יבמות מד ע"א

דף מד - א

היתה אחת משתי היבמות כשרה לכהונה, ואחת פסולה, כגון שהיתה גרושה מבעל קודם -

אם היה חולץ - חולץ לפסולה, ולא לכשרה כדי שלא יפסלנה לכהונה. ואף על פי שהוא אינו כהן, ואין זה נוגע לו, יש לו לדאוג שאחרים לא יפסידו בגללו.

ואם היה מייבם - מייבם בין לכשרה ובין לפסולה.

גמרא:

שנינו במשנה: ארבעה אחים נשואין ארבע נשים, ומתו.

ומשמע מלשון המשנה שכל הארבעה מתו.

והוינן בה: וכי ארבעה אחין בלבד - סלקא דעתך שהיו כאן?

אם כן, יוצא שמתו כל האחים ולא נשאר אח בחיים, ומי הוא זה שמייבם את כל ארבעת היבמות!?

אלא אימא כך: אם מתו ארבעה אחים מתוך הרבה אחין - הרשות בידו של גדול האחים לייבם את ארבע היבמות כולן.

והוינן בה: וכי שבקי נותנים ליה את הרשות לשאת את כולן לעצמו, והרי יש לנו לדאוג כיצד יפרנסן?

והתניא: נאמר בפרשת יבום [דברים כה]: "וקראו לו זקני עירו" - הן, ולא שלוחן

"ודברו אליו" - מלמד, שמשיאין לו עצה הוגנת לו.

שאם היה הוא ילד והיא זקנה, או שהוא זקן והיא ילדה, אומרין לו: מה לך אצל ילדה? מה לך אצל זקנה?

כלך אצל שכמותך, ואל תשים קטטה בביתך!

ומשנינן: לא לכל אדם התירו לייבם את כולן.

ולא צריכא משנתנו, אלא באדם עשיר דאפשר ליה לפרנס את כולן.

ופרכינן: אי הכי, אפילו טובא הרבה יותר נשים נמי מותר לו לייבם, ומדוע נקטה המשנה ארבע יבמות!?

ומשנינן: עצה טובה קא משמע לן: ד' נשים - אין.

טפי, יותר מארבע - לא!

כי היכי דנמטייה שתגיע לכל אחת מהן קיום מצות עונה אחת בחדש.

לפי שעונה של תלמידי חכמים היא אחת לשבוע, מליל שבת לליל שבת, ובחודש יש ארבעה שבועות.

שנינו במשנה: מי שהיה נשוי שתי נשים, ומת, ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה.

והוינן בה: ונייבם לתרוייהו, לשתיהן! ומשנינן: אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, אמר קרא [דברים כה]:

"אשר לא יבנה את בית אחיו".

בית אחד הוא בונה, ואין בונה שני בתים.

עוד הוינן בה: ונחלוץ לתרוייהו!

ומשנינן: אמר מר זוטרא בר טוביה, אמר קרא [דברים כה]:

"בית חלוץ הנעל".

בית אחד הוא חולץ, ואין חולץ שני בתים.

עוד הוינן בה: ונייבם תחילה לחדא, ליבמה אחת, ואחר כך נחלוץ לחדא!

כי לא התמעט מהפסוקים אלא ייבום של שני בתים וחליצה של שני בתים, אך אין לנו מיעוט שיבום אחת מהן פוטר את השניה מהחליצה.

ומשנינן: אמר קרא [דברים כה] ש"אם לא יחפוץ" היבם לקחת את היבמה לאשה להקים לאחיו שם בישראל, יחלוץ.

הא חפץ להקים לאחיו שם בישראל - ייבם.

מלמד הכתוב, שכל העולה השערה, אל בית הדין ליבום - עולה לחליצה. וכל שאין עולה לייבום - אין עולה לחליצה!

ואחר שהתייבמה הראשונה אין היבמה השניה עולה ליבום, שהרי בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים.

וכיון שאין היא עולה ליבום הרי היא פטורה גם מהחליצה.

ועוד טעם שלא ייבמו אחת ויחלצו לשניה: כדי שלא יאמרו אנשים: בית מקצתו בנוי, ומקצתו חלוץ. ^[1]

ותמהינן: ויאמרו!

דהיינו, הרי כך יש לעשות, ומה יש לחשוש שיאמרו "בית אחת מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ"!?

ומשנינן: אי דמייבם לאחת והדר חליץ לשניה - הכי נמי שלא אכפת לנו ש"יאמרו", כי כך צריך לעשות.

אלא, החשש הוא [דלמא] חליץ לאחת תחילה, והדר ורק אחר כך מייבם לשניה. ואז קם ליה, עובר הוא על יבום השניה, ב"לא יבנה".

היות שדרשינן: כיון שלא בנה [כאשר חלץ לראשונה] - שוב לא יבנה!

ועדיין הוינן בה: כיון שדורש אתה "בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים" -

ואימא, אמור, שכך היא משמעות הלימוד ש"אינו בונה שני בתים":

רק כי איכא יבמה חדא, שהוא בונה בית אחד - רק אז תתקיים מצות יבום.

אבל כי איכא תרתי, שתי יבמות, שאינו בונה שני בתים - לא תתקיים מצות יבום כלל! ומשנינן: אם תאמר שמשמעות הכתוב היא שבכל מקום שיש שתי יבמות מבית אחד אין כלל מצות יבום, אם כן, "צרת ערוה", דאסר רחמנא - למה לי קרא למעטה מחליצה ומיבום!?

השתא, הרי אם היו שתים יבמות בעלמא, שאין אחת מהן צרת ערוה, אמרת שלאו בני חליצה ויבום נינהו -

כשאחת מהשתיים היא צרת ערוה - מיבעיא!? וכי צריך הפסוק לומר שלאו בני חליצה וייבום הן!?

ומכך שהוצרך הכתוב לאסור צרת ערוה, הוא גילה לנו ששתי יבמות הבאות מבית אחת לא התמעטו מיבום ומחליצה.

ופרכינן: אלמה לא נאמר שגם אם שתי יבמות בעלמא פטורות מן החליצה ומן היבום, בכל זאת אצטריך הכתוב במיוחד למעט שתי יבמות אשר אחת מהן היא צרת ערוה.

כי סלקא דעתך אמינא, שערוה - אבראי קיימא. שהיא נחשבת מחוץ למסגרת היבום, כיון שהיא ערוה על היבם.

ואין כאן שני בתים שעומדים ליבום, אלא רק בית אחד.

והייתי אומר שתתייבם צרתה, לפי שאין היא מתמעטת מהמיעוט "בית אחד הוא בונה ולא שני בתים".

קא משמע לן קרא של צרת ערוה, דאסירא צרת הערוה ליבום מדין נפרד, של "צרת ערוה".

ואם כן, חוזרת השאלה: מנין לנו שאין משמעות הלימוד "בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים", לפטור שתי יבמות הבאות מבית אחד, גם מהיבום וגם מהחליצה.

ומשנינן: אלא, מכאן אנו יודעים שאין כונת הכתוב למעט שתי יבמות הבאות מבית אחד, היות וכפל הכתוב את המילים "יבמתו יבמתו", ובכך הוא ריבה שתי יבמות הבאים מבית אחד ליבום ולחליצה.

שנינו במשנה: היתה אחת כשרה ואחת פסולה - חולץ לפסולה!

אמר רב יוסף, כאן, במשנתנו שנה לימד רבי את הכלל: לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם.

מתניתין:

המחזיר גרושתו משנישאת, ועובר על הלאו "לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה".

והנושא חלוצתו, ועובר על הלאו "כיון שלא בנה שוב לא יבנה".

והנושא קרובת חלוצתו [הגמרא תשאל הרי אין זה איסור מן התורה] -

יוציא אותה מתחתיו, והולד ממזר, דברי רבי עקיבא.

וחכמים אומרים: יוציא, אך אין הולד ממזר.

ומודים [חכמים] בנושא קרובת גרושתו, שהולד ממזר.

כגון אחות גרושתו. היות וכל קרובותיה של אשתו אסורים עליו באיסור כרת אחר גירושיה, כמו שהיו לפני גירושיה. ובולד הבא מחייבי כריתות הוא ממזר.

גמרא:

והוינן בה: וכי סבר רבי עקיבא שהנושא קרובת חלוצתו - הולד ממזר?

והאמר ריש לקיש: כאן, [במשנה לעיל מא א] שנה לימד רבי: אחות גרושה - מדברי תורה, אחות חלוצה - מדברי סופרים!?

ומשנינן: תני במשנתנו במקום "הנושא קרובת חלוצתו" - הנושא קרובת גרושתו [כגון אמה או אחותה], שהיא אסורה באיסור כרת.

ומוסיפה הגמרא ראיה שכך יש לגרוס במשנה:

הכי נמי מסתברא שיש לגרוס "קרובת גרושתו" במקום "קרובת חלוצתו". מהא דקתני סיפא: ומודים, בנושא קרובת גרושתו, שהולד ממזר.

אי אמרת בשלמא איירי בה, שמשנתנו עוסקת בקרובת גרושתו, וכמו התיקון בגירסת המשנה, היינו דקתני "ומודים [חכמים] בנושא קרובת גרושתו, שהולד ממזר".

אלא אי אמרת לא איירי בה, אלא המשנה עוסקת בקרובת חלוצתו - מאי "ומודים בקרובת גרושתו שהולד ממזר"? והרי לא עסקנו בכך!

ופרכינן: אין מכך ראיה לתיקון הגירסא. ולעולם עוסקת המשנה בקרובת חלוצתו.

ודלמא, הא קא משמע לן התנא באומרו "ומודים בקרובת גרושתו שהולד ממזר", לומר, שאף על פי שחולקים חכמים על רבי עקיבא העושה ממזר מחייבי לאוין, מודים הם דיש ממזר מחייבי כריתות!

ולצורך זה נקט התנא בהמשך דבריו את הדוגמא של קרובת גרושתו.

ומשנינן: לצורך זה לא היה לו לתנא לומר זאת כאן.

כי הא קתני לה לקמן [בדף מט א]:

דתנן: איזהו ממזר? כל שאר בשר שהוא בלא יבא, דברי רבי עקיבא.

רבי שמעון התימני אומר: כל שחייבין עליו כרת בידי שמים.

והלכה כדבריו.

ולכן, חוזרת הראיה מכך שנקט התנא שמודים חכמים שיש ממזר מקרובות גרושתו, שהמשנה לעיל עוסקת בקרובת גרושתו ולא בקרובת חלוצתו.

ומקשינן: ודלמא קסתים לן התנא במשנתנו [בסתם משנה] שהלכה כרבי שמעון התימני, ולכן נקט שיש ממזר מקרובת גרושתו, שהיא חייבי כריתות, וזה בא התנא לחדש, ולעולם לעיל יש לגרוס "קרובת חלוצתו".

ומשנינן: אם כן, שבא התנא לסתום במשנה שהלכה כשמעון התימני, ליתני שאר חייבי כריתות, ולאו דוקא קרובת גרושתו.

"קרובת גרושתו" שנקט התנא בדוקא - למה לי לנקוט? אלא, שמע מינה, שנקט אותה משום שאיירי בה לעיל. ומוכח שיש לגרוס במקום קרובת חלוצתו - קרובת גרושתו.

אך עדיין יש להקשות: ודלמא לעולם לא איירי בה התנא בקרובת גרושתו, ויש לגרוס לעיל קרובת חלוצתו.

ומה שהקשית, אם כן, מדוע נקט התנא כדוגמא לחייבי כריתות דוקא את קרובת גרושתו -

תשובתך: ואיידי דתנא בדברי רבי עקיבא מחזיר גרושתו, ונושא חלוצתו, וקרובת חלוצתו, וחולקים חכמים על רבי עקיבא, וסוברים שמחייבי לאוין אין הולד ממזר -

תני נמי את הצד הנגדי, שמאידך, מודים הם בקרובת גרושתו [בניגוד לקרובת חלוצתו] שהולד ממזר!

ומכח הקושיה הזאת, מתרצת ומסיקה הגמרא מסקנה חדשה:

אלא, אכן הולד שנולד מקרובת חלוצתו, לרבי עקיבא - הוי ממזר!

ומבארת הגמרא את טעמו של רבי עקיבא:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: היינו טעמא דרבי עקיבא, משום דאמר קרא: "בית חלוץ הנעל".

הכתוב קראו לחולץ - "ביתו".

שהחלוצה נחשבת כאילו נכנסה לביתו, ויצאה ממנו בחליצה.

ולכן, קרובות החלוצה אסורות עליו כקרובותיה של גרושתו, ואינן חולצות ואינן מתייבמות! אמר רב יוסף, אמר רבי שמעון ברבי [בנו של רבי]:

ה"ג בנוסחי ונייבם לתרווייהו. והדר ונחלוץ לתרווייהו והדר ונחלוץ לחדא וניבם לחדא והדר וניבם לחדא ונחלוץ לחדא וכולהו משום דתמיהא לן מילתא האיך אחת מפקעת זיקה מצרתה בין ביבום בין בחליצה.
והצרפתים מוחקין ונחלוץ לחדא משום דמקרא דאינו חולץ שני בתים מיניה שמעינן דבחליצה אחת מתרת שתיהן לשוק ועוד דר"ל דאמר צרה בכרת תקשי דהכא מוקי לה קרא אלאו דומיא דחליצה עצמה ואיני רואה דבריהם למחוק הספרים.
אלא הכי קאמר: מדקס"ד שאין ב' נשים פוטרות זו את זו מזיקה כשם שאין פוטרות זה את זה בגט אחד מש"ה קס"ד דכי אמר רחמנא ואינו חולץ שני בתים גזירת הכתוב שלא יחלוץ לשתים אלא ע"כ ייבם אחת מהן דבחדא הוא דתלא רחמנא בדידיה שמא לא תמצא חן בעיניו בשתים יקח איזו שירצה הלכך יחלוץ וייבם וממעט לה מכיון שלא בנה דאפילו לר"ל מיעוטא הוא שלא יבנה בכולן מיהו לא מוקמיה ליה לאפוקי לצרה מדינה דלדידה לגופיה איצטריך שאין מצות יבום עליה והדר ה"ל אשת אח שלא במקום מצוה אבל לחלוצה מקום מצוה הוא ודאי ופרח איסור אשת אח מינה לגמרי מסברא הילכך ליכא אלא לא יבנה אי נמי יש לומר דהשתא מפרש ואזיל הוא אבל כיון דמסיק כל העולה ליבום וכו' תו לא צריכין להך דרשא דכיון דאין שתיהן מתיבמות אחת פוטרת את חברתה אפילו מחליצה בין ביבום בין בחליצה דידה והדר מיתר קרא דכיון שלא בנה ללאו בחלוצה וצרה לר"ל כדקיימא קיימא ובהלכות דגרסי ונחלוץ וניבם כל העולה ליבום אפשר הוא לפי מה שפרשתי.
מיהו מאי דגרסי ועוד שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ נראה טעות דאנן לדאורייתא קאמרי ושמא כך פירושא של גירסא זו וכ"ת נהי דמאורייתא אינה עולה לחליצה מדרבנן תעלה שמא יאמרו ראינו יבמה יוצאת בלא כלום אדרבא אי נימא ייבם ויחלוץ יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ואתי ליבומי אחר חליצה ואין גירסא זו נכונה אלא שהיא במיעוט נוסחאות ובהלכות.

