סקר
איך הלימוד שלך בתקופת המלחמה בדרום?






 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

מַאי טַעְמָא קָא מְחַיְּיבִי רַבָּנַן אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּמְהֵימַן וְהָא תְּרֵי בְּעָלְמָא דְּאַף עַל גַּב דְּקָא מַכְחִישׁ לְהוּ אִינְהוּ מְהֵימְנִי וְקָא פָּטְרִי רַבָּנַן אֶלָּא לָאו מִשּׁוּם דְּאִישְׁתִּיק וּשְׁתִיקָה כְּהוֹדָאָה דָמְיָא
אֶלָּא סְבָרָא הִיא מִידֵּי דְּהָוֵה אַחֲתִיכָה סָפֵק שֶׁל חֵלֶב סָפֵק שֶׁל שׁוּמָּן וַאֲתָא עֵד אֶחָד וְאָמַר בָּרִי לִי דְּשׁוּמָּן הוּא דִּמְהֵימַן
מִי דָּמֵי הָתָם לָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא הָכָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם
הָא לָא דָּמְיָא אֶלָּא לַחֲתִיכָה דְּוַדַּאי חֵלֶב וַאֲתָא עֵד אֶחָד וְאָמַר בָּרִי לִי דְּשׁוּמָּן הֲוָה דְּלָא מְהֵימַן מִי דָּמֵי הָתָם אֲפִילּוּ אָתוּ בֵּי מְאָה לָא מְהֵימְנִי הָכָא כֵּיוָן דְּכִי אָתוּ בֵּי תְרֵי מְהֵימְנִי חַד נָמֵי לְהֵימְנֵיהּ מִידֵּי דְּהָוֵה אַטֶּבֶל הֶקְדֵּשׁ וְקוֹנָמוֹת
הַאי טֶבֶל הֵיכִי דָמֵי אִי דִּידֵיהּ מִשּׁוּם דִּבְיָדוֹ לְתַקְּנוֹ אֶלָּא דְּאַחֵר מַאי קָסָבַר
אִי קָא סָבַר תּוֹרֵם מִשֶּׁלּוֹ עַל שֶׁל חֲבֵרוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים מִשּׁוּם דִּבְיָדוֹ לְתַקְּנוֹ וְאִי קָסָבַר צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים וְאָמַר אֲנָא יָדַעְנָא בֵּיהּ דִּמְתַקַּן הִיא גּוּפַהּ מְנָלַן
הֶקְדֵּשׁ נָמֵי אִי קְדוּשַּׁת דָּמִים מִשּׁוּם דִּבְיָדוֹ לִפְדּוֹתוֹ אִי קְדוּשַּׁת הַגּוּף אִי דִּידֵיהּ מִשּׁוּם דִּבְיָדוֹ לְאִיתְּשׁוֹלֵי עֲלֵיהּ אֶלָּא דְּאַחֵר וְאָמַר יָדַעְנָא בֵּיהּ דְּאִיתְּשִׁיל מָרֵיהּ עֲלֵיהּ הִיא גּוּפַהּ מְנָלַן
קוּנָּמוֹת נָמֵי אִי קָסָבַר יֵשׁ מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת וּקְדוּשַּׁת דָּמִים נָחֲתָא לְהוּ מִשּׁוּם דִּבְיָדוֹ לִפְדּוֹתוֹ וְאִי קָסָבַר אֵין מְעִילָה בְּקוּנָּמוֹת וְאִיסּוּר בְּעָלְמָא הוּא דְּרָכֵיב לְהוּ אַכַּתְפֵּיהּ אִי דִּידֵיהּ מִשּׁוּם דִּבְיָדוֹ לְאִיתְּשׁוֹלֵי עֲלֵיהּ
אֶלָּא דְּאַחֵר וְאָמַר אֲנָא יָדַעְנָא דְּאִיתְּשִׁיל מָרֵיהּ עֲלֵיהּ הִיא גּוּפַהּ מְנָלַן
אָמַר רַבִּי זֵירָא מִתּוֹךְ חוֹמֶר שֶׁהֶחְמַרְתָּ עָלֶיהָ בְּסוֹפָהּ הֵקַלְתָּ עָלֶיהָ בַּתְּחִלָּה לָא לַיחְמַיר וְלָא לַיקֵּיל
מִשּׁוּם עִיגּוּנָא אַקִּילוּ בַּהּ רַבָּנַן
תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה וְכוּ' אָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּיסֵּת בְּעֵד אֶחָד אֲבָל נִיסֵּת עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים לֹא תֵּצֵא מַחֲכוּ עֲלֵיהּ בְּמַעְרְבָא אֲתָא גַּבְרָא וְקָאֵי וְאַתְּ אָמְרַתְּ לֹא תֵּצֵא לָא צְרִיכָא דְּלָא יָדְעִינַן לֵיהּ
אִי דְּלָא יָדְעִינַן לֵיהּ בְּעֵד אֶחָד אַמַּאי תֵּצֵא לָא צְרִיכָא דַּאֲתוֹ בֵּי תְרֵי וְאָמְרִי אֲנַן הֲוֵינַן בַּהֲדֵיהּ מִכִּי נְפַק וְעַד הַשְׁתָּא וְאַתּוּן הוּא דְּלָא יָדְעִיתוּ לֵיהּ דִּכְתִיב וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּירוּהוּ וְאָמַר רַב חִסְדָּא מְלַמֵּד שֶׁיָּצָא בְּלֹא חֲתִימַת זָקָן וּבָא בַּחֲתִימַת זָקָן
סוֹף סוֹף תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ

רש"י

מאי טעמא מחייבי בה רבנן. כי אישתיק: אי נימא כו'. אלא הא דהימנוהו רבנן לעד אחד באשה סברא הוא: ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן. והא ודאי פשיטא לן דסמכי' עליה כל זמן שלא נחשד דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו: לא איתחזק איסורא. בההיא חתיכה: הא לא דמיא. קושיא היא: מידי דהוה אטבל והקדש וקונמות. דאע''ג דאיתחזק איסורא סמכינן עליה: אי קדושת הגוף. קדשי מזבח: אי קסבר יש מעילה בקונמות. דקדשי בדק הבית הן משאמר קונם דבר זה עלי: ואי קסבר אין מעילה. דקונם לשון נדר הוא: שהחמרת עליה בסופה. שאם בא בעלה אתה נותן עליה כל הדברים האלו שבמשנתנו: הקלת עליה בתחלה. להתירה לינשא מפני שהיא חוששת שמא תתקלקל ולא מינסבא עד דבדקה שפיר: לא תצא. קס''ד לא תצא משני: אנן הוינן בהדיה כו'. הלכך לגבי עד אחד מהימני אבל לגבי תרי הואיל וניסת לא תצא:

תוספות

ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי. אר''י דאין להקשות והא מיגו במקום עדים הוא דה''פ ומה אם ירצה לומר בפירוש מזיד הייתי השתא נמי דקאמר לא אכלתי הכי הוא דבעי למימר לא אכלתי שוגג אלא מזיד והכי מוכח בכריתות (דף יב. ושם) וא''ת והיכי מוכח הש''ס מדפטרי רבנן שהדבר תלוי בהודאתו להתחייב קרבן מדלא מחייבי ליה תרי קרבן אע''ג דמכחיש להו הא לא מכחשי ליה במאי דקאמר מזיד היה ואי אפשר לחייבו על פיהם בשום ענין ולעולם איכא למימר דלעיל מחייבי ליה משום דעד אחד מהימן בלא הודאתו דכיון שאין אומר דמזיד היה יש לנו לומר דמסתמא שוגג היה דלא מחזקינן ליה ברשיעא ואר''י דשפיר מוכח דסבר הש''ס דאי הוה לן למימר מסתמא שוגג היה לא הוה כל כמיניה למיפטר נפשיה מקרבן ולומר מזיד הייתי ולאפוקי נפשיה מסתמא. ומשמע ליה דאפילו באמרו לו שנים אכלת חלב בשוגג פטרי רבנן משום דלא שכיח שיוכלו העדים לידע בירור הדבר אם שוגג היה או מזיד וע''כ הא דמחייבי רבנן כי שתיק משום דשתיקה כהודאה דמיא דאי אפשר לחייבו קרבן ע''י שום עדות ומספקא ליה לר''י אם אמר לא אכלתי חלב לא שוגג ולא מזיד אם נאמן אם לאו דאין נאמן להכחיש העדים או שמא נאמן דהא לא מכחשי ליה עדים במה שאומר לא אכלתי שוגג ובמה שאומר לא אכלתי מזיד אע''ג דמכחשי ליה לא איכפת לן כי זה אינו שייך לחיוב קרבן ויפה עושה דלא מפרש חטאיה ובכריתות (ג''ז שם) דקאמר דאיכא בין טעמא דמתרץ בדבוריה לטעמא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש אמרו לו נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דלא מתרץ דיבוריה ולא קאמר דנפקא מינה באמר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד דאפילו אם תימצי לומר דלא מהימן ניחא למינקט נטמאת והוא אומר לא נטמאתי דומיא דאכלת ולא אכלתי בלא שום תוספת דבור ועוד דנקט הכי משום דמייתי בתר הכי עלה ברייתות דלענין טומאה: דשתיקה כהודאה דמיא. פי' כיון דשתיק נראה לו אמת ויודע קצת שיש רגלים לדבר אבל ליכא למימר הודאה ממש שיודע ודאי שכן הוא כיון שהוא שותק דאם כן בפרק האומר (קדושין סו. ושם) דאמר אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא זיל אפקה אפילו גזלן נמי מאחר שהוא שותק כמו שמפר''ת התם מכח ההיא דגיטין (דף נד: ושם) דטעמא דאמר ליה עד אחד אכלת חלב ושורך נרבע ונטמאו טהרותיך והלה שותק דנאמן משום דשתיקה כהודאה דמיא כדמסיק הכא ועוד אם היא הודאה ממש לא הוה שייך למימר התם נאמן העד וההוא סמיא נמי (קידושין שם) היכי מצי לידע ודאי שזינתה אלא ודאי לאו הודאה ממש היא: ברי לי דשומן דמהימן. י''מ דגמרינן מנדה דאמר בהמדיר (כתובות עב. ושם) וספרה לה לעצמה ואם תאמר אם כן אפילו איתחזק איסורא נמי ואמר ר''י נדה נהי שעכשיו ראתה מכ''מ לא איתחזק איסורא שתראה לעולם: מידי דהוה אטבל והקדש. וא''ת והיכי ילפינן אשה מטבל והקדש דאין דבר שבערוה פחות משנים ואר''י דאי הוה שייך למילף מטבל והקדש הוה אמינא דהאי דאין דבר שבערוה פחות משנים הני מילי לאוסרה על בעלה דאין אחד נאמן לאסור דלענין איסור כתיב כי מצא בה ערות דבר אבל להתירה חד נמי נאמן: אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו. ואפי' דחבריה ולא דמיא לנטע רבעי דאין יכול לפדות אלא בעליו דחשיב ברשות בעלים אע''פ שהוא ממון גבוה כיון שהם אוכלים אותו בירושלים אבל הקדש לא חשיב ברשות בעלים יותר משאר כל אדם: אי קסבר יש מעילה בקונמות. הקשה רבינו יצחק בן רבינו מאיר דבשבועות פרק ג' (דף כב. ושם) משמע דאפילו למאן דאמר יש מעילה בקונמות אין להם פדיון דתניא התם ככר זו הקדש ואכלה בין הוא בין חברו מעל לפיכך יש לה פדיון ככר זו עלי הקדש הוא מעל וחברו לא מעל לפיכך אין לה פדיון וחכמים אומרים לא מעל משמע דברישא דהוי הקדש גמור יש לה פדיון אבל סיפא דקאמר עלי דהוי קונם אע''פ שמעל אין לה פדיון ותירץ רבינו תם דקונמות דאסר להו אכולי עלמא יש לה פדיון לרבי מאיר דהתם כיון דדמיא להקדש תדע מדנקט ככר זו עלי ואם תאמר וליפלוג בקונם גופיה ונראה דרישא גופה איירי בקונם והא דקתני ככר זו הקדש כהקדש קאמר דרבי מאיר לא שני ליה בין קרבן לכקרבן בסוף פרק קמא דנדרים (דף יג.) וה''ה בין הקדש לכהקדש כיון דדעתיה אקונם אי נמי כגון שפירש בהדיא כהקדש ואיידי דלא איירי לפרושי בסיפא דהא קאמר עלי לא פריש ליה נמי ברישא והשתא פליגי חכמים בין ארישא בין אסיפא וברוב ספרים גרס בריש אין בין המודר (נדרים לה.) וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא מעל וגרסינן נמי התם ברישא קונם ככר זו הקדש: מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה כו'. נראה לר''י דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ומינסבא ונאמן עד אחד בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו שאפרש לקמן בפרקין (דף פט:) שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה: אתא גברא וקאי כו'. ואם תאמר כיון דאיכא תרי דאמרי מת אפי' איכא מאה דאמרי שזהו מה בכך הא תרי כמאה דמו ויש לומר דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא היה אומר רב אבל בשני עדים לא תצא:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר