כאשר ברור שעל ידי הבעילה יקרע את קרום הבתולים ויוציא דם! אמר ליה [לו] רבה: לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייה, שאינם יודעים לבעול באופן כזה שאינו משיר בתולים, אלא, יש בקיאין בהטייה, שיודעים לבעול בלא לגרום לקריעת הבתולים, ואין זו תוצאה הכרחית של הבעילה ואין זה איפוא בגדר "פסיק רישיה".

ושואלים: אם יש דרך לבעול באופן זה, אם כן, טורד למה? שכיון שבקי לבעול בלא להוציא דם, מה הטירדה והדאגה שיש בדבר, עד שיפטר מקריאת שמע! ומשיבים: טירדה זו מיוחסת לזה שאינו בקי בכך. ומקשים, אם כן, יאמרו: בקי — מותר בבעילה בתחילה בשבת, שאינו בקי — אסור! ודוחים: רוב האנשים בקיאין הן בכך, ומשום שהם הרוב אין כאן משום "פסיק רישיה", שעל פי הרוב התוצאה אינה הכרחית. לפיכך אמרו שמותר לבעול בתחילה בשבת.

ומקשים: אמר ליה [לו] רבא בר רב חנן לאביי: אם כן, אם אמנם רוב בקיאים הם, ויכולים לבעול בלא שתראה האשה דם בתולים, אלא מעתה שושבינין שהיו מעמידים כדי לבדוק שאמנם היו בתולים ולא היתה רמאות בדבר, למה? וכן מפה (סדין) שהיו פורסים על המיטה כדי שייראה עליה דם בתולים, למה? שהרי ייתכן שיבעל ולא ימצא דם, ולא יועילו השושבינים והמפה להוכיח אם היתה האשה בתולה! אמר ליה [לו]: התם [שם] הטעם הוא שמא יראה בכל זאת דם ויאבד אותו בכוונה. שוודאי אם רצונו שלא להשיר את הבתולים יכול הוא לעשות זאת, אבל כאשר בא עליה ביאה גמורה וקורע קרום הבתולים רוצים שהעובדות תהיינה ברורות לחלוטין.

מתיב [מקשה] ר' אמי, שנינו: המפיס מורסא (עושה חור בפצע מלא מוגלה) בשבת, אם כוונתו לעשות לה פה, כלומר, שיישאר פתח קבוע במורסה כדי שתתייבש — הרי הוא חייב, משום שעשה מלאכה (כעין בנין) בשבת. ואם פתח אותה רק כדי להוציא ממנה את הליחה —