סקר
מסכת בבא קמא:





 

פירוש שטיינזלץ

א שנינו במשנה: חלץ ועשה מאמר, ונתן גט ובעל — אין אחר חליצה כלום. ושואלים: בשלמא [נניח] את המקרה של חלץ ועשה מאמר, איצטריך [הוצרך] להביאו ולומר שאין אחר חליצה כלום, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] נגזור במאמר דבתר [שאחר] חליצה אטו [משום] מאמר דקמי [שלפני] חליצה ונאמר שמאמר זה יקנה, על כן קא משמע לן דלא גזרינן [השמיע לנו שאין אנחנו גוזרים]. אלא אם יבם אחד חלץ ונתן גט לאותה יבמה למה לי? מה החידוש בכך שגט אחר החליצה אינו כלום?

ומשיבים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שאתה מחפש חידוש בכל קטע אימא סיפא [אמור את סופה] של משנתנו: אם יבם אחד בעל ועשה מאמר, בעל ונתן גט אינו כלום — אף כאן, בשלמא [נניח] בעל ונתן גט — איצטריך [הוצרך לומר], כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] נגזור גט דבתר [שאחר] בעילה אטו [משום] גט דקמי [שלפני] בעילה ושמא לא יועיל לה גט בלבד ותצטרך גם חליצה, על כן קא משמע לן דלא גזרינן [השמיע לנו שאין אנו גוזרים], אבל בעל ועשה מאמר למה לי? הלא מאחר שבעל אותה, נעשתה כאשתו לכל דבר, ומה לי אם עשה מאמר או לא עשה?

אלא חייבים לומר כי איידי דתנא [מתוך ששנה] תחילה ענין חלץ ועשה מאמר, תנא נמי [שנה גם כן] בעל ועשה מאמר משום השוואת הלשון, ואיידי דבעי למיתני [ומתוך שרצה לשנות] בעל ונתן גט, תנא נמי [שנה גם כן] חלץ ונתן גט. ואין איפוא לדייק מן הייתור בנושאים אלה, הנובע מתוך סגנון דברי המשנה.

ב שנינו במשנה שהבעילה בזמן שהיא בתחילה — אין אחריה כלום, באמצע ובסוף — יש אחריה כלום. ומעירים: מתניתין דלא כי האי תנא [משנתנו היא שלא כשיטת תנא זה], דתניא כן שנינו בברייתא]: אבא יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר משום ר' מאיר: אחת בעילה ואחת חליצה, אם נעשו בתחלה — אין אחריה כלום, אם נעשו באמצע ובסוף, שכבר עשה מעשה אחר לפניה — יש אחריה כלום. ולפי המשנה אין אחר חליצה כלום אפילו אם נעשתה באמצע ובסוף.

ואם כן אפשר לסכם כי שלש מחלוקת בדבר, כלומר, יש שלוש דעות חלוקות בנושא זה: התנא קמא [הראשון] של משנתנו סבר כי ביאה באמצע, כיון דאיכא למיגזר [שיש מקום לגזור בה] שתגרום לאיסור משום ביאה אחר חליצה או אחר ביאה — גזרינן [גוזרים אנו] בכל ביאה פסולה, ואומרים שאין ביאה פסולה מועילה כביאה כשרה. חליצה דליכא למיגזר [שאין מקום לגזור בה], שכן אף אם יעשה דבר אחריה לא יכולה לקרות כל תקלה — לא גזרינן [אין אנו גוזרים].

ור' נחמיה במשנתנו שאמר שאחת זו ואחת זו אין אחריה כלום, סבר כי בביאה נמי [גם כן] ליכא למיגזר [אין מקום לגזור], ודקאמרת [ומה שאמרת] כנימוק ליגזור [שנגזור] בביאה אחר הגט משום ביאה אחר חליצה — אין לחשוש לכך, שכיון שחליצה היא דאורייתא [מן התורה] מידע ידעי [יודעים אנשים] שיש לה תוקף ואין אחריה כלום, ולא יבואו להחליף בדברים שהם מדברי חכמים בלבד. ודקאמרת [ומה שאמרת] ליגזור [שנגזור] ביאה אחר מאמר משום ביאה אחר ביאה — כיון שקנין ביאה דאורייתא [מן התורה] הוא, הא מידע ידיעי [דבר זה יודעים אנשים] ואינם טועים ומחליפים. ולשיטת אבא יוסי בן חנן שבאמצע ובסוף אחת זו ואחת זו יש אחריה כלום סבר לה כרבנן [סבור כדעת חכמים] דגזרי [שגוזרים] בביאה, אלא שהוא הוסיף וגזר חליצה משום ביאה, ולכן אינו מחלק בין חליצה וביאה כלל.

א משנה הבא על יבמתו, בין אם היה זה בשוגג, שלא ידע שהיא יבמתו, ובא עליה משום שחשב שהיא אשתו או אשה אחרת, בין היה זה במזיד, לשם זנות, ולא התכוון למצוה, בין באונס בין ברצון, אפילו היה הוא שוגג בדבר והיא מזידה, או שהיה הוא מזיד והיא שוגגת, וכן אם היה הוא אנוס והיא לא אנוסה, או היא אנוסה והוא לא אנוס. ואף אין חילוק בדרכי הביאה, אלא אחד המערה שעושה רק חלק מן הביאה ואחד הגומר את ביאתו — בכל המקרים הללו קנה את היבמה בביאה זו, שזוכה בנכסי אחיו ואינו פוטרה אלא בגט. ולא חילק בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה.

וכן הדין לגבי הבא על אחת מכל העריות שבתורה, או נשים הפסולות לו, כגון אלמנה לכהן גדול וכן גרושה או חלוצה לכהן הדיוט, או ממזרת או נתינה לישראל, וכן בת ישראל לממזר או לנתין — פסלה לכהונה בביאה, בכל דרך שנעשתה, ובממזרת ונתינה לישראל שהיא פסולה ממילא לכהונה — לוקה על ביאה זו, ולא חילק בין ביאה לביאה.

ב גמרא שואלים: מאי [מה פירוש] הלשון "אפילו הוא שוגג והיא מזידה", מה החידוש בכך? שהרי כבר אמרנו שאין חילוק בין שוגג למזיד בקנין יבמה!

ומשיבים: בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר]; לא מיבעיא [נצרכה לומר] כשהיה הוא שוגג והיא קמכוונה [מתכוונת] למצוה, אי נמי [או גם כן] אם היה הוא מזיד והיא קמכוונה [מתכוונת] למצוה, שקנה אותה, אלא אפילו אם היה הוא שוגג והיא מזידה, דתרוייהו לא קמכווני [ששניהם אינם מתכוונים] לשם מצוה בכך — אפילו הכי [כך] קנה. תני [שנה] ר' חייא: אפילו היו שניהם שוגגים, או שניהם מזידים, או שניהם אנוסים, גם כן קנאה. שהקנין ביבמה נעשה על ידי ביאה, בלא התחשבות בצד הרצון שבדבר.

ג לגוף ההלכה במשנה שואלים: אנוס דמתניתין במשנתנו] היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] באיזה מקרה של אונס מדובר פה לגבי הגבר? אילימא [אם תאמר] כשאנסוהו גוים, שאיימו עליו שיהרגו אותו אם לא יבוא עליה, ובא עליה — והאמר [והרי אמר] רבא בענין זה: אין אונס ביחס לבועל ערוה! שאין אדם יכול לטעון שביאתו היתה באונס, אף על פי שעשאה שלא מרצונו החפשי, לפי שאין קישוי של האבר אלא לדעת. ולכן, גם כשמאיימים עליו לעשות זאת — הרי בסופו של דבר הוא עושה זאת מדעתו, ואם כן, לענייננו אין הבדל בין בא באונס לבא ברצון.

אלא, יש לומר שאונס זה הוא באופן אחר, בישן, שאברו נתקשה כשהוא ישן, ויבמתו הביאתו עליה. ואולם האמר [והרי אמר] רב יהודה:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר