יבמות קז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קז - א

מתניתין:

א. בית שמאי אומרים: אין ממאנין אלא קטנות ארוסות, ולא קטנות נשואות, ונחלקו בגמרא בטעמם של בית שמאי.

ובית הלל אומרים: אחת ארוסות ואחת נשואות קטנות - ממאנות.

ב. בית שמאי אומרים: מיאון הארוסה יכול להיות רק בבעל, בחייו, ולא אחרי מותו, ביבם.

ולכן, אם מת הבעל לפני שמיאנה בו, תמתין הקטנה עד שתגדל, ותחלוץ, כי קטנה אינה יכולה לחלוץ.

ובית הלל אומרים: ממאנת הן בבעל והן ביבם, ועוקרת למפרע את נישואי אחיו.

ויבואר בגמרא אם המיאון הוא שאומרת שאינה רוצה ביבם, או שממאנת בקידושי בעלה המת.

ג. בית שמאי אומרים: ממאנת רק בפניו של בעלה הארוס.

ובית הלל אומרים: ממאנת בין בפניו ובין שלא בפניו.

ד. בית שמאי אומרים: המיאון צריך שיעשה דוקא בבית דין.

ובית הלל אומרים: בין בבית דין ובין שלא בבית דין.

ה. אמרו להם בית הלל לבית שמאי: ממאנת והיא קטנה, אפילו ד' וה' פעמים אמרו להם בית שמאי לבית הלל: אין בנות ישראל הפקר!

שאם יוצאות במיאון, ושוב מתקדשות, ושוב יוצאות במיאון - הרי זה מנהג הפקר.

אלא, ממאנת פעם אחת בלבד, וממתנת להתארס עד שתגדיל, ואז תתקדש בקידושין מן התורה, ושוב לא תצא מבעלה השני במיאון.

ותמאן בראשון, ואז תנשא.

ובגמרא נחלקו מהי משמעות המיאון הנוסף הזה, לאחר שכבר מיאנה בו פעם אחת.

גמרא:

ומביאה הגמרא ארבעה הסברים לטעמם של בית שמאי שאין ממאנות אלא ארוסות:

ההסבר הראשון -

אמר רב יהודה אמר שמואל: מאי טעמא דבית שמאי שאמרו אין ממאנים אלא ארוסות ולא נשואות, והרי גם הנשואה קטנה היא -

לפי שאין תנאי בנשואין!

והיינו, לפי שגם מי שמתנה עם האשה המתקדשת לו תנאי, כגון שמקדשה על מנת שאין בה מומים - בשעה שהוא בא עליה, הרי הוא מוחל על תנאו מחמת חיבת ביאה. ^[2] ואי קטנה נשואה תמאן בבעלה ונתירנה להנשא לשוק, לא יתלו אנשים את התרתה לשוק במיאונה בבעלה, אלא יתלו זאת בתנאי שעשה עמה בשעת קידושיה, וכשנשאה התברר שלא התמלא התנאי, וכגון שנמצאו בה מומים.

ואתי למימר, ויבואו האנשים לטעות ולומר כי יש תנאי בנשואין. והיינו, שאין אדם מוחל על תנאו שעשה כשקידשה אפילו בשעת ביאה. וזו היא טעות.

ולכן תיקנו שנשואה לא תמאן.

והוינן בה: הרי מלשון בית שמאי מבואר שאין ממאנים אלא ארוסות, ולא מי שנכנסו לחופה ועדיין לא נבעלו, ולא מי שכבר נמסרו לשלוחי הבעל.

לפי שהכניסה לחופה או ה"מסירה לשלוחי הבעל" הן שלבים של נישואין [לכמה דברים המתבארים במסכת כתובות].

וכיון שעדיין אין כאן חיבת ביאה, הרי תנאו שהתנה עמה בשעה שקידשה עומד בתוקפו, ואם יתברר לו אז שיש בה מומים יתבטלו הקידושין.

ואם כן תיקשי, נכנסה לחופה ולא נבעלה - מאי איכא למימר? מדוע שלא תוכל למאן אז, והרי לא תצא תקלה אם יאמרו אנשים שיצאה מחמת התנאי ולא יתלו זאת במיאונה.

כי אם אכן היה תנאי בקידושיה, והתברר עתה שיש בה מומים - יתבטלו הקידושין!

ומשנינן: לפי שאין תנאי אפילו בחופה. היות ומחמת חיבת חופה מוחל הוא על תנאו.

ואם תמאן ויתלו את יציאתה ממנו בתנאו, תצא מכך תקלה.

אך עדיין תיקשי: אם מסר האב את בתו לשלוחי הבעל, ^[3] שעדיין אין חיבת חופה, ואין אדם מוחל אז על תנאו - מאי איכא למימר?

מדוע סבורים בית שמאי, שאינה יכולה למאן כבר משעת המסירה, והרי לא יהיה בדבר תקלה אם יתלו את יציאתה בתנאו?

ומשנינן: משום "לא פלוג רבנן".

והיינו, שתיקנו חכמים את תקנתם בצורה כוללת, שארוסות ממאנות ולא נשואות, ולא חילקו בין שלבי הנישואין.

ועתה באה הגמרא לברר מדוע נחלקו בית הלל -

ובית הלל סוברים שמידע ידעי אינשי דנישואי קטנה, נישואין דרבנן נינהו, ויכולה לצאת ממנו במיאון, ולא יבואו לתלות את יציאתה בתנאו.

עד כאן ביארה הגמרא את טעמו של רב יהודה אמר שמואל בהסבר דברי בית שמאי. ועתה מביאה הגמרא הסבר נוסף בטעמם.

ההסבר השני -

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: טעמא דבית שמאי הסוברים שאין נשואות ממאנות הוא -

לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות.

והרי כל סיבת הדבר שתיקנו חכמים קידושין לקטנה, הוא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר.

ואם תוכל למאן אחרי נשואיה אליו, והמיאון הרי עוקר את קידושיו בה למפרע, ימנעו האנשים מלקחת קטנות, היות ואינם רוצים שתהיה בעילתם בעילת זנות, אחרי שייעקרו קידושיהם למפרע כשימאנו בהם. ותיעקר בכך תקנת חכמים לטובת הקטנות.

והוינן בה: נכנסה לחופה ולא נבעלה, שאז אין את את הטעם שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות - מאי איכא למימר?

מדוע אין היא יכולה למאן אז!? ומשנינן: לפי שלא ניחא ליה לאיניש דתיהוי חופתו "חופה דאיסורא". והיינו, אינו רוצה בחופה כזאת שהיא הכנה לבעילת זנות, אם תמאן בו אחר כך. ^[4]

אך עדיין מקשה הגמרא: מסר האב לשלוחי הבעל [והיינו, מסרוה אמה או אחיה, כמו שמבואר לעיל בהערה הקודמת] - מאי איכא למימר?

הרי אין המסירה לשלוחי הבעל מהווה חופה לבעילת זנות, אך היא שלב של נישואין, ולמה שלא תוכל למאן אז!?

ומשנינן: לא פלוג רבנן!

ובית הלל, החולקים על בית שמאי, סוברים: כיון דאיכא קדושין וכתובה בקידושי קטנה - לא אתו למימר דבעילתו בעילת זנות. ^[5]

ההסבר השלישי -

רב פפא אמר: טעמא דבית שמאי הוא - משום פירי, אכילת הפירות של נכסי מלוג, שהוא דבר הנוהג רק בנישואין ולא באירוסין, וכפי שיתבאר מיד.

וכן טעמא דבית הלל הוא משום פירי -

ומבאר רב פפא דבריו:

טעמא דבית שמאי משום פירי שאוכל הבעל מנכסי מלוג של האשה, דאי אמרת נשואה תמאן - שמיט, הרי הוא נשמט, נמנע, מלטפל בנכסיה באופן שישתמרו, אלא הוא לוקח את הפירות ואינו דואג לשמירת הנכסים, ואכיל להו לפירות מינה, היות דסוף סוף - למיפק קיימא, משער הוא שהיא תמאן בו ותצא ממנו.

ובית הלל סוברים, אדרבה, כיון דאמרת תמאן - אשבוחי משבח להו לנכסיה. היות והוא סבר, דאי לא ישמור על נכסיה - עייצי ייעצו לה קרוביה, שתמאן בו, ומפקי ויוציאוה לה מיניה.

ההסבר הרביעי -

רבא אמר: היינו טעמא דבית שמאי, לפי שאין אדם טורח בסעודה של נשואין, ומפסידה, אם תמאן בו אחר נישואיה, וימנעו אנשים מלשאת קטנות. ולכן תיקנו שלא ימאנו אלא ארוסות.

ובית הלל סוברים שתרוייהו, הבעל והאשה, ניחא להו בסעודת הנישואין אפילו על הצד שאחר כך תמאן ותעקור נשואיה, כדי דליפוק עלייהו קלא דאישות, שייצא עליהם קול שהם נשואים למשך התקופה עד למיאון, ולא יאמרו עליהם שהם חיים חיי הפקר ללא קשר של אישות ביניהם.

שנינו במשנה: בית שמאי אומרים: ממאנת בבעל ולא ביבם, ובית הלל אומרים בבעל וביבם.

אמר רבי אושעיא: לפי בית הלל שיכולה למאן גם ביבם, ממאנת היא רק למאמרו, שאם עשה בה היבם מאמר, יכולה היא לעקור במיאונה בו את המאמר שעשה בה, ואינה צריכה גט למאמרו.

ואולם, אינה ממאנת לזיקתו. שהזיקה ממשיכה גם אחר מיאונה, והיא צריכה חליצה מהיבם כדי להיות מותרת לשוק.

אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי אושעיא?

היות שהוא סובר שרק את קידושי המאמר, דעשה בה היבם מדעתה - מציא עקרא יכולה היא לעקור במיאונה.

אבל את הזיקה ליבמה, דבעל כרחה היא זקוקה לו, שהרי נופלת היא אל היבם מכח נישואיה לבעלה המת, שלא מיאנה בו בחייו - לא מציא עקרא.

ותמהה הגמרא על הסברו של רב חסדא:

והרי ביאה שעושה היבם ביבמתו, דבעל כרחה הוא עושה אותה ביבמה, ובכל זאת -

הערות

^[2] יש אחרונים הסוברים שאין אדם יכול לעשות תנאי בשעת החופה עצמה, לפי הכלל שכל דבר שאינו בשליחות, אי אפשר להתנות בו תנאי [המקנה בקונטרס אחרון בקידושין סא, ורע"א בשו"ת תנינא נא. אלא שהוסיף שיש שליחות בנישואין במסירה לשלוחי הבעל]. והשאגת אריה בסימן צג מבאר את דברי התוס' כאן, בד"ה בית שמאי, שאכן יכול אדם לעשות תנאי בחופה, אלא שאין הדבר מצוי שיתנה אדם בחופה.

