מאי [מה ענין] "שקדו" זה שאנו רואים בו מקור לתקנה? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי? שאם היה לו טענת בתולים, היה משכים לבית דין. ושאלו על ברייתא זו: ותנשא באחד בשבת, ואם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין ביום שני! והשיבו: שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא אדם טורח בסעודה שלשה ימים: אחד בשבת, ושני בשבת, ושלישי בשבת, וברביעי כונסה.

ומוסיפה הברייתא: ומזמן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס גם ביום שלישי, ולא מיחו בידם חכמים. וביום שני לא יכנוס אפילו בזמן הסכנה. ואם מחמת האונס — מותר. ועוד הוסיפו: ומפרישין את החתן מן הכלה בלילי שבת תחלה, כלומר, אם נישאו ביום שישי אין מניחים להם להתייחד בפעם הראשונה בליל שבת, מפני שבבעילתו את הבתולה הוא עושה בה חבורה, שכן הוא קורע את קרום הבתולים, ועשיית חבורה אסורה בשבת.

ושואלים: מאי [מה היא] אותה סכנה שהוזכרה? אילימא דאמרי [אם תאמר שאמרו] וגזרו השלטונות שבתולה הנשאת ליום הרביעי תיהרג, אם כן וכי בסכנה כעין זו רק נהגו לכנוס בשלישי? לגמרי ניעקריה [נעקרנה] את תקנת הנישואין ביום רביעי, שוודאי אין להקפיד על תקנת חכמים במקום סכנת נפשות!

אמר רבה: דאמרי [שהיו אומרים]: בתולה הנשאת ביום הרביעי תיבעל להגמון (לשר) תחלה. ושואלים: אם כך, הרי הברייתא אינה מדוייקת, האי [זו] סכנה היא? הלוא אונס הוא! ומשיבים: שיש גם סכנה בדבר משום דאיכא [שיש] צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא [שמוסרות עצמן למיתה] שלא להיבעל לאחר, ואתיין [ויבואו] לידי סכנה.

ושואלים: ולידרוש להו [ושידרשו להן] חכמים לצנועות שאונס שרי [מותר] ואינן חייבות למסור את נפשן למיתה? ומשיבים: אי אפשר לדרוש ברבים שבאונס מותר להיבעל כי איכא [יש] פרוצות שבשבילן לא יהא בדבר כל אונס, אלא תבעלנה מרצון, ואשה הנבעלת ברצון לאחר — אסורה לבעלה. ועוד, איכא נמי [יש גם כן] בין הצנועות כהנות האסורות לבעליהן אפילו אם נבעלו באונס. ובשל טעמים אלה אין לדרוש זאת כהלכה מוחלטת.

ושואלים: אם כך, שיש בדבר חשש סכנה לצנועות, אם כן וליעקריה [ושיעקרוה] את התקנה הזו של יום רביעי לגמרי ויקבעו יום אחר! ומשיבים: שמדא עביד דבטל [גזירת שמד עשויה שתיבטל], ותקנתא דרבנן מקמי שמדא לא עקרינן [ותקנת חכמים מפני שמד אין אנו עוקרים] לגמרי, אלא אין מקפידים בקיומה עד שתיבטל הגזירה. ושואלים: אי הכי [אם כך], שזה היה הטעם, מה הועילו אם כן כאשר שינו את יום הנישואין, הלא בשלישי נמי אתי ובעיל [גם כן יבוא ההגמון ויבעל]! ומשיבים: מספיקא [מתוך ספק] לא עקר נפשיה [יעקור עצמו] ממקומו ללכת למקום אחר, שהרי אין קביעות של נישואין ביום שלישי.

שנינו באותה ברייתא: ובשני לא יכנוס אף בשעת הסכנה, ואם מחמת האונס — מותר. ושואלים: מאי [מה פירוש] "אונס" זה? אילימא, הא דאמרן [אם לומר, זהו שאמרנו], גזירת הבעילה להגמון, הלא התם קרי ליה [שם בתחילה קורא לו] "סכנה" והכא קא קרי ליה [וכאן קורא לו] "אונס"?! ותו [ועוד שואלים]: מדוע התם [שם] בתחילה נאמר רק שנהגו להקדים, ואילו הכא [כאן] נאמר שמותר?

אמר רבא: האונס הוא, דאמרי [שאומרים]: שר צבא בא לעיר ביום הרביעי ויש לחשוש שיחטפו אנשי הצבא את צורכי הסעודה. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאתי וחליף [אם הוא בא ויוצא] משם — ליעכב [שיעכבו את הנישואין] ויעשו אותם בשבוע הבא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], אלא באופן דאתי וקבע [שהוא בא וקובע] עצמו במקום. ושואלים: אם כן, בשלישי מיהא [על כל פנים] לכנוס, ולמה נתיר להקדים אפילו ליום שני? ומשיבים: אספרווא דידיה [הפמליה שלו] ביום שלישי קאתו [הם באים] ולכן היה צורך להקדים ליום שני.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: מאי [מה פירוש] "מחמת האונס" — אונס מסוג אחר, כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: הרי שהיה פתו אפוי, וטבחו טבוח, ויינו מזוג והכל מוכן לסעודת החתונה, ומת אביו של חתן או אמה של כלה לפני מועד החתונה, אזי לפני הקבורה, קודם שחלה חובת האבילות, מכניסין את המת לחדר אחר ואין קוברים אותו מיד, ואת החתן ואת הכלה מכניסים לחופה ומשיאים אותם,