קנסו אותו כתובה, כלומר, לא פטרוהו חכמים מלתת לה כתובה, שכיון שיש פסול, הנישואין הללו לא יתקיימו, ולכן לא קנסו אותה להפסיד את כתובתה. ומפני מה אמרו כי שניות שהן אסורות מדברי סופרים אין להן כתובה — מפני שהוא כשר והיא כשרה, ולכן אין להם סיבה להתגרש, וכל מקום שהוא כשר והיא כשרה, קנסו אותה בכתובה כדי להחיש את גירושיהם.

רבי אומר טעם אחר: הללו כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט — דברי תורה הם, ודברי תורה אין צריכין חיזוק, אין עושים להם תקנה מיוחדת כדי לחזקם. והללו השניות מדברי סופרים הם, ודברי סופרים צריכין חיזוק ולכן קנסוהו יותר. דבר אחר: זה, במקרה ששניהם פסולים — הוא זה שמרגילה ומושך אותה לחיות עמו, וזו כששניהם כשרים, אף שיש בנישואיהם איסור — היא מרגילתו, ולכן קנסו אותה.

ושואלים: דבר אחר זה, מאן קתני לה [מי שנה אותה], לפי איזו שיטה נאמרו הדברים? איכא דאמר [יש מי שאומר] שר' שמעון בן אלעזר קתני לה [שנה אותה] כתוספת לדבריו הקודמים, ובסגנון מה טעם קאמר [אמר], כלומר, מה טעם אמרו שכאשר הוא פסול והיא פסולה קנסו אותו כתובה — מפני שהוא מרגילה, שהרי עיקר הפסול נוגע בעיקר לה, ולכן קנסו אותו שלא ירגילנה. ומה טעם אמרו שהוא כשר והיא כשרה קנסו אותה כתובה — מפני שהיא מרגילתו שהרי איננה נפסלת על ידי כך, ולא איכפת לה בעבירה, ולכן תיקנו שמפסידה כל זכויותיה.

איכא דאמר [יש מי שאומר]: רבי קתני לה [שנה אותה] כתוספת לדבריו, וכך יש להבין טעמה של תוספת זו, כי חלוצה לכהן קא קשיא ליה [היה קשה לו]: והא [והרי] חלוצה שהיא דרבנן [מדברי סופרים] ולא מן התורה, ובכל זאת אית [יש] לה כתובה ולא עשו חכמים חיזוק לדבריהם! הדר [חזר] ואמר טעם אחר: חלוצה לכהן כיון דפסיל לה מדרבנן [שפוסל אותה לכהונה לפחות מדברי סופרים], זה — הוא מרגילה שהוא לא איכפת לו בכך, והיא זו שמעוניינת להתגרש, וזו שניה ששניהם אינם נפסלים — היא מרגילתו.

ושואלים: מאי איכא [מה יש] הבדל למעשה בין רבי לר' שמעון בן אלעזר? אמר רב חסדא: לגבי ממזרת ונתינה לישראל איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה:

מאן דאמר [מי שאומר] שהטעם הוא מפני שהדברים הם דאורייתא [מן התורה] — הא נמי דאורייתא [זו גם כן מן התורה] ולכן מקבלת כתובה, מאן דאמר [מי שאומר] מפני שהוא מרגילה — הא [הרי] פה היא מרגלא ליה [מרגילה אותו], שהרי הממזרת או הנתינה פסולה בעצמה, והיא מעוניינת להינשא לישראל, שעל ידי כך יש דרך כלשהי במשך הדורות להכשיר את הצאצאים לבוא בקהל, אם יקח בנה הממזר שפחה ויוליד ממנה ילדים שהם עבדים, ואחר כך ישחרר אותם.

ושואלים: ולדעת ר' אליעזר שאמר [שאמר] שגם אם נשא ממזר שפחה — הרי זה הילד עבד וממזר, ואם כן, מאחר שאין לה כל תקוה להכשיר את ילדיה, אם כן הא [הרי] היא לא מרגלא ליה [מרגילה אותו] ולא מידי [כלום]! אלא אמר רב יוסף: לגבי מחזיר גרושה משניסת [משנישאת] לאחר איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל להלכה; מאן דאמר [מי שאומר] שהדבר תלוי אם האיסור הוא דאורייתא [מן התורה] — הא נמי דאורייתא [זה גם כן מן התורה], ומאן דאמר [ומי שאומר] מפני שהוא מרגילה — הא [הרי] היא מרגלא ליה [מרגילה אותו] שהרי אין היא וזרעה נפסלים על ידי נישואין אלה.

ושואלים: ולר' עקיבא, שאמר כי יש ממזר מחייבי לאוין ובכלל זה גם גרושה שחזרה ונישאה לבעלה הראשון לאחר שנישאה לאחר, הא [הרי] היא לא מרגלא ליה [מרגילה אותו] ולא מידי [כלום], שהרי זרעה נפסל בכך! אלא אמר רב פפא: לענין בעולה לכהן גדול איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, מאן דאמר דאורייתא [מי שאומר שהטעם הוא אם האיסור מן התורה] הא נמי דאורייתא [זה גם כן מן התורה], ומאן דאמר [ומי שאומר] שטעם האיסור הוא מפני שהוא מרגילה — הא היא מרגלא ליה [זה היא מרגילה אותו], שהרי יש כאן רק איסור עשה ואינו פוסל את הילדים.

שואלים: ולדעת ר' אליעזר בן יעקב שאמר שיש חלל גם מחייבי עשה, כגון בעולה לכהן גדול, הא [הרי] היא לא מרגלא ליה [מרגילה אותו] ולא מידי [כלום] ! אלא אמר רב אשי: לענין מחזיר ספק סוטתו איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל. שאם חשד באשתו שזינתה, וקינא לה, אבל לא הביאה לבית המקדש כדי שתיבדק במים המרים, והמשיך לחיות עימה ועבר על דברי תורה (כי אשה שקינא לה בעלה ונסתרה, אסורה עליו) —

מאן דאמר [מי שאומר] שהטעם הוא אם הדבר אסור דאורייתא [מן התורה] — הא נמי דאורייתא [זה גם כן מן התורה], ומאן דאמר [ומי שאומר] שהטעם הוא מפני שהוא מרגילה — הא [זה] היא מרגלא ליה [מרגילה אותו], שהרי היא איננה נפסלת בכך, ולא איכפת לה. ושואלים: ולר' מתיא בן חרש שאמר: אפילו הלך בעלה להשקותה, ובא עליה בדרך — עשאה זונה, ואם כן פסל אותה לכהונה, הא [הרי] היא לא מרגלא ליה [מרגילה אותו] ולא מידי [כלום] שהרי היא נפסלת בכך! אלא אמר מר בר רב אשי בסוטה ודאי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, שאם זנתה אשתו — הריהי אסורה עליו, אבל הכל מודים שהילדים הנולדים ממנה אינם ממזרים, ולכן היא מרגילה אותו, למרות שהדבר אסור מן התורה.

א משנה בת ישראל שהיא מאורסת לכהן, או שהיא מעוברת מכהן ומת, או שהיא שומרת יבם לכהן. וכן בת כהן שהיתה מאורסת, מעוברת או שומרת יבם לישראל — לא תאכל בתרומה. בת ישראל שהיתה מאורסת ללוי, או מעוברת מלוי, או שומרת יבם ללוי, וכן בת לוי מאורסת, מעוברת או שומרת יבם לישראל — לא תאכל במעשר ראשון.

בת לוי שהיתה מאורסת לכהן, או שהיתה מעוברת מכהן או שומרת יבם לכהן, וכן בת כהן ללוי — לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר. לפי הכלל שהאירוסין, העובר והיבם, יפה כוחם לפסול מאכילת תרומה אם היא בת כהן, ולא להאכיל כשבעלה כהן.

ב גמרא שנינו במשנה שבת ישראל המאורסת ללוי לא תאכל במעשר, ותוהים: ותהא אפילו זרה גמורה, זרה מי לא אכלה [האם איננה אוכלת] במעשר?! הרי במעשר אין קדושה, והוא רק רכושו של הלוי, ומה ההבדל אם היא לויה או איננה לויה? ומשיבים, אמר רב נחמן אמר שמואל: הא מני [זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: מעשר ראשון אסור באכילה לזרים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: