|
טקסט הדף מנוקד
אָתְיָא בִּיאָה בִּיאָה
יְבָמָה לַשּׁוּק מְנָלַן אִי לְמַאן דְּאָמַר לָאו לָאו אִי לְמַאן דְּאָמַר עֲשֵׂה עֲשֵׂה אֶלָּא יְבָמָה לְיָבָם מְנָלַן אָתְיָא בִּיאָה בִּיאָה אִשָּׁה לְבַעְלָהּ מְנָלַן אָתְיָא קִיחָה קִיחָה אָמַר רָבָא לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא שִׁכְבַת זֶרַע בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה שִׁכְבַת זֶרַע בְּאֵשֶׁת אִישׁ שִׁכְבַת זֶרַע בְּסוֹטָה דְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה כְּדַאֲמַרַן דְּאֵשֶׁת אִישׁ פְּרָט לִמְשַׁמֵּשׁ מֵת הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מְשַׁמֵּשׁ מֵת בַּעֲרָיוֹת פָּטוּר אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חַיָּיב מַאי אִיכָּא לְמֵימַר אֶלָּא פְּרָט לִמְשַׁמֵּשׁ מֵתָה דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא [הוֹאִיל] לְאַחַר מִיתָה נָמֵי אִיקְּרַי שְׁאֵרוֹ אֵימָא לִיחַיַּיב עֲלַהּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ קָא מַשְׁמַע לַן דְּסוֹטָה לְמָה לִי לְכִדְתַנְיָא שִׁכְבַת זָרַע פְּרָט לְדָבָר אַחֵר מַאי דָּבָר אַחֵר אָמַר רַב שֵׁשֶׁת פְּרָט לְשֶׁקִּינֵּא לָהּ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ אֲמַר לֵיהּ רָבָא מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה כְּתִיב אֶלָּא אָמַר רָבָא פְּרָט לְשֶׁקִּינֵּא לָהּ דֶּרֶךְ אֵבָרִים אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי פְּרִיצוּתָא אֲסַר רַחֲמָנָא אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי פְּרָט לְשֶׁקִּינֵּא לָהּ בִּנְשִׁיקָה הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר הַעֲרָאָה זוֹ הַכְנָסַת עֲטָרָה אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זוֹ נְשִׁיקָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר אֶלָּא לְעוֹלָם לְשֶׁקִּינֵּא לָהּ דֶּרֶךְ אֵבָרִים וְאִיצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא בִּקְפֵידָא דְבַעַל תְּלָה רַחֲמָנָא וְהָא קָא קָפֵיד קָא מַשְׁמַע לַן אָמַר שְׁמוּאֵל הַעֲרָאָה זוֹ נְשִׁיקָה מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמַּנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ עַל פִּיו אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִדְחוֹק הַבָּשָׂר כִּי אֲתָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן גְּמַר בִּיאָה בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה זוֹ הַכְנָסַת עֲטָרָה מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת שִׁכְבַת זֶרַע אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל בִּיאַת הַמֵּירוּק מַאי לָאו מֵירוּק גִּיד לָא מֵירוּק עֲטָרָה כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַעֲרָאָה זוֹ הַכְנָסַת עֲטָרָה אֲמַרוּ לֵיהּ וְהָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה לָא אָמַר הָכִי אֲמַר לְהוּ אוֹ אִיהוּ שַׁקְרַאי אוֹ אֲנָא שַׁקְרַי כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַעֲרָאָה זוֹ הַכְנָסַת עֲטָרָה אַדְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה וַדַּאי פְּלִיג אַדִּשְׁמוּאֵל מִי לֵימָא פְּלִיג לֹא מִנְּשִׁיקָה וְעַד הַכְנָסַת עֲטָרָה הַעֲרָאָה קָרֵי לַהּ כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַעֲרָאָה זוֹ הַכְנָסַת עֲטָרָה גְּמַר בִּיאָה גְּמַר בִּיאָה מַמָּשׁ רש"י
ביאה ביאה. מחייבי לאוין דכתיב בהו לא יבא ממזר: יבמה לשוק. בלא חליצה מנין דהעראה דידה כגמר ביאה: אי למאן דאמר לאו. דכתיב לא תהיה אשת המת (דברים כה) ילפינן העראה לחייבי לאוין: אי למאן דאמר עשה. דכתיב (שם) יבמה יבא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה והאי לא תהיה מפיק לה לאין קידושין תופסין בה וה''ק לא יהא בה הויה לזר ופלוגתא דרב ושמואל היא בהאשה קמא (לקמן צב:): אלא יבמה ליבם מנלן. דקני לה בהעראה: אשה לבעלה. לענין מקדש בביאה מנלן דבהעראה מקדשה: קיחה קיחה. כי יקח איש אשה ובעלה (דברים כד) ומהכא ילפינן קידושי ביאה כתיב הכא קיחה וכתיב התם בחייבי כריתות קיחה (ויקרא כ): למה לי למיכתב שכבת זרע באשת איש. ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע (ויקרא יח) והא איתרבי בה העראה מהקישא דר' יונה: שכבת זרע בסוטה. הנסתרה דנאסרת מספק כתיב ושכב איש אותה שכבת זרע (במדבר ה): כדאמרן. דבעינן גמר ביאה דלא תימא כי היכי דמחייב מלקות בהעראה ליחייב נמי אשם בהעראה: למשמש מת. באבר מת בלא קישוי דאין ראוי להזריע: הניחא למ''ד. בשבועות בפרק ידיעות הטומאה: למשמש מתה. אשת איש לאחר מיתתה: סד''א הואיל ולאחר מיתתה שארו. דבעלה מיקרי דכתיב גבי טומאה כי אם לשארו (ויקרא כא) ואמרי' שארו זו אשתו ליחייב עליה: לשקינא לה שלא כדרכה. שהיה חושדה עמו בכך וכשאמר אל תסתרי עמו ידוע לכל דלדעת כן הזהירה דלא היה חושדה עמו בביאה אחרת לישנא אחרינא לשקינא לה שלא כדרכה אל תסתרי עמו ליבעל לו שלא כדרכה: משכבי אשה כתיב. הוקשו שניהן: דרך אברים. מיעוך דדים ודש מבחוץ בשאר אברים: פריצותא קאסר רחמנא. בתמיה כלומר פשיטא דלאו קינוי הוא דמשום פריצותא לא מיתסרא עליה: בנשיקה. אבר נושק במקום תשמיש: הניחא למ''ד. לקמן בשמעתין העראה זו הכנסת עטרה אבל נשיקה לאו העראה היא ולא מיתסרא לבעלה בהכי שפיר קאמרת (דלא מיתסרא לבעלה) דלאו קינוי הוא: אלא למ''ד נשיקה העראה היא. היכי ממעט לה: גמר ביאה זו הכנסת עטרה. מכלל דנשיקה העראה היא כשמואל: שכבת זרע. בשפחה חרופה קאי: עטרה. ראש הגיד היא ואינה מן הגיד אלא בשר: מירוק. שמזריע: ודאי פליגא. דהא אמר הכנסת עטרה זו היא גמר ביאה והכא קרי לה העראה: אדשמואל. דאמר נשיקה הוי העראה: מי לימא פליג. דלשמואל הוי הכנסת עטרה גמר ביאה ולרבין נשיקה לאו כלום היא או דלמא תרוייהו בין לרבין בין לשמואל העראה נינהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:
תוספות
אתיא ביאה ביאה. והוי כאילו כתיב דור שלישי יערה משמע הא דור שני לא יערה ולא שייך לאקשויי מהא דאמר בסוף הנשרפין (סנהדרין פד.) דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בגזירה שוה דהכא ביאה דאתיא לגזירה שוה כתיבא בהדיא ולא מן הכלל אתי כי ההיא דהתם דלא ילפינן חילול חילול מתרומה כהן העובד באנינות דלא כתיב חילול אלא דנפיק מכלל דכתב בכהן גדול ומן המקדש לא יצא ולא יחלל (ויקרא כא) הא אחר שעבד חלל: אי למאן דאמר עשה עשה. ל''ג לי' וברוב ספרים ליתא דבין לרב ובין לשמואל איכא לאו כדפרישי' בסוף החולץ (לעיל מט: ד''ה אי כרב): אשה לבעלה מנין אתיא קיחה קיחה. פירוש דנקנית בהעראה הקשה ה''ר נסים דבפ''ק דקדושין (דף י. ושם) בעי תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למאי נפקא מינה שהערה בה וקבלה קידושין מאחר כו' ומסיק רבא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא קני בהעראה ותירץ הר' שמעון הזקן דהא דאמר הכא דקני בהעראה היינו בשלא עשה כי אם העראה ופירש מיד ולא גמר ביאתו אבל התם איירי כשעושה כל הביאה דלא קני בהעראה כיון שדעתו על גמר ביאה וכן מוכח הלשון דקאמר התם כל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא קאמר כל המערה וה''ר יצחק בן ה''ר מאיר פירש דכשמפרש שרוצה לקנות בהעראה קני בהעראה אפי' אם גומר ביאתו אבל בסתם דעתו על גמר ביאה ור''ת פירש שם בע''א ושם פירשתי: קיחה קיחה. תימה דנפקא לן בפרק קמא דקדושין (דף ט:) דאשה נקנית בביאה מדכתיב ובעלה ותיפוק ליה מקיחה קיחה וי''ל אי לאו דכתיב ובעלה מקיחה דעריות לא הוה גמרינן עיקר ביאה כיון דקיחה דעריות לא משתעי בקנין כלל אבל לענין שתיחשב העראה כגמר ביאה ילפינן שפיר מהתם ואם תאמר ונילף מקיחה דיבמה דאיירי בקנין דכתיב ולקחה לו לאשה וי''ל דאינו מופנה לג''ש וא''ת ונילף מקיחה דחייבי לאוין דכהונה דקיחה דידהו איירי בקנין כדאמר בפרק בתרא דקידושין (דף עח.) קדש לוקה משום לא יקח ודרשינן ליה נמי לג''ש וי''ל דלא איירי בקיחה דביאה אלא בסתם קידושין כדאמר התם בעל לוקה משום לא יחלל ועוד י''ל דאי לאו ובעלה לא הוה גמרינן קידושי כסף מקיחה קיחה דשדה עפרון אלא הוה מוקמינן קיחה דקרא בקידושי ביאה משום דמסתבר למגמר טפי קיחה דאשה מקיחה דאשה אבל השתא דכתיב ובעלה ע''כ גמרינן קיחה משדה עפרון קידושי כסף דליכא למימר דאיצטריך קיחה להעראה דא''כ לשתוק מובעלה ונילף כולה מילתא מעריות: לאחר מיתה נמי שארו איקרי כו'. והא דפשיטא לן בפרק יש נוחלין (ב''ב דף קיד:). דאין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר וקאמר נמי התם כשם שאין האיש יורש את אשתו בקבר להנחיל לקרוביו כך הבן לא יירש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב הא דפשיטא ליה בבעל טפי מבבן היינו מהך דרשא דהכא דאשמועינן דלאחר מיתה לא מיקרי שארו וא''ת דבפרק ד' מיתות (סנהדרין סו:) ממעט משמש מתה מקרא אחרינא דדריש התם ומתו גם שניהם פרט למעשה הורדוס והיינו משמש מתה כדאמר בבבא בתרא (דף ג:) דהטמין בדובשא ינוקתא דבי חשמונאי והיה בא עליה לייתובי יצריה ואר''י דאיצטריך דרשא דשמעתין למאן דדריש התם ומתו גם שניהם עד שיהו שניהם שוים והא דקאמר התם ואידך מעשה הורדוס לאו כלום הוא המ''ל דנפקא ליה מקרא דהכא אלא דניחא ליה לאוקמי ההוא תנא דדריש עד שיהו שניהם שוים אפילו כמ''ד משמש מת בעריות פטור ויש ספרים דגרסי התם פרט למעשה חידודין וכן גורס בערוך. ופי' רש''י שם דמעשה חידודין היינו דרך אברים וקשה דהכא פשיטא ליה לאביי דדרך אברים לאו כלום הוא וי''ל דהיינו כמ''ד התם דמעשה חידודין לאו כלום הוא ואפילו למאן דממעט התם מקרא איכא למימר דמקרא דהתם פשיטא ליה לאביי הכא: לשקינא לה דרך אברים. ואם תאמר הא אפילו אמר לה אל תסתרי סתם הוי קינוי ואם כן מה בכך אם הזכיר נמי דרך אברים כיון דאמר לה נמי אל תסתרי ויש לומר דהכי פירושו שקינא לה דרך אברים שאמר לה איני חושדך אלא דרך אברים וכן שלא כדרכה: אינו חייב אלא על ביאת מירוק. נראה דמחייב בשפחה חרופה אפילו בלא הוצאת זרע [אלא שתהא] ביאה הראויה להזריע כמו באשת איש דלא בעינן הוצאת זרע אף על גב דכתיב בה ש''ז ולא אתא למעוטי בשפחה חרופה אלא העראה ושלא כדרכה בספ''ב דכריתות (דף יא:) ונראה דלמ''ד העראה זו הכנסת עטרה אין ראויה להתעבר בהעראה אלא במירוק גיד שאם היתה ראויה להתעבר לא הוה מוקמי קרא למעוטי העראה אלא שלא כדרכה:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|