דלא מציא אמרה ליה [שאינה יכולה לומר לו] "נסתחפה שדהו", כי הדבר אינו בגדר אונס, אלא דרכה הוא, והרי זה נחשב שבגללה נדחה זמן הנישואין. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך שאלה זו — הרי זה כאשר פירסה נידה שלא בשעת ווסתה, מאי [מה] הדין? האם נאמר כיון שלא בשעת ווסתה הויא [היתה הנידות] הריהי כמחלה, ולכן מציא אמרה ליה [ויכולה לומר לו] "נסתחפה שדהו", או דלמא [שמא] כיון דאיכא נשי דקא משנייא ווסתייהו [שיש נשים שמשנות את ווסתן] מזמן לזמן — אין זה אונס גמור וכשעת ווסתה דמי [נחשב] הדבר, ובגללה נדחה זמן הנישואין.

שאלות אלה פשיט [פתר] רב אחאי מדיוק לשון המשנה: הגיע זמן ולא נישאו — אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. "לא נשאו הארוסים "לא קתני [שנה], אלא "לא נישאו".

ומעתה נברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] שלא נישאו: אי דקא מעכבן אינהי [אם שמעכבות הן], שמשום מה אינן רוצות להינשא באותו זמן — אמאי [מדוע] אוכלות משלו ואוכלות בתרומה? הלא הן שדחו את הנישואין! אלא לאו דאיתניס כי האי גוונא [האם לא מדובר באופן שנאנסו באופן כזה], כגון שחלתה או שפירסה נידה, וקתני [ושנה שם]: אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, שהרי זה כנסתחפה שדהו.

אמר רב אשי: אפשר לדחות ראיה זו, לעולם אימא לך [אומר לך] כי בכל אונסא [אונס], בין שלו ובין שלה, לא אכלה [אינה אוכלת בתרומה], והמקרה שמדובר בו במשנה הוא דקא מעכבי אינהו [שהם הארוסים מעכבים את הנישואין]. ובדין הוא דאיבעי ליה למיתני [שאכן היה צריך לשנות] בלשון "לא נשאו", שמשמעו שהארוסים הם המעכבים, ואולם איידי דתנא רישא בדידהי [על ידי, מכיון ששנה בתחילה בהן], כלומר, בנשים, שהן היו נושא המשפט שבמשנה, תנא נמי סיפא בדידהי [שנה גם כן בסופה בהן], אבל אין לדייק בלשון. והכוונה היא, שאם הארוסים דחו את זמן הנשואין, צריכים הם לספק מזונות לנשים.

א אמר רבא: אף שאמרנו לענין דחיה בזמן נישואין, שאונס פוטר מן ההתחייבות למזונות, ואולם לענין גיטין אינו כן, שאין מתחשבים כלל באונס. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] רבא שאין אונס בגיטין. שאם העמיד אדם תנאי בגט ואירע לו אונס שבעטיו התקיים התנאי — אין אנו מתחשבים בכך אלא הולכים אחר התנאי כפי שהוא, בלא להתחשב בנסיבות שהביאו לקיום התנאי.

ושואלים: מנא ליה [מנין לו] לרבא הא [הלכה זו]? אילימא מהא דתנן [אם תאמר מזו ששנינו במשנה]: האומר לאשתו "הרי זה גיטיך אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש" ומת בתוך שנים עשר חדש — אינו גט, כיון שלא התקיים התנאי, ואם אין לה בנים ממנו — הריהי זקוקה לייבום. ונדייק: מת — הוא שאינו גט, שהרי אין גט חל לאחר מיתה, הא [הרי אם] אירע אונס אחר, וכגון שחלה ובשל כך לא בא — הרי זה גט, ומשמע שאונס אינו נחשב כביטול תנאי בגט.

ואולם אין זו ראיה גמורה, שכן דלמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך שהדין הוא שאם חלה נמי [גם כן] אינו גט, ומה שנאמר במשנה "מת", הריהו דוגמא לכל אונס שבעולם, ומדוע השתמש דווקא בדוגמא זו של מת — היא גופא קא משמע לן [בהלכה זו עצמה השמיע לנו] התנא שאין גט לאחר מיתה. שגם אם לא היה תנאי בגט, אלא שקבע הבעל שיחול הגט לאחר מותו — אינו גט.

ומשיבים: והרי דין זה שאין גט לאחר מיתה הא תנא ליה רישא [הרי שנה אותו כבר בראשה] של אותה משנה, ששנינו שם: שכיב מרע שכתב גט לאשתו ואמר לה: "הרי זה גיטיך אם מתי (אמות)", או: הרי זה גיטיך אם אמות מחולי זה", או אמר לה: "הרי זה גיטיך לאחר מיתה" — לא אמר כלום. שאין לגט תוקף אלא בחייו של הבעל ולא לאחר מותו.

