ר' אליעזר אומר: "אביה" — אביה ממש, "אמה" — אמה ממש, שהיא נפרדת מהם, ובוכה על כך. ר' עקיבא אומר: "אביה ואמה" — זו עבודה זרה, ועליה היא בוכה שנאלצת להיפרד ממנה. וכן הוא אומר: "אמרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתנו" (ירמיהו ב, כז).

ומחלוקת נוספת בפירוש הכתובים: מה שנאמר "ירח ימים", פירושו: ירח (חודש) בן שלשים יום. ר' שמעון בן אלעזר אומר: תשעים יום היא שוהה. וכך הוא דורש: "ירח" — שלשים יום, ו"ימים" — שלשים יום נוספים, "ואחר כן" — עוד שלשים יום.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: אימא [אמור] לפי דרך דרשה זו באופן אחר: "ירח" — שלשים, "ימים" — שלשים, "ואחר כן" — כי הני [כמו אלה], כלומר, עוד שישים יום? ומסכמים, אכן קשיא [קשה].

א תנו רבנן [שנו חכמים]: מקיימין, כלומר, מותר להחזיק עבדים שאינם מלין (נימולים), אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אין מקיימין. אמר ליה [לו] ר' ישמעאל, הרי הוא אומר במצוות השבת: "וינפש בן אמתך" (שמות כג, יב) ואם אין מקיימים אלא עבד שמל, משמע שכל עבד מקבל על עצמו מצוות השייכות לעבד, והן כוללות כל מצוות לא תעשה, וממילא חייב הוא לשמור את השבת ואין צורך להזהיר על כך לחוד! אמר ליה [לו] ר' עקיבא: בלוקח (קונה) עבד בערב שבת בין השמשות ולא הספיק למולו הכתוב מדבר.

שאף עבד זה אסור להעבידו בשבת, ומעירים: דכולי עלמא מיהת [לדעת הכל על כל פנים] "וינפש בן אמתך" בעבד ערל כתיב [הוא שנאמר], מאי משמע [מה המשמעות], כיצד נובעת משמעות זו מן הכתוב? ומסבירים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "וינפש בן אמתך" — בעבד ערל הכתוב מדבר. אתה אומר בעבד ערל, או אינו אלא בעבד מהול? כשהוא אומר "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דברים ה, יד), הרי עבד מהול אמור, שהכתוב אומר שהוא כמוך ודומה לך. הא [הרי] מה אני מקיים "וינפש בן אמתך" — בעבד ערל.

"והגר" שנאמר באותו פסוק — זה גר תושב שהוא גוי שגר בארץ ישראל ולא קיבל על עצמו יהדות. אתה אומר זה גר תושב, או אינו אלא גר צדק שהוא יהודי לכל דבריו?! כשהוא אומר "וגרך אשר בשעריך" (שם ה, יד), הרי גר צדק אמור, הא [הרי] מה אני מקיים "והגר" — זה גר תושב.

אמר ר' יהושע בן לוי: הלוקח (קונה) עבד מן הגוי ולא רצה העבד למול — מגלגל עמו, כלומר, מחזיק אותו ומשדלו עד שנים עשר חדש. ואם עד תום תקופה זו לא מל — חוזר ומוכרו לגויים.

אמרוה [אמרו אותה] את הברייתא הזו רבנן קמיה [החכמים לפני] רב פפא וביררו: כמאן [כמי היא] ברייתא זו — שלא כדעת ר' עקיבא. דאי [שאם] תאמר שהיא כדעת ר' עקיבא — האמר [הרי אמר]: אין מקיימין עבד שלא מל! אמר להו [להם] רב פפא: אפילו תימא [תאמר] שהיא כדעת ר' עקיבא, הני מילי היכא דלא פסקא למילתיה [דברים אלה אמורים היכן שלא פסק את דבריו], שלא קצב לעבד זמן מוגדר של שנים עשר חודש למולו, ובענין זה אמר ר' עקיבא שלא יקיימו, אבל היכא דפסקא למילתיה [היכן שפסק לדבריו], שקצב לו זמן של שנים עשר חודש — פסקא [פסק], שאינו נחשב אלא כשכיר ומותר לו לקיימו כל שנים עשר חודש ומגלגל עמו עד שיסכים, ואם לא הסכים — ימכרנו.

אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את ההלכה הזאת לפני] רב זביד מנהרדעא, אמר לי: אי הכי [אם כך] כי קאמר ליה [כאשר אמר לו] ר' עקיבא לר' ישמעאל שהפסוק המדבר על עבד ערל הוא בלוקח עבד בין השמשות, לישני ליה הא [שיתרץ לו זאת] שאמר רב פפא כמדובר באופן שפסק דבריו, שהוא מצוי יותר מאשר במקרה נדיר זה שהזכיר! ומשיבים: אין זו קושיה, כי חדא מתרי טעמי קאמר [אחד משני טעמים אמר], שבאמת היה יכול להביא דוגמה אחרת שמותר לקיים, והביא בין השאר את זו.

שלח רבין משמיה [משמו] של ר' אילעאי, והוסיף: כל רבותי אמרו לי משמו: איזהו עבד ערל שמותר לקיימו בישראל — זה שלקחו (קנה אותו) רבו על מנת שלא למולו. אמרוה רבנן קמיה [אמרו חכמים לשמועה זו לפני] רב פפא: כמאן [כדעת מי] הלכה זו? — שלא כדעת ר' עקיבא, דאי [שאם] כדעת ר' עקיבא היא — האמר [הרי אמר]: אין מקיימין עבד שאינו נימול! אמר להו [להם] רב פפא: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' עקיבא, אולם הני מילי [דברים אלה] שאמר ר' עקיבא אמורים דווקא היכא [היכן] שלא אתני בהדיה [התנה אתו] העבד מראש שאינו נימול, אז חייב למולו או למוכרו, אבל היכא דאתני [היכן שהתנה] — אתני [התנה].

אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי אותה, את ההלכה לפני] רב זביד מנהרדעא, ואמר לי: אי הכי [אם כך], כי קאמר ליה [כאשר אמר לו] ר' עקיבא לר' ישמעאל שעבד ערל יכול להיות רק בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו — לישני ליה הא [שיתרץ לו זאת] שהעבד התנה שלא ימול!

ומשיבים: וליטעמיך, לישני ליה הך [ולטעמך, לשיטתך, שיתרץ לו ר' עקיבא זו], שפסק שלא למול, אלא ודאי חד מתרי ותלת טעמי קאמר [אחד משנים ושלושה טעמים אמר] ולא בא לומר את כולם.

מסופר: יתיב [ישבו] ר' חנינא בר פפי ור' אמי ור' יצחק נפחא [הנפח] אקילעא [בחצר] של ר' יצחק נפחא, ויתבי וקאמרי [וישבו ואמרו]: עיר אחת היתה בארץ ישראל ולא רצו עבדיה למול, וגלגלו עמהם עד שנים עשר חדש, וחזרו ומכרום לגויים. כמאן [כדעת מי] הלכה זו —

כי האי תנא [כדעת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הלוקח עבד מן הגוי ולא רצה העבד למול — מגלגל עמו עד שנים עשר חדש, לא מל — חוזר ומוכרו לגויים. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין משהין אותו את העבד שלא נימול בארץ ישראל, מפני הפסד טהרות. שכיון שאינו נימול דינו כגוי, וגזרו חכמים טומאה במגע גוי טמא, ועבד זה שבבית ישראל עלול לנגוע בטהרות ולטמאן. ובעיר הסמוכה לספר אין משהין אותו כל עיקר, שמא ישמע דבר של סוד (כגון בענייני צבא ושמירה) וילך ויאמר דבר זה לחברו הגוי, שרק עבד שמל, וקיבל על עצמו יהדות במידה מסויימת, אין חוששים לו עוד.

ב תניא [שנויה ברייתא]: ר' חנניא בנו של רבן גמליאל אומר: מפני מה גרים בזמן הזה מעונין מכל צד, ויסורין באין עליהן — מפני שלא קיימו שבע מצות בני נח בהיותם גויים, והם נענשים על כך כשמגיעים להיות ישראלים. ר' יוסי אומר: טעם זה אינו נכון, כי גר שנתגייר — כקטן שנולד דמי [הוא נחשב] וכל מה שעשה קודם לכן אינו נחשב לו, אלא מפני מה מעונין — לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל, ועוברים עבירות מתוך חוסר ידיעה. אבא חנן אומר משום (משמו של) ר' אלעזר: הטעם הוא לפי שאין עושין מאהבה לקדוש ברוך הוא, אלא מיראה, מחשש עונשי גיהנום, וכיון שעשו זאת רק מיראת העונש הם מעונים אחר כך ביסורים.

אחרים אומרים: מפני ששהו עצמם מלהכנס תחת כנפי השכינה. אמר ר' אבהו ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חנינא: מאי קראה [מהו הכתוב] המלמדנו ענין זה — "ישלם ה' פעלך ותהי משכרתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו" (רות ב, יב), כלומר, שתקבל שכר על שמיהרה לחסות תחת כנפי השכינה.