מן האב — יקיים. אחות האם מן האם — יוציא, אחות האם מן האב — ר' מאיר אומר: יוציא, וחכמים אומרים: יקיים. שהיה ר' מאיר אומר: כל ערוה שהיא משום שאר האם — בין בקירבה של צד האב (כגון אחות האב) או מצד האם — יוציא, משום שאר האב — יקיים.

ומותר באשת אחיו מאמו, ובאשת אחי אביו, ושאר כל העריות מותרות לו כאשר נתגיירו. ובא משפט זה לאיתויי [להביא, להוסיף] אשת האב.

אם נשא אשה ובתה בגויותן ולאחר מכן נתגיירו עמו — כונס אחת, ומוציא אחת, לכתחלה לא יכנוס. מתה אשתו — מותר בחמותו אם נתגיירו שתיהן. ואיכא דתני [ויש ששנה]: אסור בחמותו.

קתני מיהת [שנה על כל פנים]: מותר באשת אחיו, מאי לאו [האם לא] דנסבה [שנשאה] אחיו כשהוא גר? ודוחים: לא, אפשר לומר דנסבה [שנשאה] כשהוא גוי. ותוהים: אם כן מאי למימרא [מה בא לומר, לחדש] בכך? שודאי אין זה נחשב לערוה מכיון שאף לנישואין אין תוקף לאחר שנתגיירה. ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ליגזור [שיש לגזור] בנשא כשהוא גוי אטו [משום] הנושא כשהוא גר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

כיון שהבאנו ברייתא זו לענייננו, מבררים אותה לעצמה: אמר מר [החכם] נשא אשה ובתה — כונס אחת ומוציא אחת, לכתחלה לא יכנוס. ותוהים: השתא אפוקי מפיק [הרי, עכשיו למדנו שמוציא את זו שנשא] — שלא ישאנה לכתחלה מיבעיא [נצרכה לומר]?! ומשיבים: התם קאי [שם, התנא עומד, מתייחס], כלומר, מילים אלה מתייחסות למה שקדם להן, והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין: הך דאמור רבנן [זה שאמרו חכמים] יקיים, שהם קרובים מן האב, בכל זאת לכתחלה לא יכנוס.

שנינו בברייתא: מתה אשתו — מותר בחמותו. ואיכא דתני [ויש ששנה]: אסור בחמותו. ומעירים: חדא [ברייתא אחת] כשיטת ר' ישמעאל, וחדא [ואחת] כשיטת ר' עקיבא.

מאן דאסר [מי שאסר] סבור כדעת ר' ישמעאל, שכיון שאמר: חמותו לאחר מיתה של אשתו באיסורא קיימא [באיסור תורה היא עומדת] ולכן גם לגבי גר גזרו ביה רבנן [בו חכמים], ומאן דשרי [ומי שהתיר] סבור כדעת ר' עקיבא, שאמר: חמותו לאחר מיתה של אשתו קלש (פחת) ליה איסורא [לו האיסור], ואין חייב עליה מיתה, ולכן לגבי גר לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים], משום איסור שאף בישראל איננו חמור כל כך.

א משנה חמש נשים שנתערבו ולדותיהן ואין יודעים מי הוא בנו של מי והיו לנשים אלה גם בנים אחרים, ידועים, והגדילו (גדלו) אותם ילדי התערובות ונשאו נשים, ומתו — ארבעה מן האחים הוודאיים חולצין לאחת מן הנשים הללו, שהרי ייתכן שהיא אשת אחיו של כל אחד מהם, ואחד מן האחים הוודאיים מייבם אותה אם רוצה, שאפילו אינה אשת אחיו, הרי חלצו לה האחרים ומותרת לו, שודאי הותרה לכול על ידי החליצה.

הוא, זה שייבם ושלשה אחרים חולצין לאחת הנשים האחרות ואחד מייבם אותה. וכך עושים לגבי כל הנשים הללו. נמצאו בסך הכל ארבע חליצות וייבום לכל אחת ואחת.

ב גמרא מדייקים: ודוקא מיחלץ והדר יבומי [לחלוץ תחילה ואחר כך לייבם], אבל יבומי ברישא [לייבם בתחילה] — לא, שהרי יש ספק שמא קפגע [פוגע הוא] ביבמה לשוק. שהרי ייתכן שזו שייבם תחילה לא אשת אחיו היתה, ושמא היא יבמתו של אחר, ועדיין לא נחלצה.

ועוד מסבירים: מאי [מה טעם נאמר במשנה] הוא ושלשה חולצין לאחת, ומדוע שלא יחלצו אחרים והוא מייבם עוד אחת? — שלא תימא [תאמר] ליבמינהו חד לכולהו [שייבם אחד את כולן], שכיון שכל האחרים חלצו, רשאי הוא לייבם את כולן, אלא כל חד וחד [אחד ואחד] מייבם חדא [אחת], דלמא מתרמיא ליה דידיה [שמא תזדמן לו שלו], שהרי ייתכן מקרה שכל אחד (או חלק מהם) ייבם את אשת אחיו, ואם ייבם אחד את כולם תתבטל ודאי מצות ייבום מחלק מהן.

ג שנינו בתוספתא בהמשך למקרה המתואר במשנה: מקצתן אחין ומקצתן שאין (אינם) אחין — האחין חולצין, ושאין אחין מייבמין. ושואלים: מאי קאמר [מה אמרה] ברייתא זו? אמר רב ספרא: הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבינה: מקצתן אחין מן האב בלבד לאותם ולדות שנתערבו ומקצתן מלבד היותם אחים מן האב הם גם אחין מן האם. לחלק מן התערובות, אחין מן האם — חולצין, שהרי אפילו אם אחת הנשים אינה אשת אח מן האב, מכל מקום שמא היא רק אשת אחיו מאמו, ואסור בה לעולם (שהרי אין מצות ייבום חלה עליה), ואחין מן האב מייבמין.

היו מקצתן כהנים ומקצתן שאינן כהנים — כהנים חולצין, ושאינן כהנים — מייבמין, שהרי חלוצה אסורה לכהן, ושמא היתה אחת החליצות חליצה ראויה ונאסרה לכהנים, ואין האח הכהן יכול לייבמה מפני הספק. מקצתן כהנים ומקצתן אחין מן האם — אלו ואלו חולצין ולא מייבמין.