ומפני ביטול עניים — כדי שלא יהו העניים שאינם יודעים מתי הוא עשוי לקצור את השדה, והיכן הוא עתיד להשאיר להם את הפאה, יושבין ומשמרין (מצפים) עד שיגדיר את הפאה, ואומרים כל הזמן לעצמם: "עכשיו מניח בעל הבית פאה" ועתה שמניח בקצה שדהו במקום מוגדר, ויודעים העניים בדיוק היכן עתיד להיות חלקם, ולא יבטלו העניים זמנם בצפיה. ומפני החשד — שאם הניח פאה באמצע שדהו, הרי משהגדיר את מקום הפאה מיד יבואו העניים ויטלו חלקם, ולאחר מכן יבוא הוא ויקצור ויאסוף את כל שאר התבואה שבשדה ובשל כך לא תיראה הפאה. וכדי שלא יהיו עוברין ושבין אומרים: תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו, לכך אמרו שיגדיר את מקום הפאה רק בסוף הקצירה. שנינו כי הטעם הרביעי הוא משום "בל תכלה". ותוהים: אטו כולהו לאו [האם כולם לא] משום "בל תכלה" נינהו [הם]? והרי כל שאר הטעמים באו להסביר מדוע מניחים את הפאה בסוף השדה! אמר רבא: הטעם האחרון משמעו שעשו זאת מפני הרמאין, שמא לא יפריש אדם פאה כלל ויוכל לטעון שהפרישה כבר בתוך שדהו וכבר נטלוה העניים, וכדי לחזק את קיום מצות הפאה תיקנו שיפרישו דווקא בסוף השדה. ולענייננו למדים אנו כי הרצון שלא להביא את הבריות לידי חשד הוא נימוק שמתחשבים בו בהלכה.

א אמר רב יצחק בר רדיפה שכך אמר רב הונא: נר (כלי קיבול לשמן) שיש לה שני פיות המיועדות לפתילות, ופתילה בכל אחד מהן — עולה (נחשבת) היא לצאת ידי חובת נר חנוכה לשני בני אדם. ומעין זה אמר רבא: מילא קערה בשמן והקיפה בפתילות, אם כפה (הפך) עליה כלי — עולה היא לצאת ידי חובת נר חנוכה לכמה בני אדם כמנין הפתילות, שעל ידי כפיית הכלי על הקערה נראית כל פתילה בוערת לעצמה. ואם לא כפה עליה כלי — עשאה שתיראה כמין מדורה שאור כל הנרות נראה מרחוק כאחד, ואפילו לאחד נמי [גם כן] אינה עולה, שהרי המצוה בנר דווקא.

ב אמר רבא: פשיטא [פשוט, מובן] לי כי קיים סדר עדיפויות מסויים, וכי כאשר יש לאדם אפשרות להדליק או את נר ביתו (נר שבת) או נר חנוכה, שהוא עני ואין לו כדי לקנות שמן לשני נרות — הרי נר ביתו עדיף, וטעם הדבר, משום שלום ביתו, שאילולא הנר הדולק ישבו בני ביתו ויאכלו סעודתם בחושך. וכן אם בעיה היא גם בהכרעה בין נר ביתו או קידוש היום (היין לצורך הקידוש) — גם אז נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו. ואולם בעי [שאל, נסתפק] רבא: כאשר ההכרעה אמורה להיות בין נר חנוכה או היין לקידוש היום מהו הדין בכגון זה? האם נאמר כי קידוש היום עדיף, שכן הוא תדיר ונעשה בכל שבוע, וכלל הוא שמצוה תדירה ושאינה תדירה — תדירה קודמת, או דילמא [שמא] נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא [פרסום הנס]? בתר דאבעיא, הדר פשטה [אחר ששאלה, חזר ופתרה] בעצמו, ופסק כי בכגון זה נר חנוכה עדיף, משום פרסומי ניסא [פרסום הנס].

ג אמר רב הונא: הרגיל בהדלקת הנר בשבת ובחנוכה — זוכה והויין ליה [יהיו לו] בנים תלמידי חכמים שיאירו באורה של התורה. הזהיר במזוזה — זוכה לדירה נאה לקבוע בה את מזוזתו. הזהיר בציצית — זוכה לטלית נאה. הזהיר בקידוש היום — זוכה וממלא גרבי [כדי] יין. ומסופר כי רב הונא הוה [היה] רגיל דהוה חליף ותני אפתחא [שהיה עובר ושונה על פתח] בית ר' אבין נגרא [הנגר]. חזא דהוה [ראה את ר' אבין שהיה] רגיל בשרגי טובא [בהדלקת נרות הרבה] לכבוד השבת, אמר: תרי גברי רברבי נפקי מהכא [שני אנשים גדולים ייצאו מכאן]. ואכן נפקי מינייהו [יצאו מהם, משם] שני בניו הגדולים, רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין. ומעין זה מסופר: רב חסדא הוה [היה] רגיל דהוה חליף ותני אפיתחא דבי נשא [שהיה עובר ושונה על פתח בית משפחת] אבי רב שיזבי. חזא דהוה [ראה את אבי רב שיזבי שהיה] רגיל בשרגי טובא [בהדלקת נרות הרבה] לכבוד השבת, אמר: גברא רבה נפק מהכא [אדם גדול ייצא מכאן]. ואכן נפק מינייהו [יצא מהם] רב שיזבי.

מסופר כי דביתהו [אשתו] של רב יוסף הות מאחרא ומדלקת לה [היתה מאחרת בהדלקת] נרות שבת. אמר לה רב יוסף: והלא תניא [שנויה ברייתא], מה שנאמר "לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם" (שמות יג, כב), מלמד שהיה עמוד הענן משלים לעמוד האש ולא היה מסתלק מיד עם בואו של עמוד האש, אלא נשאר גם זמן קצר בלילה, וכן היה עמוד האש משלים לעמוד הענן. ולפיכך אף בהדלקת נר השבת ראוי להקדים בהדלקה, ולהוסיף מערב שבת לשבת. סברה לאקדומה [להקדים אותה], את הדלקת הנרות, זמן רב לפני שבת. אמר לה ההוא סבא [זקן אחד], תנינא [שנינו]: ובלבד שלא יקדים ולא יאחר יותר מדי.

מעין הדברים על שכר המדליק נרות אמר רבא: דרחים רבנן, הוו ליה בנין רבנן [האוהב חכמים, יהיו לו בנים תלמידי חכמים]. דמוקיר רבנן, הוו ליה חתנוותא רבנן [המכבד חכמים, יהיו לו חתנים תלמידי חכמים]. דדחיל מרבנן [המתיירא מן החכמים], הוא גופיה הוי צורבא מרבנן [עצמו יהיה תלמיד חכם]. ואי לאו בר הכי [ואם לא בר כך] הוא, שאינו מוכשר לכך, משתמען מיליה כצורבא מרבנן [יישמעו דבריו כדברי תלמיד חכם].

ד ועוד שנינו במשנה שלא מדליקים בשמן שריפה בשבת. ושואלים: מאי [מהו] שמן שריפה? אמר רבה: הוא שמן של תרומה שנטמאה. ואמאי קרו [מדוע קוראים] לה "שמן שריפה"? — הואיל ולשריפה הוא עומד, שבשמן זה אסור להשתמש לאכילה, וחייבים לשורפו. ושואלים: ובשבת מאי טעמא [מה טעם] לא מדליקים בשמן שריפה? ומסבירים: שמתוך שמצוה עליו לבערו ודאי אם כן שיעשה כך, ולכן גזרו גזרה שמא בתוך כך יטה את הנר להחיש את בערתו. אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה שטעם האיסור בחשש שמא יטה, אם כן ביום טוב שהטיית הנר מותרת בו לישתרי [יהא מותר]! ואלמה [מדוע] תנן [שנינו במשנה] שאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב? ומשיבים: גזרה היא שגזרו חכמים לאסור זאת אף ביום טוב, אף שלכאורה אין סיבה לאסור זאת, אטו [משום] האיסור שבדבר בשבת.

רב חסדא אמר: טעם האיסור בהדלקת נר שבת בשמן שריפה הוא אחר, שכן לשמא יטה לא חיישינן [אין אנו חוששים], אלא הכא [כאן] ביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן [אנו עוסקים] במשנתנו ואין להדליק את נרות השבת בשמן שריפה ביום טוב, לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, ובכלל זה אף תרומה. ושואלים: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסוף המשנה], כלומר, במשנה הבאה, שאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, מכלל הדברים אתה למד דרישא לאו [הרי שבתחילה, במשנה הראשונה, לא] ביום טוב עסקינן [אנו עוסקים] אלא בשבת רגילה! אמר ר' חנינא מסורא: יש להבין את סגנון המשנה בדרך זו, שלא שתי הלכות נבדלות לפנינו כי אם בדרך פירוש "מה טעם" קאמר [אמר]: וכך יש להבין: מה טעם אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב ובערב שבת שביום טוב — לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב כלל.