אלא יש לדחות את הראיה לדברי רבא באופן אחר: דלמא [שמא] מה שאמרו ש"אם לא באתי יהא גט" ומת — אינו גט, הרי הוא לאפוקי [להוציא] מדברי רבותינו ואין לדייק מכאן למקרה שחלה. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שהאומר "אם לא באתי יהיה גט" ומת — אינו גט, ורבותינו התירוה להנשא. ואמרינן [ואמרנו] על כך: מאן [מי הם] רבותינו אלו שהוזכרו שם? אמר רב יהודה אמר שמואל: בי דינא דשרו משחא [אותם דייני בית הדין שהתירו שמן] של גויים באכילה. ומסבירים את טעמם: סברי לה [סבורים הם] כשיטת ר' יוסי שאמר בכלל: זמנו של שטר מוכיח עליו. וכיון שכתב בגט תאריך מסויים, יש ללמוד מכאן שכוונתו היתה שהגט יחול מיום כתיבתו ומסירתו, ולא לאחר מיתה. ולכן אנו אומרים שלא פירש כראוי את התנאי, ולא נתכוון שיחול הגט אחר מותו, אלא שעם מותו יחול הגט משעת כתיבתו בחייו. ומכל מקום אין הוכחה ממשנתנו לשיטת רבא שאין טענת אונס בגיטין.

ואלא ההוכחה היא מסיפא [מסוף] המשנה, ששנינו, האומר לאשה: "הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש" ומת בתוך שנים עשר חדש — הרי זה גט. ונדייק מכאן: הדין כן במקרה שמת אף על פי שהוא אונס גדול, ואם כן בודאי הוא הדין אם כן ודאי גם לחלה שהוא אונס קטן ממנו ולכל אונס שהוא, שאם לא התבטל תנאו, הגט קיים למרות האונס, משמע שאין אונס נחשב בגיטין.

ודוחים: דלמא [שמא] במת דוקא, אמרו שהגט קיים, מפני שלא ניחא ליה [נוח לו] שתפול קמי [לפני] יבם, שאם לא היו לו בנים תזדקק אלמנתו לייבום או לחליצה, וכיון שהוא רוצה בטובתה, היתה דעתו מתחילה שאם ימות — בכל מקרה יהא זה גט, ושמא אם היה אונס אחר שעיכב אותו אכן ייבטל התנאי!

אלא ההוכחה היא מהא [מהלכה זו]: דההוא [שאדם אחד] שאמר להו [להם] לשליחים שמסר בידם גט: "אי לא אתינא מיכן [אם אינני בא, חוזר, מכאן] ועד תלתין יומין [שלושים יום] — ליהוי גיטא [שיהא זה גט] ".אתא [בא] בסוף תלתין יומין [שלושים יום] ופסקיה מברא [והפסיקתו המעבורת] ולא היה יכול לעבור את הנהר, ונמצא שלא הגיע בתוך שלושים יום. אמר להו [להם] לאנשים העומדים בצד השני של הנהר: חזו דאתאי, חזו דאתאי [ראו שבאתי, ראו שבאתי]. אמר שמואל: לאו שמיה מתיא [אין שמו, אין זה נחשב הגעה]. ומדברי שמואל נלמד שגם במקרה של אונס אין האונס מבטל את התנאי.

ודוחים: מכאן אין ראיה גמורה; ודלמא אונסא דשכיח שאני [ושמא אונס שמצוי שונה]. שכיון דאיבעי ליה לאתנויי [שהיה לו להתנות] ולא אתני [התנה] — איהו דאפסיד אנפשיה [הוא שהפסיד לעצמו], שהיה עליו להעלות בדעתו אפשרות שכיחה כזו שלא יוכל לעבור את הנהר. ואם לא הגביל את התנאי שעשה — הוא הפסיד לעצמו, ואפשר לומר שרק אחר כך התחרט. אבל אין ללמוד מכאן שאונס בכלל אינו מבטל תנאי, ושמא באונס שאינו מצוי בטל התנאי.

אלא אין ראיה מן המקורות לדברי רבא, ורבא סברא דנפשיה קאמר [סברה משל עצמו אמר] בענין זה. ומהי הסברה לזה שאמר שאין אונס בגיטין — משום תקנת הנשים הצנועות, ומשום תקנת הפרוצות. ומסבירים: משום הצנועות — דאי אמרת [שאם אומר אתה] שלא להוי [יהא] גט אם היה אונס, אם כן,