^[3] קטנה שהשיאה אביה אינה יכולה למאן כיון שקידושיה הם מהתורה. אלא כונת הגמרא לומר להשתמש בלשון של "מסר האב לשלוחי הבעל" שהוא שלב של נישואין מן התורה לגבי כמה הלכות [עיין בסוגיית הגמרא בכתובות מח ב, ובמחלוקת הראשונים שם]. ודין זה, של מסירה לשלוחי הבעל, שייך גם בקטנה המתקדשת מדרבנן על ידי אמה או אחיה, שהם מוסרים אותה לשלוחי הבעל. רש"י

^[4] והמאירי כתב שכל כניסה לחופה - כוונת ביאה היא.

^[5] לכאורה לפי היסוד של הגר"ח, שעקירת הקידושין במיאון היא רק מכאן ולהבא למפרע, הרי בשעת החופה היו נישואין, וגם אם ייעקרו למפרע יהיה זה רק מכאן ולהבא למפרע, ולא בשעת נישואין עצמה. ויתכן שזהו הביאור בדברי בית הלל.

בית שמאי אומרים: אין ממאנין אלא ארוסות בלבד, ובית הלל אומרים: ארוסות וגם נשואות.

בית שמאי אומרים: הממאנת יכולה למאן בבעל, ולא ביבם. שאם מת בעלה ונפלה לייבום לפני היבם, צריכה להמתין עד שתגדל ותחלוץ. ובית הלל אומרים: יכולה היא למאן בבעל וביבם.

בית שמאי אומרים: המיאון צריך להיות דווקא בפניו של הבעל. ובית הלל אומרים: יכול הוא להיעשות בפניו ושלא בפניו. בית שמאי אומרים: המיאון צריך להיעשות דווקא בבית דין. ובית הלל אומרים: בבית דין ושלא בבית דין.

אמרו להם בית הלל לבית שמאי: ממאנת, כל עוד שהיא קטנה, ואפילו ארבע וחמש פעמים, אם חזרו והשיאוה לאחר אחרי שמיאנה בראשון. אמרו להם בית שמאי: אין בנות ישראל הפקר לעבור כך מאיש לאיש, אלא ממאנת פעם אחת בלבד, וממתנת עד שתגדיל, ותמאן, ותנשא.

ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי שנשואה אינה יכולה למאן — לפי שאין תנאי בנשואין. שאם אדם מקדש אשה בתנאי מסויים ואחר כך נושא אותה לאשה, אף על פי שהתנאי של הקידושין לא התקיים — הנישואין תקפים. מפני שאנו אומרים שכשנושא אדם אשה, מפני חיבת הביאה הוא מוחל על התנאים הללו ומוותר עליהם. ואי [ואם] נשואה קטנה תמאן, יש חשש שיראו זאת כתנאי במבוגרת, ואתי למימר [ויבואו לומר] שיש תנאי בנשואין.

ושואלים: ואם לא נישאה ממש, כלומר, לא נבעלה, אלא רק נכנסה לחופה ולא נבעלה שהיא נחשבת כבר כנשואה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אז אין לענין זה כל שייכות עם בעיית תנאי בנישואין! ומשיבים לבית שמאי — לפי שאין תנאי אפילו בחופה, שמפני חיבת החופה הוא מוחל ומבטל את התנאי.

ושואלים עוד: אם מסר האב את בתו לשלוחי הבעל לנישואין שהיא נחשבת כנשואה, עוד לפני החופה, ועם כל זה אין לחשוש, כיון שעדיין לא נמסרה לו עצמו, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: לא פלוג רבנן [חילקו חכמים], ובכל מקרה שהיא נחשבת נשואה קבעו שאין מקום לתנאי בנישואין, וממילא גזרו גם שאין מיאון.

ובית הלל, מה טעמם: מידע ידעי [יודעים הכל] שנישואי קטנה רק דרבנן [מדברי סופרים] נינהו [הם], ולכן אין למדים מהם לענין נישואי גדולה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: טעמא [הטעם] של בית שמאי לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. שאם בא על הקטנה ואחר כך בטלו הנישואין מעיקרם על ידי המיאון, נמצא שביאתו היא בגדר בעילת זנות.

ושואלים: אם נכנסה לחופה ולא נבעלה עדיין, מאי איכא למימר [מה יש לומר] על כך? שהרי שם אין טעם זה קיים! ומשיבים: לא ניחא ליה [נוח לו] לבעל דתיהוי [שתהא זו] חופה דאיסורא [של איסור], שהרי אם מתבטלים הנישואין במיאון, נמצא שהיה בחופה עם אשה שלא היתה מותרת לו. ושואלים: ואם מסר האב את בתו הקטנה לשלוחי הבעל מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: לא פלוג רבנן [חילקו חכמים]. ובית הלל מה משיבים הם לטעמם של בית שמאי — כיון דאיכא [שיש] כאן גם קדושין וגם כתובה — לא אתו למימר [יבואו לומר] שבעילתו בעילת זנות.

רב פפא אמר: טעמא [הטעם] של בית שמאי משום פירי [פירות] נכסיה, וטעמא [הטעם] של בית הלל גם כן משום פירי [פירות] הנכסים. ומסביר: טעמא [הטעם] של בית שמאי משום פירי [פירות], כלומר, דאי אמרת [שאם אומר אתה] שהנשואה תמאן, הרי הבעל של אותה קטנה שמיט ואכיל להו מינה [ישמוט ויאכל אותם ממנה], שסוף סוף למיפק קיימא [להוציא היא עומדת], שהרי בכל עת רשאית היא למאן ולצאת ממנו, ובינתיים, עד שהיא ממאנת בו, הוא יאכל כמה שיוכל. ובית הלל אומרים: אדרבה (להיפך), כיון דאמרת [שאתה אומר] תמאן, שהיא רשאית למאן — אשבוחי משבח להו [משביח הוא אותם] את נכסיה, סבר דאי [סבור הוא שאם] לא יעשה כן, עייצי [ייעצו] לה קרוביה למאן בו, ומפקי לה מיניה [ויוציאו אותה ממנו].

רבא אמר: היינו טעמא [זהו הטעם] של בית שמאי: שאין אדם טורח בסעודה של נישואין ומפסידה. ואם תהא לה רשות למאן אף לאחר נישואין — לא ירצה לשאת קטנה ולשאת בכל הוצאות החתונה, כאשר לא ברור לו שהיא נשארת עימו. ובית הלל סבורים: תרוייהו ניחא להו [שניהם נוח להם] בנישואין, אפילו אם אחר כך יתבטלו, כדי דליפוק עלייהו קלא [שייצא עליהם קול, שם], של אישות, ששניהם מעוניינים מטעמים שונים שייחשבו אנשים נשואים.

ג שנינו במשנה, בית שמאי אומרים: ממאנת בבעל ולא ביבם, ובית הלל אומרים: בבעל וביבם. אמר ר' אושעיא: ממאנת היבמה הקטנה למאמרו של היבם, שאם עשה בה מאמר יכולה היא לעקור אותו על ידי מיאון, ואינה ממאנת לזיקתו, שלפני שעשה בה מאמר אינה יכולה לומר שהיא ממאנת להיות יבמתו, ולעקור בכך את הזיקה. אמר רב חסדא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אושעיא — הוא סבור כך: מאמר שבמהותו הוא מדעתה, שהרי אין אשה מתקדשת אלא מדעתה — מציא עקרא [יכולה היא לעקור] אותו, ואולם זיקה, שבעל כרחה היא באה לה, ואינה תלויה בהסכמתה, לא מציא עקרא [אינה יכולה לעקור].

ושואלים: והרי ביאה של יבם שהיא בעל כרחה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: The Sages decreed that in the case of a minor girl whose father died, her mother or brothers may marry her off. However, such a marriage does not have the same legal status as the marriage of an adult. Therefore, if the minor regrets having married, she is allowed to make a declaration of refusal to her husband, thereby annulling the marital bond. The Sages disagreed with regard to the details of this halakha: Beit Shammai say: Only betrothed girls may refuse. A girl may refuse, upon reaching adulthood, to remain married to the man to whom her mother or brothers married her as a minor after the death of her father. But Beit Hillel say that both betrothed and fully married girls may refuse.

Beit Shammai say: Refusal may be directed only at her husband and not at her yavam. In such a situation, she must perform ḥalitza in order to dissolve the levirate bond. But Beit Hillel say: It may be directed at her husband or her yavam.

Beit Shammai say: The refusal must take place specifically in the presence of the husband. But Beit Hillel say: It may take place either in his presence or in his absence. Beit Shammai say: The refusal must take place specifically in court. But Beit Hillel say: It may take place either in court, or not in court.

Beit Hillel said to Beit Shammai: She may refuse as long as she is a minor, even four or five times if her relatives married her off again to another man after each refusal. Beit Shammai said to them: The daughters of Israel are not to be treated with disregard and should not be passed from one man to another. Rather, she refuses once. And then she must wait until she reaches majority, and refuse, and marry.

GEMARA: Rav Yehuda said that Shmuel said: What is the reason of Beit Shammai for ruling that a married minor girl may not perform refusal? It is because there are no conditions with regard to marriage. Although a betrothal can be conditional, the condition is nullified upon consummation of the marriage. Likewise, marriage cannot be conditional, as the sexual relationship is not subject to conditions. And if a married minor girl would refuse, others may mistakenly think this to be a condition with regard to the marriage of an adult woman, and they will come to say that there can be a condition with regard to marriage.

The Gemara asks: But what is there to say if she entered the marriage canopy but did not yet engage in sexual intercourse? The marriage goes into effect even though it has not yet been consummated. The Gemara replies: There are no conditions with regard to a wedding canopy, i.e., the wedding ceremony.

The Gemara asks further: But what is there to say if the father delivered his daughter to the agents of the husband to be married, so that she was considered married even before the marriage ceremony took place? The Gemara answers: The Sages did not distinguish between different circumstances, and no marriages are conditional. It follows that refusal cannot take place once a minor girl is married.

And with regard to Beit Hillel, what is their reasoning? It is known that marriage of a minor girl is by rabbinic law, and therefore no one would confuse this type of marriage with an adult marriage. Rabba and Rav Yosef both say: Beit Shammai’s reason is that a man would not readily render his sexual act licentious sexual intercourse. If he had intercourse with the minor girl and the marriage was later retroactively annulled by her refusal, then his sexual act was outside the context of marriage and is regarded as licentious.

The Gemara asks: What is there to say if she entered the marriage canopy but did not engage in sexual intercourse, as this reason would not apply to such a case? The Gemara answers: It would not be satisfactory for him, i.e., the husband, if his would be a forbidden marriage canopy, because if the marriage is later annulled by her refusal, he will have stood under the marriage canopy with a woman who was not permitted to him. The Gemara asks: What is there to say if the father delivered his daughter to the agents of the husband? The Gemara answers: The Sages did not distinguish between different circumstances. And how do Beit Hillel respond to Beit Shammai’s reasoning? Since there is both betrothal and a marriage contract in this case, no one will come to say that his sexual act was licentious intercourse. The primary reason Beit Shammai prohibit refusal after marriage is because it would render the sexual relationship of the marriage a licentious one. Beit Hillel do not regard sexual activity under such circumstances as licentious, so there is also no stigma attached to having stood under a wedding canopy with a girl who later refuses the marriage.

Rav Pappa said: The reasoning for Beit Shammai’s opinion is because of the profits from the property she brings into the marriage, and the reasoning for Beit Hillel’s opinion is also because of the profits from her property. He explains: The reasoning for Beit Shammai’s opinion is because of the profits from her property, for if you say that a married minor girl may perform refusal, then the husband of that minor might seize those profits from her and consume them, as ultimately she stands to leave him if she refuses him later. In the meantime, he will try to extract as much profit as he can. And Beit Hillel say: On the contrary: Since you say she may refuse, he will seek to improve her property. He will think: if I do not do so, her relatives will advise her to refuse him and they will take her from him.

Rava said: This is the reasoning of Beit Shammai: A man will not bother to make a marriage feast and then lose it. If the wife is entitled to refuse him even after the marriage, the man will not be willing to marry a minor and bear the expenses of the wedding, when it is uncertain that she will stay with him. And Beit Hillel reason as follows: The marriage is convenient for both of them even if it is nullified later, so as to generate publicity about them that they are married.

§ It is taught in the mishna: Beit Shammai say: Refusal may be directed only at her husband and not her yavam. If she wishes to refuse her yavam, she must perform ḥalitza in order to dissolve the levirate bond. But Beit Hillel say that refusal may be directed at her husband or her yavam. Rabbi Oshaya said: A minor yevama may direct a refusal against a levirate betrothal but she may not direct a refusal against his levirate bond. Before the yavam betroths her, she cannot nullify the levirate bond by refusal. Rav Ḥisda said: What is the reasoning of Rabbi Oshaya? In the case of levirate betrothal, which is consensual, she can nullify it. But with regard to the levirate bond, which applies to her even against her will, she cannot nullify it.

The Gemara asks: But the consummation of the levirate bond may be against her will

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני': בש"א אין ממאנין אלא ארוסות. פי' אין נזקקין למיאון, ואעפ"י שמיאנה בפנינו אין כותבין לה גט מיאון להתירה אלא ארוסות אבל אם הוזקקו לה ב"ד אעפ"י שאינן רשאין וכתבו לה גט מיאון כיון שהותרה לא תצא מהתירה הראשון והיינו דקתני אין ממאנין ולא קתני ארוסות ממאנות נשואות אינן יכולות למאן והיינו נמי דאמרינן לקמן בגמ' אמרו להם ב"ש פישון הגמל במדה כפושה מדד ולפיכך מדדו לו במדה כפושה. וא"ת שאפילו מיאנה נשואה ושלא בפניו אין מיאונה מיאון וכי מפני שמדד במדה כפושה התירו באשת איש ואעפ"י שהיא מדבריהם אלא ש"מ אין ממאנין לכתחלה הוא שאין כותבין לה והכי איתא בירושלמי (יג,א).
ושמעי' ממתני' דארוסה צריכה למאן, אבל הרב הנשיא ר' יהודה הברגלוני ז"ל כתב תשובה לרבינו יצחק אלפסי ז"ל זה שאמרה המשנה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה ולא אמר שקדשתה דקדושי קטנה אין כלום ואין קדושין מועילין אלא אחר הנשואין ואחר נשואין צריכה למאן ובקדושין לחודייהו אינה צריכה מיאון.
וקשי' טובא דהא תנן וב"ה אומרי' ארוסות ונשואות ותניא לקמן (יבמות דף ק"ח) אי איפשי בפלוני בעלי אי איפשי בקדושין שקדשוני אימא ואחי ובפ' התקבל (גיטין דף ס"ה) אמר רבא וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון ולפי' דחאוה לתשובה זו בשתי ידים.
ואני אומר שאפשר להעמידה דודאי כל שנתקדשה ע"י עצמה כלומר שקבלה קדושין מאחר צריכה מיאון וזהו שאמר ר' חנינא בן אנטיגנוס כל שאינה יכולה לשמור קידושין אינה צריכה למאן שנראה שהיא מקבלת אותן אבל קדשוה אמה ואחיה בין לדעתה בין שלא לדעתה אינו כלום שלא מצינו שליחות לקטן אפילו מדבריהם ועוד שאין לה דעת כל כך שתהא סבורה להתקדש ע"י אחרים וכשדוכין הן לה אבל מכיון שהכניסוה לחופה לדעתה כלומר שאומרים לה להשיאך לפלוני שתהא אשתו אנו עושין אע"פ שקבלו הם הקדושין הרי זו צריכה למאן וזהו ששנינו כל שהשיאתה אמה ולא תנן שקדשתה והא דתניא בגמרא אי איפשי בקדושין שקדשוני אמא ואחי לאו דוקא שקבלו אותן הן אלא לפי שהיא ממאנת אומרת כן כלומר אותן קדושין שקבלתי אי איפשי בהן שאמא ואחי הוא שפיתו אותי לקבל אותן, ואין קושיא על דברי רבינו הגדול ז"ל אלא שהן צריכין ראיה גדולה מזו.

בית שמאי אומרים אין ממאנין אלא ארוסות. פירוש אין נזקקין למיאון לנשואות ואף על פי שמאנה בפנינו אין כותבין לה גט מיאון להתירה. אבל אם הוזקקו להן וכתבו להן אף על פי שאינן רשאין הוזקקו וכיון שהותרו לא תצא מהיתרה הראשון. והיינו דקתני אין ממאנין ולא קתני נשואות אין ממאנות. והיינו דאמרינן לקמן (בע"ב) בגמרא אמרו להן בית שמאי פישון הגמל במדה כפושה מדד לפיכך מדדו לו במדה כפושה. ואם איתא דאפילו כי מאנה שלא בפניו אין מיאונה מיאון, וכי מפני שמדד במדה כפושה והיה מאבד פירות נכסיה התירו אשת איש של דבריהם. אלא שמע מינה אם מיאנה מיאנה. והכי איתא בירושלמי (ה"א) דגרסינן התם לפיכך מדדו לו במדה כפושה, וקשיא כי כפושה אלו עושה דבר שלא כשורה שמא מתירין ערוה שלו, אמר רב יצחק הדא אמרה עברה ומיאנה מן הנשואין על דבית שמאי מיאונה מיאונין, ואיכא למידק דאם כן לארוסות נזקקין להן למאן אפילו לכתחילה, והא תני בר קפרא לעולם יתרחק אדם מג' דברים מן המיאונין ומן הפקדונות ומן הערבות. ולקמן (יבמות קט, א) נמי בגמרא מקשינן מינה על מתניתין דמלמדין את הקטנה שתמאן בו. ואפשר לומר דהכא נמי במיאון דמצוה כדמשני על ההיא בגמרא. אי נמי דהתם לא מקשינן אלא משום דקתני מלמדין את הקטנה, וכיון שצריך להתרחק מן המיאונין היאך מותר לנו ללמדה למאן והיא יושבת לבטח עם בעלה. אבל הכא כשבאה לפנינו למאן אין נמנעין מלהזקק לה, דמה הנאה יש בשנתרחק ממנה, והלא אם אמרה בפני שנים בשוק אי אפשי בפלוני בעלי הרי זה מיאור ואפילו אמרה כן בפני החנוני כדאיתא בגמרא (קח, א) הלכך אנו נזקקין לה. ומיהו בירושלמי (שם) מצאתי שמקשים אותה דגרסינן התם ובית דין יושבין במיאון לא כן תני ברח משלש והדבק בשלש וכו' תפתר דהוו עסיקין במילי חורי ואתא עובדא קומיהון.

מדקתני אין ממאנין אלא ארוסות. שמעינן דאפילו ארוסה צריכה מיאון. והכי נמי מוכח מדאיבעיא לן בגמרא (קח, א) עמדה ונתקדשה מאי, ואסיקנא דבין עמדה ונשאת בין עמדה ונתקדשה אין לך מיאון גדול מזה. והדר אמרינן ועדיין תיבעי לך אי דאינסיבא מעיקרא או דהוה מיקדשא מעיקרא, ואתינן למיפשט מכלתיה דאבדן דאמרוד כו' ואמר רבי אין לך מיאון גדול מזה. ואמרינן מאי לאו דאינסיבא מעיקרא ודחינן לא דהוו מיקדשן מעיקרא. אלמא מן הארוסין צריכה מיאון. ואמרינן נמי לקמן (שם) איזהו מיאון כל שאמרה אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי אוחי. ובגטין פרק התקבל (גיטין סה, א) אמר רבא וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאונין. אבל הרב ר' יהודה בר ברזילי כתב בתשובה לרב אלפסי ז"ל (סי' רסז) זה שאמרה המשנה (להלן בעמוד ב) השיאתה אמה או אחיה לדעתה ולא אמר דקדשתה, דקדושי קטנה אינן כלום ואין קדושין מועילין אלא לאחר הנשואין, ואחר נשואין צריכה למאן ובקדושין לחודייהו אינה צריכה למאן, והרמב"ן נ"ר הראה פנים להעמיד דברי הרב ז"ל דכל הני דמוכחן דארוסה צריכה למאן דוקא בשקבלה היא קדושיה, אבל בשקדשוה אחיה ואמה ואפילו לדעתה אינה מקודשת כלל ואין צריך מיאון, לפי שלא מצינו שתקנו חכמים שליחות לקטן, אבל כשהכניסוה לחופה לדעתה אף על פי שקבלו הם הקדושין, הרי זו צריכה למאן. והיינו מתניתין דקתני שהשיאתה אמה ואחיה ולא קתני שקדשתה אמה ואחיה. והיינו נמי דאמר ר' חנינא בן אנטיגנוס (שם) כל שאינה יכולה לשמור קדושה אינה צריכה למאן, דמשמע שהיא מקבלת אותם וכשהיא מקבלת אותם ויודעת לשמור צריכה מיאון. והא דתניא בגמרא (קח, א) איזהו מיאון כל שאמרו אי אפשי בפלוני בעלי אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי, לאו למימר שהם קבלו אותם, אלא לפי שהיא ממאנת אומרת כן, כלומר הם פתוני לקבל ממנו הקדושין וצ"ת (עיין הגהות בן אריה על הרי"ף כאן לדף לו ע"ב).

גמרא. וב"ה מידע ידעי דנשואי קטנה לאו כלום הוא. תמיהא לי מי הזקיקו לשמואל לאוקומי פלוגתייהו במאי דלא סבירא ליה, דהא איהו אית ליה דיש תנאי בנשואין, דהא איהו הוא דאמר (כתובות עב, א) קדשה על תנאי ובעל סתם אינה צריכה הימנו גט, ולא עוד אלא דלשמא יאמרו יש תנאי בנשואין לא חייש, כדמוכח בפרק האשה רבה (לעיל יבמות קז, ב) וכמו שכתבתי שם בשמעתא דמאי הוה ליה למיעבד והוה ליה למימר כאן ובית הלל אין הכי נמי דיש תנאי בנשואין כי היכי דלוקי בית הלל כותיה. ואי נמי למימר ובית הלל לשמא יאמרו לא חיישינן. ונראה לי דהכא לאו תנאי דעל מנת שאין עליך נדרים או מומין כמחלוקת רב ושמואל קאמר, אלא תנאי של רצון בעלמא קאמר וכאלו התנה אם יעכב עליהם המקח אם לא קאמר, דזו ודאי בעילת זנות ואסור לכולי עלמא כנ"ל.

אמר ר' אושעיא ממאנת למאמרו ואין ממאנת ליזקתו. פירוש לבית הלל, ולבית שמאי אפילו למאמרו לא ממאנה, אף על גב דממאנה בקדושין דעלמא משום דכיון דלא סגיא דלא אגידה ביה מחמת זיקה מיהת, מאי טעמא תקינו לה רבנן מיאונין לזו, הלכך אפילו למאמרו לא מאנה וצריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו לכשתגדיל.

בש"א בב"ד פירוש בבית דין סמוכים וקשה לי אמאי עדיף מיאון מגט גמור דעלמא דאיתיה אפילו בהדיוטות כדאיתא בעובדא דרב יוסף דהוה מעשה הגט וכדחזי' מעשים בכל יום וי"ל דשורת הדין אפי' בגיטי' בעי' מומחי' מדאוריתא כדכתיב אלא דמשום תקנתא דעלמא והוי מילתא דשכיח' עבדי שליחותיהו הילכך סברי ב"ש דהכא תהוי תקנתא טפי לנשואיהון של קטנות דלא נעביד שליחותיהו ויהא סבה למעט מיאוני' וב"ה סברי דלית לן לאחמורי טפי מגיטין של תורה:

איזו היא קטנה שצריכ' למאן כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה איכא מדרבנן דדייקי ז"ל דקתני השיאוה דדוקא נשואין תקון רבנן ליתומה אבל לא קדושי' לחוד וק"ל טובא עלייהו דהא תנן אין ממאנים אלא ארוסות וב"ה אומרים ארוסות ונשואות אלמא ארוסות צריכו' מיאון לד"ה ואמרי' בפ' התקבל וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון ואמרי' לקמן איזהו מיאון כל שאמרה אי אפשי בקדושי' שקדשוני אמי ואחי ואמרי' לקמן גבי קטנה שעמדה ונתקדשה לאחר דקידושיה הן מיאוניה דאי קדש מעיקרא או אינסיב' מעיקרא אלמא כיון דאי קדש מעיקרא בלחוד צריכה מיאון ויש מתרצין לפי שיטה זו דכל הני דאמרי' דצריכה מיאון מיירי כשקבלה היא קדושיה אבל ע"י אמה ואחיה לא תקנו לה אלא נשואין כדקתני הכא והא דאמרי' אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי הכי קאמרה אי אפשי בקדושין שגרמו לי לקבל אמי ואחי א"נ דהתם נשואין איכא אלא דנקט קדושי' שהיו בתחלה וכל זה דוחק והא דקתני לדעתה לאו למעוטי בעל כרחה דהא פשיטא אלא לומר שיודיעוה ענין הדבר ותתרצ' ובירושלמי איזהו לדעתה עבדי' לה ניגון ומלבשין לה קוזמריא מדברין לה גבה ע"כ:

השיאוה שלא לדעתה אינה צריכה למאן יש שפי' אינה צריכה למאן אלא הולכת ונשאת למי שתרצה בלא שום מיאון ואינו נכון דאפי' וכשהשיאוה לדעת' ג"כ כל שעמד ונשאת הן מיאונה כדאי' לקמן אלא ה"פ אינה צריכה למאן שאינה כאשתו כלל ליורשה וליטמא לה ולשאר הדברים:

גמרא מסר האב לשלוחי הבעל פרש"י ז"ל מסר האב לאו דוקא דהא משקבל אביה קדושין לא נפקא במיאון ואין מיאון אלא ביתומה שהשיאוה אמה ואחיה אלא הכא הכי קאמר מסר האב לשלוחי הבעל דקיימא לן בעלמא דנשואין הוו דכוותא הכא שמסרוה אחיה לשלוחין הוו נשואין לב"ש מא"ל ע"כ ונראה מדברי רבי' ז"ל דיתומה בחיי האב שאין לאביה רשות בה לא תקון לה רבנן נשואי' ע"י אביה וכן נר' עוד מדבריו ז"ל דקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה והיא יתומה בחיי האב והחזירה שאין חזרתה חזרה גמורה דקדושי חזרה אינם כלום הואיל ופקעו זכות אב והיא אין לה יד והויא כגרושה ועומדת ע"כ וי"מ דיתומה בחיי האב תקון לה נמי רבנן נשואין דרבנן למיאון והיינו דתני לקמיה שאין חזרה אלא מדרבנן וגרושה גמורה היא מן התורה והיינו דאמרי' הכא מסר האב לשלוחי הבעל דנקטי' לה ביתומה בחיי האב:

אמר רב הושעיא ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו פי' הא דקתני ב"ה שממאנת ביבם דוקא למאמרו שאינה צריכה גט למאמרו אבל אינה ממאנת לזיקתו להפטר מחליצה ומפ' טעמא דב"ה ואזיל וא"ת א"כ לב"ש אינה ממאנת אפי' למאמרו ואמאי עדיפא מארוסה דעלמא שממאנת בו וי"ל דסברי ב"ש דכיון דאכתי אגידא ביה מחמת זיקה לא תקון לה רבנן מיאון:

מאמר דמדעתא מצי עקרה זיקה דבע"כ לא מצי עקרה וא"ת אדרבה איפכא מסתברא וי"ל דה"ק דמאמר דמדעת' הוה כיון דקטנה היא שאין דעתה שלם אתא דבור ומבטל דבור אבל זיקה דבע"כ אתיא לאו כל הימנה לעקרה:

והרי ביאה דבע"כ ומצי עקרה פי' שאעפ"י שנשאת ליבם יוצאה במיאון ואעפ"י דבע"כ ביבמה גמורה דעלמא וא"ת כיון דבת מיאון היא לא שייך בע"כ. וי"ל דכיון דסבירא לן השתא שאין ממאנת לזיקתו לצאת בלא חליצה היא הנותנת ג"כ שתתייבם בע"כ כיבמה דעלמא דאורייתא וי"מ דה"ק דמשכחת לה בביאה בע"כ כגון שהיתה ישנה או שנתקע בה פתע פתאום א"נ שהיא רוצה ביבם אלא שאינה מתרצית באותה ביאה:

בעזר הצור:

בית שמאי אומרין וכו' זה הפרק העיקר בו לבאר עניני החלק השני ר"ל הלכות מיאון אלא שנתגלגל בקצת עניני החלק הראשון ר"ל הלכות יבום וחליצה ובקצת עניני החלק הרביעי באיסורי ביאה והוא שמצד שהמיאון הוא בנשואי הקטנה שאינם נשואין גמורין נתגלגל לבאר בקטנה שגירשה והחזירה אם מותרת ליבם ובשני אחים נשואים שתי קטנות ומת בעלה של אחד מהם שתצא האחרת משום אחות אשה וכיוצא באלו בעניני איסורי ביאה וכן במי שיש לו נשים רבות קטנות או חרשות או חרשת ופקחת וכן קטנה וגדולה היאך דינם בעניני יבום וחליצה וכיוצא בענינים אלו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון אי זו ראויה למאן או צריכה למאן ואיזו אינה יכולה למאן או אינה צריכה למאן וכיצד ממאנת ובמי ממאנת השני אם אחר שמיאנה נשאר ביניהם שום סרך נשואין ליאסר בקרובות אם לאו ואם מותרת לחזור לו וכן אם גירשה בגט מה דינה השלישי במה שנתגלגל בענין איסורי ביאה במגרש אשה והחזירה אם מותרת ליבם ובשני אחים נשואים שתי אחיות קטנות ומת אחד מהם אם תצא משום אחות אשה הרביעי במה שנתגלגל בו בעניני יבום וחליצה במי שהיה נשאוי שתי קטנות או שתי חרשות או פקחת וחרשת או גדולה וקטנה או קטנה וחרשת וכן כיוצא באלו כיצד דנין בהם ליפטר או ליפסל אחת בביאתה או חליצתה של חברתה החמשי ביבם קטן שבא על יבמה קטנה או גדולה כיצד דנין בה הששי כשיש מחלוקת ביניהם שהיא אומרת שאינה יכולה להתיבם לו כגון שאמרה פסלני בגט או שנדרה הנאה מיבמה כיצד דנין בה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו קצת דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תחל בביאור החלק הראשון והוא שאמר בית שמאי אומרין אין ממאנין אלא ארוסות בית הלל אומרין ארוסות ונשואות ב"ש אומרין בבעל ב"ה אומרין בבעל וביבם ב"ש אומרין בפניו ושלא בפניו ב"ש אומרין בב"ד ב"ה אומרין ושלא בב"ד אמרו בית הלל לב"ש ממאנת והיא קטנה אפילו ארבעה חמשה פעמים אמרו להן ב"ש אין בנות ישראל אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל ותמאן ותנשא אמר הר"ם בפני בית דין בפני ג' מומחין ומאמר בית הלל שלא בבית דין ירצו בזה ג' ואע"פ שלא יהיו מומחין ופסק אין מיאון בשנים ואמר עד שתגדיל ותמאן ותנשא לאלתר ובאה הוא"ו במקום זה אולם שתמאן ותתארס והיא קטנה הנה לא יתירו זה ב"ש שאי אפשר בהן המאון שנית לפי שאצלם אין ממאנין אלא ארוסות כמו שקדם מדבריהם:

אמר המאירי אין ממאנין אלא ארוסות כלומר אין נזקקין בקטנה שהשיאוה אמה ואחיה למיאון אלא בשנתקדשה לבד הא משנשאת אין נזקקין למיאוניה ופירשו הטעם בגמרא שאין אדם רוצה שיטרח בסעודה ושאר הוצאות להפסד ואם תאמר שיכולה למאן מימנע ולא נסיב ומכל מקום לא אמרוה בית שמאי אלא לכתחלה ר"ל שאע"פ שמיאנה בפנינו אין נזקקין לכתוב לה גט מיאון להתירה הא אם הוזקקו והתירוה הותרה וכל שכן אם נשאת ולשון ממאנין מוכיח כן שהוא בנוי על שם זכרים והוא פועל יוצא לבית דין על דרך מה שאמרו ק"ו א' ממאנין אע"פ שאין מכירין ואלו היה חוזר להן היה אומר אין ממאנות אלא ארוסות בלשון נקבה ואף אתה למד דבר זה ממה שאמרו למטה בענין מיאון שלא בפניו שהקשו בית הלל לבית שמאי מפישון הגמל שמיאנה אשתו נשואה ושלא בפניו והשיבו בית שמאי פישון הגמל במדה כפושה מדד לפיכך מדדו לו במדה כפושה כלומר שהיה מתנהג עמה בפחיתות ומכלה נכסי מלוג שלה והתירוה למאן אע"פ שנשואה היתה ושלא בפניו ואלמלא שאם הוזקקו והתירו הותרה מה הועילו בתשובתם ומפני שמדד במדה כפושה נתיר אנו אשת איש של דבריהם אלא שאם מיאנה מיאנה ולפישון הגמל מתוך שהיה עושה שלא כהוגן מדדו לו כמדתו והתירוה לכתחלה ודבר זה נזכר הוא בהדיא בתלמוד המערב בענין פישון הגמל אלו העושה דבר שלא כשורה שמא מתירין ערוה שלו אלא הדא אמרה אף על דעת בית שמאי עברה ומיאנה מן הנשואין מיאוניה מיאונין:

ובית הלל אומרין אפילו נשואות ואין חוששין לדילמא מימנעי דתרויהו ניחא להו דליפוק עליהו שמא דאישות ולא מימנעי והילכך נזקקין בין לנשואות בין לארוסות והלכה כבית הלל ולפי דרכך אתה למד שאף הארוסה צריכה למאן וכן נראה בגמרא במה שאמרו בה דהוו מיקדשן מעיקרא וכן שאמרו איזהו מיאון כל שאמרה אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי וכן בשמועת שלש מדות בקטן שבמסכת גיטין ס"ה א' אמרו וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון ר"ל להצריכה מיאון ומכל מקום גדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה שקטנה שקדשוה אמה ואחיה אין צריכה מיאון וממה שאמרו במשנה שלמטה אי זו היא קטנה שצריכה למאן קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ולא אמר שקדשוה וקצת גדולי הדורות סבורים להכריע כדי לישב שאר השמועות שכל שקבלה היא קדושיה צריכה מיאון אבל אם קבלום אמה ואחיה אף לדעתה אין צריכה מיאון שלא תקנו שליחות לקטן אבל כשהשיאוה ר"ל שהכניסוה לחפה לדעתה אע"פ שהם קבלו הקדושין צריכה למאן והיינו דקתני שהשיאוה והיינו נמי דאמר ר' חנינא בן אנטיגנוס כל שאינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן דמשמע שהיא בעצמה קבלתם וכשהיא יודעת לשמור צריכה מיאון אלא שעדיין קשה לפרש זו שאמרו אי אפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי שמשמען של דברים שהם קבלו הקדושין בשבילה ואעפ"כ צריכה מיאון אלא שהם מפרשין כאלו אומרת אי אפשי בקדושין שפתוני אמי ואחי לקבלם ומכל מקום תמה הוא היאך נדחוק עצמנו להתיר דבר שלא נאמר בתלמוד בפירוש וכן צריך לדקדק שמאחר שאף לבית שמאי בנשואות אם הוזקקו הוזקקו אלמא לבית הלל מיהא שהלכה כמותם נזקקין לכתחלה ואף במיאון של רשות שהרי סתמא קתני לה והרי הקשו למטה על משנת מלמדין אותה שתמאן ממה שאמרו לעולם יתרחק אדם מן המיאונין עד שהוצרך לתרצה במיאון של מצוה ואם תאמר שאף זו במיאון של מצוה הא סתמא קתני אלא איפשר שלא נאמר להתרחק מהם אלא שלא להשתדל בכך על הדרך שאמרו מלמדין את הקטנה שתמאן אבל כל שבאים לפנינו אין נמנעין מלהזקק להם שהרי אם אנו נמנעין אף היא אומרת בפני שנים שבשוק ודיה ומכל מקום בתלמוד המערב הקשוה בלשון זה ובית דין יושבין במיאונין והא תני ברח משלשה דברים מן המיאונין וכו' ותירצו בה תפתר דהוו עסקין במילא אחרי ואתא עובדא קומיהון ולענין פסק למדת עכשו שממאנין אף לנשואות אלא שאין משתדלין בכך אלא לדבר מצוה ולתלמוד המערב אין נזקקין לכתחלה אלא שאם נזדמן כן לפנינו נזקקין להם ושאף הארוסה צריכה מיאון ולדעת קצת דוקא בקבלה היא קדושיה:

ואחר כך חזרו וחלקו בענין אחר שבמיאון והוא שלבית שמאי אין ממאנת אלא בבעל ולאו בעל דוקא שהרי לבית שמאי אין ממאנין אלא ארוסות אלא לארוס קאמר ומצינו כיוצא בו כתובות נ"ז א' נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה וכן בנדרים ס"ח א' לגבי ארוס אמרו בעל מיקלש קליש ולאו מיגז גייז כך פירשוה רוב מפרשים ולדעתי בעל דוקא ולשיטה שכתבנו שאף לבית שמאי אם מיאנה בבעל והוזקקו לה הותרה ואמר דוקא בבעל אבל אם מת ונזדקקה ליבם אי איפשר לה למאן ביבם דנשואין דבעל דמדעתה מציא עקרא זיקה דיבם לא מציא עקרא ובית הלל סוברים אף ביבם ופירשו בגמרא שלא סוף דבר שממאנת למאמרו אם קדשה ואינה צריכה גט אלא אף לזיקתו כלומר שאינה צריכה חליצה והלכה כבית הלל:

וחזרו וחלקו בענין זה שבית שמאי אומרים דוקא בפניו כלומר שאין נזקקין למיאוניה אלא בפני הבעל שמא אלו היה הבעל כאן היתה בושה ממנו ולא תמאן ובית הלל אומרים אף שלא בפניו דגלויי מילתא בעלמא הוא ומה לי בפניו מה לי שלא בפניו והלכה כבית הלל ואף בזו לא אמרוה בית שמאי אלא לכתחלה כמו שיתבאר מזו שכתבנו בפישון הגמל:

וחזרו וחלקו בה שבית שמאי אומרים דוקא בבית דין ובית הלל סוברים אף שלא בבית דין ופירשו בגמרא שאף בית הלל מצריכין לשלשה אלא שבית שמאי מצריכין לבית דין מומחין אבל הדיוטות אין בקיאין בדרישות וחקירות ויבאו לטעות להתיר אף בהשיאה אביה ובית הלל סוברים אפילו הדיוטות ואין חוששין לבית דין טועין ובזו אין הלכה כאחד מהם אלא אף לבית דין הדיוטות אין אנו צריכין אלא שתמאן בפני שנים אפילו הדיוטות ודיה ולענין ביאור מיהא יש שואלין לבית שמאי אם כן היכא דליכא מומחין אין מיאון ואם כן בזמן הזה מיהא מיאון בטל ופירשו שבזמן הזה או כל היכא דליכא מומחין עבדינן שליחותייהו וכדאיתמר גבי גיטין בפרק המגרש הא כל דאיכא מומחין צריך מומחין ולבית הלל אפילו במקום מומחין כשר בהדיוטות:

אמרו להן בית הלל לבית שמאי ממאנת והיא קטנה אפילו ארבעה וחמשה פעמים בזה אחר זה ואפילו כמה ובית שמאי אומרים אין בנות ישראל הפקר אלא ממאנת פעם וממתנת מליארס עד שתגדיל אבל אינה מתארסת אחר שמיאנה שמא תחזור ותמאן ויהא הדבר כהפקר או תמאן ותנשא ר"ל שאחר שמיאנה אם רוצה באחר תנשא לו תכף לקידושיה שלא תוכל עוד למאן שהרי בית שמאי סוברין שאין ממאנין אלא ארוסות ואע"פ שאף בית שמאי לא אמרוה אלא לכתחלה מכל מקום כל שאין נזקקין לה אין הדבר מצוי למאן ולמדת שזו שאמרו ותמאן ותנשא או או קתני כלומר או תמתין מליארס או תמאן ותנשא וכן פירשוה בגמרא ודבר זה אע"פ שהוא מחלוקת רביעי ושהלכה בו כבית הלל תלוי הוא בשלישי כלומר שבית הלל אמרו לו היאך נצריך בית דין מומחין והקטנה יכולה למאן ארבעה וחמשה פעמים ונמצאו דברי חכמים חוכא וטלולא והשיבו בית שמאי שאף אנו אין נזקקין לה אלא לאחד:

זהו ביאור המשנה והלכה בכלם כבית הלל חוץ מזו שבבית דין שאין הלכה כאחד מהם כמו שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

אע"פ שפסקנו במיאון הנשואות שאין הלכה כבית שמאי מכל מקום נאמרו בסוגיא זו דברים בטעם שלהם שאנו צריכים להם לענין פסק והוא שאמרו אמר רב יהודה אמר שמואל מאי טעמיהו דבית שמאי לפי שאין תנאי בנשואין ר"ל שאפילו קדש על תנאי כל שבעל סתם אנו דנין שמחל על תנאו שאין אדם מכניס עצמו לעשות ביאת נשואין שלו בספק זנות ואלו היתה הנשואה יכולה למאן הכל סבורים שעל תנאי נתקדשה ונשאת ויבאו לטעות לומר אף במקום אחר שיש תנאי בנשואין ואע"פ ששמואל סובר יש תנאי בנשואין ר"ל שעל דעת קדושין הראשונים בעל וכדאיתה בפרק המדיר ע"ג א' והיאך הוא אומר טעם זה בכאן שמואל אליבא דבית שמאי קאמר אי נמי אף שמואל מודה שאסור לו לבעול בתליית תנאי והקשו בה נכנסה לחפה מאי איכא למימר שבודאי לדעת בית שמאי כל שיצאה מכלל ארוסה אינה ממאנת וכל שנכנסה לחפה יצאה לה מכלל ארוסה והרי אין כאן ביאה שתאמר שבשבילה נמחל התנאי ותירץ לפי שאין תנאי בחפה כלומר שהחפה לענין זה כנשואין גמורין שכל שהכניסה לחפה מחל התנאי שכל כניסה לחפה כונת ביאה היא וחזר והקשה מסרוה לשלוחי הבעל מאי איכא למימר שאף זו יצאה מכלל ארוסה ואינה ממאנת לבית שמאי והרי אין כאן ביאה ולא כונת ביאה שנאמר שבשבילה נמחל התנאי ותירץ לא פליגי רבנן ואין גורסין מסר האב וכו' שאלו בחייו היא ואביה קבל קדושיה אין מקום למיאון ויש גורסין מסר האב ופירושה בנעשית יתומה בחיי האב שיכולה למאן ובית הלל אע"פ שמודים שאין תנאי בנשואין ובחפה והיה לנו לחוש שלא ליזקק למיאון הנשואה מחשש שמא יבאו לומר שיש תנאי בקדושין ובחפה אין כאן חשש שהכל יודעין שנשואי קטנה דרבנן וכשהיא ממאנת אין אומרין שתנאי היה שם אלא שאומרין שאף חכמים לא תקנום אלא על תנאי זה שאם תמאן יהא מיאונה מיאון ולמדת מסוגיא זו לענין פסק שאף כניסה לחפה אין בה תנאי וכל שקדש על תנאי וכנס סתם אע"פ שלא בעל מחל על תנאו אבל מסירת האב לשלוחי הבעל אינה מפקעת תנאי ויראה לגאוני ספרד שאף מסירה לבעל עצמו כל שאין שם כניסה לחפה או אי זה יחוד עדין התנאי קיים ויש מפקפקין לומר שלא הודו בית הלל בזו שאין תנאי ולדבריהם דבית שמאי הוא שמתרצים כן כלומר לדידן יש תנאי אלא לדידכו כו' ואע"פ שבנשואין כבר פסקנו בפרק המדיר שאין תנאי בחפה מיהא יש לחלוק ואף גדולי הדורות כתבוה כן ר"ל שיש תנאי בחפה אלא שמכל מקום שיטת הסוגיא מוכחת כדעת ראשון ואף בכל מקום את מוצא שהיחוד כביאה ורבה ורב יוסף פירשו טעם דבריהם של בית שמאי לפי שאין אדם עושה בעילתו זנות ואלו יכולה למאן מימנעי ולא נסבי כי היכי דלא תהוי בעילתם זנות ואף בנכנסה לחפה לא ניחא ליה לאיניש דתהוי חפה דאיסורא ובמסרו לשלוחי הבעל מיהא משום דלא פלוג רבנן אבל לבית הלל כל דאיכא כתובה וקדושין לא קרו לה ביאת זנות ולמדת שכל שלא בכתובה אע"ג דאיכא קדושין ביאת זנות היא ורב פפא פירש הטעם משום פירי דאי מציא למאן שמיט ואכיל להו ולבית הלל אדרבה משבח להו כי היכי דלא תמאן ורבא פירש משום טורח סעודה ומימנע ולא נסיב כדפרישנא במתניתין וממה שלא שאלו לרב פפא ולרבא נכנסה לחפה מאי איכא למימר אתה למד שנכנסה לחפה אף בלא ביאה זוכה הבעל בפירות וכן נוהגים לעשות בו סעודה ומכל מקום מסר לשלוחי הבעל וכו' לא איצטריך למיבעי דהוה מתרץ ליה נמי לא פלוג רבנן ומכל מקום יש לומר גם כן שאף מסר האב לשלוחי הבעל יש לו פירות שמאחר שהוא יורשה משנמסרה לשלוחי הבעל אע"פ שלא נכנסה לחפה כמו שביארנו ברביעי של כתובות מ"ח ב' אף הוא זוכה בפירות וכן ראיתיה לתלמידיהם של גדולי הדורות וכן כתבו שסעודה היו עושין במסירת האב ומתוך כך לא שאלו בה גם כן מסר האב מאי איכא למימר:

זה שביארנו במשנה שלדעת בית הלל ממאנת אף ביבם נחלקו בה ר' אושעיא ועולא שלדעת ר' אושעיא ממאנת דוקא במאמרו של יבם שלא להצטרך גט מאותו מאמר אבל אינה ממאנת בזיקתו וצריכה חליצה לזיקתה על כל פנים ופירשו תחלה הטעם שהמאמר שאינו אלא מדעתה וכמו שאמרו שהעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה לא קנה מציא עקרא זיקה דבעל כרחה לא עקרא והקשו והרי ביאה דבעל כרחה כלומר שקונה אותה בביאה בעל כרחה וכשקנאה בביאה ונסתלקה הזיקה מציא ממאנת ואם תאמר ואם הביאה בעל כרחה מיאון היא פירושו דבעיא ליה אלא שאינה רוצה עכשו בביאה אלא ביאה ומאמר דאיהו קא עביד מציא עקרא זיקה דרחמנא רמא עליה לא מציא עקרא והואיל ולא מיאנה בראשון אי אפשר שלא ליזקק ליבם מכח קדושיו אחר שלא מיאנה בהם ואם כן לדעת בית שמאי אינה ממאנת אף למאמרו ואם תאמר לבית שמאי מה בין קדושין אלו לקדושי הראשון קדושי הראשון כל שהיא ממאנת בהם לא נפסלה לכהונה אבל מאמר של יבום אם תמאן בהם עדין צריכה חליצה לזיקתה הואיל ואינה ממאנת לזיקתו ולמדת לדעת זה שאע"פ שאינה ממאנת לזיקתו ממאנת היא ביבם אחר שקנאה בביאה ולדעת עולא ממאנת אף לזיקתו ואינה צריכה חליצה מאי טעמא נשואי קמאי קא עקרא כלומר עכשו ממאנת בנשואין הראשונים ובכל מה שבא מחמתם ואע"פ שאמרו במשנת פרק ראשון ב' א' כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ר"ל שכל ערוה שהיתה נשואה לאחיו בקטנותה והיתה יכולה למאן בחיי בעלה ולא מיאנה עד שמת אחיו ועדין היא קטנה אע"פ שאינה ממאנת עכשו צרתה חולצת שמאחר שאין קדושי הערוה קדושין אלא מדברי סופרים אין כח בהם לפטור צרה מכל וכל אלא חולצת ואם איתה תמאן השתא וצרתה תתיבם צרת ערוה שאני שאפילו מיאנה אינה מתיבמת הואיל ובשעה שנזדקקה נראית כצרת בתו ועל הדרך שאמרו מיאנה בבעל מותרת לאביו שהרי עקרה קדושיו במיאוניה ונמצאו הקדושין כמי שאינן מיאנה ביבם אסורה לאביו מפני שבשעת נפילה נראית ככלתו ר"ל אשת המת הואיל ולא מיאנה באותו שמת ולענין פסק גדולי הפוסקים פסקו כעולא וממאנת אף לזיקתו וכן נראה שהרי רב ושמואל ור' יוחנן בענין מיאנה לזה על דעתו הם דורשים ובאים כמו שנבאר ומכל מקום יש פוסקים כר' אושעיא ואף לדבריהם ממאנת היא ביבם אחר שנסתלקה הזיקה ר"ל אחר שקנאה אלא שעיקר הדברים שממאנת אף לזיקתו ומיאנה ביבם מיהא אסורה לאביו שכל שלא מיאנה בראשון נעשית בשעת מיתה ככלתו גמורה שכל שלא מיאנה בראשון הכל דנין נשואיה עמו כשאר נשואין ואסורה לאביו וכן אתה דן בכל חמש עשרה נשים שמיאנו ביבם שצרותיהן אסורות מפני שבשעת נפילה נראו כזקוקות:

בית שמאי אומרים אין ממאנים אלא ארוסות לה"א ארוסות ונשואות, בש"א בבעל ואל ביבם ובה"א בבעל וביבם. בש"א בפניו אבל שלא בפניו לא ובה"א בפניו ושלא בפני בש"א בפני ב"ד ובה"א בפני ב"ד ששלא בפני ב"ד. אמרו ב"ה לב"ש ממאנת והיא קטנה אפילו ד' וה' פעמים א"ל ב"ש א"כ בנות ישראל הפקר. אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל ותמאן ותנשא, אמר ר"י מ"ט דב"ש לפי שאין תנאי בנשואין ואי אמרת נשואה תמאן אתי למימר יש תנאי בנשואין, פי' אם האדם קדש את האשה על תנאי ואח"כ נשאה אמרינן אתלי' לתנאי' שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות למיבעל על תנאי ולא נפיק מיניה אל אבגיטא. והרואה שזהו ממאנת בנשואין ויוצאה בלא גט יסברו שתנאי הי' בקדידושין וכשנשאת ע"ד תנאי הראשון נשאת ואתי למימר יש תנאי בנשואין, וב"ה סברי מידע ידעי דנשואי קטנה דרבנן נינהו, ור"י אמר לפי שאין אדם עושה בעילתי בע"ז, פי' אין אדם רוצה לעשות בעיילתו בע"ז. וא"ת דממאנת בנשואין נמצא שהיתה בעילתו בע"ז וממנעו ולא נסבו לה. ומעקר הקנתא דרבנן דתקינו קדושין לקטנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאמרינן לקמן. וב"ה סברי כיון דאיכא קדושין וקדושי' ע"י חופה לא אמרו דבע"ז הוא, ר"פ אמר טעמא דב"ש משום פירי וטיעמא דב"ה משום פירי דאי אמרת נשואה תמאן שמיט ואכל להו ואמר סוף סוף למיפקי קאי. וב"ה סברי אדרבה כיון דאמרת תמאן אשבוחי משבחת להו, סבד דאי לא עייצי לה קרוביה ומפיק לה מיני'. רבא אמר טעמא דב"ש חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה' פי' וממנעי ולא נסבו לה שמא יפסיד סעודתו. וב"ה תרווייהו ניחא עלייהו דתפיק עלי' שמייה דאישות וליכא למיחש להכי:

כתב ר"ח ז"ל דברי גאון שאמר אנן ואבהתנה כדאי' לקמן, יתומה לקידושה תביא ראי' דבוגרת היא כדי לאיתרחוקי מן המיאונים, כדאמרי התרחק מן המיאונים ודיינא, דהמקדש יתומה קטנה מוכחינן ומנזיפנא לי' מיהו לא נפקינן לה מבעלה. ואינו נ"ל דברים הללו. דרבנן תקינו קידושין ונשואים לקטנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר וכ"ש דב"ש וב"ה פליגי בנשואים וכל מחלקותם הוא של אתעקר תקנתא דרבנן דאימנועי ולא נסבי לה ואנן ניקום ונתקן דלא תתקדש יתומה עד שתבגור משום הרחק מן המיאונין. והא רבנן דאמרי' התרחק מן המיאונים אינהו תקינו לנשואין לקטנה. ש"מ התרחק מן המיאונין לא נאמרר אל אאם רצה הקטנה למאן שנפתה ונפייס אותה שלא מאן. אבל לא שלא נמחה בקדושיה.

