איכא בינייהו דארגיל [יש ביניהם הבדל כשהתחיל] הוא בקטטה, שאין לחשוש שהיא משקרת ביודעים כיון שאינה שונאת אותו, אבל יכול להיות שמפני הקטטה שביניהם אינה מקפידה, וכשייראה לה שמת — תעיד על כך.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים], שאלה זו: היה עד אחד מעיד שמת הבעל במקרה שהיתה ביניהם קטטה, מהו הדין? וצדדי השאלה: מאי טעמא [מה הטעם] שעד אחד מהימן [נאמן] בעדות אשה, האם משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא [שבדבר שעשוי להתגלות אינו] משקר, ואם כן הכא נמי לא משקר [כאן גם כן אינו משקר], או דלמא טעמא [שמא הטעם] שעד אחד מהימן [נאמן] משום שהיא, האשה, דייקא ומינסבא [מדייקת ואחר כך נישאת], והכא [וכאן], כיון דאית ליה [שיש לו] קטטה איתה, לא דייקא ומינסבא [איננה מדייקת ונישאת] בכל מקרה? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א שנינו במשנה שר' יהודה אומר שלעולם אינה נאמנת ולא תינשא אלא אם כן באה בוכה ובגדיה קרועים, וחכמים אומרים שתינשא בכל מקרה. תניא [שנויה ברייתא], אמרו לו לר' יהודה: לדבריך, לשיטתך, פקחת שיודעת להערים, תבוא קרועת בגדים ובוכה — תנשא, שוטה שאיננה יודעת — לא תנשא?! וכי זו ראיה לאמינות העדות! אלא, אחת זו ואחת זו תנשא.

מסופר: ההיא דאתיא לבי דינא [אשה אחת שבאה לבית דינו] של ר' יהודה, אמרי [אמרו] לה היושבים שם: ספדי את בעלך, קרעי מאניך [את בגדייך], סתרי מזייך [את שערך] והיראי כאבילה ויאמינו לך. ותוהים: וכי אלפוה שיקרא [לימדו אותה שקר]? ומשיבים: אינהו כרבנן סבירא להו [הם סבורים היו כחכמים] שמותרת להינשא בכל מקרה, אבל הם חששו שתיאסר, כיון שר' יהודה אינו מתיר בכל מקרה, ולכך אמרי [אמרו]: תעביד הכי כי היכי דלישריה [שתעשה כך כדי שיתיר אותה] גם ר' יהודה, ולא תבוא לידי סיבוך הענין.

ב משנה בית הלל אומרים: לא שמענו שמקבלים עדות של אשה על מות בעלה אלא בבאה מן הקציר, ובאותה מדינה שמת שם היא גם מעידה, וכמעשה שהיה, שהתירו במקרה כזה, כפי שיבואר.

אמרו להם בית שמאי: אחת הבאה מן הקציר, ואחת הבאה מן הזיתים, ואחת הבאה מן הבציר, ואחת הבאה ממדינה למדינה. לא דברו חכמים בקציר למרות שהמעשה היה בקציר אלא בהווה בדבר הרגיל, אבל אין זו הוכחה שנאמנת דווקא בקציר. ומעירים: חזרו בית הלל להורות כבית שמאי בענין זה, כי חזרו בהם מדבריהם.

ג גמרא תניא [שנויה ברייתא], אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, שיש לנהוג רק כמעשה שהיה, אם כן אין לי אלא קציר חטים כאותו מעשה שהיה — קציר שעורים מנין? ואין לי אלא קוצר, אבל אם היה בוצר ענבים, או מוסק זיתים, או גודר תמרים, או עודר תאנים מנין?

אלא מעשה שהיה — בקציר היה, והוא הדין לכולהו [לכולם] לכל המקרים האחרים, הכא נמי [כאן גם כן] לגבי הבאה ממדינה אחרת וכיוצא באלה יש לומר מעשה שהיה — באותה מדינה היה, והוא הדין לכולהו [לכולם].

ובית הלל מה טעמם — באותה מדינה דשכיחי אינשי [שמצויים אנשים] הבאים ממקום למקום — מירתת [היא מפחדת לשקר] שמא יכחישוה, ואולם ממדינה למדינה אחרת, דלא שכיחי אינשי [שאין אנשים מצויים] לבוא משם — לא מירתת [אינה מפחדת] ושמא תשקר ותאמר שמת. ובית שמאי סבורים: הכא נמי שכיחי שיירתא [כאן גם כן מצויות שיירות] ובסופו של דבר יוודע אם חי הוא.

ושואלים: מאי [מה הוא] אותו מעשה שהיה? — שאמר רב יהודה אמר שמואל: שילפי (סוף זמן) קציר חטין היו, והלכו עשרה בני אדם לקצור חטין, ונשכו נחש לאחד מהן ומת, ובאת אשתו והודיעה לבית דין שמת בעלה. ושלחו ומצאו כדבריה. באותה שעה אמרו, האשה שאמרה: "מת בעלי" — תנשא על סמך עדות זו, "מת בעלי" בלא בנים ויש לו אח — תתייבם על סמך עדותה, וזהו המעשה שדיברו בו.

ושואלים לעצם המחלוקת: נימא [האם לומר] כי ר' חנניא בן עקיבא ורבנן [וחכמים] החולקים עליו בנושא אחר, בפלוגתא [במחלוקת] של בית שמאי ובית הלל קמיפלגי [הם חלוקים]? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא ישא אדם מי חטאת (מים של אפר פרה אדומה המטהרים את האדם הטמא טומאת־מת), וכן אפר חטאת (אפר פרה אדומה) ויעבירם בירדן ובספינה,

ולא יעמוד בצד זה של הנהר ויזרק אותם לצד האחר, ולא ישיטם בעוברו על פני המים, ולא ירכיבם לא כשהוא על גבי בהמה ולא כשהוא על גבי חברו העוברים במים, שזה דומה לספינה העוברת על פני המים, אלא אם כן היו רגליו של הרוכב נוגעות בקרקע. אבל מעבירם על הגשר שעל הנהר. ומעירים: אחד ירדן ואחד שאר נהרות יש בהם איסור זה, ואילו ר' חנניא בן עקיבא אומר: לא אמרו איסור זה אלא בירדן, ובספינה, וכמעשה שהיה שנמצאה טומאה בספינה שבירדן.

ואם כן לימא [האם לומר] כי רבנן דאמרי [חכמים שאמרו] בענין זה, סבורים כבית שמאי, שכשעיקר הדין נוצר משום מעשה שהיה ניישם אותו על כל הדומה לו. ור' חנניא בן עקיבא שאמר כבית הלל שאין עושים אלא כמעשה שהיה בדיוק.

ודוחים: אמרי לך רבנן [יכולים חכמים לומר לך]: אנן דאמרינן [אנו שאומרים אנו] בענין זה, יכולים אנו לסבור אף כשיטת בית הלל, אלא שיש לחלק; עד כאן לא שמענו כי קאמרי [אמרו] בית הלל התם [שם] שאין מאמינים לה ממדינה למדינה, אלא משום דמירתת [שהיא מפחדת], ואם כן, במקום קרוב — מירתת [מפחדת] להעיד שקר שקל לדעת אם משקרת, במקום רחוק — לא מירתת [אינה מפחדת]. אבל הכא [כאן], בענין אפר חטאת, מה לי דווקא נהר הירדן מה לי שאר נהרות.

ואילו ר' חנניא בן עקיבא אמר לך [יכול היה לומר לך]: אנא דאמרי [אני שאומר] שיטתי בענין זה, אף לשיטת בית שמאי אני אומר, ומדוע? — עד כאן לא שמענו כי קאמרי [אמרו] בית שמאי התם [שם] אלא משום דאיהי דייקא ומינסבא [שהיא עצמה מדייקת היטב בעדות ואחר כך נישאת], ומאחר שעל כך סומכים, אם כן, מה לי מקום קרוב מה לי מקום רחוק, ואין הבדל בדבר, ואולם הכא [כאן], משום מעשה שהיה גזרו ולא מטעם שבדבר זה עצמו. ולכן בירדן ובספינה דהוה [שהיה] בהם המעשה — גזור רבנן [גזרו חכמים], בשאר נהרות שלא הוה [היה] בהם מעשה — לא גזור רבנן [גזרו חכמים].

ומסבירים: מאי [מה] אותו מעשה שהיה, שאליו מתייחסים החולקים? — שאמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם שהיה מעביר מי חטאת ואפר חטאת בירדן ובספינה, ונמצא כזית מן המת תחוב בקרקעית של ספינה, וניטמאו מי החטאת ואפר החטאת. באותה שעה אמרו: לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בירדן ובספינה. ונחלקו חכמים מאוחרים יותר, האם מרחיבים את הגזירה הזו, או משאירים אותה כמעשה שהיה בדיוק.

ד משנה בית שמאי אומרים: אשה שהעידה שמת בעלה — תנשא, ותטול כתובתה. בית הלל אומרים: תנשא, ולא תטול כתובתה, משום שלענין ממונות צריך עדות גמורה של שני עדים. אמרו להם בית שמאי: אם התרתם ערוה, שהיא חמורה, על ידי עדות עצמה, וכי לא נתיר בשל אותה עדות עצמה את הממון הקל שניתן להשבה, ואין בו עונשים חמורים כל כך?! אמרו להם בית הלל: אין זו ראיה, שכן מצינו [מוצאים אנו]