דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - ב

אלא לא תתארס כל שלשים ימי אבלה. מפני האיבול.

משום שלדעתי אסורה היא להתארס בזמן שלשים ימי האבל על בעלה כי יש שמחה באירוסין, ולא רק בנישואין [ואפילו בלא סעודה].

גמרא:

והוינן בה: בשלמא לא תתייבם תוך שלשה חדשים, כי שמא מעוברת היא, ויהיה הולד בן קיימא, ואין היא זקוקה ליבום, כי היא אשת אח שיש לו בנים, וקא פגע המייבם באיסור אשת אח, דאורייתא

אלא לא תחלוץ - אמאי לא!?

מדוע שלא תחלוץ, ותמתין שלשה חדשים, ואז, אם היא אינה מעוברת, או אם תפיל, היא תנשא לשוק מיד, על סמך החליצה.

לימא, האם תיהוי משנתנו תיובתא דרבי יוחנן, דאמר: חליצת מעוברת שמה חליצה! ולכן אמרה משנתנו שלא תחלוץ כי חליצת מעוברת לא שמה חליצה!?

ותמהינן: ולאו, מי, האם כבר לא אותביניה לרבי יוחנן, בתחילת הפרק, חדא זימנא!?

ולמה לנו לחזור ולהקשות עליו גם ממשנתנו?

ומשנינן: לימא, מהא נמי תיהוי תיובתא, כדי שאם ימצא תירוץ לתיובתא ההיא, תשאר התיובתא מכאן.

ומשנינן: לא. מכאן אין תיובתא לדברי רבי יוחנן.

כי הכא היינו טעמא שלא תחלוץ תוך שלשה חדשים, כי שמא יהא ולד בן קיימא, ויתברר שאין חליצתה חליצה, והיא אינה פסולה לכהונה, ונמצאת אתה מצריכה כרוז כדי להכשירה לכהונה.

ותמהינן: ונצרכה כרוז להכשירה לכהונה, ומה בכך!?

ומשנינן: גזרו שלא תחלוץ, היות ויש לחוש דלמא איכא איניש דהואי בחליצה, ולא הוי בהכרזה, ומפסלוה מן הכהונה.

אלא שעדיין יש להקשות: תינח אלמנה, שכשירה לכהונה.

גרושה שפסולה לכהונה ואינה נפסלת בחליצה, שהרי היא כבר פסולה משעה שהתגרשה - מאי איכא למימר, מדוע שלא תחלוץ תוך שלשה חדשים?

ומשנינן: משום דמפסיד לה היבם מזונות בחליצתה.

כי מגיע לה במשך שלשה חדשים, לאכול מזונות מנכסי בעלה, היות והיא זקוקה בהן ליבם, והוא אינו יכול לייבמה אז.

ואם יחלוץ לה היבם, שוב לא יגיע לה מזונות, והיא לא תוכל להנשא עד שלשה חדשים, ולכן תיקנו שלא יחלוץ לה תוך שלשה חדשים.

תינח נשואה שמגיע לה מזונות.

אבל ארוסה גרושה, שלא מגיע לה מזונות, ואין כאן חשש שאתה מצריכה כרוז שהיא כשרה לכהונה אם יתברר שאינה צריכה חליצה, שהרי היא פסולה לכהונה כגרושה - מאי איכא למימר? מדוע שלא תחלוץ תוך שלשה חדשים?

ומתרצת הגמרא תירוץ אחר:

אלא לא תחלוץ תוך שלשה חדשים משום דרבי יוסי -

דתניא: מעשה באדם אחד, שבא לפני רבי יוסי, אמר ליה: מהו לחלוץ ליבמה בתוך ג' חדשים למיתת הבעל?

אמר ליה רבי יוסי: לא תחלוץ.

אמר ליה: ותחלוץ, ומה בכך!?

קרא עליו רב יוסי מקרא זה: [דברים כה ז]

"ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה ... וחלצה נעלו מעל רגלו".

ומשמע: הא אם חפץ לייבם - יבם.

כל העולה לייבום עולה לחליצה.

אבל כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה.

וזו, שאינה עולה ליבום במשך שלשה חדשים, שמא יפגע באשת אחיו שיש לו בנים, אינה עולה אז לחליצה. [1]

מתיב רב חיננא מהא דתניא: הספקות - חולצות ולא מתיבמות.

והוינן בה: מאי ספקות? באלו ספקות מדובר?

אילימא שהיה בהן ספק קדושין לאחיו המת - אמאי לא מתיבמות?

תתייבם, ואין בכך כלום!

שגם אם לא קידשה אחיו, יכול הוא לקחתה לאשה.

אלא לאו, ספק בכגון שקידש אחיו אחת משתי אחיות, ואינו יודע איזו מהן קידש,, שכל אחת אסורה על היבם מספק, שמא היא אחות יבמתו.

ואף על פי שאינה עולה ליבום, בכל זאת קתני שהרי היא חולצת, ולא מחייבים אותה להמתין עד שיתברר את מי מהשתיים קידש אחיו!?

ודוחה הגמרא את הדמיון בין הממתינה שלשה חדשים לבין ספק אחות יבמתו:

הכי השתא!? מהו הדמיון!?

התם, בספק אחות יבמתו, "עולה ליבום" היא נחשבת, שהרי אם יבא אליהו ויאמר דהא קידש אחיו, הרי בת חליצה וייבום היא.

הכא, בממתנת שלשה חדשים, גם אם יבא אליהו ויאמר דהא לא איעברה, - מי משגח ביה בגילויו של אליהו, ויבמינן לה!?

והרי כיון שתיקנו חכמים את תקנת ההמתנה של שלשה חדשים, תיקנוה בכל ענין, אפילו שודאי לנו שאינה מעוברת.

והראיה: הא קטנה, דודאי לאו בת איעבורי היא, ואפילו הכי צריכה גם היא להמתין ג' חדשים.

וכיון שבכל ענין היא אינה עולה ליבום תוך שלשה חדשים, היא גם אינה עולה לחליצה אז. [2] תנו רבנן: יבמה שלשה חדשים הראשונים - נזונת היבמה מנכסים של בעל, לפי שבפרק זמן זה היא אינה יכולה להנשא לאחר, מחמתו. והוא כותב לה בכתובתה, שכל זמן שלא תנשא בגללו, יהיה לה הזכות לשבת בביתו ולאכול מזונות מנכסיו.

מכאן ואילך - אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם. ואינה כשאר אלמנות, שמקבלות מזונות מנכסי בעלן המת היות ואינן נישאות לאחר מפני כבוד בעלן המת. אבל זאת אינה נישאת לאחר מחמת שהיא אגודה ליבם.

ואם עמד היבם בדין, שתבעתו היבמה בבית דין או יבם אותי או חלוץ לי, וברח -

נזונת משל יבם, שקונסים אותו על שברח.

ואם נפלה לפני יבם קטן, וצריכה להמתין לו עד שיגדל -

מזונות מיבם - ודאי לית לה.

אבל מזונות מנכסי הבעל - מאי? האם היא ניזונית משל הבעל כשהיא ממתנת ליבם הקטן עד שיגדל?

פליגי בה רב אחא ורבינא.

חד אמר: אית לה. וחד אמר: לית לה.

והלכתא: לית לה, משמיא קנסוה שתהיה במצב כזה שאינה יכולה להנשא, ואין לה מי שיזון אותה.

תנו רבנן: יבמה שחלצו לה אחים בתוך שלשה - צריכה להמתין שלשה חדשים מיום מיתת בעלה, ואסור לה להנשא מיד לשוק.

הערות

[1] ואין מכאן קושיה לרבי יוחנן, האומר שחליצת מעוברת היא חליצה, ואילו כאן אנו אומרים שהיא אינה עולה לחליצה? - היות שגם כאן, אם תחלוץ תהא חליצתה חליצה, אלא כל שאפשר להמתין עם החליצה עד שתהא ראויה לעלות ליבום יש לנו להמתין. והראיה שמועילה חליצה גם במקום שאינה עולה ליבום, שהרי שנינו בכמה נשים שחולצות ולא מתייבמות, היכן שאי אפשר לייבמן. רש"י

[2] והנשים שאמרו בהם חכמים שהן חולצות ולא מתייבמות, כגון אחות חלוצה ואחות זקוקה, כיון שאי אפשר אחרת, שאם לא יחלצו הרי הן אסורות לעולם, התירו להן חכמים לחלוץ, לפי שמן התורה בנות יבום הן, ורק חכמים אסרו אותן. רש"י. אלא שהוסיף רש"י גם את ספק צרת ערוה, שחולצת ולא מתייבמת מאותה סיבה. ובהגהות הב"ח מפנה לעיין לעיל בדף ג א, שאומרת שם הגמרא כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. ושם כתב רש"י "כל היכא דאמרינן חולצת ולא מתייבמת - משום ספיקא הוא". והקשה שם רע"א בגליון הש"ס שמצינו חולצת ולא מתייבמת בחייבי לאוין ועשה, שאינם ספק [ושם זה דין תורה!].

מפני האיבול (האבילות) על בעלה שמת.

א גמרא שנינו במשנה שהיבמה אינה מתייבמת ואינה חולצת עד שיעברו שלושה חודשים ממות בעלה. ושואלים: בשלמא [נניח] שלא תתייבם — יש סיבה לדבר: שמא היא מעוברת, ויהיה הולד בן קיימא, וקא פגע [ופוגע] היבם באיסור אשת אח שיש לו בנים שהוא איסור דאורייתא [מן התורה]. אלא לא תחלוץ, אמאי [מדוע]? שאפילו אם נתברר שהיתה הרה, ותלד בן — נמצא שלא היתה זו חליצה כלל, שהרי בחליצה עצמה אין איסור!

ואם כן לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על ר' יוחנן, שאמר: חליצת מעוברת שמה חליצה. שאם חלץ למעוברת והפילה אחר כך את הולד — הועילה חליצתה זו לפוטרה מן הזיקה. ובמשנתנו נאמר שאינה חולצת כלל, שיש לחשוש שמא היא מעוברת, ותפיל, ותסמוך על החליצה ותינשא ובאמת אין חליצת מעוברת פוטרת. ושואלים: ולאו מי אותביניה [וכי לא הקשינו כבר עליו] על ר' יוחנן חדא זמנא [פעם אחת] (לעיל יבמות לה, ב) וכבר נדחו דבריו?! ומשיבים: לימא מהא נמי תיהוי תיובתא [האם נאמר שמזה גם כן תהיה קושיה]! כיון שאין לנו טעם אחר לדברי המשנה שאינה חולצת.

ודוחים: לא, את הקושיה מכאן אפשר ליישב, הכא היינו טעמא [כאן זהו הטעם]: שמא יהא הולד בן קיימא, ונמצא שלא היתה חליצתה חליצה, ונמצאת אתה מצריכה כרוז מטעם בית הדין שיכריז שלמרות שחלצה עדיין ראויה היא להינשא לכהונה, וכדי למנוע זאת אוסרים עליה לחלוץ עד אחר שלושה חדשים.

ושואלים: ומה בכך? ונצרכה [ונצריך אותה] כרוז, ונכריז שהיא כשירה! ומשיבים: אין עושים דבר זה, דלמא איכא דהואי [שמא יש אנשים שהיו] בחליצה ולא הוי [היו] בהכרזה ומפסלוה [ויפסלוה] מן הכהונה.

ושואלים: תינח [נניח] שהיתה יבמה זו אלמנה בלבד מבעלה, שאז יש לחשוש לה שמא יאמרו שנפסלה מן הכהונה, אבל אם היתה היבמה הזו גרושה מנישואין קודמים, שבין כה וכה פסולה היא לכהן — מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע איפוא לא תחלוץ? הלא לפסול לכהונה אין לחשוש! ומשיבים: יש טעם אחר בדבר: משום שבחליצה זו הוא מפסיד לה מזונות, שכן כל שלושת החודשים הראשונים ניזונה האלמנה מנכסי בעלה שמת, ומיד כשחולץ לה אינה רשאית ליהנות עוד ממזונות אלה, וכיון שאינה רשאית להינשא — נמצא שאין לה מזונות כלל, ולכן תיקנו לטובתה שלא תחלוץ.

ושואלים: תינח [נניח] תירוץ זה לנשואה שיש לה מזונות מנכסי בעלה שמת, אולם אם היתה יבמה זו רק ארוסה, והיתה מקודם לכן גם גרושה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי מזונות מן הנפטר אין לה, ואין לחשוש לפוסלה לכהונה מכיון שהיא כבר פסולה בתור גרושה.

אלא משום הטעם שפירש ר' יוסי, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה באדם אחד שבא לפני ר' יוסי. אמר לו: מהו לחלוץ בתוך שלשה חודשים למות האח? אמר לו: לא תחלוץ. שאל אותו: ותחלוץ, ומה בכך? שגם אם היא מעוברת הרי לא ייגרם בכך כל נזק!

קרא עליו, כלומר, הסביר לו את הדברים על פי מקרא זה: "ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו" (דברים כה, ז) משמע: הא [הרי] אם חפץ — יבם. ומכאן אנחנו למדים: כל העולה לייבום, שהיבם רשאי ליבמה אם יחפוץ בכך — עולה גם לחליצה, אבל זו שאינה עולה לייבום, וכגון שהיא בתוך שלושה חודשים למות בעלה, שאינו רשאי ליבמה, אף אינו יכול לחלוץ לה.

מתיב [מקשה] על כך רב חיננא, הלא שנינו: יבמות הספקות — חולצות ולא מתיבמות.

ונברר תחילה מאי [מה פירוש] ספקות? אילימא [אם תאמר] ספק קדושין, שהיה ספק אם קידשה האח שמת (וכגון שזרק לה כסף קידושין ספק קרוב לו, ספק קרוב לה) — אמאי [מדוע] לא מתיבמות? תתייבם, ואין בכך כלום. שכן, אם תפסו הקידושין הראשונים — הרי היא יבמה ומותר לייבם אותה, ואם לא היה ממש בקידושין הראשונים, אם כן לא היתה כלל אשת האח, ומותרת להינשא מלכתחילה ליבם.

אלא לאו [האם לא] מדובר כגון שהיה כאן ספק שקידש אחיו אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהן קידש, שבגלל ספק זה אין היבם רשאי לייבם אף אחת מהן, שמא היא אחות זקוקתו. ובכל זאת קתני [שנה] כאן: חולצות, משמע, שאף שאינו רשאי לייבם — יכול לחלוץ!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם], בספק של מי שקידש אחת משתי אחיות, מקור הספק הוא בחוסר ידיעתנו, ולכן אם יבא אליהו ויאמר דהא [שאת זו] קידש — הרי בת חליצה וייבום היא, הרי שאין באשה זו איסור ייבום כשלעצמה, וכל הטעם שאינו מייבם הוא מחמת חוסר ידיעתנו,

מה שאין כן הכא [כאן], אם יבא אליהו ויאמר דהא לא איעברה [שזו איננה מעוברת] — מי משגח ביה, ויבמינן לה [האם משגיחים בו, מתייחסים לכך, ומייבמים אותה]? וראיה שבמקרה זה אין האיסור נובע מחמת חוסר ידיעתנו — הא [הרי] הדוגמה של קטנה דלאו בת איעבורי [שלא בת עיבור] היא, ואפילו הכי [כך] צריכה להמתין שלשה חדשים. שכיון שגזרו חכמים גזירה — אין מבדילים בין מקרה למקרה, וחל עליה איפוא איסור גמור מדברי חכמים להתייבם ולא מחמת הספק, ולכן אינה עולה גם לחליצה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: יבמה, כל שלשה חדשים הראשונים אחרי מות בעלה, כיון שאינה יכולה להינשא מחמת בעלה, הריהי נזונת משל בעל. מכאן ואילך — אינה נזונת לא משל בעל, מפני שמה שאינה נישאת אינו מחמת אלמנותה אלא משום שצריך לפטרה בייבום או בחליצה, ולא משל יבם, לפי שעדיין לא ייבם אותה.

עמד היבם בדין, ופסקו שחובתו לכנוס או לפטור אותה בחליצה, וברח ולא עשה בה מעשה כלל — נזונת משל יבם.

ושואלים: אם נפלה לפני יבם קטן מאי [מה] יהא דינה? שיבם זה, שהיא ממתינה לו, עדיין קטן הוא, וצריכה להמתין עד שיגדל. שהרי מזונות מיבם לית [אין] לה, שהרי אינו יכול לייבם אותה, וכיון שהמניעה אינה באשמתו, אי אפשר לקונסו שיתן לה מזונות. אולם כיון שהיא חייבת להמתין עד שיגדל היבם, שתמשיך ותזון משל הבעל מאי [מה] הדין, האם מותר לה, או לא?

פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אמר: אית [יש] לה מזונות מנכסי בעלה, וחד [ואחד מהם] אמר: לית [אין] לה, והלכתא [ההלכה] היא: לית [אין] לה מזונות כלל, משמיא [מן השמים] קנסוה. כלומר, משמים אירע לה כך ואי אפשר לחייב את נכסי בעלה המת במזונותיה.

ג תנו רבנן [שנו החכמים]: יבמה שחלצו לה אחים בתוך שלשה חדשים למות האח — צריכה להמתין שלשה חדשים מיום המיתה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

due to the mourning period she must observe for her deceased husband.

GEMARA: The Gemara questions the mishna’s opening clause: Granted, she should not enter into levirate marriage, as she might already be pregnant, which would still not be noticeable during the first three months, and perhaps the baby will be viable. In that case it would emerge that she was never subject to the mitzva of levirate marriage, and therefore, if the yavam consummates a levirate marriage he will have encountered the Torah prohibition against engaging in relations with one’s brother’s wife. However, why should she not perform ḥalitza?

The Gemara suggests: Let us say that this mishna, which states that a pregnant woman should not perform ḥalitza, is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said that a ḥalitza performed with a pregnant woman who later miscarries is considered a valid ḥalitza. The Gemara asks: But didn’t they already conclusively refute the opinion of Rabbi Yoḥanan one time previously from other sources? The Gemara rephrases the suggestion: Let us say that from this mishna as well there is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yoḥanan.

The Gemara deflects this suggestion: No, it is possible that in the mishna here, this is the reason that she may not perform ḥalitza: Perhaps the offspring will be viable, in which case although she performed the act of ḥalitza, it is entirely meaningless since it was completely unnecessary, and she would remain permitted to marry into the priesthood. However, this could lead to a problem: People might not realize that the ḥalitza she performed was meaningless, and they would think she is a ḥalutza who is prohibited from marrying a priest. It would therefore emerge that if you permit her to perform ḥalitza even though it is possible that she is pregnant, it could be that you will ultimately require a public announcement to be made for her to attest to the fact that the ḥalitza she performed was meaningless and she is in fact still permitted to marry into the priesthood.

The Gemara wonders why this poses a problem: But why not let her perform ḥalitza even though it is possible she is pregnant, and then, if it becomes necessary, require a public announcement to be made for her? The Gemara explains why one should avoid having to rely on a public announcement: Perhaps there will be some people who are present at the ḥalitza but were not present at the public announcement, and those people will incorrectly disqualify her from marrying into the priesthood. To avoid this situation, the mishna rules that she should wait three months before performing ḥalitza.

The Gemara asks: This answer works out well with regard to a widow because as a widow she is currently still permitted to marry into the priesthood, but with regard to a divorcée, who is already prohibited from marrying into the priesthood, what is there to say; why shouldn’t she perform ḥalitza immediately? The Gemara provides an alternative reason to delay the ḥalitza: The reason is because by performing ḥalitza immediately she will forfeit the sustenance payments from her deceased husband’s estate, which she otherwise would have been entitled to for the first three months. Since she is not permitted to remarry during those three months, she will have no means of support. Therefore, she should wait until after three months have passed before performing ḥalitza.

The Gemara asks: This answer works out well with regard to a woman who was married to her previous husband and who is therefore entitled to sustenance payments, but with regard to a divorcée who was only betrothed to her previous husband, what is there to say? She is neither entitled to receive sustenance payments nor is she permitted to marry into the priesthood. Why, then, shouldn’t she perform ḥalitza immediately?

The Gemara therefore provides an alternative reason to delay the ḥalitza: Rather, it is due to that which Rabbi Yosei stated, as it is taught in a baraita: There was an incident involving a certain man who came before Rabbi Yosei. The man said to him: What is the halakha with regard to performing ḥalitza within three months of the husband’s death? He said to him: She may not perform ḥalitza. He asked him: Let her perform ḥalitza; what would be the problem with that? Even if she is pregnant, no prohibition will have been transgressed.

To explain his ruling, Rabbi Yosei recited this verse about him: “And if the man does not wish to take his yevama” (Deuteronomy 25:7) in levirate marriage, then he must perform ḥalitza. By inference, the possibility of performing ḥalitza exists only in a case in which if he wishes he may consummate the levirate marriage. This teaches the principle that one who is eligible for levirate marriage is eligible for ḥalitza, and one who is ineligible for levirate marriage is ineligible for ḥalitza. This includes even a woman who is temporarily prohibited from marrying, e.g., a woman in the first three months following a previous marriage.

Rav Ḥinnana raised an objection from the following baraita: Those women whose status as a yevama is uncertain perform ḥalitza but may not enter into levirate marriage. According to this baraita, there are in fact cases in which a woman is eligible for ḥalitza but may not enter into levirate marriage.

The Gemara clarifies the case: What is the case of women whose status as a yevama is uncertain? If we say it is referring to a woman whose betrothal to her previous husband is uncertain, then why does she not enter into levirate marriage? Let her enter into levirate marriage, and there is no problem with that, because if the betrothal was never valid, then she is permitted to the yavam as she is not his brother’s wife; and if it was valid, then she is now obligated to enter into levirate marriage with him.

Rather, is it not referring to a case of uncertainty in which a man betrothed one of two sisters and he does not know which one of them he betrothed? If that man then died childless, the yavam may not consummate the levirate marriage with either sister because it is possible that he will do so with the sister who was not betrothed to his brother, who is therefore forbidden to him as the sister of a woman who is bound to him by a levirate bond. This is in fact the case of the baraita, and the baraita teaches that she performs ḥalitza, even though she is not permitted to enter into levirate marriage.

The Gemara rejects the proof: How can these cases be compared? There, in the case of uncertainty, if Elijah were to come and say that the man betrothed this one of the sisters, then she would be eligible for ḥalitza and levirate marriage. It is clear, then, that fundamentally the sister who was betrothed is actually eligible for levirate marriage, and it is merely a lack of knowledge that prevents her from entering into it.

However, here, with regard to a woman during the first three months following her previous marriage, if Elijah were to come and say that this woman is not pregnant, would one pay heed to him and would we allow the yavam to consummate levirate marriage? Certainly not, as is evident from the fact that a minor girl, who cannot become pregnant, must also wait three months. Evidently, the requirement to wait three months applies in all situations, even those in which the reason for the requirement is irrelevant. Therefore, by virtue of that decree the yevama is considered to be fundamentally ineligible for levirate marriage and similarly is ineligible for ḥalitza.

§ The Gemara mentioned that a yevama is supported from her deceased husband’s estate. It now proceeds to cite a baraita that teaches this halakha: The Sages taught: A yevama during the first three months following her husband’s death receives sustenance payments from the husband’s estate. This is because her previous marriage to him is the cause of her current unmarried state, since is it due to that marriage that she must first wait three months before remarrying. From this point forward, she does not receive sustenance payments, neither from the husband’s estate nor from the yavam, as he has not yet consummated a levirate marriage with her.

The baraita continues: If the yavam was brought to judgment and it was decided that he was obligated to either consummate the levirate marriage with her or perform ḥalitza, and he ran away to avoid doing so, she receives sustenance payments from the estate of the yavam, which is his penalty for neglecting his duty.

The Gemara asks: If she happened before her yavam who is a minor for levirate marriage, what is the halakha? From the yavam she does not have any right to sustenance payments because, as a minor, he is unable to consummate a levirate marriage, but as to payments from her husband’s estate, what is the halakha? Since his death placed her in a situation that forces her to remain in an unmarried state, does his estate have to take the responsibility of supporting her?

Rav Aḥa and Ravina disagree with regard to this matter: One said she does have rights to sustenance payments, and the other one said she does not have any rights. And the halakha is that she does not have any rights to sustenance payments. This is because the husband is not considered to be responsible for her situation; rather, it is thought that she was penalized by Heaven.

§ The Sages taught: In the case of a yevama with whom the brothers of her deceased husband performed ḥalitza within three months of her husband’s death, she still needs to wait three months before remarrying.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ותחלוץ ומה בכך קרא עליו המקרא הזה.פירוש לרבי יוחנן איצטריך טעמא למפלת ולשאינה מעוברת לריש לקיש למפלת לא צריך דבן אין לו עיין עליו ליבום ולחליצה משמע כי איצטריך לנמצאת שאינה מעוברת ומדרבנן בעלמא הוא זה ובתוספות מפרשין בע"א.

והא דמותיב רב חיננא הספקות חולצות ולא מתיבמות. קשיא ליה לרב אב"ד ז"ל ולותבי' ממתניתין דבפ' כיצד (דף כ"ג) ופריק משום דבעי לפרושי אי נמי משום דבכלל הספיקות אף ספק מעוברת משמע ואע"ג דליכא למיקשי הכי מיהו אלימא ליה לאותובי' מינה.

והא דאמרינן דהא קטנה דלאו בת איעבורי היא ואפילו הכי צריכים להמתין. ק"ל הא לר"י קאמרינן ואיהו לית ליה בכל שאינה ראוי' לעיבור המתנה כלל כדלקמן איכא למימר גמרא מפרש ואזיל סברא דנפשיה מיהו ר"י גופי' בראויה להתעבר אית ליה גזירה ואפילו אליהו יבא לא משגח אי נמי גבי הבחנה מיקל וגבי יבום לא מיקל ר"י כלל.

עמד בדין וברח נזונת משל יבם. פירש"י ז"ל דקנסינן ליה ולי נראה משום דכיון שעמד בדין הוה ליה כהגיע זמן ולא נשאו ואוכלת משלו והיינו דאתמר בירושלמי חלה כמי שברח הלך למד"ה כמו שברח אלמא כיון שלא רצה לא לכנוס ולא לפטור וחייבוהו ב"ד נזונת משלו והוא שחלה לאחר שעמד בדין הא בחולה מתחלה אינו עומד בדין ואין מחייבין אותו לזון.

שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. פירש לכתחילה אין מורידין אותה לידי כך, דדלמא איכא מאן דהוי בחליצה ולא שמע בהכרזה, ואמרו קא שרו חלוצה לכהונה. מיהו בדיעבד ודאי לא חיישינן בהא ושרינן לה, וכדתנן במתניתין (לעיל יבמות לה, ב) בזמן שהולד של קיימא לא פסלה מן הכהונה. וספרים דגרסי הכא נמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה וקא מפסיד לה לתרומה ליתא.

הא תינח גרושה נשואה דחזיא למזוני ארוסה גרושה מאי איכא למימר. קשיא לי דהא לאקשויי עליה דר' יוחנן קא אתינן הכא, והא קושיא אפילו לרשב"ל נמי איתא. ויש לומר דמעיקרא אקשי לר' יוחנן בלחוד, ובתר דאיתריץ הא לר' יוחנן הדר אקשינן לכלהו. אי נמי איכא למימר דהא נמי לא קשיא אלא לר' יוחנן בלחוד, דאלו לריש לקיש גזרה היא דגזרינן ארוסה גרושה אטו נשואה, דכיון דאפשר דאתי לידי איסורא דאורייתא בנשואה גזרינן. אבל לר' יוחנן דלא נגע באורייתא כלל, לא שייך למגזר בה אי לאו דבדידיה איכא טעמא.

ופריק אלא משום דר' יוסי, כלומר אלא כולה מתניתין משום כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה היא, והלכך נשואה דאינה עולה ליבום דדלמא נגע באיסור אשת אח, לחליצה נמי אינה עולה, וארוסה נמי גזרה אטו נשואה, דלכולי עלמא כיון דאפשר למיפגע באיסורא דאורייתא גזרינן. ואיפשר דהאי פירוקא נמי לר' יוחנן בלחוד הוא דאיצטריך, הא לריש לקיש לא צירך כלל, דבן אין לו עיין עליו (לעיל יבמות לה, ב) בין ליבום בין לחליצה משמע, ולנמצאת שאינה מעוברת נמי לא צריך ליה לר"ל, אלא טעמא משום גזרה היא. אבל לר' יוחנן אצטריך להאי טעמא. והאי דאמר ליה ר' יוסי לההוא גברא אם לא יחפוץ האיש ולא קאמר ליה משום דכתיב ובן אין לו ושמא תמצא מעוברת כדריש לקיש, משום דההוא גברא לאו חבר הוה, ובן אין לו עיין עליו לא משמע להו לאינשי אלא לבסוף כר' יוחנן, הלכך אוקמיה במלתא בעלמא וקרא עליו אם לא יחפוץ דפשטיה דקרא הוא.
ומיהו אכתי קשיא לי דאי לר' יוחנן מאי קאמר משום דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה דאם כן אפילו עבר וחלץ לא תהא חליצה, ואלו לר' יוחנן אפילו בחולץ למעוברת קאמר דשמה חליצה. ואיכא למימר דהתם בדיעבד ודבר תורה, והכא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ותדע לך מדאמרינן בסמוך אלו יבא אליהו ויאמר היא לא מיעברא משגיחינן ביה, ואלו בריש פירקין (שם) אמרינן אלו יבא אליהו ויאמר הא דמעברא אפולי מפילה בת חליצה ויבום היא, אלא דהתם לדבר תורה ודיעבד והכא מדרבנן ולכתחלה. ואכתי קשיא לי אם איתא דלכתחלה מודה ר' יוחנן, מאי קא דייק לעיל בריש פרקין כריש לקיש מהא דתנן מי שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואמרו לה מת בעלה הרי זו לא תחלוץ ולא תתיבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה ואמאי תחלץ בתוך תשעה ותתיבם לאחר תשעה, ומאי קושיא שאני התם דלכתחלה ויש לומר דהיינו הא דקא דחי לה התם בר מינה דההיא דהתם היינו טעמא שמא יהא ולד של קיימא ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה [בכת"י: דאין הכי נמי דהוה מצי לפרוקי ליה הכי, אלא דאשכח פירוקי אחריני דעדיפי מיניה]. והרמב"ן נר"ו (בד"ה ותחלוץ) פירש דלר"ל אצטריך לנמצאת שאינה מעוברת ומדרבנן בעלמא.

הא דמותיב רב חנניה הספקות חולצות ולא מתיבמות. איכא למידק אדמותיב מברייתא לותביה ממתניתין דבפרק כיצד (כג, ב) דקתני לה בהדיא. ויש לומר דאגב אורחיה בעי לפרושה לברייתא. הר"א אב ב"ד ז"ל (מובא ברמב"ן).

הכא אם יבא אליהו ויאמר הא לא מעברא מי משגחינן ביה ומנסבינן לה. וכתב רש"י ז"ל (בד"ה הרי קטנה) וכל הנך דאמרי רבנן חולצות ולא מתיבמות כגון אחות זקוקה ואחות חלוצה ספק צרת ערוה, התם משום דלא אפשר הוא דא"כ לעולם תאסר, הלכך כיון דמדאורייתא בת יבום היא תחלוץ אבל הכא דאפשר לשהויה משהינן ויצא הדבר בהיתר ע"כ. והא דלא משני הכי בקדש אחת משתי אחיות, משום דאי בשהוכרו ולבסוף נתערבו דלמא אי משהינן לה רמו סהדי אנפשייהו ומדכרי. ואפילו תמצא לומר דבאומר אחת מהן מקודשת לי קא מיירי וכאביי דאמר קדושין שאין מסורין לביאה הווי קדושין (קדושין נא, א) דליכא לברורה, מכל מקום ניחא ליה טפי לשנויי ליה בקושטא דהאי בת יבום היא אלא דאנן הוא דלא ידעינן מאן ניהו, ונפקא מינה דאפילו הוכרו ואיכא עדים במדינת הים דידעי מאן ניהו לא משהינן לה כלל עד דאתו עדים דבת חליצה ויבום היא אי ידעינן לה, מה שאין כן בקטנה דאף על פי דידעינן לה דלא מיעברא לא בת יבום היא מדרבנן משום גזרה דנשואה גדולה דעלמא.

עמד בדין וברח ניזונית משל יבם. פירש רש"י ז"ל משום דקנסינן ליה. והרמב"ן נר"ו פירש משום דהויא ליה כארוסה שהגיעה זמנה להנשא ולא נשאת שאוכלת משל ארוס (כתובות נז, א). וכן נראה מדברי הר"א אב ב"ד ז"ל שפירש בפרק דייני גזירות (כתובות קז, אינה אוכלת משל בעלה אלא משל יבם דהויא לה כארוסה דיבם, אבל כאן פירש כדברי רש"י ז"ל. וגרסינן בירושלמי בכתובות בפרק אע"פ (ה"ד) חלה כמי שברח דמי הלך למדינת הים כמי שברח דמי, וזה שלא כדברי רש"י ז"ל דחלה אמאי קנסינן ליה. ודוקא בשעמד בדין וחלה אבל אם חלה תחלה לא, דלא עדיפא מארוסה שהגיע זמנה לינשא וחלה הבעל מעיקרא דאינו מעלה לה מזונות כדאיתא בריש פ"ק דמסכת כתובות (ב, ב) דאסיקנא דכל אונסא לא אכלה והלך למדינת הים נמי לאחר שעמד בדין קאמר.

גמ' בשלמא לא תתייבם שמא יהא ולד של קיימא וקא פגע באשת אח שלא במקום מצוה פי דכיון דבבעילות איכא חשש איסור תורה גזרי אפילו בבתולות וארוסות:

ה"ט שמא יהא ולד של קיימא ונמצאת מכריזות כרוז לכהונה פי' וכיון דכן חיישי' להא לכתחלה ולא סמכי' אהכרזה ומיהו בדיעבד לא חיישינן וכדתניא בהדיא ולא פסלה מן הכהונה דאיכא ולד דמוכח וכדכתיב' בריש פרקין:

תינח אלמנה גרושה מאי איכא למימר וא"ת אמאי לא פרכי הכי בריש פרקין כדפרישנא בה"ט גופיה מתני' דהאשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים וי"ל דהתם אע"ג דקתני האשה וכל אשה במשמע אפי' גרושה מ"מ שפיר מצי לאוקומי באלמנה ולישנא דעלמא נקט דמרגלא בפומיה האשה בכמה דוכתין אבל הכא דקתני היבמה כל יבמה במשמע בין אלמנה בין ארוסה ולא עוד אלא דכיון דתני סיפא בנשים דעלמא וכן שאר כל הנשים א' גרושות וא' אלמנות דכוותיה מיירי גבי יבמה בין גרושה בין אלמנה בין בתולה וכל גוונא:

אלמנה גרושה מא"ל וא"ת ור"ל נמי ארוסה למה לא תחלוץ דהא ליכא למיחש בה שמא היא מעוברת ואין חליצה ואי ס"ל דגזרינן אטו נשואה לר' יוחנן נמי משום גזירה וי"ל דלר"ל דנשואה איכא חשש פיסול תורה בן אין לו עיין עליו גזרו בארוסה אבל לרבי יוחנן דנשואה גופא גזירה שאתה מצריכה כרוז לכהונה ליכא למגזר תו באריסה אמטולתה:

אלא משום דר' יוסי וכו' פי' דלר' יוחנן כילה מתני' משום דר' יוסי דכיון דלא תתייב' לא תחלוץ דכל שאינ' עולה לייבום אינה עול' לחליצ' דתני' מעשה באדם א' עד שאמר לו תחלוץ ומה בכך קרא עליו ר' יוסי המקרא הזה ואם לא יחפוץ האיש לקחת כל העולה ליבום וכו' ואיכא למידק דמשמע דהא מתניתין לא אתא לא כר' יוחנן ולא כר"ל דלר' יוחנן אם איתא דאמרינן בכל דהא בכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה א"כ אפילו בדיעבד חליצתה פסולה ואילו איהו מכשר אפילו בחליצה מעוברת ברורה כדאיתא בריש פרקין. ואי כר"ל למה באו עליו רבי יוסי מן המקרא הזה יבא עליו מדכתיב אין לו עיין עליו ודרשי' ליה אפילו לענין חליצה כדאיתא בריש פרקין י"ל דלעולם אתיא בין לר' יוחנן בין לר"ל ור' יוחנן הך דרשא ליתא מדאורייתא דודאי משום ספק לא חשבינן לה שאינה עולה ליבום ומדרבנן בעלמא הוא כי עשאוה כעין של תורה וקרא אסמכתא בעלמא. ומודה ר' יוחנן דמדרבנן לא תחלוץ לכתחלה ותמתין כיון שאין המתנה אלא ג' חדשים והא דפרכינן עליה שהאש' שהלך בעלה וצרתה ולא פרקינן דהתם לכתחלה ומודה ר' יוחנן משום דההיא חששא רחוקה וזמנה ארוך טובא ועדיף לן לשנויי כדשנין התם ואי בעית אימא ר"ל והא דלא מהדר ליה מדכתיב ובן אין לו משום דהשואל הזה לא היה חכם ולא היה מקבל אותה דרשא וסבירא ליה דההוא לענין יבום דוקא כדכתיב א"נ כי היה אומר תחלוץ ומה בכך ואפי' דאינה מעוברת כלל וחליצתה כשרה לד"ה ואם תמצא מעוברת ולד של קיימא תחזור ותחלוץ ואהדר ליה מדכתיב אם לא יחפוץ ונקטי לאסמכתא בעלמא מדרבנן:

מתיב ר' חנינא הספקות חולצת ולא מתייבמת עד וקתני חולצות ולא מתייבמות עד וקתני חולצות פי' אלא משום ספקא דרבנן לא קרינן ביה כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה ואפילו לאוסרה לחלוץ מדרבנן וא"ת מאי קושיא ליה דהתם לפי שהוא דבר דלא עביד לאיגלוי ונמצאת עגונה כל ימיה והויא ליה כאחות חליצה ואחות זקוק' ואיסור מצוה ואיסור קדושה דכיון דמעגנת לעולם חולצות ולא מתייבמות ולא אמרו בהם חכמים כל שאינה עול' ליבום אינה עולה לחליצה וכדפרשי' בסמוך. ועוד דהא מתני' היא בפ' כיצד דף ל' ואדמותיב מברייתא לותביה ממתני' והנכון דהני ב' פרכי חדא מתרצה מגו חברתה דאיהו משמע ליה דתנא דברייתא להכי קתני הספקו' לרבותא אפילו באותם שהוכרו ולבסוף נתערבו ויש להם עדים שידעו לברר ספקן וא"ה קתני חולצות ולא משהין לה וכיון דמשום ספיקא היא דמתסרו אעפ"י שאינן עולות ליבום עולות לחליצה:

הכי השתא התם אם יבא אליהו דאמר הא קדיש בת חליצה ויבום היא אבל הכא אם יבא אליהו ויאמר דלא מעיברא מי משגיחינן ביה יש מקשין בתוס' והא דאמרינן בריש פרקין דאם יבא אליהו ויאמר דאפולי מפלא בת חליצה ויבום היא וכ"ש אם יבא ויאמר דלא מעיברא ולאו קושיא היא כההיא דאמרינן לה אדינא דאורייתא אבל מדרבנן אמרי לה שגזרו בה כבר וכדמסיים ואזיל בטעמא דיהיב למילתיה מקטנה שגזרו בה רבנן אטו גדולה אליבא דת"ק דסתם מתני' ר"מ דגזר קטנה אטו גדולה כדלקמן:

עמד בדין וברח ניזונת משל יבם פרש"י ז"ל דקנסינן לי' מפני שברח והקשו עליו שהרי אמרו בירו' חלה כמי שברח הלך למד"ה כמו שברח וחלה אמאי קנסינן לי' דהא אנוס היא לכ"פ נזונת משל יבם דכיון שעמד בדין הויא ליה לגבי יבם כארוסה שהגיע זמן ולא נשאת שאוכלות משלו עד שיכנוס או יפטור והא דנקט וברח משום דאלו איתיה הכא היו כופין אותו לכנוס או לפטור מיהו מ"ש בירוש' דחלה והלך למדינת הים כמי שברח היינו דומיא דברח דוקא שכבר עמד בדין קודם לכן ונתחייב במזונות אבל אם חלה והלך למדינת הים קודם לכן אונס הוא וכדאמרינן בפ"ק דכתובות בשמעתא קמייתא דכל אונסא לא אכלה ואפילו באונס דידה וה"ה להלך למדינת הים ואפי' הלך שם אחר מיתת אחיו וכ"ש אם הלך שם קודם לכן דקי"ל בסנהדרין היבמה הולכת אחר היבם:

נפלה לפני יבם קטן מיבם לית לה פי' דאנוס הוא ואינה כארוסה שהגיע זמן שהיא נזונית משלו כיון שהחוב מחמת עצמו ואין בו חשש צררי וכשם שגובין ממנו מזון האשה והבנות:

כל כל שאינה עולה לייבום [אינה] עולה לחליצה. ואין להקשות א"כ איך קאמר ר' יוחנן חליצת מעוברת שמה חליצה הא אינה עולה לייבום משום שמא יהא ולד בן קיימא וא"כ לא תהא עולה לחליצה וי"ל דדוקא לכתחלה אין לחלוץ מעוברת משום דלא מצי לייבמה אבל דיעבד מהניא החליצה כי חזינן שהפילה דאז חזיא לייבום:

בשלמא לא תתיבם שמא יהי' וצד של קיימא וקפגע באיסור אשת אח דאורייתא אלא לא תחלוץ אמאי לא לימא תהוי תיובתא דר"י דאמר חליצת מעוברת שמה חליצה א"ל ר' יצחק לא משום דר"י דתניא מעשה באדם אחד שבא לפני ר' יוסי ואמר מהו לחלוץ בתוך ג' א"ל לא תחלוץ, ותחלוץ ומה בכך קרא עליו המקרא הזה אם לא יחפוץ הא אם חפץ מיבם כל העולם ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עו"ל, אינו עולה לחליצה, תוספתא היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהי' ב"ג חדים. וכשם שאין אומרים לו לייבם, כך אין אומרים לו לחלוץ מעשה בא' שהלך למד"ה והי"ל ש"י ולו אח קטן ראב"י אמר תחלוץ שמא יארע דבר ונמצאת זקוקה לקטן וח"א כשם שאין אומרים לו לייבם כך אין אומרים לו לחלוץ:

ת"ר יבמה ג"ח הראשונים נזונת משל בעלה מכאן ואילך אינה ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם עמד בדין וברח ניזונת משל יבם, פי' ג"ח הראשונים א"י להנשא מחמתו נזונית משל בעלה שכך כתב לה את תהא יתבי בביתי ומתזני מנכסי כ"ז מיגר אלמנותיך, מכאן ואילך א"נ כו' שאינה דומה לשאר אלמנות והתם כ"ז שאינה נשאת לאחר ואומרת מחמת פ' בעלי י"ל מזונות אבל הך אגודי בי' ביבם לפיכך א"ל על נכסי בעלה מזונית ולא על יבם עד שיכנוס אותה, ואם תבעתו בדין או כנוס או פטור וברח נזונית משל יבם וקנסי' לי':

נפלה לפני יבם קטן מאי מיבם ל"ל דהא לא כנסה מבעל מאי פליגי בה ר"א ורבינא, ח"א אית לה וח"א ל"ל והל' ל"ל מן שמיא קנסוה:

תוס' בד"ה אלא ארוסה כו' גופה משום כרוז בעלמא ליכא למגזר ותימה כו' עכ"ל כתבו כך בפשיטות לר' יוחנן דליכא למגזר דאל"כ מאי קפריך מעיקרא גרושה מאי איכא למימר ודו"ק:

בפרש"י בד"ה הכי השתא כו' וכל הנך דאמור רבנן חולצות ולא מתייבמות כגון אחות חלוצתה ואחות זקוקתה וספק צרת ערוה התם משום דלא אפשר כו' עכ"ל ספק צרת ערוה כדי נסיב הכא דהשתא לפי תירוצא דאנן קיימינן בה דהא אם יבא אליהו דקרוב לה יבמינן לה ובלאו טעמא דא"א ניחא אלא לפי סברת המקשה דאכתי לא ידע הא דאם יבא אליהו כו' צריכין אנו לומר הא דלא מקשה מספק צרת ערוה (א) היינו משום דלא אפשר וכמ"ש התוס' אהא דלא פריך מההיא דריש ד' אחין ודו"ק:

בתד"ה אמאי לימא כו' וי"ל דלהא ליכא למיחש דתוך ג' ודאי לא תינשא כו' עכ"ל ר"ל דתוך שלשה לא תסמוך אחליצה לינשא משום הבחנה ולאחר ג' נמי אם תמצא מעוברת כו' לא תסמוך אחליצה דלא יבא לטעות דחליצה פוטרת במעוברת אלא ולד כשיצא לאויר העולם כמו בשאר מעוברת שלא חלצה וק"ל:

בד"ה הספיקות כו'. ומיהו מההיא דספק קידושין כו' ה"מ למפרך עכ"ל והיינו ספק אם היא צרת ערוה וצ"ל לדבריהם דאפשר לברר אם קרוב לה או לו ורש"י לא פירש כן אלא בספק צרת ערוה דמקרי לא אפשר ומה שיש לדקדק עוד בפירושו עיין במ"ק וק"ל:

בד"ה עמד בדין כו' דלפי זה טפי הל"ל דלא חייב במזונותיה עכ"ל כיון דמעשה ידיה משעבדא נמי אחר שברח אלא אקודם שברח קאמר לא משעבדא ובוודאי לא אמר לה צאי כו' אמזונות גופא דקיימינן ביה הל"ל הכי כיון דלא חייב במזונותיה קודם שברח ודאי לא אמר לה צאי כו' וק"ל:

[שייך לדף לט ע"א] [שם בגמ' ואע"ג דקשיא מתה אדמיפלגי בגופה וכו' וק"ק מאי קושיא דלמא המתניתין אתי לאפוקי מסברת עולא ורבה דאמרינן לעיל גבי מתה אפילו נפלה לה כשהיא שומרת יבם אפ"ה יחלוקו ולכן אשמעינן במתה דוקא כשנפלה כשהיא תחתיו דבעל כדמשמע לישנא דנכנסין ויוצאין כמ"ש דייקא דמתניתין כוותיה לאפוקי כשנפלה לה כשהיא שומרת יבם הנכסים בחזקתה ויש ליישב דאף על גב שאמר דייקא דמתני' כוותיה מ"מ ע"כ לאו הוכחה גמורה היא דאל"כ תקשי לשאר המ"ד אלא ודאי דלהקשות מלשון זה של נכנסים ויוצאין לא יוכל דיש לתרץ וכמ"ש הרא"ש וא"כ ה"ל לפרושי מתניתין בהדיא דיוק זה ודו"ק]:

תוס' ד"ה אמאי לימא תהוי תיובתא דר"י וכו' עד דלהא ליכא למיחש וכו' עד ואם תמצא מעוברת לא יבא לטעות. פירוש לא יבא לטעות לסמוך על אותה חליצה ולינשא קודם שתלד ועוד דאפי' לא היתה זקוקה ליבם לא הויא מתנסבא מטעם דלא ישא אדם מעוברת חבירו:

ד"ה עמד בדין וברח וכו' עד ולמאי דפרישית דבשלא ברח אין לה מזונות וכו' כדי שתעמוד על כוונת התוס' אציע לך סוגיא דשמעתא דהתם דשם איפליגו אמוראי אי פוסקין מזונות לאשת איש שהלך בעלה למ"ה ומפרש שם טעמא דמ"ד דאין פוסקין משום דחיישינן לצררי או משום דחיישינן קודם שהלך אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ואיתא שם ת"ש היבמה ג' חדשים הראשונים ניזונית משל בעלה וכו' עד עמד בדין וברח ניזונית משל יבם אלמא דפוסקין מזונות לאשת איש ולא חיישינן לצררי ולא משום שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ומשני התם למאי ניחוש אי משום מעשה ידיה לא משתעבדא ליה וכו' ורוצים התוס' להוכיח משם דיבם שברח אע"פ שניזונית משלו אין מעשה ידיה שלו דהא קאמר התם בהדיא אי משום מעשה ידיה לא משתעבדא ליה והדר אמרו התוס' דלפי מה דפרישית דבשלא ברח אין לה מזונות אין ראיה משם דאין מעשה ידיה שלו דלעולם אימא לך דכשברח דאז ניזונית משלו אז ג"כ מעשה ידיה שלו והתם ה"ק דכשברח נותנין לה מזונות דאין לחוש דשמא קודם שברח אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דהא קודם שברח לא היתה אז ניזונית משלו ולכך לא היתה אז עדיין משועבדת לו למעשה ידיה עד שיברח ויפסקו לה מזונות ואז יהיו ג"כ מעשה ידיה שלו ולכך סיימו התוס' ומיהו אמר ר"י וכו' רצה לומר דלפי זה ל"ל למימר דקודם שברח לא משתעבדא ליה למעשה ידיה טפי ה"ל למימר הא קודם שברח אין לה מזונות כלל:

גמ' יבם קטן מאי מיבם לית לה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה נימא תהוי תיובתא נמי מהא כו' כצ"ל:

בד"ה אלא משום כו' חלצה היא דהאי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה עמד בדין כו' אין לה מזונות אין ראיה דמעשה ידיה אינם שלו דאין לחוש כו' למזונותיך דהא אכתי לא כו' כצ"ל:

גמרא דלמא איכא דהואי בחליצה כו' ומפסלוה מהכ"ה. עי' לעיל (לו) ולקמן (קיט ב) גי' אחרת יותר נכונה:

שם הא קטנה כו' ואפ"ה צריכה כו'. הן קטנה לא הוזכרה במשנה רק בברייתא דרדופה ולכאורה יותר ה"ל להביא ארוסה דתנינא לה במתניתין ועי' רש"י לקמן (מב ב) ד"ה הי נינהו וברש"א שם ואולי משום דארוסה לא פסיקא ליה כ"כ דלא מיעברא וארוסה שביהודה תוכיח:

שם והלכתא לית לה. גם בכאן קשה דהא בלא"ה הל' כדברי המיקל ועי' ברא"ש פ"ק דב"מ סי' מ' ואולי דנ"מ דאף אם תפסה מוציאין מידה ועי' בנ"י שם:

רש"י ד"ה הרי קטנה. וספק צרת ערוה כו'. נ"ל כוונתו להא דתנן לעיל (ל ב) ספק גירושין כתב בכ"י כו' והרש"א במחכ"ת ל"ד דלדבריו דכוונת רש"י לזרק לה גירושין ספק קרוב כו' א"כ מה זה שסיים כיון דמדאורייתא בת יבום היא הא מסקינן לעיל דאפי' בב' כתי עדים מוקמינן לה מדאורייתא אחזקה דהוי צרת ערוה וכן בנפל הבית כו' דמייתי שם מא"ל אלא ודאי כדאמרן:

תד"ה הא קטנה. דלא גזר לקמן. פשוט דכוונתם לקמן (מב ב) והמרשים טעה:

גמ' הכי השתא התם יבא אליהו. עיין לקמן דף ס"ז ע"ב תוס' ד"ה אין חוששין:

גמרא נפלה לפני יבם קטן. (פליגי בה ר"א ורבינא חד אמר אית לה מזונות מנכסי הבעל וחד אמר לית לה) והלכתא לית לה.
קשה לי למה ליה למפסק הלכתא, הא בל"ז מכללא דכל היכא דפליגי ר"א ורבינא הלכתא כדברי המיקל ידעינן זה דממילא בממונא לא מפקינן, וכמ"ש בתוס' בפרק השואל (בב"מ דף צה ד"ה דאתמר וכ"כ בהר"ן והובא גם בב"י חוה"מ סימן ר"ל).
וכעין זה קשה לן בהא דפליגי ר"א ורבינא בעדות אחוה דמיתנא דמאי צורך לפסוק הלכתא והרי מכללא דהלכה כדברי המיקל ידעינן הלכתא כמאן:

מתני' חוץ האלמנה מפני האיבול (אב"ה עיין מ"ש אאמ"ו ני' בחידושי מ"ק דף כג ע"א):

מפני האיבול. אבילות והאי כל הנשים יתארסו לאו למעוטי ארוסה לינשא דהתם כר' יהודה סבירא ליה דגבי הבחנה רבי יוסי מקיל טפי מרבי יהודה כדאמר בשלהי גמ' דארבעה אחים (לעיל דף לה.) אלא באבילות אתי לפלוגי עליה: גמ' אלא לא תחלוץ אמאי. ולאחר ג' אם אינה מעוברת תנשא או אם הפילה תנשא דהא חלצה: לימא תיהוי תיובתיה דר' יוחנן. ומשום הכי לא תחלוץ שמא תפיל ותנשא בחליצה זו וחליצת מעוברת לא שמה חליצה: ולאו מי אותביניה. בריש פירקין (דף לה:): לימא מהא נמי תיהוי תיובתא. ונפקא מינה דאי מיתרצא קמייתא תיקום הך: גרושה מאי איכא למימר. אמאי לא תחלוץ אם היתה גרושה מאחר קודם שנשאה אחיו של זה דהא פסולה היא לכהונה וקיימא מאי איכא למימר אמאי לא תחלוץ: משום מזוני. דאית לה כל שלשה מנכסי בעלה כדתניא בברייתא בשמעתין ואי חלצה לית לה מזוני ואיהי לא מצי מינסבא עד לאחר שלשה ומפסיד לה: ארוסה וגרושה. גרושה שנתארסה ומת בעלה ונפלה ליבום מן האירוסין תחלוץ בתוך שלשה דהכא לאו משום מזוני איכא דארוסה לית לה מזוני מבעל ולא משום כרוז לכהונה דהא פסולה היא משום גרושין קמאי: אלא משום דרבי יוסי. כל העולה ליבום כו' וזו הואיל ואינה עולה ליבום בתוך ג' כדאמרן לעיל שמא יפגע באשת אח אינה עולה השערה לפני הזקנים לחליצה ולרבי יוחנן לא תיקשי דאי חלצה ודאי חליצה דהאי אינה עולה לחליצה לאו חליצה פסולה משמע שהרי כמה נשים שנינו חולצות ולא מתייבמות היכא דלא אפשר אלמא חליצה היא ומיהו היכא דאפשר לאמתוני עד שתראה ליבום משהינן: אילימא ספק קידושין. כגון זרק לה אחיו קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה: אמאי לא מתייבמת. תתייבם ממ''נ אי היא יבמתו שפיר מייבם ואי לאו קידושין הוו נכרית בעלמא נסיב: שקידש אחת משתי אחיות ואין יודע איזה מהן קידש. ומת שתיהן חולצות ולא מתייבמות דלא מצי לייבומי דלמא פגע באחות זקוקה והא הכא דאינה עולה לייבום ועולה לחליצה ולא אמרי' תמתין עד שיבואו עדים ויבררו את יבמתו: הכי השתא. התם עולה לייבום היא אי הוה ידעינן לה אבל הכא אם יבא אליהו ויאמר לא מיעברא מי משגיחינן ביה ותתיבם: הרי קטנה דלאו בת איעבורי היא כו'. הלכך לא חלצה וכל הנך דאמרו רבנן חולצות ולא מתייבמות כגון אחות חלוצתו ואחות זקוקתו וספק צרת ערוה התם משום דלא אפשר הוא דאם כן לעולם תאסר הלכך כיון דמדאורייתא בת ייבום היא חלצה אבל הכא דאפשר לשהויי משהינן ויצא הדבר בהיתר: שלשה חדשים הראשונים. שאינה יכולה להנשא מחמת בעלה: נזונת משל בעלה. שכן כתב לה את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי כל יומי מיגר ארמלותיך: מכאן ואילך אינה נזונת לא משל בעל ולא משל יבם. ואינה דומה לשאר אלמנה דהתם כל זמן שלא נשאת לאחר ואומרת מחמת פלוני בעלי שכבודו גדול עלי יש לה מזונות אבל הך אגידא ביבם לפיכך אין לה על נכסי בעל מזונות ולא משל יבם עד שתכנס לחופה: עמד בדין. שתבעתו בדין או כנוס או פטור וברח: נזונת משל יבם. דקנסינן ליה: צריכה להמתין. עד שיהיו לה ג' חדשים מיום מיתה:

אמאי לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן. וא''ת דלמא לא תחלוץ משום שמא תסמוך על אותה חליצה לינשא לשוק וחיישינן שמא תמצא מעוברת ולד של קיימא וולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם וי''ל דלהא ליכא למיחש דתוך שלשה ודאי לא תנשא ולאחר ג' נמי אם תמצא מעוברת לא יבא לטעות ועוד שלא ישא אדם מעוברת חברו: משום דמפסיד לה מזוני. לפי טעם זה לא תחלוץ דמתני' עצה טובה קמ''ל: אלא ארוסה גרושה מאי איכא למימר. וא''ת לריש לקיש ארוסה כיון דלא מיעברא אמאי לא תחלוץ וי''ל דלר''ל גזרו ארוסה אטו נשואה אבל לר' יוחנן דנשואה גופה משום כרוז בעלמא ליכא למגזר ותימה דאמאי נקט גרושה דמארוסה גרידא הוה מצי למיפרך: קרא עליו המקרא הזה. וא''ת לר''ל תקשי ליה מרבי יוסי וי''ל דלר''ל נמי אינה חולצת תוך ג' משום דאינה עולה ליבום: הספקות חולצות ולא מתיבמות. מההיא דבפ' שני (לעיל כג:) שקידש אחת מב' אחיות ואינו יודע איזו קידש ה''מ למיפרך אלא שהיה צריך להאריך אבל מההיא דריש ארבעה אחין (לעיל דף כו.) דחולצות ולא מתיבמות לא ה''מ למיפרך דלעולם אין לה לישב ולהתעגן אבל הכא יכולה להמתין עד שיתברר הספק כההיא דלעיל שיכולה להמתין עד אחר הג' ומיהו מההיא דספק קידושין דבפ''ד אחין (לעיל דף ל:) הוה מצי למפרך: אילימא ספק קדושין תתייבם ואין בכך כלום. ולא בעי למימר שנולד ספק קידושין בערוה דהוי ספק אם היא צרת ערוה או לא דא''כ הוה ליה למימר הספיקות צרותיהן חולצות ולא מתיבמות ובספק גירושין ה''מ לאוקמי דלא מתיבמות שמא היא גרושת אחיו: הא קטנה דלאו בת איעבורי. ואפילו למאן דלא גזר לקמן (דף מב:) קטנה אטו גדולה ה''מ לענין הבחנה בשאר נשים אבל לענין יבמה מודה: עמד בדין וברח. לאו בברח בשבילה איירי שרוצה לעגנה ואין רוצה לא לייבם ולא לחלוץ דהא בפרק בתרא דכתובות (דף קז:) פריך מינה לשמואל דחייש לצררי ואם בשבילה ברח אמאי אית לן למיחש לצררי אלא בברח מחמת מרדין או מחמת ממון איירי ולאו דוקא ברח דהוא הדין חלה דכיון דלא בשבילה ברח אלא מחמת אונס שאירע לו מה לי ברח מה לי חלה ובהדיא אמר בירושלמי בפרק אע''פ דה''ה חלה ולא כמו שפירש בקונטרס התם דוקא ברח אבל חלה לא והא דבעיא בריש כתובות (דף ב.) חלה מאי היינו שחלה מיד בהגעת זמן אבל הכא שחלה אחר שעמד בדין דהוה לו לכונסה לאלתר קודם שאירע לו אונס ונראה לר''י דוקא בנתרצה ליבום וברח אבל אם לא נתרצה אלא לחלוץ אין נראה שיתקנו לה חכמים מזונות מיבם כיון דאין סופו לייבם אלא לחלוץ ודוקא ברח תקנו לה מזונות משלו אבל לא ברח לא משום דלא שכיח שיאחר מליבם כיון דאיתיה קמן ונתרצה דמשום זמן מועט שרגיל לאחר לא תקנו לה מזונות ומיהו בפרק ד' אחין (לעיל דף כט: ושם) משמע קצת דכי לא ברח נמי חייב במזונות דקאמר כשעמד בדין ופסקו לה מזונות משלו ואינו מזכיר כלל ברח אף על גב דהתם איירי בעבד בה מאמר כדפרישית לעיל לענין זה אין שום סברא לחלק בין עשה בה מאמר ללא עשה אלא כשיש שני יבמין דאי לא עשה מאמר לא זה ולא זה לא מחייב במזונות לא זה ולא זה אפילו נתרצה אחד מהם ליבם וברח ואצטריך התם לאוקמי בעבד בה מאמר משום דבענין אחר לא הוה מצי מיפר וקצת נראה דמחמת קנס שקנסוהו חכמים שלא כנסה תקנו לה מזונות דהא אין מעשה ידיה שלו כדאמר בפרק בתרא דכתובות (דף קז: ושם) אי משום מעשה ידיה לא משעבדא ליה ולמאי דפרישית דבשלא ברח אין לה מזונות אינו ראיה דמעשה ידיה אינו שלו דאין לחוש שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך דאכתי לא משעבדא ליה עד שיברח ויפסקו לה מזונות ומיהו אר''י דלפירוש זה טפי הוי ליה למימר דלא מיחייב במזונותיה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד