|
טקסט הדף מנוקד
וְכִי רַבִּי לֹא שְׁנָאָהּ רַבִּי חִיָּיא מִנַּיִן לוֹ
אֲמַר לֵיהּ וְהָא תְּנַן מַסְרֵק שֶׁל פִּשְׁתָּן שֶׁנִּיטְּלוּ שִׁינָּיו וְנִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ שְׁתַּיִם טְמֵאוֹת וְאַחַת טְהוֹרָה וְכוּלָּן שֶׁנִּיטְּלוּ אַחַת אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָן טְמֵאוֹת שֶׁל צֶמֶר שֶׁנִּיטְּלוּ שִׁינָּיו אַחַת מִבֵּינְתַיִם טָהוֹר נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד טָמֵא הָיְתָה הַחִיצוֹנָה אַחַת מֵהֶן טָהוֹר נִיטְּלוּ שְׁנַיִם וַעֲשָׂאָן לְמַלְקֵט טְמֵאוֹת אַחַת וְהִתְקִינָהּ לְנֵר אוֹ לְמִיתּוּחַ טְמֵאָה וְקַיְימָא לַן דְּאֵין הֲלָכָה כְּאוֹתָהּ מִשְׁנָה אֲמַר לֵיהּ בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ זוֹ אֵינָהּ מִשְׁנָה מַאי טַעְמָא אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אִידִי בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא רֵישָׁא לְסֵיפָא דְּקָתָנֵי שֶׁל צֶמֶר שֶׁנִּיטְּלוּ שִׁינָּיו אַחַת מִבֵּינְתַיִם טָהוֹר הָא נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ שְׁתַּיִם בְּמָקוֹם אֶחָד טָמֵא וַהֲדַר תָּנֵי נִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ טָמֵא שָׁלֹשׁ אִין שְׁתַּיִם לָא וּמַאי קוּשְׁיָא דִּלְמָא הָא בְּגַוּוֹיָיתָא הָא בְּבָרָיְיתָא אֶלָּא מֵהָכָא דְּקָתָנֵי וְכוּלָּן שֶׁנִּיטְּלוּ אַחַת אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָן טְמֵאוֹת וְאַף עַל גַּב דְּלֹא הִתְקִינָהּ אֵימָא סֵיפָא אַחַת וְהִתְקִינָהּ לְנֵר אוֹ לְמִיתּוּחַ טְמֵאָה הִתְקִינָהּ אִין לֹא הִתְקִינָהּ לָא אָמַר אַבָּיֵי וּמַאי קוּשְׁיָא דִּלְמָא הָא בְּקַתַּיְיהוּ הָא בְּלָא קַתַּיְיהוּ אָמַר רַב פָּפָּא וּמַאי קוּשְׁיָא וְדִלְמָא הָא בְּקַטִּינָתָא הָא בְּאַלִּימָתָא אֶלָּא מִשּׁוּם דִּמְסַיְּימִי בָּהּ דַּוְוקָנֵי זוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן שָׁלַח רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין מְאָרְסִין תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה וְכֵן עוֹשִׂים מַעֲשֶׂה וְכֵן הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר מְלַמְּדֵנוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא הַגָּדוֹל רוּבּוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן וְרוּבּוֹ שֶׁל שְׁלִישִׁי וְאֶמְצָעִי שָׁלֵם אַמֵּימָר שְׁרָא לֵיאָרֵס בְּיוֹם תִּשְׁעִים אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים חוּץ מִיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ הַהוּא לְעִנְיַן מֵינֶקֶת אִיתְּמַר דְּרַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ חוּץ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ וְהָא הָהוּא דַּעֲבַד סְעוּדַת אֵירוּסִין בְּיוֹם תִּשְׁעִים וְאַפְסְדֵיהּ רָבָא לִסְעוֹדְתֵּיהּ הָהִיא סְעוּדַת נִשּׂוּאִין הֲוַאי וְהִלְכְתָא צְרִיכָה לְהַמְתִּין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חוֹדֶשׁ חוּץ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ וּצְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים חוּץ מִיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ חוּץ מִן הָאַלְמָנָה וְכוּ' אָמַר רַב חִסְדָּא קַל וָחוֹמֶר וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁאָסוּר לְכַבֵּס מוּתָּר לֵיאָרֵס מְקוֹם שֶׁמּוּתָּר לְכַבֵּס אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר לֵיאָרֵס מַאי הִיא דִּתְנַן שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּתוֹכָהּ אָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּר מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת וְתַנְיָא קוֹדֶם הַזְּמַן הַזֶּה הָעָם מְמַעֲטִין בְּעִסְקֵיהֶם מִלִּישָּׂא וּמִלִּיתֵּן מִלִּבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ וּמְאָרְסִין אֲבָל לֹא כּוֹנְסִין וְאֵין עוֹשִׂין סְעוּדַת אֵירוּסִין כִּי תַּנְיָא הָהִיא קוֹדֶם דְּקוֹדֶם (תַּנְיָא) אָמַר רָבָא וְקוֹדֶם דְּקוֹדֶם נָמֵי קַל וָחוֹמֶר וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁאָסוּר לִישָּׂא וְלִיתֵּן מוּתָּר לֵיאָרֵס מְקוֹם שֶׁמּוּתָּר לִישָּׂא וְלִיתֵּן אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוּתָּר לֵיאָרֵס לָא תֵּימָא דְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כׇּל הַנָּשִׁים יִתְאָרְסוּ אֶלָּא אֵימָא כָּל הַנָּשִׁים יִנָּשְׂאוּ רש"י
רבי לא שנאה. רבי שסידר את המשנה לא שנאה שתהא משנה שלא רצה לסותמה: רבי חייא. תלמידו מנין לו שהלכה כמותה שסתמה בברייתא: שתים טמאות. דחזו למילתיה: אחת טהורה. דלא חזי למידי: אחת בפני עצמה. שאינה תחובה במסרק: טמאה. שראויה לנר או למיתוח לפרוש בגדים או חוט זו מזו: אחת מבינתיים. שמכל ג' הסמוכות ניטלה האמצעית תו לא חזי: היתה החיצונה. אחת מהשלימות הללו שנשתיירו ג' עם החיצונות ושן חיצונה רחבה היא כעין חיצונות שבמסרק של עץ שלנו הלכך לא מהניא בהדייהו וטהור: למלקט. מלקחים שקורין טנל''ש : לנר. לנקר את הנר: ולמיתוח. לפרוש בגד כעין החייטים שמותחין עורות במסמרים: טמאה. לקמן פריך דהא תנא רישא כולן אחת אחת בפני עצמן טמאות ואע''ג דלא התקינה: הא. דקתני שתים טמא בגווייתא אמצעיות דחזיין טפי שהן כנגד בית יד המסרק וכשהוא אוחז בו מכוונות הן לסרוק: והא. דקתני שלש אין שתים לא בברייתא ולא בחיצונות [ממש] דהא אמרינן היתה חיצונה אחת מהן טהור אלא אותן המשוכות כלפי הראש דאינן מכוונות כנגד בית יד המסרק ולא חזו כולי האי הלכך ג' הוא דחזו במקצת אבל שתים לא חזו ולא מידי: ל''א והוא עיקר בגווייתא וברייתא שתי שורות שינים יש למסרק של צמר חיצונות ופנימיות החיצוניות עיקר המלאכה תלויה בהן ופנימיות לקלוט הצמר שלא יפול והלכך בחיצונות צריך ג' במקום אחד והפנימיות דיין בב': בקתייהו. שנטל עמה חתיכת עץ והיא נעשית לה בית יד ואינה צריכה תיקון אחר: אלימתא. עבות ואינם צריכות בית יד: זו דברי ר''ש. ולאו סתמא הוא: וכן עושין מעשה. כלומר כך ראיתי מנהג חכמים עושים: רובו. של חדש ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם: והלכתא. מניקה צריכה להמתין כ''ד חדש חוץ מיום שנולד בו ואשה שאינה מניקה צריכה להמתין ג' חדשים חוץ מיום שמת בעלה וחוץ מיום שנתארסה בו (כל הנשים יתארסו אנשואות קאי חוץ מן האלמנה אתא לאשמועינן ולא אארוסות ולמעוטינהו מלינשא דגבי הבחנה רבי יוסי מיקל טפי מכולהו כדאמר בארבעה אחין): ק''ו. רב חסדא מתמיה על דברי רבי יוסי שאוסר ליארס מחמת אבילות כל ל' כדקתני לקמן כמה איבול שלה שלשים יום: במקום שאסור לכבס. שבת שחל ט' באב להיות בתוכה: מותר ליארס. דאירוסין לאו שמחה נינהו: מקום שמותר לכבס. תוך ל' יום של אבל דאבל אין אסור בתכבוסת אלא שבעה ימים דכל שלשים יום לגיהוץ תנן בפ' ואלו מגלחין (מו''ק דף כג.) אבל כיבוס לא דהא תספורת גופה אי לאו דאתיא פרע פרע מנזיר לא מיתסרא: קודם הזמן הזה. קא ס''ד קודם ט' באב דהיינו כל השבת שחל להיות בתוכה ממעטין כו': ומארסין. דלאו שמחה היא ומצוה קעביד: כי תניא ההיא. דמארסין: קודם דקודם. קודם שבת שחל ט''ב בתוכה דהתם מותר לכבס אבל תוך השבת כשם שאסור לכבס אסור נמי ליארס וליכא ק''ו:
תוספות
במקום שמותר לכבס. גרסי' ול''ג לספר דהא אמרינן [בירושלמי] במועד קטן לגיהוץ ולתספורת שלשים יום והר''ר יעקב מאורליינ''ש הביא מהך גרסא דאשה מותרת בנטילת שער [וכן איתא בה''ג] ועוד מצינו למימר דהתם אליבא דר' יוסי קיימי דשרי תספורת באבל דהכי כתב בעל ה''ג כשם שאסור לגלח במועד כך אסור. לגלח בימי אבלו דברי רבי יהודה רבי יוסי מתיר כל ל' יום אסור לתספורת אחד זקנו אחד שער ראשו ואחד כל שער שבו וכשם שאסור. ליטול צפרנים במועד כך אסור בימי אבלו דברי רבי יהודה ר' יוסי מתיר והאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז' ומיהו אין נראה דשמא אשה דשריא באבלה שריא נמי בתשעה באב וכן ר' יוסי דשרי לספר באבילות שרי נמי בתשעה באב ועוד נראה דלרבי יוסי נמי אסור לספר דמסתמא יליף פרע פרע מנזיר וכל ראשו הוא דשריא לגלח דניוול הוא אבל לספר אסור וכן משמע מתוך הלכות גדולות שהבאתי וא''כ לא גרסינן הכא לספר דגילוח כל הראש לא מיקרי סיפור.: שמותר לכבס. אחר שבעה ותוך ל' והא דמשמע בפ' ואלו מגלחין (מו''ק דף כג.) דאבל אסור לכבס כסותו במים היינו תוך ז' דדוקא גיהוץ אסור תוך שלשים יום ומיהו גיהוץ דידן שרי כדאמרינן בפ''ק דכתובות (דף י:) דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהם ואין להאריך.: מאי היא דתנן. למאי דפרישית דבאיבול פליגי רבי יהודה ורבי יוסי קשה דנוקי הא דשרי לארס בתשעה באב כרבי יהודה דשרי נמי באבל וכי תימא מ''מ תקשה ליה שסברת רבי יוסי הפוכה מדרבי יהודה דר' יהודה מחמיר טפי בכיבוס מבאירוסין ולרבי יוסי איפכא ע''כ אין הש''ס חושש בכך דהא לקמן בעי למימר דתנאי היא וי''ל דאין נראה להש''ס ששום תנא יחלוק אמתני' דשרי לארס בט' באב אם לא ימצא ברייתא בפירוש דהא לקמן כשמצא ברייתא נמי בהדיא דקתני ממעטין מליארס דוחק ומוקי לה בסעודת אירוסין כי היכי דלא תפלוג אמתני' [דהתם]: מלישא וליתן מלבנות ולנטוע. בפרק בתרא דתענית [בירושלמי] מוקי בבנין ונטיעה של שמחה כגון אבורנקי של מלכים וי''מ דמשא ומתן נמי איירי בשל שמחה כגון צרכי חופה ואין נראה דלא אסר אלא סעודה עצמה ונראה דריבוי משא ומתן קא אסר שימעטו יותר מבשאר ימים: ומה במקום שאסור לישא וליתן. וא''ת מה לקודם דקודם שמותר לספר ועוד תימה דתספורת יהא אסור בקודם דקודם מק''ו דשלשים יום דאבילות שמותר לישא וליתן או משא ומתן ליתסר בשלשים יום דאבילות מק''ו דתספורת בקודם דקודם או תספורת לישרי בשלשים יום של אבילות ולפי המסקנא ניחא:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|