הלכתא אהלכתא [הלכה על הלכה].

אמר אביי: מנא אמינא לה [מניין אומר אני אותה], את ההלכה, שכל ספיקא [ספק] של פסול נישואין לר' אליעזר בן יעקב כפסול ודאי משוי ליה [עושה הוא אותו] —

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: הרי שבא אדם על נשים הרבה ואין יודע על איזהו מהן בא, וכן היא, שבאו עליה אנשים הרבה ואינה יודעת מאיזה מהן קבלה את הזרע שממנו הרתה — הרי לאחר זמן, כשגדלים ילדים אלה, נמצא שעלול אב להיות נושא את בתו שהרי יתכן שאשה זו שנשא היא בתו, וכן אח נושא את אחותו, ונתמלא כל העולם כולו על ידי כך ממזרין. ועל זה נאמר: "ומלאה הארץ זמה" (ויקרא יט, כט). משמע שאף שאין כאן אלא ספק, מכל מקום רואה בהם ר' אליעזר בן יעקב ממזרים.

ורבא אמר לך [יכול לומר לך]: הכי קאמר [כך אמר הפסוק], כך יש לפרש את המלה "זימה": זו מה היא. כלומר, אין אתה יודע מי הם ילדים אלה, אם כשרים הם או פסולים, ולא התכוון לומר שהם ממזרים ודאי.

באותה ברייתא עצמה נאמר: יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב, שלא רק בזנות נאמר הדבר, אלא אף בנישואין, כשידוע מי האב: לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת, שמא יזדמן ויזדווגו הילדים זה לזה בלי לדעת שהם בני אב אחד, ונמצא אח נושא את אחותו.

ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והא [והרי] רב כי איקלע [כאשר היה מזדמן] לעיר דרדשיר לבדו, והיה שוהה שם זמן מסויים, היה מכריז ואמר: מאן הויא ליומא [מי, איזו אשה, רוצה להיות אשתי ליום] לזמן הקצר שאתעכב כאן. וכן רב נחמן כי איקלע [כאשר היה מזדמן] לעיר שכנציב, היה מכריז ואמר: מאן הויא ליומא [מי רוצה להיות אשתי ליום], משמע שחכמים אלה היו נושאים נשים בכמה מקומות רחוקים!

ומשיבים: שאני רבנן דפקיע שמייהו [שונים חכמים שידוע שמם], ולכן גם אם יוולד להם ילד במדינה אחרת ייחסו אותו על שם אביו המפורסם, ובודאי יידעו ילדיו מיהו אביהם.

על מנהג זה שנהגו אותם חכמים שואלים: והאמר [והרי אמר] רבא: אשה שתבעוה לינשא ונתפייסה (הסכימה) להינשא — צריכה לישב שבעה נקיים, שמא ראתה דם נדה ולא שמה לב לכך, ואם כן, כיצד יכלו לשאת אשה לאותו יום? הרי ספק נדה היא!

ומשיבים: רבנן שלוחייהו הוו משדרי ומודעי להו [חכמים אלה היו שולחים שליחים קודם לבואם ומודיעים להן], כך שהאשה שהסכימה להינשא ידעה על הדבר זמן מסויים קודם לכן, וספרה לה שבעה נקיים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לרבנן [לחכמים אלה] לא היתה כוונה לבוא על נשים אלה, אלא יחודי בעלמא [ייחוד בלבד] הוא דמייחדי להו [שהיו מייחדים אותן] כדי שתהיה להם הרגשה שאשה מצויה להם, שאמר מר [החכם]: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. שמי שאין לו פת בסלו מרגיש יותר שהוא רעב, ולכן דאגו שלא יביאו עצמם למצב של תחושת מחסור.

תנא [שנה] החכם בברייתא: ר' אליעזר בן יעקב אומר: לא ישא אדם אשתו ובזמן שהוא נושא אותה דעתו לגרשה, משום שנאמר: "אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך" (משלי ג, כט).

א במשנתנו דובר על הילד הראשון שנולד ליבמה שיש בו ספק אם הוא בנו של האח שמת, או בנו של היבם החי. ספק זה עשוי להביא גם לבעיות בדיני ממונות. כיצד? ספק (זה שספק עליו בנו של מי הוא) ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא [האח המת],

ספק אמר: אנא בר מיתנא [אני בן המת] הוא, ונכסי דידי הוא [והנכסים שלי הם], משום שאני בנו היחיד. ויבם אמר: את בראי דידי את, ולית לך ולא מידי בנכסי [אתה בני שלי אתה, ואין לך ולא כלום בנכסים], שהרי האח הכונס את היבמה יורש את נכסי האח שמת — הוי [הריהו] ממון המוטל בספק, שאין לנו דרך להכריע מי מהם צודק, וכמו בכל ממון המוטל בספק הדין הוא שחולקין.

ומקרה נוסף: ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא [האח המת]. ספק אמר: ההוא גברא [אותו אדם], כלומר, אני, בר מיתנא [בן של המת] הוא ונכסי דידי הוא [והנכסים כולם שלי הם] ובני היבם אמרי [אומרים]: את [אתה] — בנו של אבינו, היבם, אתה, וממילא אחינו את [אתה] ומנתא הוא דאית לך בהדן [ורק חלק יש לך אתנו] כשאר האחים.

סבור רבנן קמיה [חשבו חכמים שהיו לפני] רב משרשיא למימר [לומר]: דבר זה מתניתין [משנתנו] היא, דתנן [ששנינו] לגבי ילד שנולד לאדם שנשא אשה תוך שלושה חדשים לפרידתה מבעלה ונולד בן זה ולא ברור אם הוא בן הבעל הראשון או השני, שכאשר יש דיני ירושה בינו ובין בני הבעלים של אמו הוודאיים, הוא אינו יורש אותם — שהרי לספק יש רק טענת ספק לגבי כל אחת מהירושות האלה, ושאר האחים, כל אחד לגבי ירושת אביו, הוא ודאי. ואם מת — הם יורשין אותו וחולקים ביניהם את נכסיו.

והכא איפכא [וכאן, בענין טענות נכסי האח המת, הרי זה להיפך], הוא ודאי והם ספק, שהרי התם אמרי ליה [שם אומרים הם לו] אייתי [הבא] ראיה שאחינו אתה ושקול [וקח] את חלקך, והרי אין לו ראיה שהוא אחיהם, ואילו

הכא אמר להו: אייתו [הביאו] ראיה ושקולו [וקחו], שהרי לי יש בודאי חלק בירושת המת, בין משום שהוא אבי ובין משום שהוא דודי, ולכם יש רק טענות ספק.

אמר להו [להם] רב משרשיא: מי דמי [האם דומה]? התם, אינהו [שם, הם] באים בטענת ודאי ואיהו [והוא] בא בטענת ספק, ואילו הכא, אידי ואידי [כאן, זה וזה] ספק הוא, שמכל מקום אינו יכול לטעון בודאות שהוא בן המת.

אלא, אי דמיא למתניתין [אם דומה הדבר למשנתנו] — להא דמיא [לזה הוא דומה]: לספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם גופיה [עצמו], דהתם אמרי ליה [ששם אומרים הם, הבנים לו]: אייתי [הבא] ראיה דאחונא את [שאחינו אתה] ושקול [וקח] שהם ודאי בירושת אביהם והוא ספק.

ומקרה נוסף: ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם, לבתר דפלג [לאחר שחלק] היבם בנכסי מיתנא [המת] ונטל מחצית רכוש האח המת ואת השאר נטל הספק,

בני יבם אמרי [אומרים]: אייתי [הבא] ראיה דאחונא את [שאחינו אתה] ושקול [וקח] חלק כמותנו בכל הרכוש שהותיר אבינו, ואם אינך מביא ראיה — אינך נוטל כלום. אמר להו [אומר להם] הספק: מה נפשייכו [רצונכם], הלא בכל מקרה יש לי טענה, כי אי אחוכון אנא [אם אחיכם אני] — הבו לי מנתא בהדייכו [תנו לי חלק אתכם] בכל הנכסים של אביכם, ואי בר מיתנא אנא [ואם בן המת אני] — הבו לי פלגא דפלג אבוכון בהדאי [תנו לי לפחות את החצי, את אותו חלק שחלק אביכם אתי] ונטל מנכסי אבי המת, שהרי לטענתכם אני בן האח שמת ואני הוא שהייתי צריך לירש את כל רכושו.

ר' אבא אמר רב: קם דינא [עומד הדין], כלומר, כיון שכבר נעשה דין והספק התחלק עם היבם — אין הוא יכול עכשיו לבא ולערער מצד אחר על החלוקה. ולכן, כל עוד שאינו יכול להביא ראיה שהוא בן המת או בן החי, איננו נוטל דבר. ר' ירמיה אמר: הדר דינא [חוזר הדין], כלומר, בעל כורחם חייבים הם לתת לו — או חלק בנכסי היבם, או את כל נכסי המת.

ומציעים: לימא [האם לומר] כי בפלוגתא [במחלוקת] של אדמון ורבנן קמיפלגי [חלוקים הם כאן], ומה היא מחלוקת זו, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שהלך למדינת הים והשאיר שדה שהדרך אליו עוברת אצל שדות סמוכים של אחרים ובמשך הזמן, כיון שלא היו משתמשים בשדה, אבדה לו הדרך אל שדהו — אדמון אמר: ילך בקצרה, כלומר, יבחר כמעבר לשדהו, ובין השדות הסמוכים, את הדרך הקצרה ביותר ובמי שפגע — פגע. וחכמים אומרים: יקח (יקנה) לו דרך אפילו במאה מנה, או בכל אחר סכום שישיתו עליו, או יפרח באויר. כלומר, אין הוא יכול לכפות על אחד מהם שיתן לו דרך בתוך שדהו, שכן אין לו הוכחה שבמקום זה עברה פעם הדרך שלו.

והוינן בה [והיינו עסוקים בשאלה זו]: לרבנן [לדעת חכמים] הלא שפיר קאמר [יפה אמר] אדמון, שהרי ודאי היתה לו דרך באותו מקום, וכיצד אפשר לדחות אותו ממנה לגמרי? ואמר רב יהודה אמר רב: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם מארבע רוחות. ולכן, כאשר הוא בא לאדם אחד ואומר "תן לי דרך" עונה לו הלה: הבא לי הוכחה שהדרך שלך עברה בתוך השדה שלי, שמא היתה אצל איש אחר. וכיון שכל אחד יכול לדחות אותו בכך — אין לו מקום שהוא יכול לעבור דרכו.

ושואלים: אי הכי מאי טעמא [אם כך, מה הטעם] של אדמון, ומדוע יבחר לו דרך כלל? הלא בעל אותו השדה יכול לדחות אותו לאחרים! ואמר רבא: במקרה שהיו שם ארבעה אנשים שונים דאתו [שבאו] מכח ארבעה שהיו מתחילה ארבעת השדות של בעלים שונים, או אם היו כאן ארבעה אנשים דאתו [שבאו] מכח חד [של אדם אחד], שכולם קנו את השדות הסמוכים מאדם אחד — כולי עלמא לא פליגי דמצו מדחי ליה [הכל אינם חלוקים בכך שהם יכולים לדחות אותו] וכל אחד יכול לומר לו: לא אצלי היא דרכך ולך לחברי.

כי פליגי [כאשר נחלקו], הרי זה בחד דאתי [באדם אחד שבא] מכח ארבעה, שעכשיו שייכים השדות לאדם אחד, אלא שהוא קנה אותם מארבעה אנשים שונים. שאדמון סבר: מצי אמר ליה [יכול בעל השדה שבאמצע לומר לו] לבעל השדות הסמוכים: מכל מקום ובכל אופן דרכי גבך הוא [אצלך היא], שהרי ודאי עברה הדרך באחד משדותיך. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] דאמר ליה [שאומר הוא לו] בעל השדות: אי שתקת [אם אתה שותק] ומנסה לעשות אתי פשרה — שתקת [שתוק] ומוטב לך, ואי [ואם] לא — מהדרנא שטרא למרייהו [אחזיר את השטרות לבעליהם], כלומר, הרי יכול אני להחזיר את השדות לבעליהם הראשונים ולא מצית [תוכל] לאשתעויי דינא בהדייהו [לדבר בדין אתם] שהרי הם יוכלו לדחות אותך מאיש לאיש, ומוטב שתתפשר, ועל כרחך צריך אתה לעשות אתי פשרה.

ואם כן לימא [האם לומר] כי ר' אבא שאמר בענין ירושת נכסי היבם שלאחר שפסקו לספק והיבם שיחלקו בנכסי המת שוב אי אפשר להחזיר את הדין — כרבנן [כדעת חכמים] הוא סבור, וכיון שמתחילה (כשהיו ארבעה) לא יכול לכפותם לתת לו דרך קצרה — איבד זכותו בדרך.

ואילו ר' ירמיה שאמר שכיון שבודאי יש לו חלק בירושה על ידי שיחזירו את הדין, יש מקום לעמוד בדין ויקבל את חלקו — כאדמון הוא סבור, שהרי במצב הדברים כעת הכל נמצא ברשות בעל שדה אחד וחוזר הדין.

ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' אבא: אנא דאמרי [אני שאומר אני את דברי], יכול להיות שאפילו כשיטת אדמון נכונים הם, כי אין הדברים דומים: שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] אדמון התם [שם] שהוא יכול לקחת דרך כלשהי, אלא משום דאמר ליה [שאומר לו] בעל השדה שבאמצע לבעלי השדות הסמוכים: ממה נפשך [רצונך, בכל אופן]