בש"א בבעל וכו'. אר"א ממאנת למאמרו ואינה ממאנת לזיקתו. פי' אם עשה בה יבמה מאמר יכולה למאן במאמרו דלא תבעי' מיני' גיטא, אבל לא לזיקתו בנשואי הראשון ולצאת בלי חליצה. מ"ט מאמר דאיהו עבדי בה מצי עקרא. זיקה דרחמנא רמי לה לא מצי עקרה.

הא דאמר שמואל טעמייהו דב"ש משום דאין תנאי בנשואין לטעמייהו דב"ש קאמר אבל שמואל גופיה ס"ל יש תנאי בנשואין דגר' בפרקין ובפ' המדיר קדשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט ושמואל אמר אין צריכה הימנו גט ואוקימנא לשמואל כל הבועל ע"ד קידושין הראשונים הוא בועל ורב ס"ל כיון דבעל אחוליה אחליה לתנאיה. אבל בהכניסה לחופה ולא נבעלה או כשמסר האב לשלוחי הבעל לא אמר אחוליה אחליה לתנאיה והלכה כרב. והא דאמר הכא וב"ה מידע ידעי דנשואי קטנה דרבנן נינהו בדין הוא דהול"ל וב"ה ס"ל דיש תנאי בנשואין כשמואל גופיה דס"ל הכי אלא לדבריהם דב"ש קאמר הכי הר' אלפס פי' ופסק כעולא דאמר ממאנת לזיקתו ומסתברא כותיה דרב ושמואל ור"י דאפליגו במיאנה לזה מותרת לזה כלהו משמע דס"ל ממאנת לזיקתו. ופסק גם כשמואל ור"י דאמרי ממאנת לזה מותרת לאחים וה"ה שמותרת לעלמא אי מיאנה בכל האחים אבל לאותו שמיאנה אסור דכי אתא רבין אר"י מיאנה [בזה] מותרת לאחין ולא הודו לו. אמר אביי מאן לא הודו לו רב. רבא אמר לא הודו ר' אושעיה ואמרי לה רב אסי פי' אביי א' לא הודו לו רב אבל ר' אושעיה ורב אסי הודו דה"ק מיאנה בזה מותרת בזה לכל האחים ואפי' לזה שמיאנה מפני שאינה ממאנת לזיקתו וכמי שלא מיאנה בזה דמי אבל לעלמא אסורה. רבא א' לא הודו לו ר' אושעיא וכ"ש רב אבל רב אסי הודה דה"ק מותרת לכל האחים אבל לאותו שמיאנה בו אסורה מפני שממאנת לחצי זיקתו. ולעלמא נמי אסורה מפני שלא מיאנה אלא בו. אבל לכל האחים מותרת במקום שיש אחים דאין מיאון לחצי זיקה. אבל בחד יבם או בשני יבמין ומיאנה בכולן אסורה והיינו דלא כר' אושעיה. וה"ה לעלמא דמותרת אם מיאנה בכל האחים ואמרי לה (מיאון) מאי לא הודו לו רב אסי וכ"ש רב ור' אושעיה וה"ק מיאנה בזה מותרת לאחים כלומר כשיש אחים מותרת לכל האחים ולא לזה שמיאנה. וכ"ש אם אין אחים אסורה לזה שמיאנה בו דבחד יבם הכי נמי דמצי עקר ואפי' כשיש אחים דיש מיאון לחצי זיקה ומותרת לכל האחים ולא לזה שמיאנה בו ומיהו אם מיאנה בכל האחים מודה רב אסי דאסורה בכולהו וכיון דרבא ס"ל דר"י פליג עליה דר' אושעיה דהא א' רבא מאן לא הודה לו ר' אושעיה. ואמרי לה רב אסי וכ"ש ר' אושעיה דלא הודה לו אלמא לרבא ר"י ועולא פליגי ודאי אדר' אושעיה והלכתא כוותיהו דממאנת לזיקתו וזהו טעמו של הרב אלפס שפסק כעולא. והלכה כשמואל ור' יוחנן דאמרו מיאנה בזה מותרת בזה אבל לזה שמיאנה בו אסורה:

תוספות בד"ה אמר רב יהודה אמר שמואל כו' ונראה לר"י דאביי לא היה מפרש טעמא דב"ה כו' אלא משום דיש תנאי בנשואין כו' וגרס הכא אר"י אמר רב דלשמואל בנכנסה לחופה ולא נבעלה יש תנאי עכ"ל פי' לדבריהם דאביי דמוקי פלוגתייהו בבעל ולמאי דמוקי לה רבה פלוגתייהו בב' נשים אבל באשה אחת מודה רב דיש תנאי בנשואין כמ"ש התוס' לעיל דאע"ג דקאמר התם איתיביה אביי לרבה כו' אינו דומה דפליג אביי עליה דהא משני ליה רבה התם שפיר ואביי לא פליג התם אלא אדעולא דמוקי פלוגתייהו בנכנסה לחופה ולא בעל כדאיתא התם והשתא הכא כיון דבאשה אחת קמיירי אי נמי דגרסינן הכא אמר רב כמ"ש התוספות שפיר מפרש אביי טעמא דב"ה משום דיש תנאי בנשואין ומהרש"ל כתב בזה דרך רחוק ודחוק בלשון התוספות ואין להאריך:

בא"ד וה"ר חיים היה מפרש הא דהכא נמי בענין זה כו' וכי יעלה על לב לומר שמחמת התנאי נתבטלו הא אין רגילות כו' עכ"ל ואע"ג דקידושין נמי אינן רגילין להתבטל מחמת תנאי כמו שהוכיחו התוספות מדקאמר שמואל אינה כא"א דבקידושין איירי מ"מ הם רגילים יותר להתבטל מהנשואין ומש"ה במיאון ארוסות הכא אף אם לא ידעי דמחמת קידושי קטנות יצאה במיאון מ"מ לא יאמרו דא"א יוצאה בלא גט אלא יתלו הדבר שנתבטלו הקידושין מחמת תנאי שהם רגילין קצת להתבטל ודו"ק:

תוד"ה אמר רב יהודה וכו' ועוד אפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה וכו'. ר"ל ולאביי נכנסה לחופה ולא נבעלה לכ"ע יש תנאי אפילו לרב דהא אביי מפרש טעמא דרב לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וזה לא שייך כ"א בנבעלה:

בא"ד ונראה לר"י דאביי לא מפרש טעמא דב"ה וכו' אלא לפי שאין תנאי בנישואין וכו'. הא דנקטי התוס' דטעמא דב"ה לפי שאין תנאי בנשואין לאביי היינו לפום ריהטא אי גריס הכא אמר רב יהודה אמר שמואל כגירסת הספרים שלפנינו קודם שיקשה מנכנסה לחופה ולא נבעלה אבל לפי מסקנת התוס' דצריכין למימר דאפילו אי אתיא סוגיא דהכא כעולא דלא פליגי רב ושמואל אלא בלא נבעלה על כרחך אי גרסי' הכא אמר רב יהודה אמר שמואל יקשה עלינו מנכנסה לחופה ולא נבעלה דהא בלא נבעלה פליג שמואל וס"ל דיש תנאי וע"כ צריך לגרוס הכא כגירסת הריב"ן דגריס אמר רב יהודה אמר רב דרב ס"ל דאפילו בלא נבעלה אין תנאי לפי סברת עולא כמבואר שם פרק המדיר בתוס' לפי זה גם לאביי צריך לומר דטעמא דב"ה בנשואה משום דמידע ידעי ולא משום דיש תנאי דהא לרב ס"ל אין תנאי בנשואין דהיינו בנבעלה אלא בנכנסה לחופה ולא נבעלה הוי טעם דב"ה משום דיש תנאי בחופה לפי סברת אביי אליבא דרב ודו"ק:

גמ' ניחא להו כדי דליפוק כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אמר רב יהודה כו' דאין תנאי בחופה כו'. נ"ב פי' והתם מסיק לאביי דלא פליג רב אלא בבעל לחוד ולא בנכנסה לחופה כלל וק"ל:

בא"ד וגרסי' הכא אמר רב יהודה אמר רב כו'. נ"ב ולפ"ז דגרסי' אמר רב בע"כ צריכין למימר דאף אביי סבר דטעמא דב"ה משום דמידע ידעי אבל לעולם אין תנאי בנשואין לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דאל"כ תיקשי רב אדרב וגבי נכנסה לחופה ולא נבעלה צ"ל דטעמא דב"ה משום דיש תנאי ומה שהוקשה לתוס' מהא דנכנסה לחופה כו' ולא תירצו דמשום הכי צריכין ב"ה לטעמא דמידע ידעי משום נישואין דמודים דאין תנאי בנשואין ולא משום נכנסה לחופה היינו משום דס"ל לתוס' מאחר דקאמר תלמודא סתמא טעמא דב"ה משום דמידע ידעי משמע דאכל דברי ב"ה קאי בין אנשואין בין אחופה ומשום הכי הוצרכו לומר דגרסי' רב וסוגיא דתלמודא אליבא דלעולא קאי אבל אביי מתרץ אליביה מבחוץ דטעמא דב"ה גבי נשואין משום דמידע ידעי וגבי חופה משום יש תנאי ומה שאמר ר"י לעיל דאביי לא סבר דטעמא דב"ה משום דמידע ידעי כו' אלא משום דיש תנאי בנשואין היינו דר"י סובר דגרסי' שפיר שמואל ולא רב ולא חש לקושיא דתוס' מהא דנכנסה לחופה כו' משום דסבר שפיר מצי תלמודא למימר טעמא דמידע ידעי משום נשואין לחודה ואינו הכרח שקאי נמי אחופה ומשום הכי סבר לר"י שבחנם מחק ריב"ן שמואל וגרס רב ומה שהקשה מתחלה מהא דנכנסה לחופה דמשמע הכא משום דמידע ידעי כו' אבל לעולם אין תנאי בחופה היינו קודם שתירץ ר"י דסוגיא דהכא קאי אליבא דעולא כו' והיינו סוברים שזה הטעם דמידע ידעי הוא מוחלט ומדברי רב גופיה הוא ואינו מדברי התלמוד וא"כ אין שום טעם אחר אלא מידע ידעי לחוד אבל השתא דידעינן שמדברי התלמוד הוא ותירץ אליבא דעולא אבל לאביי איכא טעמא אחרינא משום דיש תנאי בנשואין א"כ נוכל לומר שפיר דאף לעולא לא קאי ה"ט דמידע ידעי אלא בנישואין לחודה ולא אחופה אלא שהתוס' ס"ל דזהו דוחק דטעמא דמידע ידעי כו' לא קאי אלא אנשואין לחודה ומשום הכי הסכימו לגירסת ריב"ן דגרסי' רב ולא כר"י וכן משמע להדיא בדברי תוס' דפרק המדיר ודו"ק נ"ל. (עיין במהרש"א):

בד"ה דא"א כו' ואכיל ואפילו הזמורות וגוף הקרקע אם כילה אין צריך לשלם כו' כצ"ל:

תד"ה אר"י. וסוגיא דהכא כעולא א"ר אלעזר. כצ"ל בל"י:

תד"ה דאי. ואר"י כו' ואפי' הזמורות כו' אם כלה א"צ לשלם. כצ"ל וכ"ה הרש"ל:

רש"י ד"ה מסר האב. ביתומה שקדשוה אמה ואחיה נ"ב משכחת לה נמי ביתומה בחיי האב

מתני' אין ממאנין. יתומה שהשיאוה אמה ואחיה אלא מן האירוסין: בבעל. אבל אם מת ולא מיאנה בו ונפלה לפני יבם אינה יוצאת במיאון אלא תמתין עד שתגדיל ותחלוץ: אין בנות ישראל הפקר. ואפי' מן האירוסין לא תמאן ותיארס לאחר ותחזור ותמאן אלא ממאנת בזה ותמתין מלארוס לאחר עד שתגדיל ויהיו קדושין גמורים ולא תצא עוד משני במיאון: ותמאן. בראשון ותנשא ובגמרא פריך הא מיאנה בו כבר חדא זימנא: גמ' מ''ט דב''ש. דאמרי נשואה לא ממאנה הא קטנה היא: לפי שאין תנאי. מועיל בנישואין של גדולה ואפי' הוה ליה תנאה בשעת קדושין אחולי אחליה בשעת ביאה וחופה וחיילא להו קדושין קמאי ואי אמרת נשואה קטנה תמאן לא ידעי אינשי דמשום קטנות הוא אלא אמרי תנאה ה''ל בנישואין ואתו למימר יש תנאי בנישואי גדולה: נכנסה לחופה כו' מאי איכא למימר. לב''ש אמאי לא ממאנת דקאמרי אין ממאנין אלא ארוסות ומשמע לאפוקי נכנסה לחופה או שנמסרה לשלוחי הבעל דנפקא לה מכלל ארוסה: לפי שאין תנאי מועיל בחופה. ואי אמרת קטנה שנכנסה לחופה ולא נבעלה תמאן אמרי תנאה הוה להו ואתי למימר יש תנאי בחופה: מסר האב. מסרה האב לשלוחי הבעל מאי איכא למימר א''נ אתי למימר תנאי מועיל במסירה שפיר קאמרי שהרי אין כאן חיבה דנימא אחליה לתנאיה דקדושין האי מסר האב לאו דוקא דאילו משקיבל אביה קידושיה לא נפקא במיאון דהאב זכאי בקידושי בתו ואין מיאון אלא ביתומה שקדשוה אמה ואחיה וה''ק מסר האב לשלוחי הבעל דקי''ל בכתובות (דף מח:) דנישואין נינהו ודכוותה הכא מסרוה אחין לשלוחין הוו נישואין ולב''ש לא ממאנת מאי איכא למימר: לא פלוג רבנן. בין נישואין לנישואין: לפי שאין אדם כו'. ורבנן תקינו נישואין לקטנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כדאמר לקמן (דף קיב:) בחרש שנשא ואי אמרת ממאנה מימנעי ולא נסבי לה דאין אדם רוצה לעשות בעילתו בעילת זנות ומיעקרא תקנתא דרבנן: דאיסורא. דבעילת זנות: מסר האב כו'. דקי''ל דנישואין נינהו ודכוותה בנישואין דרבנן הויא מסירת אחין נישואין ולב''ש לא ממאנה דהא מילתא פסיקא קאמרי דאין ממאנין אלא ארוסות מאי איכא למימר לאו בעילת זנות היא ולא מימנעי: משום פירי. שלא יפסיד פירות נכסי מלוג אבל ארוס לית ליה פירי: סבר דאי לא. דאם איני משביחן עייצי לה קרוביה כו': בסעודה. סעודת נישואין הילכך אי אמרת תמאן מימנעי ולא נסבי: ניחא להו כו'. הילכך לא מימנעי: אמר ר' אושעיא ממאנת למאמרו. לב''ה דאמרי ממאנת ביבם למאמרו ממאנת שאם עשה בה מאמר ממאנת ועוקרתו שלא תהא צריכה גט למאמרו אבל חליצה שהיא בשביל זיקה לא עקרא: דבעל כרחה. מקידושי ראשון ומכח נישואין רמיא עליה ובראשון לא מיאנה: והרי ביאת. יבם בעל כרחה היא כדאמר בהבא על יבמתו (לעיל נד.) יבמה יבא עליה בע''כ:

בית שמאי: אמר רב יהודה אמר שמואל מ''ט דב''ש לפי שאין תנאי בנישואין. תימה דבפ' המדיר (כתובות עג. ושם) גבי קדשה על תנאי וכנסה סתם קאמר שמואל דאין צריכה גט ומוקי אביי פלוגתייהו בבעל דמפרש טעמא דרב שאין אדם בועל בעילתו בעילת זנות אלמא אפילו בבעל לשמואל יש תנאי בנישואין וב''ה נמי לא פליגי אלא משום דסברי דליכא למיגזר דמידע ידעי דנישואי קטנה דרבנן נינהו אבל הא מודו דאין תנאי בנישואין וריב''ן הגיה כאן אמר רב יהודה אמר רב ואר''י מ''מ תיקשה לרבא דאמר התם (דף עג:) בטעות אשה גרידתא מודה רב דיש תנאי בנישואין ועוד דאפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה קאמר הכא דאין תנאי בחופה ונראה לר''י דאביי לא היה מפרש טעמא דב''ה משום דמידע ידעי כו' אלא משום דיש תנאי בנישואין וסוגיא דהכא כעולא אמר ר' אלעזר דאמר התם המקדש על תנאי ובעל ד''ה צריכה הימנו גט דאין תנאי בנישואין וגרס הכא אמר רב יהודה אמר רב דלשמואל בנכנסה לחופה ולא נבעלה יש תנאי והא דאמר אביי לעיל בס''פ האשה רבה (דף צה:) גבי פלוגתא דרב ושמואל דיבמה הרי היא כאשת איש דאמר אביי לחד לישנא דשמואל אדר' יצחק נפחא קאי דמפרש מילתיה דרבי יוסי משום דאין תנאי בנישואין לאו משום דלא מהני תנאה קאמר אלא משום דאין רגילות שיהו נשואין מתבטלין מחמת תנאי שהיה בקדושין דרגילות הוא או שיודע וימנע מלישא או גמרי ומחלי אהדדי בשעת נישואין וכן צריך לפרש ע''כ הא דקאמר שמואל אינה כא''א דבקדושין איירי ובקדושין כ''ע מודו דיש תנאי והר' חיים היה מפרש הא דהכא נמי בענין זה וה''פ לפי שאין תנאי בנישואין פירוש אין רגילות שיתבטלו נישואין מחמת שום תנאי ואי אמרת נשואה תמאן אתי למימר יש תנאי בנישואין בתמיה וכי יעלה על לב לומר שמחמת תנאי נתבטלו הא אין רגילות מחמת קדושי קטנה נמי לא ידעי אלא יאמרו דאשת איש יוצאה בלא גט: טעמא דב''ש לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. וקשה לר''י דבפ' הזורק (גיטין דף פא. ושם) גבי המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי דאמרי ב''ש אינה צריכה הימנו גט ומפרש בגמרא טעמא דסברי אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואין לנו לחוש שקדשה בביאה אלא בא עליה בלא קדושין ותירץ דשאני התם דכיון דגירשה ונתייחד עמה גלי אדעתיה שבעילתו בעילת זנות אבל הכא שהיה מתחלה דרך נישואין או בעלמא שאין הוכחה אין לנו לומר שיעשה בעילתו בעילת זנות: דאי אמרת תמאן שמיט ואכיל להו. וא''ת והאמר בפ' המפקיד (ב''מ לט.) המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי וישלמו לו מה שהוציא וא''כ לא יפסיד כלום במיאונה ואר''י דמ''מ שמיט ואכיל אפי' הזמורות וגוף הקרקע אם כילה דא''צ לשלם אע''פ שאכל שלא כדין כדמוכח בכתובות בס''פ אלמנה (דף קא. ושם) דאמר שמואל אמתניתין ולא בלאות לא שנו אלא נכסי מלוג אבל נכסי צאן ברזל יש לה הוי בה רב פפא אהייא אילימא אממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי שקלה ואי דליתנהו אידי ואידי לית לה ואיירי בהנך שכילה שלא כדין שכילה גם את הקרן דאי בהני שכילה כדין א''כ היכי מסיק גבי איילונית אי דליתנהו איפכא מיבעי ליה דישלם פירות נכסי מלוג ולמה ישלם הפירות כיון שאכלם כדין אלא ודאי מיירי בפירות שאכלם שלא כדין כיון דליתנהו בעין לא ישלם ולכך קאמר שפיר דשמיט ואכיל פרי כיון שלא ישלם כלום: תרוייהו ניחא להו כו'. ה''ג בפר''ח תרוייהו ניחא להו דליפוק עלייהו קלא דאישות ולא גרסינן ניחא ליה דלדידה נמי ניחא לה כדאמרי' (גיטין דף מט:) יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא ואמרי' נמי (קדושין מא.) טב למיתב טן דו:

דף קז - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד