וכי תימא [ואם תאמר]: קסבר האי תנא [סבור תנא זה] שנישואין הראשונים מפילין, כלומר, לגבי חיוב הייבום, הזמן הקובע אינו זמן מותו של האח אלא זמן נישואיו, ואם נשא בתולה הלא היתה כשרה גם לכהן גדול — אולם אי אפשר לומר כן, שהרי שנינו: חלל שנשא כשרה שאסורה להתייבם לאח הכשר, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] נישואין הראשונים מפילין ומכיון שהיתה כשרה, הריהי כשרה עכשיו לאחיו. שאם כן — הלא בזמן שקידש אותה היתה כשרה וראויה גם לאחיו, ונתחללה רק אחר כך כשבא עליה!

ומשיבים: הא [זה] ודאי נאמר בלשון זו משום סיפא [סופה] של המשנה, משום דקבעי למיתנא סיפא [שרצה לשנות את סופה] של המשנה כהן גדול שנשא את האלמנה ויש לו אח כהן גדול או כהן הדיוט, ושם דוקא אלמנה מן הנישואין, שנעשתה חללה על ידי ביאת הכהן הגדול, אבל אם היתה האשה בתולה בנישואיה חזיא ליה [ראויה היתה לו] לאח הכהן ההדיוט, שהרי היא אלמנה המותרת לכהן הדיוט, ומשום הכי [כך] קתני [כך שנה] אלמנה גם ברישא.

א מתקיף לה [מקשה עליה, על המשנה] רב פפא: אם איתא להא [יש מקום להלכה זו] דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: מצרי שני שנשא מצרית ראשונה — בנה שני הוי [הוא], שבזה הולכים אחר האם ולא אחר האב, אם כן לתני נמי [שישנה גם כן במשנתנו] מקרה כזה:

מצרי שני שנשא שתי מצריות, אחת ראשונה ואחת שנייה, והיו לו בנים מראשונה ושנייה, אי נסוב כי אורחייהו [אם שני אלה הבנים נשאו כדרכם], כלומר, בהיתר, שהאחד שהוא מצרי שלישי נשא בת ישראל המותרת לו, והשני נשא מצרית שניה המותרת לו, הרי הן מאותן שמותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, שהמצרי השני אסור ביבמתו הישראלית, והמצרי השלישי דינו כישראל לכל דבר ואסור במצרית שניה.

ואי איפוך ונסוב [ואם הפכו ונשאו], שהמצרי השלישי נשא מצרית שניה והמצרי השני נשא ישראלית — הרי אלו מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן. וכן מותרות לאלו ולאלו אם נשאו הבנים הללו גיורות, שגם מצרי שני מותר בגיורת, שאינה בכלל "קהל ה'". ואסורות לאלו ולאלו — אילוניות, שאם נשא מצרי שני ישראלית איילונית הריהי אסורה לו משום ישראלית, ולאחיו אסורה משום שהיא איילונית שאין מייבמים אותה. ומאחר שלא שנה דבר זה במשנתנו, משמע שאין הלכה כדברי ר' יוחנן!

ומשיבים: אין מכאן הוכחה להלכה, כי התנא לא שנה במשנתנו את כל המקרים אלא תנא [שנה] ושייר מקרים נוספים. ושואלים: מאי [מה] שייר עוד שאתה אומר דהאי [שגם את זה] שייר? ומשיבים: שייר פצוע דכא, שאם הבעל או היבם הוא פצוע דכא, אפשר שיהיו מקרים של אשה האסורה לבעלה ומותרת ליבמה, ולהיפך.

ושואלים: אי [אם] משום פצוע דכא — לאו שיורא [אין זה שיור], דהא תנא ליה [שהרי שנה אותו] כדין כללי של חייבי לאוין, ואף פצוע דכא בכלל זה!

ודוחים: אטו [וכי] חייבי לאוין מי לא קתני והדר תני [האם לא שנה בכלל וחזר ושנה בפרט]? והא קתני [והרי שנה] כהן הדיוט שנשא אלמנה, וחלל שנשא כשרה, שהם חייבי לאוין לגבי היבם!

ומשיבים: הקטע ההוא אינו בא כפירוט בלבד של ההלכה הכללית, אלא איצטריכא ליה לאשמועינן [הוצרך לו כדי להשמיענו] על ידו הלכה נוספת כפי שאמר רב יהודה אמר רב, שאמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כהנות כשרות להנשא לפסולין, ומותר לכשרה להינשא לחלל. והלכה זו הוא שבא ללמדנו.

ומקשים: והא קתני [והרי שנה] במשנה גם חלל שנשא כשרה, וישראל שנשא בת ישראל ויש לו אח ממזר, והרי זה פירוט של לאו שאין בו חידוש! ומשיבים: הא נמי לא מהדר מיתנא היא [גם זה איננו לחזור ולשנות] דאשמועינן [שהשמיע לנו] בשתי דוגמאות אלה חידוש, גם לאו שאין שוה בכל, כגון בלאוים שאינם מתייחסים אלא לכהנים, וקמשמע לן [והשמיע לנו] גם לאו השוה בכל כגון ממזר שהוא איסור בין בישראל בין בכהנים.

ומקשים: הא קתני [הרי כבר שנה] ישראל שנשא ממזרת ויש לו אח ישראל, וממזר שנשא ממזרת ויש לו אח ישראל, הרי שלגבי לאו השווה בכל נשנה הדבר כמה פעמים, אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי תנא [שנה] ושייר ולא פירט הכל, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב גופא לגופו של דבר שהזכרנו קודם אגב הדיון. אמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין, ומותר להן הדבר אפילו לכתחילה. ומציעים: לימא, מסייע ליה [האם נאמר שמסייע לו] מה ששנינו: חלל שנשא כשרה, מאי לאו [האם לא] הכוונה היא לכהנת הראויה לו, ומאי [ומה] פירוש "כשרה" — כשרה לכהונה?

ודוחים: לא, אפשר לומר שהכוונה היא לישראלית, ומאי [ומה] פירוש "כשרה" — כשרה לקהל.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מה ששנינו שם: יש לו אח כשר נמי, [גם כן] עליך לפרש כיוצא בו שמדובר שהוא כשר לקהל, הרי מכלל הדברים אתה למד שהוא [שהוא] החלל שמת פסול לקהל? והרי חלל הוא רק פסול כהונה! אלא לאו [האם לא] הכוונה שם ודאי לכהן כשר, ומכיון שבהכרח האח הוא כהן, גם היא האשה ודאי כהנת! ודוחים: מידי איריא [וכי הדברים שייכים זה לזה] — הא כדאיתא והא כדאיתא [זה כמו שהוא וזה כמו שהוא], שייתכן ש"כשר" האמור בו הוא כהן כשר, והאמור בה משמעו ישראלית כשרה.

מתיב [מקשה] רבין בר נחמן על רב מברייתא ששנינו בה, נאמר: "אשה זונה וחללה לא יקחו" (ויקרא כא, ז), ונאמר גם: "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (שם), ומכפילות זו של "לא יקחו" מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש, כלומר, איסור הנישואין הזה חל לא רק על הכהן שלא לשאת אשה שאסורה עליו, אלא גם על אשה כשרה שלא להינשא לכהן פסול!

אמר רבא: זו אינה קושיה, כי כל היכא [מקום] שהוא מוזהר ואסור — היא מוזהרת ואסור גם לה, אבל כל היכא [מקום] שהוא לא מוזהר, היא, האשה, גם לא מזדהרא [מוזהרת], ולא נאמרה דרשה זו אלא לומר שיש איסור לאו גם על האשה כשהיא פסולה להינשא לכשר, ואכן כשהיא כשירה אינה מוזהרת.

על עצם הדרשה בברייתא שואלים: והא מהכא נפקא [ודבר זה מכאן יוצא, נלמד]? הלא מדבריו של רב יהודה אמר רב נפקא [יוצא, נלמד]! שאמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל נאמר: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" (במדבר ה, ו) — הרי השוה הכתוב בפסוק זה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ואם כן איסורי נישואין חלים על האשה כשם שחלים על האיש! ולשם מה הלימוד הנוסף בענין זה?

ומשיבים: אי מההיא, הוה אמינא [אם רק מאותו פסוק, הייתי אומר] שדבר זה נכון לגבי לאו השוה בכל, אבל לאו שאינו שוה בכל, כגון איסורי הכהנים, לא, שכיון שהלאו הזה מוטל רק על כהנים בלבד ולא על אחרים, שמא אין הלאו חל גם על הנשים, על כן השמיע לנו שאין הדבר כן.