הא דתנן אם חולץ חולץ לפסולה ופריש רב יוסף משום שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים וכו'. איכא למימר דרב יוסף מוקי לה דוקא בפסולה לעלמא ולדידי' חזיין ליה ומיהו אפילו מוקי לה בפסולה לדידי' כגון מחזיר גרושתו כדאוקימנא בפ"ק (דף י"א וי"ב) אפ"ה דייק מינה לא ישפוך אדם מי בורו משום דקסבר מתני' היא דהא קתני אם הי' חולץ חולץ לפסולה ולא לכשרה.
וא"ת והלא חליצה פסולה אינה פוטרת צרתה וע"כ הוא צריך לשפוך מי בורו לא היא דכי אמרינן חליצה פסולה ה"מ שפסל זיקתו כגון שעשה בה מאמר או נתן גט או שחלץ חליצה פסולה כגון של מעוברת או שנאסרה עליו בזיקה אבל באיסור אחר חליצה כשרה היא כדתניא בפ' כיצד (דף כ') איסור מצוה ואיסור קדושה בא עליה או חלץ לה נפטרה צרה ואם תדחה התם בששתיהן איסור מצוה או איסור קדושה זו אינה תורה חדא דאפילו צרה כיוצא בה לא פטרה חליצה פסולה כדכתיבנא בפ"ד אחין (דף כ"ז) ועוד דנפטרה צרה סתם כל שהיא צרה משמע.
והכי תני לה בתוספתא (ו,ה) היתה אחת מהן אסורה על האחין איסור ערוה וחלץ לה לא עשה כלום ולא פטר צרתה אלא או היא או צרתה מתיבמת לשאר אחין היתה איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה או בא עלי' נפטרה צרתה זו מצאתי בתוספתא וכך שמעתי דין זה.
אבל הרב ר' משה בר מימון ז"ל כתב שכך הדין בשני' או חייבי לאוין או חייבי עשה שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה חלץ לצרה הותרה האסורה ואפשר דטעמא דמלתא לדידי' משום דכיון דקמי' רמיין וזיקת שתיהן זיקה גמורה נחליצה אע"פ שהיא פסולה פוטרת ואפילו נמ"ד בשתי חליצות פסולות שאינן פוטרות זא"ז זהו כי רמיא באיסור זיקה קמי' דכי היכי דביאתן פסולה חליצתן גרועה וכי היכי דתקינו גט לכל א' וא' ובכל א' ואחת במאמר אחר מאמר בכולן כדאתמר בפ' ר"ג (דף ל"א) ה"נ זיקה פסולה אינה עושה כל הבית א' אלא לכל א' תקנו חליצה בכל אחת כיון דאיסור זיקה היא כגון פסול גט ומאמר או אחיות דאיסור דכל הני בזיקה עצמה הוא דהוו גריעותא לפיכך אינה פוטרת [אפי' בשוין אבל באיסור אחר פוטרות בשוין] וצריך תלמוד.
שוב מצאתי לבעל הלכות ז"ל מי שהיה נשוי ב' נשים א' שניי' ליבם ואחת אשה אחרת ומת כשהוא מייבם מייבם לאשה אחרת כשהוא חולץ חולץ לשניי' ע"כ וזה וזה שלא כדברי הרב ר' משה ז"ל.

הא דאמרי' אי אמרת בשלמא איירי בה וכו'. ה"פ: אא"ב איירי בה ר"ע היינו דקתני מודים שלא תאמר רבנן אכולהו פליגי אלא אי אמרת לא איירי בה פשיטא אם חלקו בחייבי לאוין יחלוקו בחייבי כריתות ואי קשיא וליטעמך ר"ע אמאי איירי בחייבי כריתות כלל איכא למימר רבי עקיבא הכי קאמר המחזיר גרושתו והנושא את חלוצתו כנושא קרובת גרושתו כלומר חייבי לאוין כחייבי כריתות דמו.

ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא. כך הגרסא במקצת הספרים ופריק אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, ורבותינו בעל התוס' ז"ל (בד"ה ונייבם) מחקו לגירסא זו דמשום דמבית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים נפקא לן דבחליצה דחדא מיפטרא כולה ביתא לשוק. ועוד דאם כן צרה לא קיימא אלא בלאו דומיא דלחוצה עצמה ותיקשי לך לריש לקיש (לעיל יבמות י, ב) דמחייב על צרה כרת. והרמב"ן נר"ו תירץ ליישב גרסת הספרים דקס"ד דכי אמר רחמנא בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ שני בתים לאו למיפטר כולה ביתא בחליצה דחדא קאמר משום דקשיא ליה היאך חליצה של זו פוטרת את חברתה, מה שאין כן בגט שאין אשה יוצאה לשוק בגט צרתה, אלא לומר דכשאינו אלא בית אחד תלוי ברצונו אם לייבם או לחלוץ שמא לא תמצא חן בעיניו, אבל כשיש שם שני בתים על כרחו ייבם אחד מהן איזו שירצה הלכך יחלוץ חדא וייבם חדא, ומיעטיה מכוין שלא בנה שוב לא יבנה ולאו למימר דלר"ל ליכא בצרת חלוצה אלא משום לא יבנה אלא דודאי אפי' לריש לקיש מיעוטא הוא שלא יבנה אחר שלא בנה וכיון שכן מוקמינן לה אדינא כאלו לא הותרה לייבום והויא לה אשת אח שלא במקום מצוה. אבל חלוצה מקום מצוה היא ודאי ופרח מינה איסור אשת אח לגמרי מסברא כיון שעלתה עמו לחלוץ או לייבם. ואי נמי יש לומר דהשתא מפרש ואזיל הוא אבל כיון דמסיק כל העולה לייבום כו' תו לא צריכין להך דרשא דכיון שאין שתיהן מתייבמות אחת פוטרת את חברתה אפי' מחליצה בין בייבום בין בחליצה דידה, והדר מייתר קרא דכיון שלא בנה שוב לא יבנה ללאו דחלוצה וצרה לר"ל כדקיימא קיימא. וכן נראה ממה שכתב בהלכות רבינו הריא"ף ז"ל דגרסי ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ וגו' כל העולה לייבום וכו'. ומיהו נראה שר"ח ז"ל גורס כגרסתן של רבותינו בעל התוס' ז"ל ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ וכו'. ומקצת ספרים יש דגרסי ועוד שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ וכן הוא בהלכות רבינו הריא"ף ז"ל ובפר"ח ז"ל. ואי קשיא לך דאנן לדאורייתא קאמרינן והא דרבנן היא. יש לומר דהכי קאמר וכי תימא נמי דמדאורייתא אינה עולה לחליצה מדרבנן מיהא תעלה לייבום כדי שלא יאמרו דיבמה יוצאה בלא כלום. ופריק אדרבה אם ייבם ויחלוץ יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ. ולישנא קמא הוא דהוה ליה לאקשויי כדאקשינן לעיל ויאמרו ויתרץ גזירה דילמא חליץ והדר מייבם וקאי עלה בלא יבנה כדאמרינן לעיל. ומשום דאקשינן לה לעיל ופרקינן לה סמכינן עלה הכא ואתי לייבומי (בת חליצה). [אחר חליצה. (ע"פ הרמב"ן)].

יבמתו יבמתו ריבה. קשיא לי דהא אפיקתיה לעיל בפרק כיצד (יבמות כ, א) לאלמנה מן הנשואין לכהן גדול שעולה לחליצה אף על פי שאינה עולה לייבום, ונראה ליה דיבמתו תרוייהו אייתרו להו, דהוי מצי למיכתב יבמה יבא עליה והיה אם לא יחפוץ האיש לקחתה ועלתה השערה כנ"ל.

אמר רב יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו. פירוש רב יוסף מוקי לה למתניתין בכשרה כשרה לעלמא ופסולה [פסולה] לעלמא אבל שתיהן כשרות לו כדאמרינן בפרק קמא דמכילתין (יא, ב) והיינו דיליף מינה רב יוסף לא ישפוך אדם מי בורו. אבל למאן דבעי לאוקמה התם בכשרה כשרה לו ופסולה פוסלה לו לא מצינן למילף מינה מידי דדלמא הכי קאמר כשהוא מייבם על כרחו מייבם הכשרה ולא הפסולה, אבל כשהוא חולץ יכול הוא לחלוץ אפילו הפסולה. ומאן דמוקי בפסולה ליה (דחינן ליה התם (יב, א) ואוקימנן כדרב יוסף כו'. כ"ה בשולי גליון בכת"י בכתב אחר). ועוד דתיקשי לן היכי מיפטרה כשרה בחליצה הפסולה והא קיימא לן דחליצה מעולה בעינן למיפטר צרתה. ויש מפרשים (רמב"ן) אפילו בפסולה לה ואפילו הכי דייק מינה לא ישפוך אדם מי בורו. משום דמשמע ליה דמתניתין דוקא כלומר אם הוא חולץ על כרחו חולץ את הפסולה ולא את הכשרה כדי שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין לו. ואי קשיא לך הא דקיימא לן דאין חליצה פסולה פוטרת את המעולה הני מילי בפסול זיקה אי נמי בשפסל זיקתו בגט או במאמר, אבל בשאר פסולין לא וכן דעת הרב בעל ההלכות ז"ל וכבר הארכתי בה יותר בר"פ ד' אחין (יבמות כז, ב) בס"ד.

אי אמרת בשלמא איירי בה היינו דקתני מודים בנושא קרובת גרושתו. כלומר אי איירי בה ר' עקיבא היינו דקתני מודים חכמים כדי שלא תאמר דרבנן אכולהו פליגי ולית להו הולד ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד כר' יהושע, אלא אי אמרת לא איירי בה פשיטא אם חלקו בחייבי לאוין יחלקו בחייבי כריתות. ואי קשיא לך ור' עקיבא אמאי איירי בחייבי כריתות כלל השתא מחייבין לאוין ממזר חייבי כריתות אצטריכא למימר. איכא למימר דר"ע הכי קאמר המחזיר גרושתו והנושא חלוצתו כנושא קרובת גרושתו לומר חייבי לאוין כחייבי כריתות, ודחינן דילמא לא איירי בה ואפילו הכי אצטריך למתני מודים חכמים דלא תימא דכר' יהושע ס"ל דאמר אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד, קא משמע לן דאפילו מחייבי כריתות.

ושבקי' ליה והא תניא ודברו אליו שמשיאין לו עצה ההוגנ' לו וכו' פי' והא נמי עצה ההוגנת לו שלא יכנסו נשים הרבה דלא אפשר למיקם בסיפוקייהו וא"ת ומאי קושיא דהכא לא קתני לכוף אותו אלא להשיאו עצה בעלמא הוא וי"ל דכיון דתני מתני' לישנא דהרשות בידו מכלל דאפי' להשיאו עצה לא צריך כלל:

לא צריכא אפשר ליה פי' שהוא עשיר ויכול לזונם וקי"ל נושא אדם כמה נשים והוא דיכול למיקם בסיפוקייהו ופרכי' דאי בדאפשר ליה מיירי מתני' מאי אירייא ד' אפי' טובא נמי פי' שאין לשום בזה שום מנין כי הכל לפי מה שאפשר לו ומהדרין דאה"נ ותנא עצה טובא קמ"ל דהיכי דנמטיי' לכל חדא וחדא עונה בחדש פרש"י ז"ל דעונת דתלמיד חכם מערב שבת לע"ש וא"ת והא מתני' בכל אדם הוא שסיים והיכי סגי לכל חדא וחדא עונה לחדש וי"ל דה"נ כיון דאשה הקנו לו מן השמים וליבום רמיא קמיה בעונ' כל דהוא סגי ליה ואפי' בפחות בזה אלא דאנן מנסבי ליה עצה דלית ליה לגרועי פחות מעונה לחדש לכל חדא אבל בנושא נשים דעלמא חייב לעשות עונה עם כל א' כפי מה שהוא דינו כמה שאמרו בפי' אע"פ (כתובות דף ס"א ע"ב) ואו' רבי ז"ל בשם רבותיו ז"ל דבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה א' אין לו רשות לישא אחרת על אשתו דאומדנא דמוכח הוא דאדעתא דהכי אינסב' ליה דלא לינסוב אחריתי וה"ל כחמר שאינו רשאי לעשות גמל. ובתוס' כתבו כי ר' גרשון החרי' על הנושא אשה על אשתו וחייבים לכופה על החר' שלו אבל ביבמה לא החרים כדכתב לעיל משיאין לו עצה וקרוב בעיני שלא התיר הרמב"ם ז"ל לישא נשים הרבה בזמן הזה אלא לפי מנהג ארץ הישמעלי' שנוהגים בכך:

נייבם לתרוייהו וניחלוץ לתרוייהו וכו' וגרסי' מקצת ספרים ויחלוץ לחדא ולייבם לחדא אמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ובתו' מקשים על גי' זו דכיון דאמר דבית א' הוא חולץ ממילא משמע לן בחליצה א' תפטר כולה ביתא והיכי הדר ומייבם ועוד דכיון דפרקי' כיון שלא בנה שוב לא יבנה מכלל דליכא בצרה אלא משום לא יבנה ותקשי לר"ל דאמר צרה בכר' קיימא ור"ה ז"ל כתב משום הני פרכי לא מחקינן גרסא דאע"ג דאמרת בית אחת הוא חולץ ואינו חולץ ב' בתים לא משמע עד שיפטרו ב' בתים בחליצת בית א' כיון שאין שתי נשים יוצאות בגט של א' מהם אלא דאמר רחמ' שלא יעשה בשתיהם מעשה חליצ' ול"ל דלא תיפוק חדא מיניה בכדי וא"ת היא הנותנת דלחלוץ לחדא ולייבם לחדא ומהדרי רח' אמר' דכיון שלא בנה בית זה בתחל' קודם שום חליצה אין לו לבנותו הילכך א"א ליבם לצרה ותפטר ע"כ בחליצת חברת' ומיהו איפטורי הוא דמפטרי לשוק אבל לגבי אמה אכתי אימא לך דבאיסורה קיימא בכרת כסברא דר"ל וא"ת בלא ה"ט אי אתה אומר שייבם לא' מהם ויחלוץ לחברתה היאך אני קורא בחברתה אם לא יחפוץ האיש לקחת וחליצה דמשמע דבדידי' תלה רחמנא י"ל דבאשה אחת תלה רחמנ' בדיד' או בשתים שייבם לאיזו שירצו מהם. וא"ת אמאי פרכי' כל הני פרכי משום דלא ניחא לן דתיפוק צרה בכדי כיון שעלתה ליבום והא ע"כ כשהם שלש או יותר כלהו נפקי בכדי חוץ מן השתים וכיון שא"א לייבם שתים ולא לחלוץ שתים יש לומר דאה"נ אין דנין משא"א ובשתים דאפשר לעשות מעשה בשתיהן לא תיפוק מינייהו בכדי:

ולייבם חדא ולחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ האיש הא אם חפץ מייבם כל העולים לייבום עולת לחליצה וכל שאינה עולה לחליצה וא"ת ומעיקר' היכי לא ידעי הא טעמ' שהוא פשוט בכל התלמוד וי"ל דקס"ד דהא כבר עלתה לייבום בשעת נפילה שאלו רצה לכנסה היה רשאי וכיון שכן עולה לחליצה קרינן ביה והשת' מפרקי ודבעי שתהא עולה לייבו' בשעת חליצה ממש:

גרסינן מקצת ספרים בעוד שלא יאמר בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ויש מוחקי' אותה דאנן בדינא דאורייתא קיימי'. והיכי שייך ביה האי גזירה דרבנן ולא קושי' היא דאנן אמרי' דבאורייתא פטו' מן החליצ' ואפשר נמי קפידא ואיסו' דאוריית' הוא שלא לחלוץ ולבזות כי אם לצורך ועוד טעם א' מדבריה' שהוא אסור לחלוץ ולבזות כדי שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ויש נסחא דמחקי ועוד לחודי' ועולה יפה עם הפי' שכתבנו דה"ק אינה עולה לחליצ' מדאוריי' ואיסור נמי שלא יאמרו וכו' :

ויאמרו דילמא מייבם והדר חליץ ונסחי דלא גרסי' האי קושיא ותיריצא סמכי' אמאי דאתפריש כבר בפ"ד אחי':

ואימא כי איתא חדא תתקיים מצות ייבם כי איכא תרתי לא תתקיי' מצות ייבום פי' דהכי עדיף ומסתבר טפי דלא תיסק חדא מיניהו ליבום מטעמא דתפוק כלהו לייבום וליסקו כלהו בהדי בר מחדא וא"ת והא כיון דאמר רחמנא בית א' הוא בונה ואינו בונה ב' בתי' ואמר דבית חליץ דבית א' הוא ולא ב' בתים מכלל דב' בתים חדא מינייהו מתייבמת או חולצת מיה' וי"ל דאנא אמינא דהיא גופא אמר קרא שאין ראוי לבנות ולחלץ אחת ולייב' א' והיא הנותנ' דכי איתא ב' בתים דלא ליסקו ליבום ולא לחליצה אלא יבמתו יבמתו ריבה פי' ריבה לנו דכי איכא ב' יבמות תתייבם חדא מינייהו דליכא למדרשיה למיעוטא דיבמתו חדא תתייבם ושתים לא תתייבם א' מהם דאם כן לישתוק קרא מיני' וא"ת והא יבימתו מבעי לי' לרבות חייבי לאוין ועשה להעלותם לחליצה אעפ"י שאין עולים ב' לייבום כדפי' בפ' כיצד י"ל דהשתא ס"ל דחליצתן דרבנן הוא וליתא האי דרשא כלל והנכון דתרוייהו יבימתו מייתרי דמסתיי' דליכתוב אם לא יחפוץ ועלתה השערה:

אמר רב יוסף כאן שנה ר' לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו ואיכא למידק האיך אפשר לחלוץ לפסולה והא אסקי' לה בפ"ד אחים דכל היכא דאיכא חליצ' מעולה לא מיפטרא צרה בחליצה פסולה ויש לומר דקימא לן הההו' לישנ' דאמרי' בפ"ק דכשר' כשר' לעלמא ופסולה פסולה לעלמא אבל לדידיה שתיהן כשרות וא"ת ולההוא לישנא אחריתי דאמרי התם דכשרה כשרה לו ופסול' פסול' לו כגון מחזיר גרושתו מא"ל והיכי לא פרכי' עליה דחליצה גרועה לא פטרה צרה וי"ל דכיון דהא מילתא סברא דאמוראי היא כדאית' התם בפ"ד אחי' לא בעי' למפרך מיניה להדיא ומיהו אפשר דהאי טעמא נקיט התם מההיא לישנא ולא עוד אלא דלישנ' דמתני' אתי שפיר טפי דכשרו' שתיהן לו דאי לא פשיטא דלכשר' הוא דמייבם ובתו' כתבו שלא אמר דחליצה פסולה לא פטרה צרה אלא כשהפסולה דידה היינו משום זיקה דרבנן ולאלומי פסול' זיקת דרבנן אי נמי כשהפסולה על עצמו בגט או מאמר אכל אשאר פסולין לא אמרו וכן אמרו בתוספתא היתה א' מהם איסור מצוה ואיסור קדושה חלץ לה או שבא עליה נפטרה צרתה וכן כתב בה"ג ולזה הסכים מה' הר"ם:

והא אר"ל כאן שנה ר' אחות חליצה מדברי סופרים וא"ת ומאן לימא לן דההיא ר"ע היא דפרכי' הכי בהדיא י"ל משום דהויא סתמא ואמר דסתמ' כלהו סתמי אליבא דר"ע:

אי אמרת בשלמ' איירי בה היינו דקתני וכו' וא"ת אי איירי בה תיקשי לן למה נצרכ' כיון דמחייבי לאוין גרידייהו ממזר כ"ש הוא שהוא ידוע לכל שהוא חייבי כריתו' וי"ל דלרבנן קאמר כשם שהוא ממזר שזו לדבריהם כך הוא ממזר מדידיה מאידך שהם חייבי לאוין:

וכ"ת קאי סתים לן כשמעון התמני פי' והא עדיפא טפי לר"ש ממאי דקתני באידך הלכה כדבריו דהק"ל הלכה מפי משנה. וא"ת מאי עדיפותא מהאי סתמ' כיון שהוא סתם ואח"כ מחלוקת וי"ל דהא כתיבנא דזמנין דהלכה כסתם כשהוא יחיד אצל יחיד:

הכתוב קראו ביתא ולפי' ר"ע דן אותה כאחות אשתו ממש לחייב עליה כרת ולאשמועי' הא הוצרך לומ' שהולד ממנה ממזר וסתמא דלעיל לא איתני' אליבא דר"ע וכי היכא דאיכא טובא סתמי דלא הוו כר"ע ולא נאמרו הכללות אלא מן הסתם ועל הרוב ומ"מ ליה הלכתא כר"ע אלא כרבנן דאמרי' דמגרושתו בלחוד הוי ממזר ובסתם מתני' דלעיל דבכי הא סתמא ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם שהרי שנאה לסתמא בלשון חכמי' והכי סוגיין בכולי תלמודא דאחו' חליצה מדברי סופרי':

הכל מודים במחזיר גרושתו שהולד פגום פי' לכהונה מאן מודים שמעון התמני וכו' וק"ל ולימא נמי ר' יהושע דסבר דאין ממזר מחייב' לאוין וכריתות י"ל דהא לא אפשר דבהדיא שמעי' לה דמכשר אפילו לכהונה בפ"ק דמכילתי' דאמר מעידני על משפחות שהיו בירושלים מבני צרות דב"ה והיו כהנים גדולים וכן במס' נידה בפ' תנוקת (ד' ט') ששאלו בני אלכסנדרי' לר' יהושע בת משולחת שהחזירה מהו לכהונה מי אמרי' ק"ו וכו' ואמר להם שהיא כשרה דהיא תועבה ואין בניה תועבה:

כי איכא תרתי לא תתקיים מצות יבום. וא"ת איך אפשר לומר כן הלא אמרינן בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים אם כן הרי מצינו יבום אף בשני בתים שמייבם האחת וי"ל דנימא הכא בית אחד הוא בונה פירוש כי ליכא אלא בית א' אז הוא בונה אבל אינו בונה כלל בשיש שני בתים:

א) [ועוד י"ל] כגון שגירש הערוה ולמ"ד נשואין הראשונים מפילין דאסורה לשמעון ומותרת ללוי:

אלא אי אמרת לא איירי בה מאי ומודים. ואע"ג דבפרק האשה שנפלו (דף ע"ח) קאמר ומודים אף על גב דלא איירי בה שאני הכא כיון דלא אשמעינן שום חדוש לא הו"ל למתני ומודים הואיל ולא איירי בה אבל התם אשמעינן חדוש:

בית חלוץ הנעל הכתוב קראו ביתו. וא"כ לא סבר כמו ההיא דלעיל (דף מ"א) דמגיה המשנה דאימא אבל המגרש ושפיר גרסינן במתני' וכן וניתני בכלהו באחות חלוצה ובאחות גרושתו (פסולה) דהרי זו פטורה:

הכתוב קראו ביתו. וא"כ לרבי עקיבא אם בא עליה כהן חייב מן התורה וגם נפקא לן מואשה לרבות חלוצה והא א) דקאמרינן באלו הן הלוקין וקחשיב גרושה וחלוצה לכהן הדיוט היינו כר"ע דלרבנן לא לקי אחלוצה דקרא ב) דהא דכתיב ואשה לא הוי אלא אסמכתא בעלמא אי נמי שפיר אתיא אליבא דרבנן ואגב גרושה נקט חלוצה א"נ בחלוצה נפרש דלוקין ר"ל מדרבנן מכת מרדות:

היתה א' מהן כשירה וא' פסולה אם הי' חולץ חולץ לפסולה ואם הי' מיבם מיבם לכשירה ד' אחים ס"ד אלא אימא ד' מאחים, הרשות בידו ושבקינן לי' והתניא וקראו הן ולא שלוחן ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לי שאם הי' ילד והיא זקנה היא ילדה והוא זקן אומרים לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקנה תלך אצל שכמותך ואל תכנס קטטה לביתך ל"צ בדאפשר לי' א"ה אפילו טוב אנמי עצה טובה קמ"ל ד' אין טפו לא כי היכי דלימטינהו עונה בחודש שעונת ת"ח מע"ש:

ירושלמי: דילמא תלת עשר אחים הווין מתו תרי עשר בלא בנים אתון בעיין מתיבמה קומי ר' א"ל ר' זיל ליבם אמר לית בחיילו והם אומרים כל חדא וחדא אנא זוינא ירחא. אמר ומאן זיין ירחא דעבורא א"ר אנא זיינא ירחא דעבורא צלי עליהו ואזלין להון בתר תלת שנין אתיין טעונין תלתין ושתא ינוקי מינוקין אתין וקמין להון קומה דרתא דר' סלקין ואמרין לר' אית לרע קרא דמניקותא בעין מישאל בשלומך אודיק על מן כוותי' וחמתין א"ל מאי עסקה דין א"ל אנן בעין תיתין לן ההיא ירחא דעיבורא ויהיב להון ההוא ירחא דעיבורא. פי' דילמא בלשון מעשה כלומר מעשה שהי' ומכאן מוכח דס"ל כחכמים דהא רבי בתר אבא שאול הוה, ולמה מחזר כ"כ על היבום א"ל משום דס"ל כחכמים דאמרו יבמה יבא עלי' מ"מ. מי שהיה נשוי וכו' ונייבם לתרווייהו ארחב"א א"ק אם לא יבנה את בית אחיו בית א' הוא בונה ואינו בונה שני בתים. ונחלוץ לתרווייהו אמר מ"ז ב"ט א"ק בית חלוץ הנעל בית א' הוא חלוץ ואין חולץ ב' בתים ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא א"ק אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ונייבום לחדא וניחלוץ לחדא א"ק אם לא יחפוץ הא חפץ יבם וכל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום ועוד שלא יאמרו בית א' מקצתו חלוץ ומקצתו בנוי אע"ג דליכא אלא עשה דבית א' הוא בונה ולא ב' ולאו הבא מכלל עשה עשה, אפ"ה חייבי לאוין חולצין ולא מתיבמין וכ"ש חייבי עשה לא נדרוש אם לא יחפוץ הכא דכיון דפטרה רחמנא מיבום ה"ה דפטרה נמי מחליצה אבל שאר חייבי לאוין לא פטרה רחמנא מיבום ולא איסור הלאו גורם להם ואדרבה אחרי דאתי עשה ודחי ל"ת והיכא דאיכא עשה ול"ת כגון אלמנה לכ"ג לא מצי ליבומי ודין הוא שלא תחלו אלא יבמתו ריבה ודוקא ההוא מרבה יבמתו משום דבת יבמתו הוה אי לאו דאיסור א' גורם אבל הצרה דפטר רחמנא מלהתיבם א"נ להזקיקה חליצה מריבוי דיבמתו אלא אמרי' אם לא יחפוץ לא הצריך הבורא חליצה אלא למי שהוצרך יבום אבל זו שפטרה מיבום פטרה נמי גם מחליצה:

היתה א' כשרה וא' פסולה. פי' כגון שהיתה גרושה או חלוצה שהיא פסולה לכהן נחלוץ לה ויפטר הכשרה ותהא ראויה לכהן ואל יחלוץ לה ופסלנה. אר"י כאן שנה ר' לא ישפך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם פי' אין זה דומה לכופין על מדת סדום ומ"ה איצריך ר"י למילף הא מילתא ממתני' דכופין על מדת סדום הוא היכא דקאי ההוא דקא בעי הנאה וקתבע כגון חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר וקבעי ההוא גברא למיגדר התם אבל הכא לא קאי כהן דבעי למסבה. דומיא דמי בורו דלא קאי התם גברא דתבע להו. ואפ"ה שנה ר' לא ישפוך אדם וכו' דאע"ג דלא אתי השתא אתי למחר וליומא אחרא:

מתניתין המחזיר גרושתו והנושא את חלוצתו והנושא את קרובות חליצתו יוציא והולד ממזר. פי' המורה המחזיר גרושתו משנשאת קאי בלא יוכל והנושא את חליצתו קאי בלא יבנה. והנושא את קרובת חליצתו מקשה בגמ' דאינה אלא מדרבנן, ומודיה חכמים בנושא וכו' פי' מפני שהוא מח"כ ומקשה אר"ע. קרובת חליצתו הולד ממזר והאר"ל כאן שנה רבי אחות גרושה מד"ת אחות חליצה מד"ס כדאמרי' לעיל בפירקין ואסיק א"ר חייא ב"ר אבא אר"י ה"ט דר"ע א"ק בית חלוץ הנעל כיון שחלץ לה הכתוב קורא ביתו עשה החליצה כאלו היא אשתו להאסר בקרובותיה ודוקא אחר חליצה קראו הכ' ביתו אבל בעודה ש"י לא דהא אמרי' בפירקין דלמיל דר"ע ל"ל זיקה אפי' בחד אחא.

תוס' בד"ה ונייבם לחדא ונחלוץ כו' ועוד דאינו חולץ לב' בתים משמע כו' עכ"ל ולכאורה קשה לדבריהם דא"כ הא דאינו מייבם לב' בתים נמי משמע דהשניה מותרת לשוק כו' ומאי קפריך ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא ויש ליישב דגבי אינו בונה ב' בתים שפיר משתמע מההוא דרשא דמותרת לשוק דכיון דאינו בונה ב' בתים אי אפשר לחלוץ לשניה כיון דאין עולה ליבום אינו עולה לחליצה אבל לפי הגירסא דממעט שלא נחלוץ לחדא ולייבם לחדא מדרשא אחרינא מדכתיב אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה א"כ מההוא דרשא דאינו חולץ לב' בתים לא משתמע השניה דמותרת לשוק ובספרים הישנים האי ועוד דאינו חולץ לב' בתים אינו וק"ל:

בד"ה א"כ לשמעינן שאר חייבי כריתות אכתי ה"מ למפרך תנינא דסתם לן כו' עכ"ל צ"ע מפרש"י משמע דהא דקאמר לעולם לא איירי בה ואיידי דתנא מחזיר גרושתו כו' לא הדר ביה מתירוצא דסתים לן תנא כשמעון התימני אלא דלא קתני כל חייבי כריתות משום איידי וא"כ אמאי הדר ביה במסקנא מהא דקאמר איירי ביה דהא ע"כ איירי ביה דאי משום דקסתם לן תנא כשמעון התימני הא סתם לן כוותיה בקדושין כמ"ש התוס' ודו"ק:

בתוספות בד"ה כי איכא כו' תימה דא"כ ל"ל קרא דאין חולץ כו' עכ"ל אבל בית א' הוא בונה אימא דאיצטריך כו' איכא בית א' הוא בונה ובב' בתים אינו בונה כלל אבל בחולץ לבית א' ולא כו' איכא תרתי לא אצטריך דכיון דאינו עולה לייבום אינו עולה נמי לחליצה:

תוס' ד"ה ודלמא קא סתים לן תנא כשמעון התימני תימה דסתם ואחר כך מחלוקת היא וכו'. יש לתמוה מה מקשין התוס' כל סתם ואח"כ מחלוקת תקשה למה סתם מתחלה הואיל ואחר כך שנה המחלוקת אלא ע"כ צ"ל דמתחלה עלה על דעת רבי לפסוק כסברא קמייתא ושנאה סתם ואחר כך חזר בו ושנאה במחלוקת ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה א"כ ה"נ הכא וכן יש להקשות על ההיא דיש נוחלין ואחר שהוקשה לי זה עיינתי שם בפרשב"ם ומצאתי שם שהוא ג"כ הרגיש בקושיא זו וכתב וז"ל כמאן כר' יוחנן בן ברוקה וכו' ועוד מאי אלא דאפילו אם תאמר שהרבה יש סתם ואחר כך מחלוקת בגמרא שמתחלה ראה את דברי התנא ההוא וסתמן ואחר כך חזר בו ופירשו ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה מאי אלא הרי שפי' שהמקשה שהקשה ועוד מאי אלא בא לתרץ קושיא זו ועיקר קושייתו היא מאי אלא אלא אדברי התוס' דהכא יש לתמוה דלמה הוצרכו לתירוץ זה שכתבו דנהי דלא חשיב סתם מ"מ חשיב כרבים לגבי יחיד ודו"ק וע"ש בתוס' דכתבו שם ענין אחר ממה שפירשו בכאן:

ד"ה א"כ וכו' אכתי ה"מ למפרך תנינא וכו'. ר"ל עדיין לא היה צריך להשיב א"כ ליתני שאר חייבי כריתות וכו' אלא ה"מ להשיב כמו שהשיב מתחלה הא קתני לה לקמן כמו כן ה"מ להשיב בכאן הא קתני לה בקדושין דסתם לן כוותיה:

גמ' איירי בה ודלמא לא איירי בה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ודלמא לעולם כו' בקרובת גרושתו הס"ד ואח"כ נרה אלא קרובת חלוצתו כו':

מתוס' מ"ג בד"ה שאני בין כו' משום דאין לו בנים נקט דאפשר כו' כצ"ל:

גמרא א"ק בית חלוץ הנעל בית א' הוא חולץ כו'. ק"ל להלום דרשה זו דהא בית חלוץ כו' קאי על החולץ לא על המת וכן דרשה דלקמן בסה"ע אליבא דר"ע בית חלוץ הנעל הכתוב קראו (והרע"ב העתיק קראה) ביתו קשה להלום ואין לומר דמיתורא קדריש דהא לקמן בס"פ מצות חליצה דרשינן מיניה מצוה על הדיינין או על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל (ועי' לקמן קג ב תד"ה ת"ל נעל) ואפשר דהכא מן בית דריש שמיותר (וע"ש בתוי"ט) ודריש ליה בסירוס חלוץ נעל בית פי' מן בית ולפי דרשה דהכא ר"ל בית המת ולדרשת ר"ע הוא בית החולץ וכן י"ל גם לדרשה דהכא:

שם ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא. ק"ק דאיך תקרא עליו ככה כו' אשר לא יבנה אב"א כיון שכבר בנה בית אחד:

תד"ה שאני (בסופו). אלא א"כ היתה סעודה של מצוה ואפשר דלא שרי כו'. כצ"ל:

גמ' (יבמתו יבמתו ריבה. יומא י"ג ב'):

שם אמר ר"י אמר "ר' שמעון ב"ר". נ"ב זה חידוש כי לא נמצא כ"א שלהי מכות במשנה ובפרק שתי מדות (מנחות פח:) ושאמרו משמו דבר:

(תוס' ד"ה אלמה כו׳ וי"ל כו'. עי' בספר קרן אורה שהניח בצ"ע דהא לחליצה תרוייהו רמיין וכל שאינו עולה לחליצה כו'. ויש מתרצין בזה קושית התוס׳ בדבור הקודם. וקושיתם דכאן לק"מ לפי הגהות הגר"א לעיל ג׳ ב׳ ע"ש. וליישב דברי התוס' נראה ע"פ מ"ש הריטב"א להמסקנא יבמתו יבמתו ריבה דתרוייהו יבמתו מייתרי וחד אתא לרבות ח״ל ועשה לחליצה כמ"ש לעיל דף כ' עי' תוס׳ שם וחד לדרשה דהכא. וא"כ י"ל דהמקשה דהכא ידע ג"כ דחד יבמתו מיותר אלא דלא ידע דתרוייהו מיותרין. לזה פריך שפיר ואימא כי איכא תרתי כו' וכ"ת צרת צרה היכי משכחת י"ל כתירוץ התוס׳ מאי אמרת דהא מ״מ גם ח״ע רמיא לחליצה כו' ז"א דמ״מ קשה מנ"ל דהאי יבמתו אתא לרבות מ״מ לחליצה ופשטינן מזה ג״כ דלא אמרינו כי איכא תרתי ל"ת מצות יבום. דילמא האי יבמתו אתא רק לרבת כי איכא תרתי ולעולם ח״ע אינו יוצא מהכלל שכל שאינו עולה ליבום א"ע לחליצה. והתרצן חידש לו יבמתו יבמתו כלומר דתרוייהו מייתרי ודו"ק היטב):

(מד א) דנימטייה עונה בחדש.—פי' דעונה האמורה בתורה אינה אלא לפי האיש ולא לפי האשה, שאע"פ שיש לו נשים רבות אין האיש מחויב יותר מד' עונות בחדש לכל הנשים. ויש לדין זה רמז בתורה דכתיב "אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמ' כא י), ודין זה הוא באמה העבריה שיעדה לו ואח"כ נשא עוד אשה אחרת, שאין יכול לגרוע מעונת האמה שיעדה לו, ומשמע דבשאר הנשים אחר שנשא לו אשה אחרת מותר לו לגרוע מעונת הראשונה. ומשום עונה כתיב נמי שאר וכסות אע"פ שמסתבר דאף אם נשא לו אשה אחרת אינו גורע משאר וכסות של אשתו הראשונה, אע"פ שלא היתה אמתו תחלה; וכאן לימדך הכתוב שחייב בשאר וכסות לאשתו, אבל עונה לא היה צריך לכתוב, דעל מנת כן נישאת לו. אבל דעת הפוסקים אינה כן, אלא שענין הכתוב הוא שאינו יכול לגרוע עונת האמה העבריה שיעדה לו משאר נשיו, ושתיהן תהיינה שוות אצלו בשאר כסות ועונה.

היתה אחת כשרה. לכהונה ואחת פסולה כגון שנתגרשה מאיש אחר: אם בא יבם לחלוץ חולץ לפסולה. ולא יפסול את הכשרה לכהונה דלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם אע''ג דהוא אין צריך להם: גמ' ארבעה אחין ס''ד. כיון דלא הוו אלא ד' וכולן מתו כדקתני מתו מאן מייבם: ושבקינן ליה. בתמיה ובמה יפרנס כולן: דאפשר ליה. שעשיר הוא ויכול לזונן: עונה בחדש. עונה של ת''ח מערב שבת לערב שבת וזהו אשר פריו יתן בעתו בכתובות (דף סב:) דמטי לכל חדא עונה בחדש: ונייבם לחדא. ברישא והדר נחלוץ לחדא: כל שאינו עולה. לבית דין לייבום שאינה זקוקה להתייבם דרחמנא פטרה דכתיב את בית אחיו בית אחד הוא בונה ולא שני בתים אינו עולה לחליצה: אלמה לא. בתמיה כלומר ואי שתי בתים בעלמא פטורה מי לא איצטריך למיסר צרת ערוה והא איצטריך סד''א ערוה אבראי קיימא ולא רמיא קמיה והויא לה צרת בית אחד ותתייבם קמ''ל: כאן שנה רבי. במשנה זו למדנו רבי לא ישפוך כו': מתני' המחזיר גרושתו. משנישאת: והנושא את חלוצתו. דקיימא עליו בלאו דשוב לא יבנה: והנושא את קרובת חלוצתו. לקמן בעי לן בגמרא הא קרובת חלוצתו לאו דאורייתא היא: יוציא והולד ממזר. דסבר ר''ע יש ממזר מחייבי לאוין: קרובת גרושתו. דגרושתו כאשתו ואחותה או אמה חייבי כריתות נינהו לגביה: גמ' אימא קרובת גרושתו. ורבנן אמחזיר גרושתו ונושא חלוצתו פליגי: ודלמא הא קמ''ל דיש ממזר מחייבי כריתות. וה''ק אע''ג דפליגי רבנן בחייבי לאוין מודים הם בחייבי כריתות שהולד ממזר: ודלמא לעולם לא איירי בה. ודקאמרת לאשמועינן שאר חייבי כריתות: איידי דתנא רישא מחזיר גרושתו ונושא חלוצתו וקרובת חלוצתו. ופליגי רבנן עליה תנא נמי ומודים בקרובת גרושתו אבל קרובת חלוצתו ה''נ דלר''ע הוי ממזר: הכתוב קראו ביתו. ולית ליה סתמא דמתני' בריש פרקין (מא.) דקתני החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת דלר''ע פטורה לגמרי:

אפילו תוך שלשים שרי כדמוכח בעובדא. דר' יוסף דמשמע אע''פ שאין לו בנים כלל אין מותר לבעול עד לאחר שלשים ושמא מילתא דפסיקא לתרוייהו נקט ולעולם באין לו בנים שרי אפילו תוך שלשים ולר''י נראה באין לו בנים כלל אסור אפילו לכנוס תוך שלשים כיון דאינו יכול לבעול עד לאחר שלשים ואתי שפיר דנקט במס' שמחות לישא משום דאין לו בנים נקטיה דאפילו לישא אסור והר''ר יוסף אומר דהא דאסרינן בית השמחה היינו דוקא שמחה של רשות דאמרינן במסכת שמחות (פ''ט) על כל המתים אסור לילך לבית השמחה עד שלשים יום ועל אביו ועל אמו שנים עשר חדש אא''כ היתה סעודה של מצוה דאפשר דלא שרי בסעודה של מצוה אלא אחר שלשים וקאי אאביו ואמו אך קצת משמע דשרי אפילו תוך שלשים: ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא אמר קרא אם לא יחפוץ כו'. אית ספרים דגרסי מקמי הכי ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא אמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ונראה דל''ג דלא צריך קרא להכי דכיון דחליץ לחדא א''א לייבם שניה כיון דאין עולה לחליצה כדאמר לעיל דאינו חולץ שני בתים [ועוד דאינו חולץ לשני בתים] משמע דהשניה מותרת לשוק בולא כלום וקרא דלא יבנה אייתר לכדדרשינן פ''ק (לעיל דף י ושם) לנתק החלוצה מכרת ללאו: כל שאינו עולה כו'. וא''ת והרי חרש וחרשת דאינן עולים לחליצה ועולים לייבום כדאמר בפרק חרש (לקמן דף קיב:) ויש לומר דהתם בני חליצה נינהו אלא דפומייהו הוא דכאיב להו: ועוד. לא גרסינן ועוד גזרה שמא יאמרו בית מקצתו כו' דאי מדאורייתא מייבם לחדא וחליץ לחדא משום גזרה לא יניח: כי איכא תרתי לא תתקיים מצות ייבום. תימה דא''כ למה לי קרא דאין חולץ לשני בתים: אלמה לא איצטריך סד''א ערוה אבראי קיימא. הקשה הר''ר יו''ט בר' יצחק אכתי צרת צרה היכי משכחת לה שהרי צרת ערוה אינה יכולה לינשא לאחיו השני דאסורה לו מדאורייתא דגבי דידיה ערוה לאו אבראי קיימא וי''ל דמשכחת לה כגון שהערוה היא מחייבי עשה או ל''ת ועשה לכל האחין דלאו בת יבום היא וצרתה שריא: ודילמא קסתים לן תנא כשמעון התימני. תימה דסתם ואח''כ מחלוקת היא דכהאי גוונא פריך בפרק יש נוחלין (ב''ב דף קכב:) וכי תאמר סתם לן תנא כרבי יוחנן בן ברוקא סתם ואח''כ מחלוקת היא וי''ל דנהי דאין חשיב סתם מ''מ חשיב כרבים לגבי יחיד כדפרישית לעיל. ובפ' יש נוחלין סמיך אקושיא אחריתי דקאמר ועוד מאי אלא: אם כן לשמעינן שאר חייבי כריתות. אכתי ה''מ למיפרך תנינא דסתם לן תנא כוותיה בקדושין בפרק האומר (דף סו:) כל מקום שאין קדושין כו' ואיזה זה הבא על אחת מכל העריות: הכל מודים במחזיר גרושתו. לרבותא נקט מחזיר גרושתו טפי משאר חייבי לאוין דאף על גב דכתיב היא תועבה ואין בניה תועבין פגום מיהא הוי: