יבמות מ ע"ב

דף מ - ב

הוא, החולץ, אסור בקרובתיה, מדרבנן, בכל אותן הקרובות שבאשתו הן אסורות עליו מן התורה, באיסור עריות:

באמה, ובאם אמה, ובאם אביה

ובבתה, ובבת בתה, ובבת בנה

ובאחותה - בזמן שהיא, החלוצה עצמה קיימת. אבל משמתה החלוצה, הוא מותר באחותה. כמו שהוא מותר באחות אשתו לאחר מות אשתו.

ושאר האחין - מותרין בכל קרובות החלוצה.

והיא, החלוצה - אסורה באביו של החולץ מן התורה, משום ערות "כלתו", שהרי היא אשת האח שמת, והיא אסורה על אביו באיסור כלתו גם משמת בעלה.

ואסורה אפילו באבי אביו.

[רש"י מסביר לפי ההוה אמינא של הגמרא, שמחדשת המשנה, שאף על פי שאם היא היתה אשתו הגמורה של החולץ היא לא היתה אסורה על אבי אביו מדין כלת בן בנו אלא רק מדין "שניות" [שהיא "שניה" לכלת בנו, האסורה מן התורה] -

בכל זאת, גזרו חכמים אפילו על החלוצה של בן בנו שתהיה אסורה לו.

אך למסקנת הגמרא, האיסור הוא איסור שניות שלא מחמת החולץ, אלא משום שהיא אשת אחיו המת, והיא אסורה על אבי אביו מחמת היותה כלת בן בנו, שהיא "שניה" לכלת בנו].

והיא אסורה בבנו של החולץ, מדרבנן, משום "אשת האב", שאם היתה נשואה לחולץ, הוא איסור תורה.

והיא אסורה אפילו בבן בנו של החולץ, אף על פי שאם היתה אשתו של החולץ היא לא היתה אסורה בו אלא מדברי סופרים, כי אשת אבי אביו אינה אלא "שניות".

ואסורה החלוצה באחיו, משום אשת אח, כאילו היתה נשואה לחולץ.

ובבן אחיו, משום אשת אחי אביו, אם היתה נשואה לחולץ.

ומבארת עתה המשנה גזירה חדשה, שגזרו חכמים בקרובת חלוצתו, שלא מצינו כמותה בהלכות יבום:

בדין צרת חלוצתו, נחלקו בפרק ראשון [י ב יא א] אמוראים, האם היא אסורה בכרת או רק בלאו.

אך לדברי הכל:

מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו, לפי שלא גזרו חכמים איסור קרובות אלא על החלוצה, ולא על צרתה שלא נחלצה.

ואסור בצרת קרובת חלוצתו.

ואיסור זה של צרת קרובת חלוצתו הוא מחודש, לפי שאינו במקום נפילה ליבום!

אלא, אם קרובת חלוצתו היתה נשואה לאדם זר יחד עם אשה נוספת, ומת האיש הזר, אסור ל"צרת קרובת חלוצתו" להנשא ליבם, מהטעם שיתבאר בגמרא.

גמרא:

איבעיא להו: האם גזרו חכמים גם על "שניות" בחלוצה, כמו שגזרו חכמים על "שניות" באשה נשואה, כגון לאסור את אם אם אמה [דהיינו, דור רביעי], או לא גזרו זאת בחלוצה?

ומבארת הגמרא את צדדי הספק:

האם רק בערוה דאורייתא, קרובות אשתו, שאמה ואם אמה הם ערוה מן התורה, גזרו בהו רבנן לאסור גם את ה"שניות", לאסור אפילו את הדור הרביעי למעלה, את אם אם אמה של אשתו.

אבל בחלוצה, שקרובותיה, כגון אמה ואם אמה, אינן אסורות אלא מגזירה דרבנן - לא גזרו בה רבנן "שניות", לאסור אפילו דור רביעי של אם אם אמו של חלוצתו.

או דלמא: לא שנא.

תא שמע ממשנתנו, ששנינו בה: הוא, החולץ, אסור באמה ובאם אמה.

ואילו "אם אם אמה" - לא קתני שהחולץ אסור בה!

ודוחה הגמרא את הראיה:

לעולם גזרו שניות בחלוצה, ואסרו גם את הדור הרביעי, של אם אם אמה של החלוצה.

וזה שלא שנא התנא את הדור הרביעי במשנתנו -

דלמא, היינו טעמא דלא תני במשנתנו את האיסור של דור רביעי בחלוצה - משום דקבעי, שרצה התנא, למיתני סיפא: והאחין של החולץ מותרין [בקרובות חלוצתו].

ואי תנא ברישא, שהחולץ אסור באם אם אמה, הוה אמינא שדברי התנא בסיפא "האחין מותרין", אמורים דוקא באם אם אמה, שהיא אסורה על החולץ רק מגזירת "שניות". ולכן רק החולץ אסור בה, ולא האחים.

אבל באם אמה ובאמה, שאין איסורן מגזירת "שניות", אלא מגזירת "עריות" - לא מותרים שאר האחים בהן.

והיה מקום לחילוק הזה, היות והקרובות שאינן בגדר "שניות", כמו אמה ואם אמה, שהן עריות מן התורה [אילו היא היתה אשתו], הן נאסרות על כל האחים [מדרבנן!] מדין "זיקה".

והיינו אומרים שגזרו חכמים על איסור "עריות" בזיקה, אבל לא גזרו על איסור "שניות" בזיקה.

וגם לאחר החליצה, שפקעה כבר הזיקה, הן אסורות על כל האחים, כמו שהן ממשיכות להיות אסורות על האח החולץ, היות והאח החולץ עשה את החליצה בשליחות כל האחים. ולכן, כמו שבו עצמו גזרו חכמים להמשיך את גזירת קרובות החלוצה עליו גם לאחר שפקעה הזיקה, כך גזרו בכל האחים.

ולכן, לא כתב התנא ברישא את איסור אם אם אמה של חלוצתו, כדי שלא נבוא לידי טעות זו בסיפא. ואם כן, אין מכאן ראיה שאם אם אמה של החלוצה מותרת.

אך מקשה הגמרא על הדחיה הזאת. כי עדיין יש להוכיח:

וליתני ברישא את איסור אם אם אמה על החולץ, וליתני בסיפא: האחין מותרין בכולן! ולא יהיה מקום לבוא לידי טעות.

ומכיון שלא אמר התנא ברישא את האיסור הזה, מוכח שלא גזרו שניות בחלוצה.

ומסקנת הגמרא: אכן קשיא על הדחיה שרצתה הגמרא לדחות את הראיה מכך שלא נכתב איסור שניות בחלוצה במשנה, שהיא מותרת.

אלא, הראיה הזאת היא נכונה.

אך מביאה הגמרא ראיה ממשנתנו להיפך, שאכן גזרו שניות בחלוצה.

תא שמע מהאמור במשנה: היא, החלוצה, אסורה באביו ובאבי אביו.

ומדייקת הגמרא: קתני מיהא "היא אסורה באבי אביו".

מאי לאו, היא אסורה בו משום חולץ, דהויא לה החלוצה כמו "כלת בנו", שהוא איסור "שניות" בחלוצה.

[כי אילו היתה נשואה לחולץ, היא היתה אסורה על אביו מן התורה מדין ערות "כלתו", ועל אבי אביו היא היתה אסורה משום שהיא "שניה" לערות "כלתו"].

ומכאן מוכח שגזרו שניות בחלוצה!

ודוחה הגמרא: לא משום הקירבה לחולץ נאסרה החלוצה באבי אביו, כי לעולם לא גזרו שניות בחלוצה.

אלא משום מיתנא, משום האח המת, היא אסורה באיסור שניות.

דהויא לה החלוצה [עוד בחיי בעלה המת] אסורה לאבי אביו מדין "שניה" של כלת בנו.

שהרי כמו שערות כלתו אסורה מן התורה, כך, מדין שניות, "כלת בנו" אסורה.

ומביאה הגמרא ראיה אחרת שגזרו שניות בחלוצה, ממשנתנו:

תא שמע: ואסורה החלוצה בבן בנו של החולץ.

מאי לאו, משום חולץ היא אסורה, ומחמת שגזרו שניות בחלוצה [שבבנו היא היתה אסורה מן התורה, אילו היא היתה אשתו, מדין אשת אביו, ולכן בבן בנו היא אסורה מדין שניות, כאשת אבי אביו].

דהויא לה החלוצה אסורה משום אשת אבי אביו, שאיסורה הוא מדין שניות [שהרי אשת אביו היא ערוה מן התורה].

ודוחה הגמרא: לא משום שניות בחלוצה היא אסורה.

אלא, משום מיתנא, האח המת, היא אסורה. היות והויא לה אשת אחי אבי אביו, שאסורה עליו מדין שניות.

ופרכינן: כיצד אתה אומר שאשת אחי אבי אביו אסורה מדין שניות?

הא אמימר מכשר [לעיל כא ב] באשת אחי אבי אביו! לפי שלדעתו אין היא אסורה משום שניות.

ובהכרח, שכונת המשנה לאסור אותה מצד בן בנו של החולץ, היות והיא אשת אבי אביו. ואיסור זה הוא מדין "שניות".

ומוכח שגזרו שניות בחלוצה.

ומשנינן: אמימר, שהכשיר את אשת אחי אבי אביו, מוקי לה, יעמיד את משנתנו האומרת "ואסורה בבן בנו", לא בבן בנו של החולץ, אלא בבר ברא דסבא!

דהיינו, בן בנו של ה"סבא", אביהם של החולץ והאח המת, שהוא בן אחי החולץ.

והוא אסור בה מדין "דודתו", שהיא ערוה לו [אם היתה החלוצה נשואה לחולץ], ואין היא איסור "שניות".

וכך הוא סדר המשנה לפי אמימר: היא [החלוצה] אסורה באביו של החולץ [שהוא הסבא], ובאבי אביו.

ובבנו של אביו, הסבא [ולא כמו שסברנו שהוא בנו של החולץ], ובבן בנו של הסבא [ולא כמו שסברנו שהוא בן בנו של החולץ].

ולפי זה איסור "בנו" האמור במשנה, שהוא אחי החולץ ואחי בעלה המת, הוא איסור תורה, שאסורה החלוצה על כל אחי החולץ בלאו ["כיון שלא בנה שוב לא יבנה", כי החולץ חלץ בשליחות כל האחים, וכדברי רבי יוחנן לעיל בפרק ראשון י ב].

ואיסור "בן בנו" הוא איסור ערוה, שאסורה עליו החלוצה באיסור אשת אחי אביו.

ותמהינן: אי הכי, אם תאמר כן, ש"בן בנו" הוא בן בנו של הסבא, ולא של החולץ, נמצאת אומר ש"בנו ובן בנו" האמורים במשנה, היינו אחיו של החולץ [שהוא בן הסבא], ובן אחיו של החולץ [שהוא בן בנו של הסבא]!

והרי "אחיו ובן אחיו" נאמרו לחוד במשנה!?

ומשנינן: לפי אמימר שנה התנא במשנתנו שני אופנים של "אחיו ובן אחיו".

תחילה תנא אחיו ובן אחיו - מן האב, שכאמור, איסורם הוא מן התורה.

ולאחר מכן קתני "בנו ובן בנו" של הסבא, שהם "אחיו ובן אחיו" של החולץ ושל האח המת - כשהם אחיו ובן אחיו מן האם.

וכגון שהיו האח המת והאח החולץ אחים בין מן האב ובין מן האם, והיה להם אח נוסף, שהיה אחיהם מן האם ולא מן האב.

והחלוצה אסורה על האח השלישי מדין אשת אח של המת, שהוא אחיו מאמו, שלא הותר כלל ליבום, והוא איסור ערוה מן התורה.

וכן בנו של האח השלישי, אסור בה מדין אשת אחי אביו, שהוא איסור ערוה מן התורה.

ולא דיבר התנא כלל מאיסור שניות.

ומביאה הגמרא ראיה אחרת:

תא שמע, מהא דתני רבי חייא בענין איסור קירבת החלוצה:

ארבע צורות של איסור קירבה לחלוצה, איסורן הוא מדברי תורה.

וארבע איסורן הוא מדברי סופרים.

ומבאר רבי חייא:

ארבעה איסורי הקירבה לחלוצה שהם מן התורה, הם:

א. אב של החולץ אסור בה מן התורה, מפני שהיא כלתו של בנו המת, ונשאר איסור כלתו לעולם, גם לאחר מיתת בנו.

ב. ובנו של החולץ אסור בה מן התורה, משום שהיא אשת אחי אביו [של האח שמת].

ג. אחיו של החולץ אסור בה מן התורה, באיסור לאו "כיון שלא בנה שוב לא יבנה", ואיסור זה הוא על כל האחים, היות והחולץ חלץ בשליחות כל האחים.

ד. ובן אחיו של החולץ אסור בה מן התורה, היות והיא אשת אחי אביו [שמת].

ארבעה איסורים אלו הם מדברי תורה.

ואלו הם ארבעה איסורי הקירבה לחלוצה מדברי סופרים:

א. אבי אביו של החולץ אסור בה מדין "שניות", שהיא כלת בן בנו, והרי היא "שניה" לכלת בנו, האסורה מן התורה.

ב. ואבי אמו של החולץ אסור בה, משום שהיא "שניה" לכלת בתו, האסורה מן התורה.

ג. בן בנו.

והניחה עתה הגמרא, שהוא אסור בה, משום שהחלוצה נחשבת כאשתו של החולץ, לגזור בה איסור שניות, והוא אסור בה מדרבנן, כ"שניה" לאשת אבי אביו, שאסורה מן התורה.

ד. ובן בתו.

שאסורה לו החלוצה משום אשת אבי אמו.

וכל אלו הם שניות, האסורות רק מדברי סופרים.

ובכל זאת גזרו חכמים לאוסרה.

ומדייקת הגמרא מדברי רבי חייא: קתני מיהא "אבי אביו, מדברי סופרים".

מאי לאו איסורה הוא משום חולץ, שהחשיבו את החולץ כאילו נשא אותה, והויא לה כאילו היא כלת בנו, שאסורה מדין "שניות".

ומוכח, שגזרו שניות בחלוצה! ודוחה הגמרא את הראיה: לא מחמת החולץ היא אסורה, אלא משום מיתנא, האח המת, דהויא לה כלת בנו, ואסורה מדין "שניה" הרגיל, ולא מצד הגזירה של שניות בחלוצה.

תא שמע מזה ששנינו בדברי רבי חייא: אבי אמו.

מאי לאו, משום חולץ היא אסורה, דהויא לה כאילו היא כלת בתו, שהיא שניה לכלתו.

ומוכח שגזרו שניות בחלוצה!

ודוחה הגמרא: לא משום החולץ היא נאסרת אלא משום מיתנא, דהויא לה כלת בתו של האח המת, ואסורה מדין שניות הרגיל.

תא שמע מהא ששנינו בדברי רבי חייא: ובן בנו.

מאי לאו משום חולץ, דהויא לה אשת אבי אביו, שאסורה מדין שניות.

ודוחה הגמרא: לא משום החולץ היא נאסרת, אלא משום מיתנא, דהויא לה אשת אחי אבי אביו.

ותמהה הגמרא: והא אמימר מכשיר באשת אחי אבי אביו, וסובר שלא גזרו עליה משום שניות!

ובהכרח, שנאסרת משום החולץ, ומוכח שגזרו שניות בחלוצה, ולכן היא נאסרת מצד אשת אבי אביו.

ומשנינן: אכן אמימר מוקים לה משום חולץ, וקסבר אמימר שגזרו שניות בחלוצה, והיא אסורה משום אשת אבי אביו.

אבל נשארת השאלה לפי מי שאסר את אשת אחי אבי אביו, שהוא יכול להעמיד את דברי רבי חייא שאסורה משום מיתנא, באיסור אשת אחי אבי אביו, ולפיו נשארת הבעיה, האם גזרו שניות בעריות או לא.

תא שמע מזה ששנינו בדברי רבי חייא: ובבן בתו.

מאי לאו משום חולץ, דהויא לה אשת אבי אמו, שהיא "שניות".

ודוחה הגמרא: לא משום חולץ היא אסורה, אלא משום מיתנא, דהויא לה אשת אחי אבי אמו.

ותמהה הגמרא על הדחיה: והא גבי שניות דערוה לא גזרו על אשת אחי אבי אמו!

ואי אפשר לאוסרה משום מיתנא באיסור זה.

ולכן חוזרת הראיה:

אלא לאו, כל איסורה הוא משום חולץ, שיש בה איסור שניות של אשת אבי אמו.

ושמע מינה: גזרו שניות בחלוצה.

ומסקנת הגמרא: אכן שמע מינה!

שנינו במשנה: מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו, ואסור בצרת קרובת חלוצתו.

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: אחד האחים הבא על צרת חלוצה,

דהיינו, שנחלצה יבמה אחת, וזאת לא נחלצה, לפי שרק אחת היבמות חולצת, והשאר ניתרות להנשא לשוק מכח חליצתה של האחת -

הולד ממזר! מאי טעמא?

כיון שזאת לא נחלצה - באיסורה הקודם של אשת אח, קיימא, הרי היא ממשיכה לעמוד באיסור אשת אח שיש בו כרת, כי לא הותר איסור כרת אלא לצורך יבום, וזאת שאינה מתייבמת, לפי שנפטרה בחליצתה של היבמה האחרת, הרי היא באיסור אשת אח שלא הותר ליבום.

ורק החלוצה עצמה אסורה רק בלאו, לפי שנאמר בה, מכח החליצה שנעשתה בה: "כיון שלא בנה שוב לא יבנה".

אמר רב יוסף, אף אנן נמי תנינא במשנתנו להלכה זו, שהבא על צרת חלוצה הולד ממזר, לפי שהיא נשארת באיסור כרת.

לפי ששנינו בה: מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו!

אי אמרת בשלמא צרה של חלוצה - אבראי קיימא, שאינה נחשבת כלל לחלוצה, לפי שלא חלצה היבמה האחרת בשליחות כל היבמות, אלא רק חלצה לעצמה, והשאר ממילא פטורות, ולכן הן נשארות באיסורן הקודם של כרת של אשת אח -

משום הכי שפיר מותר אדם באחותה של צרת חלוצתו.

לפי שלא גזרו חכמים בצרת החלוצה את גזירת הקרובות שגזרו בחלוצה עצמה.

אלא אי אמרת צרה של חלוצה כחלוצה דמיא, לפי שחלצה היבמה האחת בשליחות כל היבמות - אמאי מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו, והרי יש לגזור בה איסור קרובות, כשם שגזרו בחלוצתו!? אלא בהכרח, שאין האחת חולצת בשליחות כולן, אלא הם נשארות בעונש כרת של אשת אח, ואם יבוא עליהן אחד האחים, יהיה הולד ממזר.

והוינן בה: לימא תיהוי משנתנו, שהוכיח ממנה רב יוסף שהבא על צרת חלוצה הולד ממזר, לפי שהיא נשארת בעונש כרת של אשת אח, תיובתא דרבי יוחנן.

דאמר רבי יוחנן [לעיל י ב]: החולץ ליבמתו, בין הוא בין אחין, אין חייבין לא על החלוצה כרת, ולא על צרתה כרת!

לפי שהחולץ חלץ בשליחות אחיו, והחלוצה חלצה בשליחות צרותיה, ולכן בכולם ובכולן יש רק את הלאו "כיון שלא בנה שוב לא יבנה", ואין בהם ובהן כרת של אשת אח.

אמר לך רבי יוחנן: ותסברא, וכי אחות חלוצה עצמה איסור דאורייתא הוא, עד שתוכיח ממשנתנו את הוכחתו של רב יוסף, ממה שלא אסרה המשנה את קרובת צרת חלוצתו, שצרת החלוצה אינה נחשבת "חלוצה". כי אם היתה נחשבת גם הצרה כ"חלוצה" [כיון שהשניה חלצה בשליחותה], בהכרח שגם קרובות צרת החלוצה צריכות להיות אסורות.

והאמר ריש לקיש: כאן, במשנה להלן, שנה רבי: אחות אשה גרושה - אסורה מדברי תורה. אחות חלוצה אסורה על החולץ מדברי סופרים.

וכיון שכל איסור קרובות החלוצה עצמה אינו אלא מדרבנן, אפשר לבוא ולומר, שלעולם החלוצה חולצת בשליחות כל צרותיה, וגם הן אינן נשארות באיסור כרת של אשת אח, אלא רק אסורות בלאו של "לא יבנה".

אלא שחילקו חכמים בין החלוצה וצרותיה, ואסרו רק את קרובות החלוצה עצמה, ולא אסרו את קרובות צרת החלוצה.

ועתה מבארת הגמרא את הסיפא של המשנה, האומרת שמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו, אך אסור בצרת קרובת חלוצתו:

מאי שנא האי, שמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו.

ומאי שנא האי, שאסור אדם בצרת קרובת חלוצתו, למרות שקרובת חלוצתו וצרתה, נשואות לאדם נכרי, שאינו אחיו.

וכיצד אוסרת קרובת חלוצתו את "צרתה", הנשואה יחד עמה לאדם נכרי?

הא דתנן מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו. פרש"י ז"ל כגון ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה לראובן וקשה לן שאפילו בעריות אין צרה אלא מאח וכ"ש בזו ועוד חלוצה עצמה שנשאת לאחד מן השוק ולו אשה אחרת ומת וכי אין אותה נכרית מותרת לו וא"כ מצינו אסור בקרובה יותר מן החלוצה עצמה וא"ת שהחלוצה עצמה אוסרת צרה שלא במקום מצוה וכי אפשר לומר כן שחמור' חלוצה יותר מן העריות.אלא ה"פ: ראובן חלץ ללאה ורחל אחותה נשואה לאחיו מאביו ולו אשה אחרת מת כשם שרחל חולצת ולא מתיבמת כך צרתה. אבל קרובת צרת חלוצתו אפילו במקום מצוה מותרת כדאיתא בפרק ד' אחין (יבמות דף כ"ז) ומשום דאחות חלוצה מדבריהם איצטריך למתני בצרתה דאסורה סד"א בדידה גזרו בצרה לא גזרו אפילו במקום מצוה קמ"ל.

מתניתין. מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו. פירש רש"י ז"ל כגון שהיהת לאה נשואה לראובן ורחל אחותה נשואה לנכרי דעלמא ולו אשה אחרת כיון שחלץ שמעון ללאה יבמתו נאסרה ברחל וצרתה. והקשו עליו (עיין רמב"ן) דאם כן מצינו צרה שלא במקום מצוה וקיימא לן דאין צרה אלא מאחר כדאמרינן בריש מכלתין (ח, א). ועוד דאפילו הלכה חלוצה עצמה ונשאת לאחר ולו אשה אחרת ומת צרתה ודאי שריא דלא עדיפא חלוצה מגרושה וצרת גרושה מישרא שריא, ומעתה אתה דן קל וחומר לקרובת חלוצת צרה חלוצה שלא במקום מצוה שריא צרת קרובה חלוצה לא כל שכן. אלא הכי פירושו כגון שהיהת לאה נשואה לראובן ורחל אחותה וזלפה נשואות לשמעון אחיו ומת ראובן וחלץ לה יהודה מעתה רחל אחותה אסורה לו וצרתה עמה והכי איתא בפרק ד' אחין (יבמות כז, א).

אמימר מוקי לה בבר ברא דחולץ וקסבר גזרו שניות בחליצה. והא דלא מוקי לה בבר ברא דסבא כדמוקי בנו ובן בנו דמתניתין, משום דאינהו דאורייתא נינהו ור' חייא בשניות תני להו. ועוד דהא תני אחיו ובן אחיו ואי אפשר לך לומר דהיינו אחין מן האם כדמתרצינן בהנהו דמתניתין משום דדברי תורה קרי להו בדר' חייא.

כך היא גירסת הספרים וכן בספרי הגאונים ז"ל מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא הך דאזלא בהדה לבי דינא גזרי בה רבנן הך דלא אזלה בהדה לבי דינא לא גזרו בה רבנן. וכן גרש"י ז"ל ופירש הוא ז"ל כשלאה חולצת הולכת עמה רחל אחותה וסבורין העם לומר שרחל הוא שחלץ ואם בא לישא צרת רחל יאמרו שצרת חלוצה מותרת אבל כשלאה חולצת אין זלפה צרתה הולכת עמה, ולפי' אם בא לישא אחות זלפה לא אמרינן שאחות חלוצה נסיב. ואף ר"ח ז"ל כן פירש. ואינו מחוור דאם כן אחות חלוצה תאסר לעולם, דהא אתו למימר שזו היא חלוצתו, וחלוצה חוזרת לחולץ ואנן תנן אחותה בזמן שהיא קיימת. ויש מרצים דכל דתקון כעין דאורייתא תקון ואי אפשר להחמיר ולאסור בחלוצה טפי מבגרושה, ואלו אחות גרושתו לאחר מיתת גרושה שריא. ורבותינו בעלי התוס' ז"ל (מא, א בד"ה הך) גורסין הך דאזלא בהדיה לבי דינא והך דלא אזלא בהדיה לבי דינא, כלומר לאה שהלכה עמו לבית דין ונעשה בה מעשה גזרו בה לאסור קרובותיה, אבל צרה דידה דלא אזלה לבית דין ולא נעשה בה מעשה לא גזרו לאסור קרובותיה, אבל צרה דידה דלא אזלה לבית דין ולא נעשה בה מעשה לא גזרו לאסור קרובותיה. ולפי פירוש זה נראה דלא גרסינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דברישא דהיינו מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו מאי רישא וסיפא איכא אלא ה"ג מאי שנא ואמאי דסליק מינה קאי דמדקא דחינן ותסברא חליצה דאורייתא היא קא מהדר ומאי שנא דלא גזרינן בה כדגזרינן בחליצה עצמה. ואי נמי יש לעמוד גירסת הספרים וה"ק מאי שנא רישא דרישא דהיינו החולץ ליבמתו אסור בקרובותיה, ומאי שנא סיפא דרישא דהיינו מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו.
ולענין הבא על צרת חלוצה פסק רבינו אלפסי ז"ל כר' יוחנן דר' יוחנן וריש לקיש קיימא לן כר' יוחנן בר מהני תלת דאמרינן לעיל (יבמות לו, ב) ואף על גב דקאי שמואל הכא כריש לקיש, הא איפליגו עלה רב אחא ורבינא בריש פרק קמא (י, ב) חד אמר בכרת כריש לקיש וחד בעשה כר' יוחנן, וקיימא לן בכל התורה כולה כרבינא לקולא, ואף על גב דרב אשי קאי התם כריש לקיש, רבינא דבהדי אב אחא קיימא לן כותיה אפילו לגבי רב אשי דבתרא הוא. וכך כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל, ור"ח ז"ל כן פסק בפרקין. קמא (והר"א אב ב"ד) [והראב"ד, עפ"י רמב"ן בחי' ובספר הזכות] ז"ל פסק כרב אשי.

איבעי להו גזרו שניות וכו' וליתני האחין מותרין בכולן פי' ליתנינהו לכלהו אמה ואם אמה ואם אם אמה וליתני האחין מותרין בכולן והשתא הוי תאני כוליה איסורא וכוליה היתירא קשיי' פי' דודאי ק"ק דהכי הוה עדיף לברורי ומיהו למאי דק"ל דגזרו שניות כעריות כדאסיק לקמן דאמרי' דפשיט' ליה לתנא שגזרו שניות כעריות והא רמיזא לה במתני' דדחויי כדלקמן דדחי ליתנינהו ומ"ה לא בעיא לתריצו הכא וקתני עריות לחוד משום היתרא דאחין מ"ה רב"ה ז"ל:

מאי לאו משום דהויא ליה כלת בנו וא"ת וכיון דמשום מיתנא מיתסרן היכי איצטריך תנא למתנא משום חולץ לחוד י"ל דאע"ג דלא צריך להא אצטריך למילף מינה לעריות ושניות דעלמא דשייכי משום חולץ לחודיה כגון בן בנו או אחיו מן האם או אבי אמו:

ופרקי משום מיתנא דהויא לה כלת בנו פי' ואיסור קורבא דאית לה מני ואזיל אע"ג דהשתא לא איירי אלא משום מאי דאסירא משום חולץ:

אמימר מוקים לה בבר ברא דאבא פי' דהא דקתני ובבנו ובנו לאו אחולץ קאי אלא על אביו דקתני רישא קאי והכא קאמר ואסורה באביו ובבנו של אביו שהוא החולץ ובן בנו של אביו שהוא בן החולץ והיינו דפרכי דא"כ היינו אחיו ובן אחיו דקתני בתר הכי:

אמימר אוקים לה משום חולץ פי' משום אבי אביו וקסבר גזרו שניות כעריות וא"ת אמאי לא מתרצי' כדלעיל דמוקים לה בבר ברא דאבא י"ל דהא לא אפשר דבנו ובן בנו של אביו דבר תורה והכי קתני להו ר' חייא כ"ד שהם שניות מדברי סופרים ועוד דהא תני אחיו ובן אחיו וכ"ת דהנהו אחים מן האם כדאיתא לעיל הא ליתא דהא קארי להו דבר תורה אלמא מאחים מן האב הנאסרי' משום מיתנא דבר תורה הם וזה ברור וכיון דקי"ל כאמימר קי"ל נמי שגזרו שניות כעריות והא אסיקנא נמי בסמוך הכי:

מתני' מותר אדם בקרובת צרת חליצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו פי' כגון צרת אחות חלוצתו ופי' רש"י ז"ל אפי' כשהיתה אחות חליצתו נשואה לאיש נכרי ומת הנכרי כשם שאסור באחות חלוצתו כך אסור בצרתה והקשו עליו דהא אין צרה ערוה אסורה אלא מאח ואפי' באחות גרוש' ואחות אשה כה"ג שנשאת לנכרי מותרת וגדולה מזו גרושה עצמ' שנשאת לנכרי והיאך יאסר בצרת אחות חלוצתו בכה"ג:

הא ודאי כד ניים ושכיב רב אמרה להא אלא פי' כגון שני אחין נשואין פי' אחיות לאה ורחל מת ראובן וחלץ יהודה לאשתו ואח"כ מת שמעון הרי הוא אסור ברחל משום אחות חליצה דרבנן ואסור ג"כ בצרתה וחולצת ולא מתייבמות וכדאיתא בפ"ד אחי' דף כ"ז:

גמ' אמר רב טובי בר קיסמא (י"נ קיסנא) אמר שמואל הבא על אחות חליצה הולד ממזר פי' סבר כר"ל דאמר בפ"ק דצרה כדקיימא קיימא באיסור אשת אח ולא כר' יוחנן דאמר התם דחליצה שליחותה בכלהו עבדא ולית בהן אלא משום לא יבנה אא"ב צרה בראי קיימא משום הכא שרי באחותה פי' דלא חשיבא הא כחליצה למיסרא באחותה משום אחות חליצה ואחות אשת אח היא דשריא בכל דוכתא:

לימא תהוי תיובתא דר' יוחנן ותסברא פי' דראייה דמתני' ראייה היא וכי אחות חליצה דאוריתא היא פי' כי היכי תקשי לך למה אינו אסור באחות צרת חליצה כמו באחות חלוצה כלומר הא אין איסור זה אלא מדרבנן ובחליצ' גופא גזרו בצרתה לא גזרו:

מ"ש רישא ומ"ש סיפא הא דאזלה בהדא לבית דינא גזרה בו רבנן הא דלא אזלה בהדא לבית דינא לא גזרו בה רבנן זו גרש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל דהשתא על מתני' הוא דשיילי' לברורא מ"ש דשרי תנא בקרובת צרת חליצתו דהא תרוייהו נכריו' נינהו והיא וצרתה נשואות לנכרי ומהדרינן בקרובת חלוצתו דהיינו אחותה או אמה אזלה בהדא לבית דינא לעשות צרתה כחליצה וסבורי' העם שזו היא חלוצתו ואי שרית בקרובותי' אתו למשרי קרובות חליצ' עצמה אבל צרת חליצ' לא אזלא בהד' לבי דינא וליכא למגזר בקרובותי' ואין פי' זה נכון חדא דאי להאי חיישי' תהא אחות חלוצה אסור' לעולם ואפי' לאחר מיתת חלוצתו וכיון דסבורי' העם שהיא חלוצתו אם אתה מתיר' יתירו חלוצה עצמה וכ"ת ה"נ והא אנן תנן ובאחות' בזמן שהיא קיימ' ולזה אפשר לומר דלא עדיפא אחות חלוצה מאחו' גרוש' דשרי' לאחר מיתה. ועוד אמאי אחין מותרי' בקרובותיה ועוד דזמנין דאזלא צרת' בהדה לבי דינא דלא ידעי למאן מינייהו חלץ ובדידה שייך למיטעי דאמרי לדידה חלוץ כיון דידעי דנפלה קמיה ועוד שלפי פי' הנכון שפי' במשנתי'. אין אנו צריכי' לשאול מפני מה אסרו צרת קרוב' חלוצתו כי לא אסרוה אלא כשנשאוה לאחיו דהויא לה כצרת אחות גרושתו שהיא צרת ערוה במקום מצו'

והנכון כמו שפי' בתוס' דאסוגיי' דלעיל קיימי כיון דמדאוריית' צרה כחלוצ' דמיא למיקם בלא תעשה לחוד כשם שגזרו חכמים על קרובת חלוצה למה לא גזרו על קרובת צרת חלוצה וגרסי הכי הא דאזלא בהדה לבי דינא גזרו בה והא דלא אזלה בהדא לבי דינא לא גזרו בה כלום שלא רצו לגזו' אלא בחליצה גופה שהלכה עמו לב"ד ונעשה בה מעשה דה' דמיא לגרושה דאוריית' שנעש' בה מעש' וא"ת ולה"פ היכי שייך לישנא דרישא וסיפא דנקטיה לכולה בעיין על מה ששנינו שהיא מותר בקרובת צרת חלוצתו ומ"ש רישא וסיפא אית בה י"ל דברישא דמתני' קתני שהוא אסור בקרובת חלוצה ועלה קאמרי מ"ש רישא דאסר קרובת חלוצה ומ"ש סיפא דקתני מותר בקרובת צרת חלוצתו ונוסחאות יש דלא גרסי אלא מ"ש כלומר מ"ש צרה מחלוצ' גופא והכל הולך אל מקום א'

ולענין פסק אע"ג דשמואל כר"ל הלכה כר' יוחנן דהא דאמרי' ר"ל ור' יוחנן הלכה כר" יוחנן כללא דוקא הוא אע"ג דאיכא אמוראי דקיימי כוותיה וכן כללא דאביי כדמוכח בכמה דוכתי וכפי' רב אלפס ז"ל ולא כדברי הראב"ד ז"ל שפוסק כר"ל משום דשמואל קאי כוותיה:

תנא תנא אחיו מן האב ותנא אחיו מן האם פי' הא דקאמר ובן אחיו ר"ל אחיו מן האם וא"ת א"כ לפשוט דגזרו שניות בחלוצה דהא אשת אחי האב מן האם היינו שניה וי"ל דזהו משום מיתנא דמיירי שאותו בן אחיו דמיירי בה מתני' שהוא אח מן האם למיתנא ולחולץ אבל החולץ והמיתנא אחין מן האב ומן האם וזה בן אחיו ר"ל שהוא בן אחי האב מן האם לשניהם וא"כ לא תפשוט שניות בחלוצה דהיינו משום מיתנא:

אמימר מוקים לה בבר ברא דחולץ וקסבר כו' אבל לא קאמר בבר ברא דסבא כדלעיל וא"כ לא תפשוט דגזרו שניה בחלוצה דדוקא לעיל מצינן למימר הכי דהא קאי אהיא אסורה באביו ור"ל בן בנו של אותו אב אבל ר' חייא דהכא לא קתני אביו ועוד נלע"ד דלא מצי מוקי לה בבר ברא דסבא כדלעיל דא"כ בן בנו הוי מן התורה דהיינו לכל הפחות אשת אחי אביו ור' חייא תני ליה בן בנו עם הארבעה שמדברי סופרים:

ותסברא אחות חלוצה דאורייתא היא. פי' אלא ודאי לאו סיועא היא דלעולם מצינן למימר דצרה כחלוצה וליכא להקשות אמאי מותר כי יש טעם גדול בדבר דהא אפי' אי הוי הצרה עצמה חלוצה אחותה אינה אסורה אלא מדרבנן וא"כ לא גזור רבנן באחות הצרה דכי גזור רבנן באחות חלוצה עצמה אבל באחות צרת חלוצה לא גזור:

מתניתין החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובתי' והיא אסור בקרוביו הוא אסור באמה ואם אמה ובאם אבי' בבתה ובת בתה ובבת בנה ובאחותה בזמן שהיא קיימת והאחים מותרים והאי אסורה באביו ובאבי אביו בבנו ובבן בנו באחיו ובבן אחיו. ומותר אדם בקרובות צרות חליצתו ואסור בצרת קרובות חלוצתו, פי האו אסור בקרובתי' כאלו הוא אשתו וכל קרוביו האסורות מחמת אשה גמורה אסורות מדרבנן בחליצה: הוא אסור באמה כו' כל הנך עריות דאורייתא נינהו באשתו וגזרינהו רבנן בחליצתו.

בזמן שהיא שהיא קיימת. אאחות בלחוד קאי ולא אשאר עריות.

והיא אסורה באביו משום כלתו ואבי אביו משום כלת בנו ואע"ג דבאשתו גמורה אינה אסורה לאבי אביו אלא מד"ס דהא כלת בנו משניות דרבנן נינהו אפ"ה גזרו נמי הא בחלוצה.

ובבנו משום אב ובבן בנו משום אבי אביו שהוא נמי מן השניות ובאחיו משום אשת אחיו בבן אחיו משום אשת אחי אחיו:

ומותר אדם וכו' ולא אסרו צרה בחליצה ואסור בקרובת צרה וכו' פי' שנפלה לפניו במקום מצוה אבל שלא ב"מ שריא דהא אפי' צרת ערוה גופה שלא ב"מ שריא וה"מ שלא במקום מצוה כגון שחלץ לאה אשת ראובן ורחל אחותה נשואה לשמעון אחיו ולו אשה אחת ומת שמעון לרחל א"י ליבם שהיא אחות חלוצה וגם לא לצרתה שהיא צרת קרובות חלוצתו. אי קשיא מה צורך הקרובים למנות והלא ידועים הם מן המקרא וכמו שבקדושין לא שונה רק הוא אוסר בקרובתי' והיא אסורה בקרוביו ואינו מונה אותן גם הכא לא הו"ל למנות. תשובה אי הוה פשטינן דלא גזרו שניות בחליצה הוא מ"ה מנאן לומר לך דוקא באלו שהן מדאורייתא אסורים אבל לא על שניות אבל השתא דפשטינן בהלכתי' דגזרי שניות בחליצה, י"ל מ"ה מנאן משום סיפא דתני באביו ובאי אביו ובבנו ובבן בנו ובאחיו ובבן אחיו שהן שניות והאי דלא תנא בריש אבדידה משום דתני והאחרים מותרים דלא לישתמע מותרים לשניות אבל לעריות לא כדאמרי' בגמ':

איבעי' להו גזרו שניות בחליצה אי לא גזרו בערוה דאורייתא גזרו בה רבנן בחליצה דרבנן לא גזרו בה רבנן א"ד ל"ש ואסיק גזרו שניות בחליצה.

מתניתין אסור בקרובת חלוצתו ומותר בקרובת חלוצתו פירוש אי חליץ לצרת לאה מותר אף ברחל אי חליץ ללאה אסור בצרת רחל ופי' רש"י ז"ל אע"פ שרחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה הצרה לראובן החולץ ומפורש טעמא בגמ' הך דאזלא לב"ד גזרו בהו רבנן כלומר כשלאה חולצת מוליכה רחל אחותה עמה לב"ד וכ"ע לא ידעי הי מינייהו יבמתו ואיכא דסברי דרחל חלץ ואנסיב צרת רחל דהיינו צרת אחות חלוצתו אמרי צרת אחות חלוצתו נסיב ואינהו סברי דרחל וצרת האחין הוו. הך דלא אזלא לב"ד לא גזרו בהו רבנן כשהיבמה חולצת אין צרתה הולכת עמה דמסתפק דלמא חליץ לה הלכך כי נסיב אחות הצרה לא אמרי אחות חלוצתו נסיב כך פירש"י ז"ל ולפי דבריו מצינו חלוצה שהיא מדברי סופרים חמורה מערוה שהיא מד"ת דאילו צרת ערוה שלא במקום מצוה היא שריה וצרת אחות חלוצה שלא במקום מצוה אסורה וי"מ שלא אסרו צרת קרובת חלוצתו אלא במקום יבום כגון שלאה ורחל נשואים לראובן ושמעון ומתו שניהם וכההיא דאמר בפרק ד' אחין התחיל באחיות לא יגמור אפילו בצרות דתנן אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו התחיל בצרות יגמור אף באחיות דתנן מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ועל הפירוש הזה איכא לעיוני כיון דרחל אזלא בתרה (דינא) לב"ד וכי חליץ לאה סברי חליץ רחל אלא מעתה תפסול רחל לכהונה ותפסלה רחל לאחי החולץ אלמא תנן החולץ ליבמתו אסור הוא בקרובותיה והאחין מותרים ונפסלת רחל לאחר מיתת לאה אלמה תנן מתה מותר באחותה אלא כיון דאחות חלוצה אינה אסורה אלא מדברי סופרים לא גזרו בה רבנן כולי האי אע"פ שגזרו בצרתה:

הא דאמר נפלה לפני יבם קטן לית לה מזוני מבעל מסתברא הני מילי לאחר שלשה חדשים אבל תוך שלשה חדשים אית לה מזוני מבעל:

בפרש"י בד"ה וקתני אחיו מן האם כו' וכגון שהיה החולץ והמת אחין מן האב ומן האם ולשניהם אח מן האם שלא מן האב עכ"ל צ"ע למאי דבעי למימר השתא דקתני אחיו מן האם ומשום מיתנא א"נ לא הוה אחיו של החולץ כלל אלא דהמיתנא והאחד מן אחים מן האם ולא מן האב סגי ואמאי נקט במתני' אחיו של החולץ וכן יש להקשות לקמן גבי אבי אמו למאי דבעי למימר משום מיתנא א"נ לא היו אחים מן האם ולא היה אבי אמו של החולץ אלא של המת הוה סגי וק"ל:

בפרש"י בד"ה בבנו משום אשת אב עכ"ל היינו משום גזירת שניות דחולץ דמשום מיתנא ה"ל אשת אב מדאורייתא וכן באחיו שפרש"י משום אשת אח היינו משום גזירת שניות דחולץ דמשום מיתנא קם ליה בלאו לא יבנה מדאורייתא כמ"ש רש"י גופיה לקמן אך יש לדקדק מה שייך לגזור שניות בכל הני משום חולץ הא קם ליה בדרבה מיניה באיסורא דאורייתא משום מיתנא ויש ליישב (תנ"א) [דאם] בו ביום לא התרו בו באיסורא דאורייתא דמשום מיתנא מ"מ מכין אותו מכות מרדות משום גזירת שניות דחולץ ובהכי ניחא קצת מה שהקשה מהרש"ל לפרש"י גבי אבי אביו ע"ש ודו"ק:

תוס' ד"ה ש"מ גזרו שניות בחלוצות והא דלא תני במתני' אבי אמו וכו' משום דתנא ושייר וכו'. יש מקשין הא כתבו התוס' בסמוך לעיל מזה ד"ה וליתני אחין מותרין וכו' ולא שייך לשנויא דתנא ושייר כיון דלא תנא שום שנייה ויש לתרץ דלעיל לא אסיק עדיין דמתני' איירי בשניות כלל ואדרבה שהרי הפשטן הוה סלקא אדעתיה השתא למפשט דלא גזרו שניות בחלוצות ואבי אביו ובן בנו ע"כ צריך אתה לומר שאותו פשטן היה מפרש דלאו משום חולץ הוא אלא משום מיתנא ולכך לא הוה שייך לשנויי תנא ושייר כיון דלא תנא שום שנייה כיון דאיכא לפרש דאבי אביו ובן בנו לאו משום דחולץ אלא משום דמיתנא אבל השתא דאסיק דגזרי שניות בחלוצות ע"כ צ"ל דאבי אביו ובן בנו היו משום חולץ וא"כ תני מתני' שניות בחלוצות יש לתרץ ג"כ הא דלא תני במתני' אבי אמו ובן בתו משום דשייר ולפי זה הא דפריך לעיל ואילו אם אם אמה לא קתני וכו' ואסיק עלה קשיא לא הוי לפי המסקנא לפי מה דמסקינן ש"מ גזרו שניות בחלוצות ואבי אביו ובן בנו הוי מטעם שניות דגזרו בחלוצות וא"כ איירי תנא בשניות בחלוצות יש לשנויי ג"כ הא דלא תני אם אם אמה משום דתנא ושייר אלא דלא משמע כן קצת ויש מתרצין הקושיא שמקשין בענין זה דלעיל כונתם כן בהא דכתבו ולא שייך לשנויי תנא ושייר כיון דלא תנא שום שניה ר"ל דלא תנא כ"א אמה ואם אמה דהוו דאורייתא ודאי אם הוי תני אם אם אמה והוי עוד שניה שנית כגון אם אם אם אמה היינו יכולין לומר דשייר אבל הכא במסקנא כיון דתני במתני' אבי אביו דהוה שנייה נוכל לומר דה"ה אבי אמו דחדא מלתא היא אלא דשייר וכן כיון דתנא ובן בנו דהוה שניה ה"ה בן בתו דחד מלתא היא אלא דשייר וק"ל:

גמ' אנרה כחלוצה קיימא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ובאבי אביו כו' ואפ"ה גזרוה רבנן. נ"ב לא אבין פי' זה סוף סוף אסורה משום מיתנא כמו שמסיק. בד"ה אמימר כו' האחד בן בנו של כו' כצ"ל:

בד"ה דתני כו' דאורייתא אב כו' של אב ובנו כו' לגבי ואחיו כו' יבנה ובן אחיו כו' הד"א:

ד"ה והא דריש לקיש צ"ל והאמר ריש לקיש:

תוס' בד"ה בן בתו צ"ל ובבן בתו כו':

גמרא וליתני אם אם אמה כו' קשיא. ובסוף הסוגיא אסקינן דגזרו שניות בחלוצה. ומזה ראיה למש"כ הרא"ש בר"פ תה"ש בשם רב האי דאע"פ שנשאר בקושיא כו'. וכ"כ הרשב"ם בב"ב (נב ב) בשם ר"ח. וכ"כ הרי"ף בפרק מי שאחזו בסוגיא דע"מ שתניקי את בני. וכן הרמב"ם פסק בהא דלקמן (ס"ד נט) כר"ה א"ר דאמר ומוציא בגט בפי"ז מהל' א"ב הט"ז אע"ג דאסקי' בקושיא שם ולזה כיון הה"מ שם בהלכה הקודמת במ"ש וכן דעת רבינו כמו שיתבאר כי שם אינו מבואר בעולת עצמו להדיא ודלא כהמל"מ שם שהעלהו בצ"ע:

שם מ"ש האי ומ"ש האי. בפשוטו נראה לפי הגי' שלפנינו (לאפוקי גי' הרי"ף) דמקשה לר"י מ"ש דגזרו על קרובת חלוצתו ול"ג על קרובת צרת חלוצתו. וכן מ"ש דל"ג באחין כיון דלר"י שוים המה וכפי' התוס':

תד"ה אבל. והא נמי דתנן כו' היינו דיעבד. והא דתנן בסיפא שם חלץ לה אחיו כו' יכנוס את אשתו צ"ל כיון דכבר קדשה ל"ג ודוחק ולולי דבריהם ה"נ דהתנא רצה כאן לאשמועינן דינייהו דהכא עיקר:

הוא אסור כו'. כל הנך עריות דאורייתא נינהו באשתו וגזרינהו רבנן בחלוצתו: בזמן שהיא קיימת. אאחותה קאי ולא אשאר עריות: באביו. משום כלתו: ובאבי אביו. משום כלת בנו אע''ג דבאשתו גמורה אין אסורה לאבי אביו אלא מדברי סופרים דהא כלת בנו משניות דרבנן היא ואפילו הכי גזרוה רבנן נמי בחלוצה: בבנו. משום אשת אב: בבן בנו. משום אשת אבי אביו שהיא מן השניות: באחיו. משום אשת אח: בבן אחיו. משום אשת אחי אביו: מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. ולא אמרינן צרה כחלוצה ואסור בקרובותיה: ואסור בצרת קרובת חלוצתו. ראובן חלץ ללאה ורחל נשואה לנכרי ולה צרה ומת הנכרי אסורה הצרה לראובן וטעמא מפרש בגמרא: גמ' גזרו שניות בחלוצה או לא. כגון אם אם אמה ואם אם אביה דגבי אשתו מיתסרו עליה משום שניות כדתני רבי חייא בפרק כיצד (לעיל דף כב.) רביעי שבחמיו ושבחמותו שניה הכא מאי: בערוה דאורייתא. כלומר באשתו דאמה ואם אמה הוה ערוה דאורייתא גזרו רבנן שניות אבל בחלוצה דאפילו עריות דידה דרבנן לא גזרו שניות בהן: או דלמא לא שנא. וממתני' לא דייק דקתני היא אסורה באבי אביו משום כלת בנו דהוי שניה הא קמייתינן לה לקמן עלה דהא מילתא ומדחי ליה למימר לאו משום חולץ אלא בשביל המת שהיתה זו אשתו גמורה לפיכך אבי אביו אסור בה משום כלת בנו: ה''א האחין מותרין. לא קאי אלא אאם אם אמה דלא גזרו שניות בזיקה אבל אמה ואם אמה דהוו להו עריות דאורייתא לגבי אשה גמורה לא משתרו אחין דגזרו עריות בזיקה ואפי' לאחר חליצה נימא דאיהו שליחותייהו עבד משום הכי לא תנייה: ת''ש מבן בנו מאי לאו משום חולץ דהוי ליה אשת אבי אביו. והיא מן השניות: לא משום מיתנא. שהיתה זו אשתו גמורה ואסורה על בן בנו של חולץ דהויא לה אשת אחי אבי אביו וקס''ד דהא נמי משניות היא: והא אמימר מכשר כו'. בפרק כיצד (לעיל דף כא:): אמימר מוקי לה. להאי בן בנו דמתני' אסבא אביהן של מת וחולץ דתנא ברישא דקתני היא אסורה באביו והדר תני ובבנו של אביו שהוא אחי המת והחולץ וקמה עליה בלא יבמה משחלץ לה האחד ולבן בנו של אביהם דהויא ליה אשת אחי אביו: וקתני אחין מן האם. שהיה זה אחיו מן האם או בן אחיו מן האם ולאו משום חולץ דא''כ הויא לה שניות בחלוצה דהא ליתא אלא אשת אחי האב מן האם והא בשניות תנינן לה אלא משום מיתנא דהוי שניה משום ערוה דאורייתא דאשתו מעלייתא הוה וכגון שהיו היבם והחולץ אחין מן האב ומן האם ולשניהם אח מן האם שלא מן האב: דתני רבי חייא. בחלוצה: ארבע מדברי תורה. כלומר דלגבי אשתו הויין דאורייתא: אב. של חולץ אסור בה מן התורה מפני המת דהויא ליה כלתו של אב: ובנו. של חולץ שהיה המת אחי אביו וערוה היא לגביה: ואחיו. של חולץ דהוה נמי אחי המת וקם ליה בלא יבנה: ובן אחיו. של חולץ שהיה המת אחי אביו: אבי אביו. משום כלת בנו: ואבי אמו. משום כלת בתו: ובן בנו. קס''ד משום חולץ דהויא ליה אשת אבי אביו: ובן בתו. דהויא ליה אשת אבי אמו וכל הנך שניות נינהו: הכי גרסינן ת''ש ובאבי אמו מאי לאו משום חולץ דהויא ליה כלת בתו לא משום מיתנא דהויא ליה כלת בתו וכגון שהיו אחין אף מן האם: אמימר מוקי לה. ודאי כדקאמרת משום חולץ וקסבר גזרו שניות בחלוצה אבל מאן דאסר באשת אחי אבי האב מצי לאוקמי משום מיתנא ותיבעי לך אי גזרו שניות בחלוצה או לא: באיסורה קיימא. חלוצה היא דקיימא בלא יבנה ותו לא אבל צרתה קיימא עליה באיסור אשת אח בכרת והולד ממזר: אי אמרת בשלמא צרה אבראי קיימא. באיסורא קמא ולא אמרינן חלוצה שליחותא דידה עבדא: משום הכי שרי באחותה. דלאו אחות חלוצה היא ולגבי דידה נמי כיון דחלוצה לאו שליחות דידה עבדא לא משויא ליה בלא יבנה אלא באיסורא קמא קיימא: אלא אי אמרת צרה כחלוצה דמיא. דחלוצה שליחותא דידה עבדא ומשוי לה בלא יבנה א''כ הויא לה צרה כחלוצה ואמאי שרי באחותה: דר' יוחנן. בפרק קמא (לעיל י:): ולא על צרתה כרת. החולץ ליבמתו וחזר ובא הוא או אחד מן האחין על צרתה: ותסברא. דהא ראיה דרב יוסף דאייתי ממתניתין ראיה היא וכי חלוצה גופא דאורייתא (דרבנן היא) דכי אמרינן צרה כחלוצה יאסר באחות הצרה: והאמר ר''ל. לקמן אמתניתין דלקמן: כאן שנה רבי. במשנה זו למדנו רבי אחות גרושה מדברי תורה וכו' ולקמן מפרש לה וכיון דאחות חלוצה גופה דרבנן בחלוצה גזור באחותה בצרה לא גזור: מאי שנא. רישא קרובת צרת חלוצה דשריא ומאי שנא סיפא צרת קרובת חלוצתו ששתיהן נכריות היא וצרתה נשואות לנכרי וקתני אסור:

אבל אמה ואם אמה לא. והא דתנן בפרק ב' (לעיל כג:) אחד חולץ ואחד מייבם אלמא שרי באחותה שאני התם משום דאימור דידיה איתרמי ליה והא נמי דתנן לקמן בפרקין (דף מא.) החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה היינו דיעבד: וליתני אחין מותרין בכולן קשיא. הא דלא קאמר אלא שמע מינה דלא גזרו שניות בחלוצה היינו משום דלקמן מסיק דגזרו ולא שייך לשנויי תנא ושייר כיון דלא תנא שום שניה אלא הני דאורייתא לחוד: אמימר מוקי לה כו'. כל סוגיא דשמעתין דלא כאמימר כדפרשתי לעיל (דף כא: ד''ה אמימר): בבן בתו לאו משום חולץ. לא בעי לאוקמי בבן בתו דסבא דומיא דבן בנו דלא מיירי בבן בנו דסבא דא''כ הויא ליה אשת אחי אביו דאורייתא: שמע מינה גזרו שניות בחלוצה. והא דלא תני במתניתין אבי אמו ובן בתו משום דתנא ושייר ומיהו רבי חייא דקתני מנינא קשה דלא תנא בן אחותו ובן אחיו מן האם ויש לומר דלא תנא אלא ארבע כנגד ארבע של דברי תורה: