יבמות לז ע"ב

דף לז - ב

כי היכי דלא תקשי  הלכתא כרבי אלעזר, אהלכתא כרבי אליעזר בן יעקב.

אמר אביי: מנא אמינא לה, מהיכן יש לי ראיה, דכל ספיקא של ממזרות לרבי אליעזר בן יעקב - כודאי ממזר משוי ליה?

דתניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: הרי שבא אדם על נשים הרבה, ואין יודע על איזהו מהן בא.

וכן היא, שבאו עליה אנשים הרבה, ואינה יודעת מאיזה מהן קבלה, התעברה -

הרי נמצא אב נושא את בתו, ואח נושא את אחותו. ונתמלא כל העולם כולו ממזרין!

ועל זה נאמר: [ויקרא יט] "ומלאה הארץ זמה".

ומשמע, שגם ספק ממזרים נקראים ממזרים.

ורבא, אמר לך:

הכי קאמר רבי אליעזר בן יעקב: על זה נאמר "זו - מה היא!?", שהוא לשון ספק, שהם ספק ממזרים.

וממשיכה הברייתא: יתר על כן, אפילו על דבר מפורסם, שנעשה על ידי נישואין, אמר רבי אליעזר בן יעקב, גזר שלא לעשותו, כיון שהוא יכול להביא מכשול וממזרים:

לא ישא אדם אשה במדינה זו, וילך וישא אשה במדינה אחרת - שמא יזדווגו זה לזה, ונמצא אח נושא את אחותו.

והוינן בה: איני! והא רב, כי איקלע כשהיה מזדמן למקום הנקרא דרדשיר, היה מכריז ואמר: מאן הויא ליומא? מי מוכנה להיות אשתי לימים אחדים שאני נמצא כאן?

וכן רב נחמן, כי איקלע לשכנציב, מכריז ואמר: מאן הויא ליומא?

והרי יש לחוש שמא ישא אח את אחותו!?

ומשנינן: שאני רבנן, דפקיע שמפורסם שמייהו, והילדים הנולדים מהם מיוחסים אחריהם, ולא יבואו לשאת אח את אחותו.

ותמהה הגמרא: איך הכריזו רב ורב נחמן על נישואין מיד, והרי צריך להמתין שבעה ימים נקיים לכלה שהציעו לה להנשא:

והאמר רבא: תבעוה לאשה שהתקדשה, לינשא לבעלה, ונתפייסה, הסכימה לכך - צריכה לישב שבעה נקיים, שמא ראתה דם מחמת חימוד כשתבעוה להינשא!

ומשנינן: רבנן [רב ורב נחמן], שלוחייהו הוו משדרי היו שולחים לאותם מקומות מבעוד מועד, לפחות שבוע קודם לכן, ומודעי להו שהם עתידים לבוא.

ואיבעית אימא: לרבנן - יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו נשים לנישואין, אך לא היו נושאים אותן מיד.

ועשו זאת, משום דאמר מר: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו פת בסלו.

[וכבו התוס', כיון שאם היה רוצה היה בא עליה די לו בכך. ואין כאן דם חימוד כיון שלא היתה בטוחה שיבוא עליה].

תנא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא ישא אדם אשתו ודעתו לגרשה, משום שנאמר: [משלי ג] "אל תחרש על רעך רעה, והוא יושב לבטח אתך".

ועתה דנה הגמרא בדיני הירושה של הבן שהוא ספק בנו של הראשון, ספק של השני.

א. הבן שהוא ספק אם הוא בנו של האח המת או בנו של האח המייבם, והיבם, שבאו לחלוק בנכסי מיתנא, האח המת.

ספק אמר: אנא - בר מיתנא הוא [בנו של המת אני]. ונכסי המת - דידי הוא, שלי הם.

לפי שאני בנו, ואני הוא היורש היחידי. ואילו אתה אינך יבם, ולא תפס יבומך שיבמת את אמי, לפי שאבי השאיר אחריו זרע, אותי.

ויבם אמר: את בראי דידי את, אתה הוא בני, ולית לך ולא מידי, אין לך כלום בנכסי אחי המת, שלא השאיר אחריו בנים.

ואני הוא יורשו, לפי שיבמתי את אשתו, אמך.

ולכן, הוי נכסי המת, ממון המוטל בספק.

וממון המוטל בספק - חולקין!

לפי שאין אחד מהם מוחזק בנכסים, זה יותר מזה, שהרי אין כאן אף אחד שהוא יורש ודאי.

ולכן, אין כאן מי שבא להוציא ממון מיד מי שמוחזק בו בתורת יורש ודאי, עד שנוכל לומר על מי שטוען לירושה - "המוציא מחבירו עליו הראיה".

ב. ספק ובני יבם [שמת היבם, אביהם], שבאו לחלוק בנכסי מיתנא, האח המת.

ספק אמר על עצמו: ההוא גברא [דהיינו, אני] - בר מיתנא הוא. בנו של המת אני, ונכסי דידי הוא. שאני בנו, ויורשו היחידי, ואלו נכסים שלי.

בני יבם אמרי: את, אחינו את, ואבינו הוא היורש.

ומנתא, חלקך כמו שמתחלק בין כל האחים, הוא דאית לך בהדן, זה מה שיש לך בינינו.

וכאן הספק מוחזק יותר מבני היבם בנכסים.

שהרי לו יש ודאי זכות יורש בהם. כי מגיע לו [לפחות חלק] בירושה, ממה נפשך: בין הוא בנו של הראשון ובין הוא בנו של השני, הוא נחשב ליורש בנכסים. ואילו בני היבם הם ספק יורשים.

ואם כן, יכול הוא לומר לבני יבם, כיון שאני ודאי מוחזק בנכסים, היות ואני ודאי יורש, ואתם ספק יורשים, הביאו אתם ראיה שאתם יורשים, כי המוציא מחבירו, עליו הראיה.

ולכן, סבור רבנן קמיה דרב משרשיא, למימר: דין זה - מתניתין היא!

דתנן לקמן [ק א, ב]: אשה שלא שהתה אחר מיתת בעלה שלשה חדשים, ונשאת לאדם אחר, ונולד לה בן, ואינו ידוע אם הוא בנו של הראשון או בנו של השני, והיו לה עוד בנים, בין מהבעל הראשון ובין מן הבעל השני -

הוא, הספק, אינו יורש אותם.

לא את אחיו המסופקים מהבעל הראשון, ולא את אחיו המסופקים מהבעל השני, לפי שהם דוחים אותו מבית לבית.

האחים מהבעל הראשון טוענים שהוא אינו אחיהם מהאב, אלא הוא בנה מהבעל השני, ואינו זכאי בירושת אביהם.

והאחים מהבעל השני טוענים שהוא אינו אחיהם מהאב, אלא הוא נולד מהבעל הראשון, ואין לו חלק בנכסי השני.

וכיון שהם ודאי יורשים והוא ספק יורש, יכולים הם לומר לו, אנחנו מוחזקים בנכסים ודאי כיורשים, ואתה ספק יורש, הבא להוציא מידנו. והמוציא מחבירו עליו הראיה.

והם יורשין אותו, כי לאחר מיתתו אין מי שיירש אותו אלא הם, ומספק מתחלקים בנכסיו כל האחים מהבעל הראשון ומהבעל השני.

והכא, בספק ובני יבם שבאו לרשת את נכסי האח המת, לפי אותו עיקרון, שספק יורש צריך להביא ראיה כדי להוציא מודאי יורש, צריך לומר איפכא:

כמו שהתם, אמרי ליה בני הראשון ובני השני, שהם יורשים ודאי, אל הספק: אייתי ראיה שאתה יורש בחלק אבינו, ושקול חלק בנכסיו.

כן הכא, אמר להו הספק, שהוא ודאי יורש, לבני היבם שהם ספק יורשים: אייתו ראיה שגם אתם יורשים, ושקולו בנכסי המת.

לפי שהספק הוא המוחזק בנכסים, שהרי הוא יורש ודאי, ממה נפשך, ובני היבם צריכים להביא ראיה, כי הם המוציאים ממנו.

אמר להו רב משרשיא: מי דמי שני המקרים?

התם, אינהו ודאי יורשים את אביהם, שהם יודעים מי הוא אביהם, ומכוחו הם באים לרשת, ולכן הם נחשבים כמוחזקים בממון יותר ממנו, ואילו איהו ספק יורש, שאינו יודע בן מי הוא, ולכן אינו יכול להוציא מהם אלא אם כן יביא ראיה לדבריו.

אבל הכא, אידי ואידי, בין הספק ובין בני היבם, ספק יורשים הם!

שהרי הספק אינו יודע מכח מי הוא יורש, ואינו יכול לטעון טענת ודאי, שהוא יורש ודאי בכל הנכסים.

אלא שהוא בא בתביעת ממה נפשך, שבין אם הוא בנו של המת, ובין הוא בנו של היבם, מגיע לו לפחות חלק בירושה.

ואת החלק המגיע לו ממה נפשך, הוא אכן מקבל. שהרי הם מודים לו שמגיע לו חלק בנכסי המת, כאחד האחים. ובנותר הם מתחלקים, חצי לו וחצי להם [רש"י].

אלא, אי דמיא המקרה של ספק ובני יבם למתניתין שם, להא דמיא: לספק ובני יבם, שבאו לחלוק בנכסי יבם גופיה.

דהתם אמרי ליה בני היבם לספק: אייתי ראיה דאחונא את, הבא ראיה שאחינו אתה, ושקול.

ג. ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם, לבתר דפלג יבם בנכסי מיתנא, לאחר שכבר התחלק הספק עם היבם בנכסי האח המת, מדין ממון המוטל בספק חולקין. ועתה מת היבם, ונופלים נכסיו לפני יורשיו.

בני יבם אמרי לספק: אין לך בנכסי אבינו כלום, כי אייתי ראיה דאחונא את שאחינו אתה, ושקול.

אמר להו ספק: מה נפשייכו?

אי אחוכון אחיכם אנא - הבו לי מנתא בהדייכו. הבו לי חלק ביניכם כאחד האחים.

ואם תטענו שכבר נטלתי מתוך הרכוש של הירושה שלכם את מחצית חלק האח המת, והרי אם אני אחיכם צריך חלק זה להתחלק בינינו בשוה, אכן מוכן אני להחזיר אותו, ולצרפו לרכוש כולו של היבם, שיתחלק בינינו.

וכדאי לו לטעון טענה שכזו, בכגון שהיו נכסי היבם מרובים ונכסי האח המת מועטין, ונמצא שחלקו בחלוקת כל נכסי היבם כאח שוה בין כל האחים, יהיה יותר גדול מחצי הנכסים של האח המת.

ואי בר מיתנא אנא - הבו לי פלגא דפלג אבוכון בהדאי!

ואם כטענתכם שאיני אחיכם, הרי בן המת אני, ואם כן, יש בידכם מחצית הנכסים של אבי המת, שזכה בה אביכם רק מכח טענתו שאני בנו, ואני אחיכם. אך לטענתכם שאני בן המת, מגיעים לי עתה כל נכסיו של המת הנמצאים בידכם.

רבי אבא אמר רב: קם דינא! ^[1] זכייתו של היבם במחצית נכסי המת, היא זכיה מוחלטת, לפי שקם ועומד הדין שנפסק שיש ליבם מחצית מנכסי המת, ואי אפשר עוד לערער עליו.

ולכן, אין הספק יכול לחזור ולתבוע אותם מיורשי היבם על ידי טענת "ממה נפשך".

וכיון שאינו מוכיח שהוא בן היבם, אין לו בנכסיו כלום.

רבי ירמיה אמר: הדר דינא.

חוזר הדין, ויכול הספק לתבוע את נכסי המת, מיורשי היבם, באמצעות טענת ממה נפשך:

אם בנו של המת אני, החזירו לי את מחצית נכסי המת שנטל אביכם.

ואם אחיכם אני, תנו לי בנכסי אביכם, כאחד מכם.

והוינן בה: לימא, האם יש לנו לומר, שרבי אבא אמר רב, ורבי ירמיה, שנחלקו אם קם דינא או הדר דינא - בפלוגתא דאדמון ורבנן קמיפלגי!?

דתנן במסכת כתובות [קט ב]:

מי שהלך למדינת הים, והיתה שדהו מוקפת בשדות של אנשים אחרים, והיתה לו דרך המובילה אל שדהו, בין השדות של האנשים האחרים, ואבדה לו דרך שדהו, שאינו מכירה היכן היא.

אדמון אמר: ילך בקצרה!

חייבים שכניו להעמיד לו דרך קצרה, וכפי שיתבאר להלן.

וחכמים אומרים: אינו יכול לתבוע לו את הדרך.

אלא, יקח יקנה לו משכניו דרך במאה מנה, או "יפרח באויר".

והניחה עתה הגמרא, שהשדות מסביב היו שייכות לשכן אחד.

והוינן בה לרבנן: הרי שפיר קאמר אדמון, שהרי ודאי מגיעה לו דרך קצרה בתוך שדה שכנו!

ואמר רב יהודה אמר רב: הכא במאי עסקינן - כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם מארבע רוחות, וכל אחד טוען שהדרך אינה בשדהו, ומכל אחד הוא בגדר "מוציא" מספק, ועליו הראיה.

ותמהינן: אי הכי, שדהו מוקפת על ידי ארבעה שכנים, מאי טעמא דאדמון? מהיכן יש לו זכות ליטול לו דרך!?

ואמר רבא: אם היה המדובר בארבעה שכנים, שרכשו את שדותיהם, דאתו, שהם באים מכח ארבעה מוכרים, שהיו בעבר שכניו, ומכרו להם את שדותיהם.

וכן אם היה המדובר אפילו בארבעה שכנים דאתו מכח חד, שקנו את שדותיהם מאדם אחד -

כולי עלמא לא פליגי דמצו מדחי ליה, שכל אחד דוחהו ואומר לו הבא ראיה שהדרך שלך מצויה בתוך שדי.

כי פליגי אדמון וחכמים, בחד דאתי מכח ארבעה. בשכן אחד שרכש את השדות מארבע רוחותיו של שדהו, האם יש זכות למאבד את דרכו לדרוש ממנו את שדהו מכח "מה נפשך":

אדמון סבר, מצי אמר ליה: נכון שאתה בא מכח ארבעה מוכרים, שמהם לא יכלתי לתבוע את הדרך שלי, לפי שכל אחד היה דוחה אותי אל האחר, אבל עתה, שרכשת אתה את כל השדות, תובע אני אותך, שהרי מכל מקום, דרכי - גבך הוא! אצלך, בתוך שדותיך, היא מצויה.

ורבנן סברי, דאמר ליה הקונה: אי שתקת, שתקת, ואמכור לך דרך במחיר השוק, ולא אתבע ממך דמים יקרים עבורה.

ואי לא שתקת - מהדרנא שטרא למרייהו, אחזיר את שטר המכירה לארבעת הבעלים הקודמים, ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו, ולא תוכל לעמוד בדין עמהם לתובעם את הדרך, לפי שכל אחד ידחה אותך, ממנו אל האחר, ואז תאלץ לקנות לך דרך בדמים יקרים.

לימא, האם נאמר שרבי אבא האומר "קם דינא", דאמר כרבנן, שסברתם היא שלא מגיעה לו דרך, היות וכבר "קם דינא", שהרי לא היתה לו זכות לתבוע דרך כשהיו סביבו ארבעה שכנים, ואז הוא הפסיד את דרכו. ולכן, כשהתחדש מצב, שבא קונה אחד וקנה את כל השדות שמסביבו, לא חוזר הדין שהוא יוכל לתבוע עתה את דרכו, היות שכבר איבד את הזכות בה.

ואילו רבי ירמיה, דאמר "הדר דינא", סבר כאדמון, שסברתו היא, שלא איבד הלה את זכותו בכך שלא היה יכול להביא ראיה, אלא זכותו עדיין קיימת, ויכול לממש אותה כאשר מתחדש מצב, שקונה אחד רוכש את כל השדות מסביב.

ודוחה הגמרא, שאין מחלוקתם של רבי אבא ורבי ירמיה תלויה במחלוקתם של אדמון וחכמים.

כי אמר לך רבי אבא: אנא - דאמרי קם דינא, יכול אני לסבור אפילו כאדמון.

היות שעד כאן לא קאמר אדמון התם, שיש לבעל הדרך לדרוש את דרכו מזה שקנה את כל השדות שמסביב לשדהו -

אלא משום דאמר ליה, שטוען בעל הדרך כלפי רוכש הקרקעות שמסביבו בטענת "ברי":

ממה נפשך:

יחודי בעלמא הוא דמיחדי להו. פי' ומודעי להו דלא בעי אלא ליחודי וכיון דידען הכי לא מחמדן דאי מחמדן אסור הוא ליחד כדתניא בפרק קמא דכתובות (דף ד') וכן מי שפרסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ויש לפרש לעולם שלוחי משדרי ומודעי להו מעיקרא ומיהו לא סמכי אבקיאות דשמייהו אלא יחודי בעלמא מיחדי להו.

ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם וספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא. בכולהו הוי מאן דחזי לירש ודאי ואידך ספק והוקשה לקצת חכמי הצרפתים הא דתנן (בב"ב דף קנ"ח) נפל הבית עליו ועל אמו יחלוקו ועוד דאיכא מאן דאמר התם בחזקת יורשי הבן שהם אחין מן האב ולא בחזקת יורשי האם שהם שאר בנים שלה ואדרבה הוי ליה שאר בנים ודאי וראויין לירש מחצה ואלו אחין מן האב ספיקות בירושה זו לגמרי ואין ספק מוציא מידי ודאי ותירץ הרב ר' שמואל רומרוג'י ז"ל מאן יורשי האם אחין שלה וזה דוחק גדול שמשנתנו סתם שנו אותה.
אבל הטעם ברור לפי שהבן המת ודאי כשאר אחיו בנכסי אמו ואי אפשר לו לירש אותם שלא יורישם לאחין אלו מן האב שהן ודאין עמו הילכך רואין כאלו הוא חי ודן עמהן וזהו טעם כל הדיעות שנאמרו שם לכשתדקדק בהם ואין בשמועה זו ספק שלא ידע מורישו.
עוד אני מתמיה במה שאמרו (דף ל"ח) סבא וספק בנכסי יבם חולקין שהאב ודאי בירושה שלא במקום בן ואעפ"כ הספק הזה מספק עליו ירושת ודאי מאחר שהוא שמא בנו ואין האב ראוי לירש בפניו ולמה כן והרי אמרו והוא אינו יורש אותן והא מילתא פסיקא תנן שאפילו [לא] היה לו מת [אלא] אחין ואלו הספקות באין לירש עמהן האחין נוטלין הכל ואמאי נימא כיון שאין אחין ראויין לירש בפני הבן ושמא זה בנו הוא יחלוקו ומה שפירשנו בטעם דאחין הספיקות אינו מספיק כאן ולא יהי' זה אלא במקום שיש למת בנים ודאין.
אבל יש לומר כיון דספק דשמעתי' מן הראוין לירש במשפחה זו הוא שהרי לפחות בן אחיו של יבם הוא ואין מעכב עליו ירושתו אלא סבא זה כשם שהוא מספק עליו ירושתו כך הוא מספק ש לו עליו הילכך חולקין אבל מה ששנינו הוא לא יורש אותן מפני שהוחזקו נכסים לבני משפחה וזה ספק רחוק לגמרי.

ואיבעית אימא יחודי בעלמא הוא דמייחדי בהדייהו. ואם תאמר והא תניא בפרק קמא דכתובות (ד, א) וכן מי שפרסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. איכא למימר דשאני רבנן דזהירי, ואי נמי שאני הכא דחששא בעלמא היא ולרבנן דידעי דאסירי ומזהר זהירי בה שרו לה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (הלכות איסורי ביאה פי"א ה"י) וז"ל כל אשה שראתה (כנוסח המגדל עוז שם) כשתבעוה לינשא לא תנשא עד שתספור ותטבול ואם נשאת לת"ח מותר להנשא מיד ותספור מאחר שנשאת ותטבול שהרי תלמיד חכם יודע שהיא אוסרה ויזהר מזה ולא יקרב אליה עד שתטבול. ואינו מחוור דסתמא אמרו (כתובות שם) הוא ישן בין האנשים לא שנא תלמיד חכם לא שנא כל אדם. ויש מפרשים (רמב"ן) דהכי קאמר לעולם שלוחי הוו משדרי ומודעי להו מעיקרא ומיהו לא סמכי אפקיעות שמייהו אלא יחודי בעלמא הוא דמייחד להו (ועיין ריטב"א).

הא דאמרינן בספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא הוי ממון המוטל בספק וחולקין. קשיא לי לימא נכסים אלו בחזקת יבם קיימא מספק אתה בה להוציאם מחזקתו אל תוציאם, וכענין שאמרו לעיל גבי ספק קדושין וספק גרושין פרק ארבעה אחין (יבמות ל, ב) אשה בחזקת היתר ליבום עומדת מספק אתה בא לאוסרה עליו אל תאסרנה מספק. ויש לומר כיון דרוב נשים לתשעה ילדן ולד זה לראשון היה אלא דמשום דרוב היולדות לתשעה עוברן ניכר לשליש ימיה וזו לא הוכר לשליש ימיה איתרע לה רובא כדאיתא לעיל (יבמות לז ע"א) והלכך הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין דרך שהיבמה יוצא ממנו מספק זה (עיין רא"ש סי' א קרן אורה וערל"נ).

ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם וספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא. אסיקנא בכולהו דהוי מאן דחזו לירש ודאי ואידך ספק ולא שקיל מידי. והקשו בתוס' (לח, א ד"ה הוי) דהא תנן (ב"ב קנח, ב) נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו ואיכא מאן דאמר התם שהנכסים כולן בחזקת יורשי הבן שהם אחין מן האב של מיתנא ולא בחזקת יורשי האם שהן שאר בניה שלה, ולפום מה שאמרו כאן אדרבה הוו להו שאר בניה ודאין ויורשי הבן ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. ותירץ רבינו שמואל ז"ל (עי' בפי' לב"ב שם ד"ה אלו ואלו ובתוס' כאן ושם בע"א ד"ה נוטל) דהתם בדלית לה בנים קאמר אלא מאן ירושי האם אחין, הלכך אף הן לא היו ודאין בירושה כלל אלא אם כן מת הבן ראשון. ואינו מחוור לפי שסתם שנו שם יורשין, ואם איתא הוה ליה לתנא לפרושי בהדיא, והרמב"ן נר"ו תירץ לפי שהבן המת ודאי כשאר אחיו בנכסי אמו, ואי אפשר לו לירש אותן שלא יורישם לאחין מן האב שהן ודאין עמו הלכך רואין כאלו הוה חי ודן עמהם. ומסתברא דשמעתין דהכא אליבא דר' עקיבא איתמר דאמר התם (ב"ב שם) נכסים בחזקתן, ופירש ר' אלעא נכסים בחזקת יורשי האם, ור' זירא דפליג עליה ואמר נכסים בחזקת יורשי הבן, הא כי סליק לארעא דישראל הדר ביה וקם בשטתיה דר' אלעא, ואמר שמע מינה אוירא דארץ ישראל מחכים. וקיימא לן כר' עקיבא.

וספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא. אסיקנא דאידי ואידי ספיקא נינהו, והלכך ספק שקיל מנאתיה דקא מודי ליה, והדר שקיל פלגא משום דאינהו ואיהו ספקי נינהו בכלהו נכסי וכדאמרינן בסמוך (לח, א) גבי ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא.

הא דאיפליגי ר' אבא ור' ירמיה בספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם בתר דפלוג בנכסי מיתנא. מדאצטריך למימר בתר דפלוג ולא קאמר סתם, משמע דדוקא בתר דפלוג ממש בנכסי מיתנא, הא מת יבם עד שלא הספיק לחלוק ולעמוד בדין עם הספק בנכסי מיתנא, בכי האי כולי עלמא מודו דמצי ספק למימר להו לבני יבם מה נפשייכו אי אחוכון אנא הרי לי מנאתה בהדייכו, ואי לאו אחוכון אנא לא שקליתו מידי בנכסי מיתנא. ואף על גב דאלו אתא יבם למיפלג בנכסי בהדי ספק דינא הוא דפליגי להו בהדדי, אפילו הכי בכי הא לא אמרינן קם דינא אלא אם כן פלגינהו ממש. והיינו נמי דספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא שהספק נוטל תחלה מה שהם מודים לו, ואחר כך נוטל מחצית הנכסים וכמו שכתבנו וכן כתב רש"י ז"ל (בד"ה בנכסי יבם ועיין קרן אורה). ואף על פי שאלו בה היבם לחלוק עם הספק לא היה נוטל הספק אלא המחצית לבד. אלא דקשיא לי דהא מייתינן עלה פלוגתא דאדמון וחכמים ואמרינן נימא ר' אבא כרבנן, והתם אף על גב דלא נחית לדינא מעיקרא בהדי הארבעה אפילו הכי כיון דאלו אתו לדינא הוו מצי דחו ליה בדינא, השתא נמי דלא הספיק לדון עד שמכרו כולן לאחד אמרינן ביה קם דינא. אלמא הכי נמי דכותה דכיון דדינא הכי דאלו אתו לדינא ספק ויבם הוה יבם פליג בהדיה בנכסי, ואף על גב דליתיה ולא פליג אכתי ומת, אפילו הכי אמרינן ביה קם דינא דאמרו רבנן דפליג יבם בנכסי דמיתנא. והא דאמרינן בתר דפליג יבם, דלמא בתר דאיפסיק דינא דפליג יבם קאמר, אלא שאין הלשון מורה כן. ושמא כיון דנכסי בידיה דיבם הוו קיימי, דמשעה שיבם ירד לנחלה והחזיק בנכסי מיתנא ודינא הוא השתא דלשקול מחצה. לעולם הן כמוחלקין, ומשום הכי קאמר בתר דפליג יבם בנכסי מיתנא וצ"ת. אחר כת מצתאי בתוס' (ד"ה אמר) שכתבו דדוקא לבתר דפלג אבל מקמי דפלג לא גם מדברי רש"י ז"ל נראה כן (עיין בד"ה קם דינא) ובפלוגתא דאדמון ורבנן הוה ליה כאלו כבר עמדו בדין וזכו הן, שהרי השדות מוחלטין ביד הבעלים. ואינו דומה לנכסי מיתנא אף על פי שירד בהם היבם כל הנכסים כמופקדין אצלו עד שעת חלוקה, מה שאין כן בשדות שעיקר השדות מוחזקין ביד הבעלים ממש ובעלים ידועין יש להן (עיין קרן אורה).

יתר על כן אמר ר' אלעזר וכו' פי' יתר על כן דאפי' בנשואים דמפרסמא מילתא חייש שמא ישא קרוב לקרובתו שהיא ערוה לו:

והאמ' רב תבעוה לינשא וכו' פי' במס' נדה בס"ד:

ואי בעית אימא יחודי בעלמא הוו מייחדי להו דאמר מר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. וא"ת והרי אסורה היא ביחוד כיון שלא בעל עדיין כדתניא וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים וליכא למי' דההיא באינשי דעלמא ולא מצורבא דרבנן דזהירי דהא סתמא קתני לה לכל אדם. תירץ ר"י ז"ל דשאני הכא דחששא בעלמא היא וכיון דכן שרי ליה לצורבא מרבנן דזהיר. וק"ל כיון שהיא אסורה לו היאך יש לו פת בסלו ואפשר שמפני כך פר"שי מאן הוה ליה ליומא לימים שאשב בכאן כי דעתו להתעכב בעיר יותר מזמן טבילתה וכיון שכן יש לו פת בסלו חשיב כיון שהיא ראויה לו אחר שתטבול וכן היא בכתו' גבי מורדת ושמעתי כי יש מגדולי צרפת ואשכנז שיחיו שמחזיקי' אותו כנ"ל והנכון דה"ק ייחודי הוו מייחדי להו וכי הוו מודעי להו דלא בעי להם אלא לייחוד בלחוד ובהכי לאו מחמדת לראות ואינהו נמי מזדהרות דהא שפיר דליכא חשש איסור ולא תערובת בנים אלו עם אלו אלא למשתק על דפקיעי בשמיהו ומיהו כיון דשרו להו ולא מחמדן ואילו רצו לבעול הרשות בידו הרי יש להם פת בסלם:

ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא עד ה"ל ממון המוטל בספק וחולקי' פי' דבהני נכסי שניהם מוחזקים ביחד ואין לאחד מהם חזק' ודררא דממונא יותר מחבירו כי אעפ"י שהאח קודם להיות ראוי לירוש' בחיי אחיו מ"מ לא חל זכותו כלל אלא לאחר מיתה וא"ת וכיון דהכא אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר אמאי לא עבדא שודא דדייני דהכי דינא דכל היכא דהויא מילתא דלא עבידא לאגלויי ואית לכל חד מינייהו דררא דממונא כדאיתא בפ' חזקת הבתים י"ל דכיון דמחמת ירוש' הם באים ודאמי כמו דתפיסי בהו תרוייהו לא בעי לאפוקי מנייהו למעבד שודא דדייני ושודא דעביד רבנן שיהיו חולקי' בהם ודינא דכל דאלים גבר ליכא נמי הכא מהאי טעמ' דתפסי בה תרווייהו ואיכא דררא דממונא לכל חד וחד. ועוד שלא אמרו כל דאלים גבר אלא היכא דליכא למיקם עלה דמילתא דליכא למעבד בה שודא וכדמוכח בפ' ח"ה ובפ"ק דמציעא ביררנו דיניהם בס"ד:

היינו מתני' דתנן הוא לא יירש אותם והם יורשים אותו פי' ספק בין ט' לראשון או בן ז"ל שני שמתו הראשון והשני זה הספק אינו יורש לאחד מהם דשאר היורשי' דכל חד וחד מדחי ליה ואמרי ליה אייתי ראיה דאחונא את כדאמרי בסמוך ואם מת הוא יורשי' אותו בייחד הראשון והשני או יורשיהם ככל ממון המוטל בספ' וכדין ספק ייבם בנכסי מיתנ' דאמרי' לעיל:

והכא איפכ' התם אמרי לי' יורשים דכל חד וחד אייתי ראיה דאחונא את פי' מפני שאנו יורשים ודאי ואתה ספק והכא אמר להו ספק לבני ייבם אייתי ראיה דאחוכון אנה ושקילו כלומר כי אני יורש אפילו לפי דבריכם ואתם ספק ועליכם להביא ראיה:

אמר ליה רב משרשיא מי דמי התם אינהו ודאי ואיהו ספק והכא ספק וספק אינהו פי' דודאתו של ספק אינו בנכסי המת מפני שהוא יורש ודאי יותר מהם אלא משום דאתי ממ"נ אבל גם הוא אינו בריא יותר מהם מכח מי הוא בא לירש ובכי האי גוונא לא חשיב בריאות לעשות מוחזק וברית בכל הנכסים אלא דאי דמי למתני דהת' וכו' ומ"מ בענין ספק ובני יבם בנכסי המת דאמרינן מעיקר' לא ביררן התלמוד מה דינו ופרש"י ז"ל נראה לו דיהבין ליה מנתא דמודה ליה ואידך חולקים כדין הייבם והספק ומשום דהדר דינא לההיא דספק דלעיל שביקי' תלמודה ואילו מאי דאודי ליה פשיטא לד"ה דיהבי ליה:

והא דתנן לא יורש אותם הני מילי כשהיו לכל חד מהם בנים שהם ודאי ראוין לירש ואפי' היה זה הספק ודאי אבל בשאר יורשים שאינם יורשים ואינם ראויים במקום בן ספק הוא וחולקי' דאי דמר לאו דמר ואעפ"י שיורשי' הללו כתבו הרשאה זה לזה כיון שהטענ' שבאים לזכות על ה אינה ודאית וממ"נ הוא דאתו לא חשיבי אלא כספק וספק הם כדפרשי' לעיל כך פי' מהר"ם ז"ל וכן נר' מפרש"י ז"ל:

מ"מ נמצאת למד שיפה כחו של ספק עם בני היבם בנכסי מיתנא יותר מכחו עם היבם. דאיהו ויבם חולקים בשוה ועם בני היבם שקיל מנתא דמודו ליה עם פלגו ומנתא דנפיל ליה בנכסי:

ספק ובני יבם שבאו נחלו' בנכסי יבם לבתר דפליג יבם בנכסי מיתנא הלשון מוכיח בפי' דדוקא בתר דפליג יבם עם הספק בנכסי מיתנ' הוא דאיפליגו ר' אבא ור' ירמיה (אבל אי לא פליג) מודה ר' אבא לר' ירמיה דיכי' ספק למימר אי אחוכון אנא הבו לי מנתא בהדייכו ואי לאו אחוכון אנא לא שקליתו מידי בנכסי מיתנ' אע"ג דאילו הוו ספק ויבם גופייהו הוו פלגי בנכסי יפה כחו עם הבנים מכוחו עם היבם כדאשכחן בהא דלעיל שיפה כחו עם הבנים מכחו עם היבם ולהכי נקטי' הכא לבתר דפלג יבם בנכסי וכדפר"י ז"ל ויש מקשי' דהא מדמה הא דר' אבא ור' ירמיה לההיא דאדמון וחכמים בחד דאתי מכח ד' ור"א דאמר כרבנן דאמרי קם דינא כלו שיהא דין אחרון כדין הא' וכאילו בא לדון עמהם דהתם לא דן עמהם מעולם אלמא דכוותה הכא אמרי' שיהא דין הספק עם בני היבם עצמו ונ"ל שזו אינה קושיא דהכא גבי יבם וספק שדינם בנכסים על הספק ומן הספק הם חולקים מפני שיד שניהם שוה כל כמה דלא פלגו על ספק זה אין לנו לומר קם דינא שיעמדו בני היבם במקום היבם ודיינו לומר בתר דפלגו אבל בההיא דהתם הד' ראשוני' כל א' ואחת קם בשלו והוא ודאי ומוחז' בשדהו וכאילו הדין כבר נפסק ועומד מהר סיני ומה צריך עוד לדין אחר הא ודאי כמאן דפלג ודן עם התובע דמי וזה ברור:

אי אחיכון אנא הבו לי מנתא בהדייכו פרש"י ז"ל דאם אית' להא אימא ליה לאהדורי לאמצע מאי דשקל מנכסי מיתנ' וכגון שהיו נכסי המת מעטי' ונכסי היבם מרובים דעדיף טפי מנתא דשקיל בכלהו נכסי מההוא פלגא דשקל בנכסי המת לחוד וכי א"ר אבא קם דינא היינו משום דקם דינא ולא יכיל למימר ואי לאו אחוכון אנא אהדרו לי מאי דשקל אבוכון ממילא איבטלה ליה אידך טענה ואי אחוכון אנא הבו לי מנתא דהא אמרי' ליה אייתי ראייה דאחונא את ושקיל ונכון הוא וי"מ דאפי' כשנכסי המת מרובים הוה אתי עליה ממ"נ ואיהו ה"ק להו לפי דבריכם שהייתם אומרים אחוכון אנא ושקליתו פלגו ובנכסי המת הבו לי מנתא בהדייכו ואנא לא מהדרנא לכו ולא מידי שאני איני מודה בזה כי אפי' לפי דבריכם לאו אחוכון אנא ופלג' דשקל אבוכון אית לכון לאהדורי ואי אחוכון אנא הרי אתם מודי לי במנא הבו לי ההוא מנא וא"ר אבא קם דינא ואינו יכול לתבוע פלגא דשקל אבוהון שהוא עיקר תביעתו וכ"ש דבטלה תביעה בנכסי היבם:

ר' אבא דאמר כרבא (בגי' כרבנן) פי' שדין אחרון כדין הרביעי שבא מכחם ור' ירמיה דאמר כאדמון כלומר שאין דין אחרון כדין הד' שבא מכחם פלוגתא דאדמון ורבא גופא פירשו' במקומ' בס"ד. ומאי דפרש"י ז"ל אי' שתקת ולא אעלם עליך בדמים יקרים פי' כן ז"ל משום דאי לא מאי אהנייה לאידך שתיקתו לימא ליה לכי אהדרת כדאמרי' בפ"ק דב"ק אבל זה אינו נכון דאפילו תימא דיכול להפסי' לו למחר אין להם לחכמים לדון עכשיו (אלא) במקומם ושעתם ולא להטיל פשרה בניהם ולמה אמרו יקח לו דרך במאה מנה הא ודאי שפיר מצי למימר לכי מהדרת ועוד דהאי דאמר מהדרנא שטרי למרייהו לא סגי לאהדורי שטרא אלא א"כ חזרו ומכרו להם שהלוקח שדה מחבירו אע"פ שהחזיר לו את השטר לא חזרה מתנתו וא"כ כשחזר ומוכרה לבעלי' הראשונים או לאחרוני לא עדיפי מכחו ואי עדיף טפי מפני שכל אחד ואחד מדחה לו א"כ הוה ליה הלה מפסיד זכותו והיכי שבקי ליה רבנן למעבד הכי ולא קנסי ליה אלא ודאי דהא דאמרי מהדרנא שטרא למרייהו יפוי טענתו הוא וה"ק דכיון דאתי מכח ד' שהפסיד זכותו עמהם דמה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו בין מה שהוא שלו ודאי בין מה שזכה בו מחמת הספק ואדמון ספק (סבר) דליכא למיחש הכי במה שהראשון זכה בו מחמת ספק ויכול הלה לומר מ"מ אורחי גבך הוא:

לא אמר אדמון התם אלא משום דא"ל ממ"נ דרכאי גבך הוא פרש"י ז"ל ובטענת בריא הוא בא במאי דתבע מיניה כי בודאי אורחי גבי וכתובע לחבירו מנה שנתערב לו במעותיו אבל הכא מי איכא למימר הכי נהי דאתי עלייהו (ממ"נ) מ"מ אינו בריא בתביעתו מאיזה כח הוא בא ואם יש לו אצלם מנתא דכלהו נכסי או פלגא דנכסי מיתנא ובב' טענות הוא שבא עליהם ממ"נ אומר לו בכ"א מהם הבא ראיה זה ענין פי' ז"ל שפי' בקוצר כמנהגו והוא נכון והלכתא כרבי אבא ובההיא דהתם הלכתא כאדמון:

כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה ולא קאמר א) משום דמצי למוכרם לארבעה דאין לנו להעמיד הדבר אלא במה שהוא או במה שהיה:

אי צייתת פ"ה ותקח דרך במאה מנה. ותימה דא"ל לכשתהדר שהרי מה יכול להפסידו יותר וא"ל דמוזיל גביה דהא קאמר לעיל יקח לו דרך במאה מנה ואין זה זול. וצ"ל דכיון שלקח מהארבעה חשבינן כאילו מוחזר המקח כבר ולא שייך לכשתהדר וא"כ קאמר ליה אי שתקת שתקת ותקנה ממני ביוקר:

תניא ראב"י אומר הרי שבא על נשים הרבה וא"י על איזה מהן בא, וכן היא שבאו עלי' אנשים הרבה וא"י מאיזה מהם קבלה הריון נמצא האב נושא בתו ואח נושא אחותו ומתמלא כ"ה כלו ממזרין וע"ז נאמר ומלאה הארץ זמה יתר על כן א"ר אב"י לא יקח אדם אשה במדינה זו וילך ויקח אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו ולד זו לזו ונמצא אח נושא אחותו איני והא רב כי איקלע לדרדשיר אמר מאן הויא ליומא ור"נ כי מיקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומי, פי' לא היו רוצים לישא בסתם כיון שהי' בדעתן לגרשן משום אל תחרוש לרעך רעה והוא ושב לבטח אתך, שאני רבנן דפקיעי שמייהו, והא"ר תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים רבנן שליח הוי משדרי ומודעי להו ואב"א רבנן יחודי הוא מייחדי בהדייהו דאמר מר אינו דומה מר שיש לו פת בסלו למי שא"ל ואי קשיא היכי מייחדי בהדייהו וה"א בפ"ק דכתובות היכא דלא בעל ופרסה נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים י"ל לא היו מייחדים עמהן במטה א' אלא בבית א' הוא בין האנשים והיא בין הנשים:

ס' ויבם שבאו לחלק בנכסי מיתנא ס' אמר אנא בר מתנא אנא ונכסי דידי נינהו יבם א"ל את ברי דידי את ול"ל ולא מידי הוי ממון המוטל בספק וחולקין פי' שאין זה מוחזק יותר מזה דאם זה בן המת אין ליבם בהן כלום לפיכך אין זה מוציא מחברו להטיל עליו ראי' אלא חולקין ואילו מת ס' קודם שחלק עם היבם בנכסי מיתנא ובאו היבם והאחרים לדין ביניהם בנכסי מיתנא יבם אמר ה"ס בני י' וכל נכסי המת שלו ואחים אמרו ה"ס בנו של מת הי' ומנתא דאית לך בהדן על דקדמודי לי' שקיל ושארה חולקין בשוה, וכן הדין בנכסי ביבם ואחין בנכסים שהרויח ה"ס יבם אמר בני הוא והכל שלי ואחים אומרים בנו של מת הוא ומנתא הוא דאית לך בהדן מנתא דקמודי לי' שקיל ושארא בשוה, ס' ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ס' אמר אנאא בר מיתנא אנא ונכסי דידי נינהו ובני יבם א"ל את אחונא את ומנתא הוא דאית בהדן פי' בין בנכסי מיתנא בין בנכסי היבם וכגון שהי' נכסי מיתנא מרובים ממנתא דנכסי דנכסי יבם ואי הוי נכסי יבם מרובים ומנתא דידהו עדיפא מכל נכסי מיתנא בוודאי דחי לי' אצל נכסי מיתנא, סבור רבנן למימר קמי' דרב משרשיא היינו מתני' דתנן הוא לא יורש אותן והן יורשים אותו והכא איפכא דהתם אינהו אמרו לי' אייתי ראי' ושקול הכא אמר להו אייתי ראי' ושקילו פי' הכא ה"ס מוחזק בהם יותר ממ"נ אין להם זכות בגווינו אבל בני יבם שמא אין להם חלק בהן שזה בן הראשון הוא וכולן שלו ומ"ה סבור רבנן למימר היינו מתני' דתנן בפ' נושאין על האנוסה ס' בן ט' לראשון ס' בן ז' לאחרון היא לא יורש אותן לא זה ולא זה דנבי ראשו מדחי' לי' אצל בני שני והם יורשים אותו בין שניהם והכא אמרי' איפכא דהוא מוחזק בהן יותר, דהתם להכי מדחי לי' דא"ל אייתי ראי' דאחונא את ושקיל והכא נמי א"ל האי אייתי ראי' דאחוכין אנא ושקילו, אר"מ מי דמי התם אינהו וודאי איהו ספק הכא אידי ואידיס' נינהו פי' התם אינהו וודאי שיודעים מכח מי הם באים לירש, אבל הכא אידי ואיידי וכו' שאפילו הס' אינו טוען טענת ודאי וא"י מכח מי הוא בא לירש והרי נותן דההיא מנתא דקמודי לי' שקיל ומנחא נמי דקא מודי להו שקילי כגון שהניח היבם ו' מנים והמת י"ח וא"ל בני היבם את אחונא את ומכל הנכסים של יבם ושל מת יש לך בהם שליש דהיינו ח' מנים והוא א"ל אני בן המת וכל הי"ח מנים של מת שלי הם וו' מנים של היבם הם שלכם נוטל הס' ח' מאלו הכ"ד דמודי לי' ושני בניהם נוטלים ו' מנים שהוא מודה להם נשארו לחלק י' מנים ה"ס נוטל ה' ובני היבם ה' נמצא ביד הס' י"ג ובעד בני היבם י"א ואידך. הוי ממין המוטל בספק וחולקי' האי נוטל חצי ובין כולם חצי.

אלא אי דמיא ודאי למתני' לס' ובני יבם שבאו לחלוק בכנסי יבם גופי' דא"ל אחותי ראי' דאחונא את ושקול פי' הכא ודאי מתוקמא מתני' דהוא לא יורש אותן דא"ל אתן ודאי בני יבם אייהי ראי' דאת בר יבם ושקול.

ס' ובנ"י שבאו לחלוק בנכסי יבם לבתר דפליג יבם בנכסי מיתנא א"ל ס' מ"נ אי אחוחין אנא הרי מנאת בהדייהו אי לוא אחיכין אנא אהדרי לי נכסי דפלגי בוכן בהדי'.

ראא"ר קם דינא ר"י אמר הדר דינא, פי' אם אחיכין אנא הבו לי מנתא בהדייכו אי משום דשקלא אנא פלגא בנכסי מיתנא מהדרנא לכו ההוא פלגא ונחלוק הכל בשוה בין נכסי הראשון בין נכסי האחרין כגון שהי' נכסיהם מרובים ואחים מועטים ראא"ר קם דינא פי' אחר שנעשה דין בנכסי המת אין זה יכול לחזור לערער עליהן וממה שהוא שואל בנכסי היבם א"ל אייתי ראי' ושקול ור"י אמר הדר דינא ומהדרי לי' פלגא דנכסי מיתנא או פלגי כולהו נכסי בשוה לימא בפלוגתא דאדמון ורבנן קמפלגי דתנן מי שהלך למדינת הים ואבדה לו דרך שדהו דמון אומה ילך לו בקצרה וחכ"א יקח לו דרך בק' מנה או יפרח באויר והוינן בה לרבנן שפיר קאמר אדמון אר"י א"ר הב"ע כגוו שהקיפוהו ד' בני אדם מד' רוחותיו א"ה מ"ט דאדמון וא"ר ד' דאתו מכחד' וד' דאתו מכח חד כ"ע לא פליגי דמצי מדחי לי כי פליגי בחד דאתי מכח ד' אדמון סבר מ"מ דרכי גבך הו רבנן סברי אי שתקת שתקת ואי לאו מהדרנא שטרא למרי' כי היכי דלא מצית ולאישתעי דינא בהדייהו לימא ר"א דאמר כרבנן ור"י דאמר כאדמון פי' רבנן אמרי כיון דלד' לא מציית תבע, קם דינא ואע"ג דהשתא הוא חד לא יהיב לי' ואדמון סבר הדר דינא דא"נ דלד' לא מצי קא תבע להו השתא דהוא חד מצי תבע לי' א"ל ר"א אנא דאמרי אפי' לאדמון ע"כ לא קאמר אדמון התם דא"ל ממ"נ דרכא אית לי' גבך אבל הכא מי איכא ליממה הכי פי' התם א"ל דרכא אית לי גבך והוא לא מצי למימר לי' בב"ד קם דינא בהדי ד' ואפסדות לי' לאורחא משום דא"ל מעולם לא קמת עמהון בדינא אלא משום דאל ידענא למאן אתבע הוה שתיקנא השתא דרכא גבך תבענא לך אבל הכא דכבר קם דינא ופליג עלייהון לא דיינא לא' דימהדר דינא

ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא ספק אמר בר מיתנא אנא ונכסי דידי הוו. ובני יבם אמרי ליה את אחינו את ומנתא הוא דאית לך. כתב ר"ש ז"ל דמאי דמודו ליה שקיל והשאר הוי ממון המוטל בספק ויחלוקו והכי משמע במסקנא דשמעתתא. ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם בתר דפלג יבם בנכסי (אלמנה) מיתנא. אמר להו ספק אי אחוכון אנא הבו לי נכסי דפליג אבוכון בנכסי. ר' אבא אמר קם דינא. ר' ירמיה אמר הדר דינא. משמע לכאורה מדקאמר לבתר דפלג יבם בנכסי מיתנא הא מקמי דפליג בנכסי מיתנא דכ"ע אמר להו מ"נ דלא שייך למימר קם דינא כיון דלא פלג בנכסי ומיהו בפלוגתא דאדמון ורבנן איכא לעיוני בהא מילתא דהא לא קם דינא בהדיה ואפ"ה אמרו רבנן קם דינא. ופסק הרב אלפס כר' אבא דאמר קם דינא כיון דקאי כרבנן. ואע"ג דאמרי' אמר לך ר' ירמיה אנא דאמרי אפילו לרבנן שנויא דחיקא היא. ואע"ג דאיתא בפ' בית כור שני אחים שחלקו ובא להן אח ממדינת הים רב אמר בטלה מחלוקת וקי"ל כוותיה אלמא הדר דינא שאני התם דחלוקה בטעות הוא והרב ר' אפרים (מה') פסק כר' ירמיה:

ייחודי בעלמא הוו מיחדי כו' ומשום נושא אשה במדינה אחרת נמי ליכא כו' עכ"ל מה שהכריחם לפרש דבהאי תירוצא יחודי בעלמא כו' בא התלמוד לתרץ ג"כ קושיא דלעיל דלא ישא אדם כו' עיין בתוספות בפ"ק דיומא דף י"ח:

בד"ה דאמר ליה אי שתקת כו' בפ"ק דב"ק גבי מכרן כו' עכ"ל עיין במהרש"ל שכתב מה שכתבו התוס' ובפ"ק דב"ק כו' חוזר על פרש"י ע"ש באורך והוא דחוק גם ראיתי בנוסחאות המרדכי גם בב"י שהביאו דברי התוס' וכתבו וכן בפ"ק דב"ק גבי כו' דזה מוכח כדברי המפרשים דברי התוס' שמביאים ראיה לדבריהם דבלאו טעמא דמוזלינן לך לא אמרינן לכי תיהדר כיון דאין מפקיע דינו וזה מיקרי אין מפקיע דינו כיון דאתי מכח ד' ומה שכתב דמדברי התוס' לסוף מסכת כתובות מוכח דדוקא לרש"י הוא דמפרשינן כו' אבל התוס' לא סבירא להו לשם דאמרינן בשום ענין לכי תיהדר כו' עכ"ל והא לך דברי התוס' דבסוף הדיבור שם ורש"י פירש לשם דוקא מניזקין כו' ולפי מה שפירש הוצרך לפרש כאן ואוזיל גבך כו' ולא משמע כלל הלשון ועוד דקתני במתני' כו' עכ"ל ואין זה מוכרח כמו שהבין מהרש"ל אלא דר"ל דרש"י ז"ל הוצרך לפרש כן דאוזיל גבך משום דאית ליה דה"ל הכא מפקיע דינו אבל אין הלשון משמע כך אלא דבלאו אוזיל גבך לא מיקרי מפקיע דינו וכן פירשו התוספות בהדיא בפרק קמא דב"ק כפרש"י דלא מצי אמר לכי תיהדר משום דאין מפקיע מדינא וזהו שלא כדברי מהרש"ל שכתב דלדברי התוס' לא אמרינן בשום ענין לכי תיהדר ודו"ק:

בגמרא ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא כו' ממון המוטל בספק וממון המוטל בספק חולקין וכתב הרא"ש ותימה ולימא יבם כו' אני יורש של מיתנא ואתה ספק ותנן הוא לא יורש אותו כו' כי הוחזקה נחלה לאותו שבט והוא לא יוציא הנחלה מחזקתה וצ"ל דמיירי שהסבא קיים הלכך כו' עכ"ל וכן פסק הטור א"ה סימן קס"ג כתירוצו דדוקא אם הסבא קיים אז יחלוקו כו' אבל אם מת הסבא אז יטול היבם הכל כו' עכ"ל ודבריהם תמוהים (א) דא"כ לפי סברא זו בסבא וספק בנכסי יבם אמאי אמרינן לקמן בשמעתין דחולקין דלימא סבא אני יורש של יבם ואתה ספק וכיון דהוחזקה נחלה לאותו שבט הוא לא יוציא הנחלה מספק אלא ע"כ אית לן למימר דלא שייך כאן לומר הוחזקה נחלה לאותו שבט כיון דלפי דברי הספק שאומר שהוא בנו תעמוד הנחלה בחזקת אותו השבט ולא דמיא לההיא דפרק מי שמת בנפל הבית עליו ועל אמו דמסיק שם בחזקת יורשי האם מטעם הואיל והוחזקה נחלה לאותו שבט דהתם לפי דברי ראובן שאומר כי יוסף אחיו מן האב מת אחר אמו רחל תוציא הנחלה מחזקת שבט אביה של האם לחזקת שבט אביו של ראובן ויוסף גם בההיא דהוא אינו יורש אותן דפרק נושאין לאו מטעם דהוחזק אותו שבט נגעי בה דלפי דברי הספק שאומר שהוא בנו תעמוד הנחלה בחזקת אותו שבט אבל התם איירי שיש לכל אחד בנים ואינהו דקא מדחי ליה דאינהו ודאי יורשין בקצת ממון ויודעין מכח מי הם באים לירש ואיהו ספק והכי משמע בכולהו שמעתין דמהאי טעמא הוא ולא מטעמא דהוחזקה נחלה לאותו שבט וצ"ע:

תוס' ד"ה יחודי בעלמא וכו' עד ומשום נושא אשה במדינה אחרת נמי ליכא כו'. ר"ל והא ע"כ לא הוי פת בסלו דהא עכ"פ היה אסור לבא עליה מטעם דלא ישא אדם אשה במדינה זו וכו' לכך קאמר ומשום נושא אשה במדינה אחרת נמי ליכא למיחש שאם היה אירע וכו' היה מוליכה עמו לעירו פי' אבל באמת לא אירע זה מעולם ומעולם לא היה מוליכה עמו לעירו ולכך פריך גמרא לעיל איני והא רב כי איקלע וכו' כי היה פשוט וידוע לבני גמרא שמעולם לא היה מוליכה לעירו ורבים מקשין מאי אצטריכו התוס' לזה הא כבר תירצו בגמרא קושית דלא ישא אדם וכו' שאני רבנן דפקיע שמייהו ורצו לחלק דיחודי בעלמא הוו מיחדי אלא שאם אירע שבא עליה ונתעברה ממנו לא שייך ואין לומר פקיעי שמייהו שלא היה מפורסם כ"כ וזה דוחק אלא נראה דס"ל להתוס' דהאי שנויא דשני בגמרא ואמר רבנן יחודי בעלמא הוו מייחדי קאי נמי אלעיל לתרץ קושיא הראשונה שהקשו איני והא רב וכו' ומשני דיחודי הוו מייחדי ולא בא עליה מעולם ולכך אין כאן משום נושא אשה במדינה אחרת ולכך הוצרכו התוס' לומר ומשום נושא אשה במדינה אחרת ליכא למיחש וכו' דבשנויא זה הדר ממאי דשני לעיל שאני רבנן דפקיע שמייהו ומה שמוכרחים התוס' לפרש הגמרא כן דהאי שנויא בתרא בא ג"כ לתרץ קושיא הראשונה שהקשו איני וכו' משום דלפי' דידהו לא הוי לה לגמרא למימר יחודי בעלמא הוו מייחדי דמשמע דלא באו עליהם מעולם אלא ה"ל למימר ליחודי בעלמא פי' היו מודיעים להן שלא היו רוצים אלא ליחוד בעלמא ולכך לא היו מחמדין ולא היו צריכין לישב שבעה נקיים אלא ודאי להכי קאמר יחודי הוו מייחדי ולא היו באין מעולם עליהם כדי לתרץ ג"כ קושית דלא ישא אדם אשה במדינה אחרת וכו' והדר משנויא דשאני רבנן דפקיעי שמייהו ודו"ק כי כן משמע בתוס' במסכת יומא דף י"ח ע"ב ד"ה יחודי בעלמא הוו מייחדי וכו' ע"ש ודו"ק היטב:

ד"ה דאמר לה אי שתקת וכו' ובפ"ק דב"ק גבי מכרן לאחד וכו'. נראה דכוונת התוס' להביא ראיה מפ"ק דב"ק דפי' אי שתקת הוי ולא תטול כלום דבפ"ק נמי קאמר גבי מכרן לאחד וכו' משום אי שתקת שתקת ולא מצי אמרה ליה לכי תהדר כיון שאין בא להפקיע מדינו ה"ה הכא לא מצי לומר לכי תהדר אע"ג דאמר ולא תטול כלום דה"נ לא בא להפקיעו מדינו מאחר דאתי מכח ד':

גמ' איני והא רב כי איקלע לדרדשיר מכריז ואמר מאן הויא ליומא כו' לשכנציב מכריז ואמר מאן כו' לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה בנכסי יבם כו' מתני' דהא לא ירש כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דאמר ליה במאה מנה ובפ"ק דב"ק כו'. ונ"ב י"מ שמביא ראיה על פירושם דלא קשה למה לא אמרי' ליה לכי תהדר דכיון שאין מפקיעו מדינו דהא מתחלה נמי לא היה לו דרך גבי ד' וליתא חדא דזה נמי קרוי מפקיע דינו דהא סוף סוף היה לו דרך רק מאחד דאתי מכח ד' לא מחינן ביה שלא יכול להחזיר כמו שפירשו התוס' בסוף כתובות אבל סוף סוף מופקע מדינ' ועוד בחד דאתא מכח ד' דאתו מכח חדא מאי איכא למימר ועוד דבסוף כתובות מוכח מפי' התוס' להדיא בד"ה אי צייתי צייתי כו' דדוקא לרש"י הוא דמפרשינן טעמא משום דאין מפקיע מדינו הא לאו הכי אמרי' לכי תהדר מ"ה הוצרך נמי לפ' הכי ומוזלינן גבך כו' אבל התוס' לא ס"ל לשם דאמרי' בשום ענין לכי תהדר ולא בעינא להאי טעמא דמפקיע דינו כו' אלא בע"כ ובפ"ק דב"ק כו' דקאמרי התוס' חוזר על פרש"י ודו"ק:

בא"ד להפקיע מדינא ובחד דאתי מכח חד כו' כצ"ל והד"א. (עיין במהרש"א):

גמרא מאן הויא ליומא. ברש"י הגי' ליומי:

שם ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא כו'. עי' ברא"ש ומה שהקשה עליו המהרש"א והק"נ יישב דעת הרא"ש משום דתיכף כשמת הוחזקה הירושה ליבם משום דעובר אין לו זכיה כו' ע"ש ואישתמיטתיה דעת הרא"ש לקמן בפ' אלמנה סי' ד' דמסיק להלכה דעובר יש לו זכייה בירושה ולעד"נ דעת הרא"ש הוא דכיון שבשעה שמת לא הוכר העובר א"כ הוחזקה הירושה ליבם (באם אין הסבא קיים) ומש"כ דהוחזקה נחלה לאותו שבט הוא שגרת לישנא דגמרא בס"פ מי שמת:

מאן הויא ליומי וכו'. עמ"ש באהבת דוד דף ל"ה ע"ד בס"ד ע"ש:

הלכתא אהלכתא. דקיימא לן משנת ר''א ב''י קב ונקי במסכת גיטין (דף סז.): קבלה. נתעברה: ונתמלא כל העולם כולו ממזרים. מספק קרו להו ממזרים: זו מה היא. לשון ספק: יתר על כן. דאפי' הכא דע''י נישואין הוה והדבר מפורסם גזר ר''א בן יעקב: מאן הויא ליומי. מי חפצה לינשא לימים שאתעכב כאן: דפקיעי. כ''ע בשמייהו וקוראין לבתו על שמו ואם יבא בנו ממקום אחר ישמע שהיא בת אביו ויפרוש: שבעה נקיים. שמא מחמת חימוד פרסה נדה בשעה שנתפייסה: שלוחייהו הוו משדרי. שבעה יומי קודם ביאתן: ממון המוטל בספק. שאין זה מוחזק בזה יותר מזה דאם זה בן המת אין ליבם בהן כלום ואם בן היבם הוא אין לו בהן כלום הלכך אין כאן מוציא מחברו להטיל עליו הראיה: ספק ובני יבם. הספק מוחזק בהן ביותר דממה נפשך אית ליה זכיה בגווייהו אבל בני יבם שמא אין להם חלק בהם שזה בן ראשון הוא וכולה שלו ומשום הכי סבור רבנן למימר היינו מתניתין בפ' נושאין על האנוסה דקתני ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון הוא לא יורש אותן לא זה ולא זה דבני ראשון מדחו ליה אצל בני אחרון ובני אחרון אצל בני ראשון והם יורשים אותו בין שניהם: והכא אמרינן איפכא. דהוא מוחזק יותר דהתם להכי מדחו ליה דאמרי ליה אייתי ראיה דאחונא את ושקול והכא נמי אמר להו האי אייתו ראיה דאחוכון אנא ושקולו: מי דמי התם אינהו ודאי. שהן יודעין מכח מי הן באין לירש: אידי ואידי ספיקא נינהו. שאפילו הספק אין טוען טענת ודאי ואינו יודע מכח מי הוא בא לירש: בנכסי יבם גופיה. התם מיתוקמא מתניתין דהוא לא יורש אותן דאמרי ליה אייתי ראיה ושקול אבל בההיא דלעיל שניהם ספק ונראה בעיני דההיא מנתא דקמודו ליה שקיל ואידך הוי ממון המוטל בספק וחולקין הוא נוטל החצי ובין כולן החצי: לבתר דפלג יבם. עם ספק בנכסי מיתנא כדאמרן לעיל דחולקין: אי אחוכון אנא הבו לי מנתא גבייכו. ואי משום דשקלי אנא פלגא בנכסי מיתנא מהדרנא לכו ההוא פלגא ונחלוק הכל בשוה בין נכסי הראשון בין נכסי האחרון וכגון שהיו נכסי היבם מרובין ואביו מועטין: קם דינא. אחר שנעשה דין בנכסי המת אין זה יכול לחזור ולערער עליהם ומה שהוא שואל בנכסי היבם אמרי ליה אייתי ראיה: הדר דינא. ומהדרי ליה פלגא דנכסי מיתנא או פלג כולהו נכסי בשוה: ואבדה דרך שדהו. שהיתה שדהו מוקפת משדות אחרים והיה לו דרך על אחת מן הרוחות ואבדה ששכחו על איזה מן הרוחות היתה: ילך בקצרה. יתנו ביניהם דרך קצרה ולקמן מפרש לה: שפיר קאמר אדמון. דקסלקא דעתא שהקיפו אדם אחד מכל רוחותיו דאמר אורחיה גביה הוא: ארבעה בני אדם. דכל חד וחד מדחי ליה: דאתו מכח ארבעה. שארבעה אנשים מכרום לאלו: אי שתקת שתקת. ולא אעלה עליך בדמים יקרים:

יחודי בעלמא הוו מיחדי. ויש כאן פת בסלו כיון שאם היה רוצה היה בא עליה וכיון שפעמים לא היה בא עליה לא מיחמדא ולא חזיא דאי לא תימא הכי גם להתיחד הוה אסור כדאמר בפ''ק דכתובות (דף ד. ושם) גבי חתן אם פרסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ומשום נושא אשה במדינה אחרת נמי ליכא למיחש שאם היה אירע שבא עליה ונתעברה ממנו היה מוליכה עמו לעירו: וממון המוטל בספק חולקים. אפילו רבנן דסומכוס (ב''ק לה:) מודו הכא דלא שייך כאן המוציא מחבירו עליו הראיה שאין זה מוחזק יותר מזה והוי כמו הללו באין לירש והללו באין לירש דאמר במי שמת (ב''ב דף קנח:) דיחלוקו: אמר רבי אבא קם דינא. דוקא בתר דפלג אבל מקמי דפלג לא: דאמר ליה אי שתקת שתקת. פי' ולא תטול כלום ולא כמו שפירש בקונט' אי שתקת ומוזילנא לך דהא קתני יקח לו דרך במאה מנה ובפ''ק דב''ק (דף ח.) גבי מכרן לאחד כולן נכנסו תחת הבעלים והויא אשה בזיבורית אע''פ שלקח עידית באחרונה משום אי שתקת כו' ולא מצי אמרה ליה לכי תהדר כיון שאין בא להפקיע מדינא ובחד דאתי מכח חד לא מצי למימר ואי לא מזבנינא לארבעה דהא פשיטא כיון דלא אתי מכח ארבעה לא שבקינן ליה ואם תאמר וארבעה דאתו מכח חד ליהדר ההוא חד דמי קצרה וי''ל דמצי אמר ליה לא מכרתי אלא מה שיש לי בה: