דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - ב

הכותב בשטר צואה את נכסיו לשני אנשים, שאינם יורשיו, לאחד הוא כותב שהוא נותן לו שדה פלונית במתנה, ולשני הוא כותב שהוא מוריש לו שדה פלונית בירושה.

רבי יוחנן אמר: כיון שהזכיר בשטר הצוואה ענין של מתנה לאחד, הרי כל השטר הוא שטר מתנה, וגם זה שכתב לו בלשון ירושה, זוכה בה בתורת מתנה.

ואמר ריש לקיש: לעולם לא קנה זה שנכתב לו בלשון ירושה, לפי שאינו יורשו!

כי אנו אומרים שיש לחלק בין השניים: לזה שכתב לו בלשון מתנה הוא נחשב מתנה, ולזה שכתב לו בלשון ירושה, הוא נחשב לירושה, וכיון שאינו ראוי ליורשו, לא זכה הלה בנכסים.

עד שיאמר, שיכתוב בשטר צואתו: פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית, שנתתים להם במתנה, וירשום.

והיינו, כיון שכתב לכל אחד מהם לשון מתנה באמצע, זכה כל אחד בחלקו.

וגם במחלוקת זו הלכה כריש לקיש.

ואידך, המחלוקת השלישית, שהלכה בה כריש לקיש, היא:

דתנן: הכותב כל נכסיו לבנו במתנה, מהיום ולאחר מותו.

שבלשון זה הקנה לבנו מעתה רק את גוף הנכסים, אך שייר לעצמו את זכות אכילת הפירות מהיום עד ליום מותו.

ונמצא שעתה יש לאב קנין פירות בנכסים, ולבן יש בהם את קנין הגוף.

האב אינו יכול למכור את גוף הנכסים - מפני שנתנן, את קנין הגוף של הנכסים לבן, ולא נשאר לו בהם אלא זכות אכילת פירות בחייו.

והבן אינו יכול למכור את הנכסים - מפני שהן ברשות האב לאכילת פירותיהם.

ומבארת המשנה:

אם מכר האב את הנכסים - הרי הם מכורין לאכילת פירות בלבד, עד שימות הוא. לפי שזכה הלוקח בקנייתו, בזכות שהיה לאב לאכול פירות מן הנכסים.

וכאשר מת האב, מסתיימת זכות אכילת הפירות של הלוקח, ומכאן ואילך הבן זכאי באכילתם.

ואם מכר הבן את הנכסים - אין ללוקח בהם כלום, לפי שאינו יכול לאכול פירותיהם, השייכים לאב, עד שימות האב.

ומשימות האב זכה הלוקח בנכסים ובפירותיהם.

ואיתמר על משנה זו: אם מכר הבן בחיי האב, ומת הבן בחיי האב -

רבי יוחנן אמר: לא קנה לוקח כלל, אפילו כשימות האב, וכפי שיתבאר להלן.

וריש לקיש אמר: קנה לוקח את גוף הנכסים, וזכאי באכילת הפירות לכשימות האב.

שהרי היה לבן קנין הגוף בנכסים עוד בחיי האב, והיה יכול הבן למכור את קנין הגוף שהיה לו.

ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם:

רבי יוחנן אמר, כיון שמת הבן בחיי האב - לא קנה הלוקח כלל.

ומה שאמרה המשנה שאין ללוקח בהם כלום עד שמת האב, אבל משמת האב זכה בהם לוקח, הוא כאשר מת האב תחילה, ובשעת מותו חלה המתנה שנתן לבנו, ואז גם יכולה לחול מכירת השדה שמכר הבן בחיי אביו.

כי יכול אדם למכור לחבירו כל זכות שתבוא לידו בנכס מסוים, ותחול המכירה כאשר תגיע הזכות לידו של המוכר.

אך אם לא תגיע הזכות לידו של המוכר, וכגון שמת הבן המוכר בחיי אביו, לא יכולה המכירה לחול, שהרי לא זכה המוכר בזכות שמכר ללוקח.

וטעמו של רבי יוחנן שיכול האב למכור ולא הבן, כי "קנין פירות" - כקנין הגוף דמי.

והיינו, בכל מקום שבו מתחלקת בעלות על נכסים בין שני אנשים, כאשר לאחד יש את קנין הפירות בנכסים, ולשני יש את קנין הגוף בנכסים, וכמו שאירע כאן -

הרי רק זה שיש בידו את קנין הפירות נחשב בעלים של הנכסים!

כי לדעת רבי יוחנן, הזכות לאכילת הפירות, היא המגדירה את הבעלות על הנכסים, ולא הבעלות על גופם.

ולכן כאן, נחשב רק האב כבעל הנכסים, ולא הבן.

ולשונו של רבי יוחנן "קנין פירות כקנין הגוף דמי", אין הכונה בה שקנין פירות נותן לו בעלות כמו זה שיש לו קנין הגוף, אלא בעלותו של מי שיש לו קנין פירות, היא הבעלות הבלעדית על גוף הנכסים.

ואם בכל זאת מכר הבן את הנכסים בחיי האב, הרי הוא לא מכר אותם כבעלים שלהם, אלא רק כבעל "זכויות" בהם.

לפי שהקנה לו אביו זכות מהיום בגוף הנכסים, ולאחר מיתתו תהיה לו בהם בעלות גמורה. ואת הזכות הזאת מכר הבן ללוקח בחיי האב.

וסובר רבי יוחנן, כי רק אם התממשה הזכות הזאת, שמת האב והבן קיים, וזכה הבן גם בקנין הפירות - רק אז חלה מכירתו של הבן ללוקח.

לפי שהזכות הזאת אכן הגיעה לידו, ומכחה הוא נהיה לבעלים על הנכסים. ורק מכח זכייתו של הבן, חלה מכירת הזכות, שמכר ללוקח בחיי אביו.

אבל אם מת הבן בחיי האב, הרי נמצא שלא זכה הבן בזכות אכילת הפירות.

וכיון שלא זכה בה, לא חלה מכירתו ללוקח, לפי שהוא עצמו לא זכה בה!

וריש לקיש אמר קנה הלוקח.

לפי שלדעתו קנין פירות - לאו כקנין הגוף דמי.

ולדעתו, מי שיש לו את קנין הגוף הוא הבעלים על הנכסים.

ולכן הבן, שיש לו קנין הגוף, הוא הבעלים על הנכסים.

ומשום כך קנה הלוקח אפילו אם מת הבן בחיי האב, כי גם בחיי האב נחשב הבן לבעלים, ואין לאב בנכסים אלא רק זכות אכילת פירות עד מותו.

ואת הזכות הזאת יכול האבא למכור.

שנינו במשנה: הכונס את יבמתו, ונמצאת מעוברת וילדה, אם אין הולד של קיימא - יקיים!

תנא בברייתא: משום רבי אליעזר אמרו: אף על פי שמן התורה הוא קנה אותה, כי משהפילה ולדה התגלה למפרע שהיתה ביאתו ביאת יבום, והיא יוצאת בגט בלבד, ואינה צריכה חליצה. בכל זאת אסור לו לקיימה תחתיו, כי גזרו חכמים לאוסרה עליו, היות והוא נכנס לספק איסור כרת של אשת אח, על הצד שהיתה מולידה ולד בן קיימא.

ולכן, אמרו חכמים שיוציא אותה בגט.

אמר רבא: רבי מאיר ורבי אליעזר - אמרו דבר אחד.

שמצינו לרבי אליעזר שקונס את כל מי שנושא מעוברת, שאם כנס יוציא!

ומבאר רבא: רבי אליעזר - הא דאמרן, שיוציא, אם ייבם אשה מעוברת.

רבי מאיר - הא דתניא: לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו שהתגרשה או התאלמנה, כל זמן שהיא ראויה להניק את התינוק. דהיינו, עשרים וארבעה חדשים.

ואם נשא - יוציא, ולא יחזיר עולמית, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: יוציא אותה, ולא יקיימה תחתיו כל עוד היא מעוברת או מינקת.

ולכשיגיע זמנו לכנוס - יכנוס.

אמר ליה אביי לרבא: ממאי? מהיכן יודעים אנו שרבי מאיר ורבי אליעזר אמרו דבר אחד?

דלמא, אולי לא היא!

כי יתכן שעד כאן לא קאמר רבי אליעזר הכא, ביבם שכנס יבמה מעוברת, שגזרו עליו להוציאה מתחתיו, אלא משום דקפגע, שכנס אותה באפשרות שיכשל באיסור אשת אח, דאורייתא

שהרי כיון שלא המתין מלבעול עד שיתברר שמא יש לאחיו המת בנים והיא אסורה עליו, או שאין לו בנים והיא מותרת לו, הוא זלזל בחומרת איסור ערות אשת אח שיש לו בנים. ולכן קנסוהו חכמים שיוציאה, גם אם לבסוף התברר שאין לאחיו בנים.

אבל התם, מי שנשא מעוברת או מינקת, שעבר בכך רק על איסור דרבנן, שתיקנו להמתין מלשאת אותה, יתכן שגם רבי אליעזר כרבנן סבירא ליה, שלא קנסוהו להוציאה בלי שיוכל להחזירה.

אלא, יוציא כל זמן שהיא מעוברת ומינקת. ומשיעבור הזמן, מותר לו להחזירה.

אי נמי, אפשר לומר גם לצד ההפוך:

עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם, שקנסו את הנושא מעוברת ומינקת להוציא, אלא משום שזלזל באיסור דרבנן של לקיחת מעוברת ומינקת. וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, כדי שלא יבואו אנשים נוספים לזלזל בהם מחמת היותם איסורים קלים, מדרבנן.

אבל הכא, כונס יבמתו כשהיא מעוברת, שהוא מזלזל באיסור אשת אח, שהוא איסור מדאורייתא - מפרש פרשי מינה אינשי!

אין לחשוש שיבואו אנשים נוספים לזלזל ולהקל באיסור דאורייתא, כי אנשים פורשים מלהסתכן בעבירת איסור דאורייתא, ולכן אין צורך לגזור עליו להוציאה.

אמר רבא: ולדברי חכמים, שאמרו הנושא את המעוברת והמינקת יוציא ולאחר כך יכניס, הרי למשך הזמן שיוציאה - עליו לגרשה ממש, שיוציאה בגט. ולא יסתפק בכך שיפרוש ממנה.

אמר מר זוטרא: דיקא נמי מלשון הברייתא, דקתני "יוציא", שמשמעותו בגט, ולא קתני "יפריש".

ומסקינן: אכן שמע מינה מלשון הברייתא כך.

ועתה באה הגמרא לדון בענין מעוברת חבירו ומניקת, אם הקלו בה באשת כהן, שלא לגרשה כדי שלא לאוסרה בכך על בעלה.

ולצורך זה מביאה הגמרא את ענין אשת כהן, האם הקלו בה בענין חליצה, כדי לדון מה דינה כאן:

אמר ליה רב אשי לרב הושעיא, בריה דרב אידי:

התם [במסכת שבת קלה ב] תנן: רבן שמעון בן גמליאל אומר:

כל ולד, ששהא בחיים לאחר צאתו לאויר העולם -

אם המדובר בולד אדם - הרי שהייה בחיים לאחר צאתו לאויר העולם במשך ל' יום אחר הלידה, מוכיחה שהולד הזה הוא אינו נפל, אלא בר קיימא.

ואם המדובר בולד בהמה - הרי כל ששהה הולד שמונה ימים, אינו נפל.

וולד שכזה באדם, פוטר את אמו מן החליצה.

ומדייקת הגמרא:

הא אם לא שהא הולד בחיים שלשים יום אחרי לידתו, ומת מחמת שאכלו ארי או נפל מהגג, ומעתה אין אנו יודעים מה היה קורה אם לא היה נהרג, האם הוא היה חי שלשים יום ואינו נפל, או שהיה מת מאליו, והוא נפל -

ספיקא הוי, אם הוא נפל או לא.

ולדברי רבי שמעון בן גמליאל, אמו צריכה חליצה מספק.

ואילו חכמים חולקים עליו, וסוברים שסתם ולד בחזקת בן קיימא הוא, היות ורוב נשים יולדות ולד בן קיימא.

ואיתמר: אם נולד ליבמה שהיתה מעוברת מן האח המת, ולד.

ומת הולד בתוך ל' יום ללידתו.

ועמדה היבמה ונתקדשה לשוק ללא חליצה, משום שעל סמך הולד שילדה החזקנוה כאשת אח שיש לו בנים, שפטורה מן החליצה.

נחלקו אמוראים בדעת רבא, מהי דעתו בדין היבמה הזאת:

רבינא משמיה דרבא אמר: כיון שלפי רבי שמעון בן גמליאל הדבר ספק, האם הולד הזה היה נפל, או בר קיימא -

הרי אם היבמה הזאת אשת ישראל היא עתה, כך שגם אם יחלוץ לה עתה היבם היא לא תיפסל על בעלה - הרי זו חולצת ומותרת לבעלה.

ואולם, אם אשת כהן היא, שהתקדשה לכהן, ואם נחייבנה לחלוץ היא תאסר עליו, מדרבנן, מדין "חלוצה" - אינה חולצת!

כי לגבי אשת כהן, אנו מסתמכים על רבנן, שלדבריהם יש להעמידה על חזקתה שהיא מותרת לשוק, לפי שכך החזקנוה תחילה, מחמת הולד, כאשת אח שיש לו בנים. היות ורוב נשים יולדות ולד בן קיימא ולא נפל, והיא מותרת לשוק.

ואין חולצים לה להוציאה לכתחילה מידי הספק של רבי שמעון בן גמליאל - כדי שלא נאסרנה בכך על בעלה הכהן מספק.

כי אם יחלצו לה, היא תאסר על בעלה באיסור של חלוצה לכהן, שהוא איסור דרבנן.

ואילו רב משרשיא משמיה דרבא אמר: אחת זו ואחת זו, אחת אשת ישראל ואחת אשת כהן - חולצת!

ואם נתקדשה לכהן, היא נאסרת על בעלה הכהן, לפי שיש לחוש לדברי רבי שמעון בן גמליאל, שאמר: כל שלא שהה שלשים יום באדם, הרי הוא ספק נפל.

אמר ליה רבינא לרב משרשיא, שאמר משמיה רבא, שגם אשת כהן חולצת, על אף שנאסרת בכך לבעלה הכהן:

ואמר ריש לקיש בפירושה של משנה זו, שלא כדברי ר' יוחנן, שאם כתב בשטר צוואה נחלות שונות לאנשים אחדים, חלק במתנה וחלק בירושה — לעולם לא קנה המקבל עד שיאמר "פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה וירשום". שלשון מתנה צריכה להיות צמודה לכל לשון ירושה שנאמרה בצוואה זו.

ואידך [ומחלוקת אחרת] שנפסקה בה הלכה כריש לקיש, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו. כלומר, שנתן את כל נכסיו לבנו מהיום, על מנת שיינתנו לו הנכסים בפועל לאחר מיתה, ובינתיים האב נהנה מהם, אבל הכל יינתן לבן לאחר מותו. האב אינו יכול למכור נכסים אלה לאחר — מפני שנתנן לבן, והבן אינו יכול למכור — מפני שהן עדיין ברשות האב. אם מכר האב את הנכסים — מכורין הם והלוקח נהנה מפירותיהם עד שימות הוא (האב), אם מכר הבן את הנכסים בחיי האב — אין ללוקח כלום בהם עד שימות האב.

ואיתמר [ונאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: מכר הבן בחיי האב, ומת הבן בחיי האב, ואחר כך מת האב. ר' יוחנן אמר: לא קנה לוקח כלום, וריש לקיש אמר: קנה לוקח.

ומסבירים את טעמיהם: ר' יוחנן אמר: לא קנה לוקח, כי קנין פירות שיש לאב בשדה זה, זכות הנאה מן הפירות — כקנין הגוף דמי [נחשב], נמצא שגופו של השדה לא היה שייך לבן כל עוד האב חי, ומכירתו אינה מכירה.

וריש לקיש אמר: קנה לוקח, כי קנין פירות לאו [לא] כקנין הגוף דמי [הוא נחשב], אלא הוא קנין לעצמו. ולכן אף שלאב היה קנין פירות בשדה, כיון שגוף השדה היה קנוי לבן, לכך מה שמכר — מכר, והמכירה חלה במותו של האב.

א שנינו במשנה שמי שכנס את אשת אחיו והיתה מעוברת, ונתברר כי אין הולד של קיימא כו' — יקיים את האשה הזו כאשתו, על אף שתחילת קניינו לא היתה בהיתר. תנא [שנה החכם בברייתא]: משום ר' אליעזר אמרו שיטה אחרת, שאף על פי שנמצא לבסוף שהוולד אינו של קיימא והיתה איפוא מותרת לו — כיון שהיה לו לחשוש שמא יהיה הוולד של קיימא ולהמנע מלכונסה, לכך קנסוהו שיוציא בגט.

אמר רבא: ר' מאיר ור' אליעזר אמרו דבר אחד, כלומר: בשיטה אחת הם עומדים, שמי שנשא אשה באיסור, אף שאיסור זה בטל — עליו לגרשה משום קנס. שיטת ר' אליעזר — הא דאמרן [זו שאמרנו].

שיטת ר' מאיר מהי — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לא ישא אדם מעוברת חבירו, כלומר, אשה שהיא הרה לאדם אחר, או מינקת חבירו שמניקה ילד שילדה לאחר. ואם נשא — יוציא ולא יחזיר עולמית, מפני שעבר על דברי חכמים, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: יוציא אותה לפי שעה, וכשיגיע זמנו לכנוס, כלומר, לאחר שתגמול את בנה — יכנוס.

אמר ליה [לו] אביי: ממאי [ממה] אתה מסיק שיש פה שיטה אחת? דלמא [שמא] לא היא ויש הבדל ביניהם, כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' אליעזר הכא [כאן] אלא משום דקפגע [שפוגע] כשנושא אותה באיסור אשת אח שהוא איסור דאורייתא [מן התורה] אם יהיה הולד בן קיימא, אבל התם [שם] במינקת שהאיסור דרבנן [מדברי סופרים] הוא, שמא כרבנן סבירא ליה [כדעת חכמים סבור הוא] שאם עבר וכנסה איננו חייב לגרשה לעולם!

אי נמי [או גם כן] אפשר לומר להיפך: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' מאיר התם [שם] שיוציא ולא יחזיר עולמית אלא משום שהדבר הוא דרבנן [דברי סופרים], וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, שאם לא יחזקו דבריהם — יבואו לזלזל בהם, אבל הכא [כאן] כיון שהוא איסור מדאורייתא [מן התורה] — מפרש פרשי מינה [פורשים אנשים ממנה] במקום שאסור, ואם עבר אדם עבירה זו בשגגה אין צורך לקנוס אותו.

אמר רבא: ולדברי חכמים בענין הנושא מעוברת חבירו, כשאמרו שעליו להוציאה, כוונתם: יוציאה בגט. כלומר, לא רק שיוציאה מביתו ואחר כך יחזור ויביאנה הביתה, אלא כוונתם שמגרש אותה בגט. אמר מר זוטרא: דיקא נמי [מדוייק גם כן] דבר זה מלשון הברייתא, דקתני [ששנה] שם: "יוציא", ולא קתני [שנה] "יפריש". ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שזה פירוש הדברים.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב הושעיא בריה [בנו] של רב אידי: התם תנן [שם במשנה שנינו]: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל וולד ששהא לאחר לידתו, והוא וולד אדם, והזמן ששהה הוא שלשים יום ולא מת — הרי זה מוכיח שאינו נפל. ואפילו אם מת לאחר מכן — מחמת חולי מת, אבל ילד של קיימא היה. משמע הא [הרי] אם לא שהא זמן זה — ספיקא הוי [ספק הוא], ולענין יבמה — חולצת ולא מתייבמת.

ואיתמר [ונאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: יבמה שנולד לה בן, ומת אותו בן בתוך שלשים יום ללידתו, ועמדה ונתקדשה לאדם אחר, משום שהיתה סבורה שהיא פטורה מן הייבום בגלל הבן, נחלקו בכך אמוראים,

רבינא משמיה [משמו] של רבא אמר: אם אשת ישראל היא — חולצת. שאין מחייבים אותה לצאת מזה שנתקדשה לו, אלא אומרים ליבם לחלוץ לה, כדי להוציאה מכלל ספק. שאם ילד זה היה נפל, והאשה לא הותרה לשוק בעצם לידתו — תחלוץ ותיפטר, וחליצה זו לא אסרה אותה לבעלה החדש, שהוא ישראל. אבל אם אשת כהן היא, שנתקדשה לכהן, ואם תחלוץ תיפסל לו — אינה חולצת, שלא הקפידו חכמים באופן כזה שאינו אלא ספק.

ואילו רב משרשיא משמיה [משמו] של רבא אמר: אחת זו ואחת זו חולצת, ואם אשת כהן היא — תיאסר לו.

אמר ליה [לו] רבינא לרב משרשיא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan dispute whether one must state that the receipt of the portions should be considered as a gift with regard to each recipient, or whether stating it with regard to one of them is enough to indicate that it is true for all. And Reish Lakish said: The inheritors will only ever acquire the portions as defined by the owner of the possessions once he says: So-and-so and so-and-so shall inherit such and such a field and such and such a field that I have given to them as a gift, and they shall inherit them, i.e., he must state explicitly for each recipient that their receipt of the portions should be considered a gift. Rava ruled that in this dispute as well, the halakha is in accordance with Reish Lakish.

And the other dispute concerns that which we learned in a mishna: In the case of one who writes a bill transferring ownership of all of his possessions to his son stating that the transfer should take effect immediately so that the son should gain the rights to use the possessions after his death, then although the father retained for himself the right to use the possessions until his death, he is unable to sell the possessions due to the fact that he gave them to the son, and the son is unable to sell the possessions due to the fact that they are still in the father’s possession. If the father sold the possessions, then they are sold to the extent that the purchaser may use them until the father dies. If the son sold the possessions during his father’s lifetime, the purchaser does not receive any rights to use the possessions until the father dies.

And an amoraic dispute was stated in the case in which the son sold the possessions during the father’s lifetime, and then the son died during the father’s lifetime, following which the father died as well. Rabbi Yoḥanan said: The purchaser does not acquire anything, and Reish Lakish said: The purchaser does acquire the possessions.

The Gemara explains their reasoning: Rabbi Yoḥanan said that the purchaser does not acquire anything, because he holds that the ownership of the rights to an item and its produce is tantamount to the ownership of the item itself, i.e., the actual title to it. Since the father retained the rights to use the possessions until his death, as long as he lives he is considered to hold the title to them. Therefore, the son’s sale can be effective only after the father’s death, at which point the son becomes the title owner. However, if the son dies first, then since he never gained the title to the items, his sale can never come to fruition.

And Reish Lakish said: The purchaser does acquire the possessions, as Reish Lakish holds that the ownership of the rights to an item and its produce is not tantamount to the ownership of the item itself, i.e., the actual title to it. Therefore, although the father is still alive, the son immediately gains the full title to the possessions, which he may sell to someone else. Nevertheless, since the father retains the rights to use the possessions, the purchaser may use the possessions he acquired only when the father dies.

§ The mishna states that if a yavam consummates a levirate marriage with his yevama while she is pregnant, if it emerges that the offspring is not viable then he may maintain her as his wife because his intercourse with her was a valid consummation of levirate marriage. An opposing opinion is taught in a baraita: In the name of Rabbi Eliezer they said: He must send her out with a bill of divorce. Although it emerged that the levirate marriage took effect, since at the time he consummated the levirate marriage it was prohibited to do so because the yevama was pregnant, he is therefore penalized and required to separate from her.

Rava said: Rabbi Meir and Rabbi Eliezer said the same thing, i.e., they both expressed the same opinion that if one marries a woman whom he is prohibited from marrying, he is penalized and required to divorce her, even if the reason for the prohibition no longer applies. Rabbi Eliezer’s opinion was expressed in this ruling we have just stated.

Where was Rabbi Meir’s opinion expressed? As it is taught in a baraita: A man may not marry a woman who is pregnant with the child of another man, nor a woman who is nursing the child of another man. And if he transgressed and married her, he is penalized for violating the prohibition, and he must divorce her with a bill of divorce, and he may never take her back; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He must send her out, and when the time comes in which it is permitted to marry her, i.e., after the child is weaned, he may then marry her again.

Abaye said to him: From where do you deduce that they are of one opinion? Perhaps that is not so, as it is possible that Rabbi Eliezer states his ruling only here, in the case of a yavam who consummated a levirate marriage with his yevama while she was still pregnant, due to the fact that by doing so he risks the possibility that the offspring will be viable, in which case he encounters the Torah prohibition against engaging in relations with one’s brother’s wife. However, there, in the case where one married a woman who is pregnant with the child of another man, which is a rabbinic prohibition, it is possible that he holds in accordance with the opinion of the Rabbis who argue with Rabbi Meir.

Alternatively, it is also possible that Rabbi Meir states his ruling only there, in the case where one married a woman who is pregnant with the child of another man, due to the fact that doing so is a violation of a rabbinic prohibition, and therefore it is possible that this is one of the cases in which the Sages reinforced their pronouncements with greater severity than prohibitions of Torah law so that people would not treat them lightly. However, here, in the case of a yavam who consummated a levirate marriage with his yevama while she was still pregnant, where there was a risk of transgressing a prohibition written in the Torah, since people are generally careful to distance themselves from a Torah prohibition, there is no need to further penalize someone who nevertheless transgressed.

Rava said: According to the statement of the Rabbis who dispute Rabbi Meir and require one who married a pregnant woman to send her out, the intention is that he must send her out with a bill of divorce and not merely separate from her. Mar Zutra said: The language the Rabbis used is also precise, as they teach: He must send her out, and they do not teach: He must separate himself from her. Conclude from here that Rava’s claim is correct.

Rav Ashi said to Rav Hoshaya, son of Rav Idi: We learned in a baraita there that Rabban Shimon ben Gamliel says: Any human baby that survives for thirty days after its birth is not to be considered a stillbirth. Rather, the baby is considered to be viable, and so the wife of the baby’s father is never subject to any obligation of levirate marriage. But, by inference, were it not to survive for thirty days, there would be uncertainty whether the baby was viable or not.

And an amoraic dispute was stated in the case in which the only offspring of a man died during the first thirty days of its life, and the widow, under the misconception that she was exempt from any obligation of levirate marriage, arose and was betrothed.

Ravina said in the name of Rava: If she became the wife of an Israelite, i.e., the man who betrothed her was not a priest, then she performs ḥalitza with the yavam due to the uncertainty whether or not the offspring was viable, and then they may remain married. But if she became the wife of a priest, she does not perform ḥalitza with him because if she were to do so, she would become a ḥalutza and would therefore be prohibited from remaining married to her husband, who is a priest. Therefore, in this case, in order to allow her to remain married to her husband, the Sages did not require her to be concerned for the possibility that the offspring was not viable.

The Gemara cites a different version of Rav’s opinion: Rav Mesharshiyya said in the name of Rava: Both this woman and that woman perform ḥalitza, even though by doing so, if she was betrothed to a priest, she would become forbidden to him.

Ravina said to Rav Mesharshiyya:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מכר הבן בחיי האב וכו'. מפורש בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קל"ו).

הכי גרסינן וכן במקצת נוסחי: תנא משום ר' אליעזר אמרו יוציא .ורש"י ז"ל גורס יוציא בגט וקשיא לריש לקיש דאמר יחזור ויקיים ומדלא אוקימנא לפלוגתייהו כתנאי ש"מ דליתא להך גירסא.
ובתוספות מפרשים דגט וחליצה בעיא משום דדמיא לכנוסה ולא מיחוורא שמעתייהו ועוד דא"כ בזה הלכה כר"א שאם בא להוציא אינו מוציא בחליצה [לבד] ורבינו ז "ל לא הזכיר בהלכות אבל רבי משה בר מיימון ז"ל כתבה בחיבורו וכן מצאתי לרב רבי אפרים ז"ל.

עד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא בדרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואי קשיא לך והא שמעינן ליה לר"מ דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים כדאיתא בריש פ' אע"פ (דף כ"ו) איכא למימר התם תנאי שבממון אבל במקום שיש לחוש לאיסור של דבריהם צריך חזוק ושל תורה הכל זהירין בהן.

ולא קתני יפריש ש"מ.איכא למידק והא אנן תנן בפ' ארוסה (סוטה דף כ"ד) מעוברת חברו ומינקת חברו לא שותות ולא נוטלות כתובתן דברי ר"מ וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן איכא למימר יפריש משמע הכי ומשמע הכי אבל יוציא אין משמעו אלא בגט.
ובתוספות אומרים התם כיון שנסתרה ונאסרה מן התורה מיבדל בדילי אינשי מיני' ואם תאמר והרי עמדה ונתקדשה דמשמע לקמן דיוציא ואף על פי שעדיין אסורה עליו שמחוסרת ברכה וחופה ואסורה לבעלה כנדה לא קשיא דהתם נמי איסורא דרבנן הוא ועוד דקדושין לחופה וברכה קיימי שהמקדש על מנת לכנוס הוא מקדש אבל המקנא לאשתו ונסתרה אינו עשוי לבא עליה, ואינו מחוור.

ה"ג: מת בתוך שלשים וכו'. ופירושו כל בתוך שלשים ואפילו בתוך שמנה דלרבנן לא חיישין לנפל ופרישנא במסכת שבת בפרק ר"א דמילה (שבת דף קל"ו) מנו רבנן וכן גרסת הלכות רבינו ז"ל המדוקדקות. ובמקצת נוסחאות שבהלכותיו וכן יראה גרסת בעל הלכות ראשונות מת ביום שלשים ולא דייקא דאפילו בתוך שלשים עצמן כיון דלא אפשר עבדינן ברבנן ועוד דיום שלשים פלוגתא היא בבכורות (דף מ"ט) וקיימא לן יום שלשים כלפני שלשים.

אם אין הולד של קיימא יקיים. ופירשה ריש לקיש (לעיל יבמות לה, ב) יחזור ויקיים ודוקא בשהפילה, אי נמי בולד והוא שנולד לשמנה ודאי ולא נגמרו סימניו שערו וצפרניו, דבודאי נפל חשבינן ליה, הא לאו הכי מוציאה בחליצה דמטילין אותו לחומרא שמא ולד של קיימא הוא, דהא קיימא לן כרבנן דפליגי אדרשב"ג (בתוספתא שבת פט"ז ה"ד) והלכך אסור לקיימה ולעולם לא תשתרי אלא בחליצה דדלמא נפל הוא ובעיא חליצה ולקמן בפרק הערל (יבמות פ, ב) נאריך בה יותר בס"ד.

גמרא. רבי אליעזר אומר לא כי. הכי גרסינן תנא משום ר' אליעזר אמרו יוציא כלומר בחליצה דהא קיימא לן כריש לקיש דאמר ביאת מעוברת לא שמה ביאה ומקצת ספרים יש דגרסי יוציא בגט, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל (בד"ה תנא). ואיכא למידק דאם כן הויא דלא כריש לקיש והוה לן לאוקמי לפלוגתייהו כתנאי ומדלא אוקמינהו כתנאי שמע מינה דליתיה. ובתוס' (ישנים ד"ה יוציא) מפרשין דגט וחליצה בעיא משום דדמיא לכנוסה וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכך כתב (הלכות יבום פ"א הכ"ב) הכונס יבמתו ונמצא מעוברת מפרישין אותן וממתינים לה אם הפילה יחזור ויקיים ואם ילדה אפילו מת ביום שנולד הרי זה מוציאה בגט וחולץ לה ע"כ. ואף על פי שאין הלכה כר' אלעזר למד הרב לרבנן מדר' אלעזר וכשם שאמר ר' אלעזר במפלת שמוציא בגט וחליצה, הוא הדין לרבנן ביולדת ולד חי שגמרו סימניו. (ועיין מגיד משנה ולחם משנה שם ובאה"ג אה"ע סי' קס"ד סקי"א) .

אמר רבא ר' אלעזר ור' מאיר אמרו דבר אחד. כלומר דשניהם קונסין אותו בנושא מעוברת חבירו ואפילו במקום דליכא משום תקנת ולד, ר' מאיר דאמר בהדיא לא יחזיר עולמית, ור' אלעזר הא דאמר דאפילו לאחר שילדה ולד שאינו של קיימא יוציא, אף על גב דליכא משום תקנת ולד. ואלו לרבנן לא קנסינן ליה אלא שיוציא משום תקנת ולד ואם לא הספיק להוציא עד שילדה יקיים וכתנא דמתניתין.

עד כאן לא קאמר ר' מאיר התם אלא בדרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואף על גב דשמעינן ליה לר' מאיר דאמר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל בדרבנן תנאו קיים כדאיתא בריש פרק אף על פי (כתובות נו, ב) איכא למימר התם בתנאי שבממון, אבל בחשש איסורין של תורה מזהר זהירי בהו אינשי, אבל בשל דבריהם לא חמירי להו כולי היא וצריכין חיזוק.

הכי גרסינן מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה. כלומר כל בתוך שלשים ואפילו תוך שמנה, דבדיעבד קיימא לן כרבנן דלא חיישינן לנפל. ובמקצת הלכות רבינו גירסא אחרת בשם בעל הלכות גדולות (הלכות יבום דף ס, א) מת ביום שלשים ואף ר"ח ז"ל כן גורס. ואינה מחוורת דמאי שנא ביום שלשים, הא קיימא לן יום שלשים כלפני שלשים.ועוד דבדיעבד הא קיימא לן כרבנן דלא חיישי כלל.

אמר רבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם לאו אינה חולצת. והכי קיימא לן ודקא בבן שמנה ודאי שגמרו סימניו שערו וצפרניו, ואי נמי בסתם תינוקות שאינו ידוע אם בן שמנה אם בן תשעה ולא נגמרו סימניו שערו וצפרניו, אבל בספק בן תשעה או בן שמונה ונגמרו סימניו ולד מעליא הוא ואפילו לכתחלה תנשא. אבל בן שמונה ודאי ולא נגמרו סימניו נפל גמור הוא ואפילו נשאת לכהן תצא. ואם בן תשעה ודאי כגון שבעל ופירש והלך למדינת הים מותרת לשוק לכתחלה כדתנן בנדה פרק יוצא דופן (נדה מג, ב) תינוק בן יום אחד זוקק ליבום ופוטר מן היבום ובפרק הערל (להלן יבמות פ, ב) נאריך בה יותר בס"ד.

תניא משום ר' אליעזר אמרו שיוציאה בגט כדגרש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל דאע"ג דביאה מעליא היא ויבום גמור הוא קנסי' להוציא משום דעייל נפשיה לספק כרת ומיהו יוציא בגט בלחוד דבהכי סגיא ליה וק"ל דא"כ אתיא דר' אליעזר כר' יוחנן וכ"ת דאה"נ וי"ל דאמרינן בתנא קמא דאמר יקיים דהיינו יחזור ויקיים הוה לן למימר לעיל דתנאי היא ויש נסחאות דגרסי יוציא גרידא וה"פ קנסינן ליה להוציא או בחליצה כר"ל או בגט כרבי יוחנן דלא נחת רבי אליעזר לההוא עניינא כלל ולפי גרש"י ז"ל פי' בתוספות דה"ק יוציא אפילו בגט ומשום דדמיא לכניסה בביאה או כבעלת מאמר צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו וכן מפרש מהר"ם ז"ל דאפי' לר"ל ביאה ראשונה מסופקת היא והלשון דחוק לפי' זה:

והנכון דהא ר' אליעזר אפילו לר"ל אמרה וה"ק כי אחר שיחזור ויקיים יוציא בגט כדי לקונסו ולאפוקי דלא כייפי' ליה להוציא בחליצה קודם שיחזור ויקיים שלא ליתן לעז על ביאתו הראשונה וכדפי' לעיל וכ"כ הרב פנחס הלוי ז"ל ואע"ג דלית הלכתא כר' אליעזר ילפינן מיניה שאם לא רצה לקיימה לגמרי שאומרים לו שיוציא בגט אחרי שיחזור ויבעול:

והרמב"ם ז"ל נראה שהוא הולך בשיטת התוס' ולמד עוד משם דלרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר אם ילדה ולד פי' מוציאה בגט וחולץ לביאתו וחליצה לזיקתו והפריז רבינו ז"ל על המדה דאי ולד של קיימא הוא שגמרו חדשיו או סימנין כ"ע ידעי דלאו ביאה הוא וחיוב קרבן יש בה ואי ולד שאינו של קיימא הוא אינו חייב להוציא ואפי' ילדתו חי כדרבנן קי"ל ונראה דרמז"ל מדבר כשהוא ספק בן ט' ספק ח' ולא גמרו סימנים דמטילין אותו לחומרא שלא יקיים ומצריכים אותו גט וחליצה כשיטת התוס':

ר"מ ור' אלעזר אמרו דבר אחד פי' דתרוייהו קנסו בנושא מעוברת חברו שלא ברצון חכמים ואפילו לבתר דנסתלקה חששא דאיסורא או חששא דתקנת ולד:

ע"כ לא קאמר ר"מ התם אלא בדרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"ת והא איפכא שמעינן ליה לר"מ בריש פ' אע"פ (כתובות דף נ"ו) שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ובשל דבריהם תנאו קיים וי"ל דהתם גבי מילי דממונא אבל באיסורא החמירו בשל דבריהם יותר דלא חמירי להו לאינשי כאיסורין של תורה:

דייקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפריש וקשה לי דמשמע מיהא דלישני דהפרשה בלא גט משמע ואילו במס' סוטה משמע להפך דתניא וא"א יכול הוא להפרישה ולאחר זמן להחזירה וי"ל דאנן הכי קאמרינן דלישנ' דיוצא לא משמע אלא בגט אבל לישנא דיפריש תרוייהו משמע וכיון דפריש תנא הכי הוציא בגט שמעינן דלישנא דהפרשה דהתם בגט הוה:

גרש"י ז"ל מת בתוך ל' יום ולא גרסי' מת ביום ל' דלההוא לישנא משמע דדוקא משום דמת ביום ל' שהוא כלאחר ל' וליתא דהא ק"ל דיום ל' כלפני ל' (בכורות דף מ"ט) ועוד דהא פרישנא טעמא דאם אשת כהן היא אינה חולצת משום דסמכי' על רבנן דפליגי עליה דרשב"ג דחשבי' ליה ולד מעליא ולדידהו אפי' מת בתוך ח' ימים נמי כיון שהוא ספק בן ט' בן ח' ולד מעליא הוא:

א) וי"מ דרבי יוחנן יליף מהתם דכקנין הגוף דמי. ואינו נראה דא"כ היכא פליג ריש לקיש עליה הא הוא ודאי לא פליג אתקנת אושא לכן נראה כדפרישית:

יוציא בגט. פ"ה דקנסינן ליה אבל חליצה לא צריך ותימה דהא פסקינן הלכה כריש לקיש דאמר ביאת מעוברת לא שמה ביאה וא"כ גם חליצה (לא) צריך שהביאה לא פטרה דלא הועילה שום דבר. לכן צ"ל יוציא בגט וחליצה עמו. ועי"ל יוציא בגט אחר ביאה ראשונה ואע"ג דאשתו גמורה היא קנסינן לה כדפ"ה:

הא לא שהה ספיקא הוא. ומיירי דלא קים לן שלא כלו לו חדשיו. דאי קים לן אפי' בן יום א' פוטר מיבום אלא פליגי בסתם [וולדות] דלרבנן הלך אחר רוב נשים דולד מעליא ילדן:

ב) והא דפליגי הכא ר"ג ורבנן בתרתי פליגי. פליגי בספק אם כלו לו חדשיו אם לא. דר"ג סבר דספק הוא כי לא שהה ורבנן סברי דולד מעליא הוא. גם פליגי בשידענו בבירור שלא כלו לו חדשיו דר"ג סבר אינו נפל כיון ששהה שלשים יום באדם ורבנן סברי דנפל הוי כיון שלא כלו חדשיו אע"ג דשהה והכי משמע דפליגי בתרתי מדקאמר כל ששהה וכו' משמע דפליגי א) כל ששהה רבנן דקאמר ר"ג אינו נפל ואינהו קאמרי (אינו) [דהוי] נפל בשידענו בודאי דלא כלו לו חדשיו דאי לא פליגי כי אם בלא שהה היה לו לומר אם שהה וכו' אבל מדתנא כל ששהה ודאי בתרווייהו פליגי:

בפרש"י בד"ה תנא משום ר"א וכו' ואע"ג דהשתא איגלאי מילתא דייבום מעליותא הוא ומיהו בגט בלא חליצה סגי עכ"ל לר' יוחנן פי' כך אבל לר"ל דאנן קי"ל כוותיה דביאת מעוברת אינה ביאה לא סגי לה בגט וצריכה נמי חליצה אבל אין סברא דקאמר דיוצאת בגט אחר שיחזור ויבעול כיון דקנסינן ליה להוציאה היאך יחזור ויבעול קודם שיוציא איתה:

תוס' בד"ה ולא קתני יפריש כו' אפילו לר"מ כיון דבלאו הכי אסורה לו דכלה כו' עכ"ל צ"ע דהא לר"מ אינו יכול להפרישה התם במעוברת חבירו שקינא לה אע"ג דבלאו הכי אסורה ליה מדאורייתא (ג) וראיתי דברי הרא"ש שהביא דברי ר"י מאורליינ"ש כמ"ש התוספות ולא כתב בדבריו אפילו לר"מ:

תד"ה מת בתוך כו' ומיהו בה"ג כתב דביום שלשים אפילו פיהק ומת לרבנן כו' דגרסינן הכא מת ביום כו' עכ"ל ולפ"ז יש לקיים שפיר פ"ה דבפיהק ומת איירי הכא ודו"ק:

בא"ד ושמא לענין אבילות נמי חשוב בר קיימא עכ"ל ר"ל לפי הגרסא ביום שלשים וההיא דפ' יש בכור אליבא דרשב"ג ואנן ביום שלשים סמכינן ארבנן ודו"ק:

תוס' ד"ה ולא קתני יפריש עד וקצת היה מדקדק ר"י וכו' אם כשאירס צריך ליתן גט לא אצטריך תו למימר לא תנשא. ר"ל אלא ודאי הכי פירושא לא תיארס ואם אירסה אזי תמתין ולא תינשא מכלל דבקידשה אין צריך ליתן גט עיין באשר"י:

רש"י ד"ה אלא כרבנן צ"ל ברבנן כו':

תוס' בד"ה ואמר ריש לקיש כו' לענין אחר שאין ראוי ליורשו כצ"ל:

בד"ה חיזוק כו' אלא כשל תורה משום דלא איצטריך לחיזוק והכא כו' כצ"ל:

בד"ה ולא קתני כו' דתרוייהו מדרבנן. נ"ב גיליון ועוד הביא רב יוסף ראיה מההיא דפרק אע"פ מאריסיה דאביי שהתיר לו לארוס בתוך כ"ד חודש ושוב חזר בו ומנעו מלנשאה ולא מצינו שהצריכו ליתן גט וגם זו אינה ראיה די"ל שהצריכו ליתן גט ולפי שאותה שמועה לא איירי בגט לא הזכירה:

בד"ה הא לא כו' ומת איירי דבהא ל"פ רבנן כדאמר כו' והתם פסקינן הלכה כרשב"ג כו' כצ"ל:

בד"ה מת בתוך ל' יום כו' נראה דה"ג כו' כצ"ל. :

תד"ה חיזוק. אבל גבי ממונא כו' לא עשו חיזוק כו'. כצ"ל:

גמ' התם תנן. עיין בבאר שבע פ"א דהוריות סימן לז:

שם ואם אשת כהן היא אינה חולצת. עיין לעיל כד ע"א תד"ה וספק חלוצה:

תוס' ד"ה חיזוק לדבריהם וכו' אבל הכא מלתא דלא שכיח.
ויש ליישב קושייתם בפשוטו. דבכתובה עשו חיזוק לדבריהם שיתקיימו רצונם בתקנתם להיות לה כתובה, ועשו חיזוק דאף בתנאי לאו כל כמיניה לעקור תקנתם משא"כ הכא במה דמחזירה אחר כ"ד חודש זה אינו נגד תיקון חז"ל, דהא השתא הותרה לו באמת, ולר"מ ג"כ הוא רק דרך קנס כיון שעבר על דברי חכמים, ור"י לא ס"ל למקנסיה על העבר ורק בכתובה החיזוק הוא שלא יתבטל תקנת חז"ל שיהיה לה כתובה:

(לו ב תוספות) ד"ה הא וכו' והא דתנן במס' שמחות וכו'.—עי' מ"ש בבכורות מט א.

לעולם לא קנה כו'. לא אמתניתין פליג אלא התם ביש נוחלין פליגי אמוראי בדיוקא דמתני' דכי אתא רבין אמר ירש פלוני שדה פלוני ותנתן שדה פלוני לפלוני רבי יוחנן אמר קנה אפילו האי דירושה דמדאדכר לשון מתנה בהאי שטר צואה לחד מינייהו כולהו נמי מתנה נינהו ור''ל אמר לעולם לא קנה ההוא דירושה דאמרינן להאי הוה מתנה ולהאי ירושה עד שיאמר כו' דתיקו לשון מתנה אתרוייהו: לאחר מותו. שכתב מהיום ולאחר מיתה ואין לאב בהן אלא אכילת פירות בחייו: מכר האב מכורין. לאכול הלוקח פירות כל ימי חיי האב שזכה בזכות שהיה לו לזה בהן: ומת הבן בחיי האב רבי יוחנן אמר לא קנה לוקח. אפילו לכשימות האב דקנין פירות שהיה לו לאב בנכסים הללו כקנין הגוף דמי ואין מכירת הבן מכירה ומתניתין דקתני אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב הא כשימות האב יש לו התם דמית האב בחיי הבן ונתקיימה המתנה ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו אבל מת הבן לא בא זכות לידו: תנא משום ר''א כו'. ר' אליעזר פליג אסיפא דמתני' וקאי אאין הולד של קיימא יקיים וקאמר איהו אע''פ שאין הולד של קיימא קנסינן ליה דיוציא בגט משום דנכנס לספק איסור אשת אח ואע''ג דהשתא איגלאי מילתא דייבום מעליא הואי ומיהו בגט בלא חליצה סגי: דבר אחד. דר''מ נמי קניס את הנושא מעוברת חברו ומינקת חברו לגרשה אשה שמת בעלה והיא מעוברת או מניקה אסורה להנשא עד עשרים וארבעה חדש שכן תינוק יונק: ולכשיגיע זמנו לכנוס. לסוף כ''ד חדש יכנוס: באיסור אשת אח. כלומר שהיקל להכנס לספק אשת אח שיש לו בנים דדלמא הוי ולד של קיימא הלכך קנסינן ליה: אלא [משום] דרבנן. דמעוברת חברו מדרבנן היא וקא מזלזלי בה ומשום הכי קנסוהו דלא ליתי אחרינא למיעבד הכי: אבל הכא. יבמה מעוברת דאורייתא היא ובדילי מינה ולא בעי למיקנסיה להאי אטו אחריני: ולדברי חכמים. דאמרי לכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס מיהו עד שיגיע הזמן יוציא בגט ולא סגי ליה בהפרשה בעלמא: דקתני יוציא. וחכמים אומרים יוציא: התם תנן וכו'. משום דקבעי למבעי הכא מאי: כל ששהה שלשים יום. משנולד חי שלשים יום: באדם אין נפל. להכי נקט באדם דתני סיפא ובבהמה ח' ימים: אינו נפל. ופוטר את אמו מן החליצה: ספיקא הוא. וחולצת ולא מתייבמת ודוקא אי מספקא לן אי כלו לו חדשיו אי לא אבל אי קים לן דכלו לו חדשיו תנן במסכת נדה (דף מג:) תינוק בן יומו פוטר מן הייבום: מת בתוך שלשים. בן היבמה ונתקדשה לשוק בחזקת שפטורה משום בנה: אם אשת ישראל היא. אם זה שקדשה ישראל הוא שאם תחלוץ מן היבם לאחר קדושין לא תיאסר על בעלה חולצת: ואם זה שקדשה כהן הוא. שאם תחלוץ תיאסר עליו אינה חולצת וסמכינן אולד:
ואמר ריש לקיש לעולם לא קנה כו'. אע''ג דרבא גופיה קאמר ביש נוחלין (ב''ב דף קל.) דהלכה כרבי יוחנן בן ברוקה מ''מ נפקא מינה דהלכה כר''ל לענין [אחר] שאין ראוי ליורשו: ורבי יוחנן אמר לא קנה לוקח. וא''ת לרבי יוחנן אפי' לא מת הבן בחיי האב נמי לא ליקני דהוי כמו (ב''מ טז.) מה שאירש מאבא מכור לך כיון דאלים קנין פירות כקנין הגוף וי''ל דלגבי הכי לא אלים קנין פירות לבטל לגמרי קנין הגוף דבן וכיון דלבסוף אתיא שדה לידי דבן חשיב מכר: קנין פירות כקנין הגוף דמי. מה שהתקינו באושא דאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה דהבעל מוציא מיד הלקוחות לרבי יוחנן לא איצטריך וכן משמע בהחובל (ב''ק דף פח: ושם) דמסיק תקנת אושא לר''ל א''נ קנין הגוף דאשה עדיף שאין לבעל פירות אלא מכחה ועוד דאין לבעל פירות אלא בתקנתא דרבנן וה''ר יעקב דאורליינ''ש תירץ דאיצטריך תקנתא דאושא להיכא דכתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסייך: חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. וההיא דהזהב (ב''מ נה:) גבי חמשה חומשין דלא עשו אלא כשל תורה משום דלא איצטריך [לחיזוק] והכא גבי איסורא הוא דקניס ר''מ אבל גבי ממונא כגון כתובה לא עשו חיזוק אפי' כשל תורה דקאמר ר''מ בפ' אע''פ (כתובות נו: ושם) כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא בדרבנן תנאו קיים וקצת תימה אי רבנן דהכא היינו ר' יהודה הא סבירא ליה גבי כתובה דעשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וי''ל דבמילתא דשכיחא עבדו חיזוק אבל הכא מילתא דלא שכיחא היא שישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו: ולא קתני יפריש. והא דתני בסוטה בפ' ארוסה (דף כד. ושם) גבי מעוברת חברו ומינקת חברו יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן לשון הפרשה משמע הכי ומשמע הכי אבל יוציא לא משמע אלא בגט א''נ התם שקינא לה ונסתרה לא חיישינן שיבא עליה כיון דאסירא ליה מדאורייתא ולא בעיא גט והר''ר יוסף מאורליינ''ש הורה מטעם זה באחד שקידש מינקת חברו שלא להצריך גט אלא הפרשה בעלמא (אפילו לרבי מאיר) כיון דבלאו הכי אסורה ליה דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ודוקא בנשא הוא דאמר הכא דבעיא גיטא אע''ג דבקדש תוך ג' וברח אי לאו דערוקיה מסתייה היה צריך ליתן גט במעוברת ומינקת חבירו לא החמירו ואין נראה דמאי חומרא דכלה בלא ברכה ממינקת חבירו דתרוייהו מדרבנן וקצת היה מדקדק ר''י מהא דתניא התם (כתובות דף ס.) מינקת שמת בעלה הרי זו לא תארס ולא תנשא ואם כשאירס צריך ליתן גט לא איצטריך תו למימר לא תנשא ומיהו י''ס דגרסי לא תנשא ולא תארס ואיכא למימר דזו אף זו קתני ואפילו גרסינן לא תארס ולא תנשא מצי למימר דנקט ולא תנשא משום רבי יהודה דאפילו לינשא שרי בתר י''ח חדש ובשאלתות דרבי אחאי בפרשה וירא (סימן יג) כתוב גבי מעוברת ומינקת חברו דהיכא דעבר וקדיש מפקיע לה בגט מיניה ואפילו אי הוה כהן מפסדינן לה מיניה: הא לא שהא ספיקא הויא. לא כמו שפי' הקונטרס דבפיהק ומת ולד איירי [דבהא] אפילו רבנן מודו בפיהק ומת דנפל הוא אלא כשנפל מן הגג או אכלו ארי איירי כדאמר בס''פ ר' אליעזר דמילה (שבת דף קלו. ושם) והתם פסקינן כרשב''ג וא''ת ואמאי לא אזלינן בתר רוב נשים דולד מעליא ילדן ואר''י דחיישינן למיעוט מצוי כזה כמו במים שאין להם סוף (לקמן קכא.) דאשתו אסורה וגוסס. שאין מעידים עליו להשיא אשתו אע''ג דשמא התם משום ערוה החמירו מ''מ כיון דמיעוט של נפלים מצוי מחמירים ביה ומחמירים נמי שלא לאכול בהמה תוך ח' ימים כדאמרינן בס''פ ר' אליעזר דמילה (ג''ז שם) ומיהו לענין אבילות לא החמירו שיש להקל באבלות כדאמר בפ' יש בכור (בכורות מט.) הכל מודים לענין אבלות שאין מתאבלים דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל והא דתנן במסכת שמחות. הספקות אוננים ומתאבלים עליהם נראה דבספק בן ט' לראשון או ז' לאחרון איירי דגנאי הדבר שלא יתאבלו לא זה ולא זה מאחר שודאי קרוב לאחד: מת בתוך שלשים יום כו'. נראה דהכי גרסי' ולא כרש''י . דגריס בפ' ר''א דמילה (שבת קלו. ושם) מת בסוף שלשים יום כיון דבפרק יש בכור (בכורות מט. ושם) אמרינן דיום ל' כשלפניו מה לי ביום שלשים מה לי תוך שלשים ולמה ליה למינקט ביום שלשים טפי ומיהו בה''ג כתב דביום שלשים אפי' פיהק ומת לרבנן לא הוי נפל דדוקא תוך שלשים הוא דאמר בשבת (ג''ז שם) פיהק ומת לד''ה מת הוא משמע דגרסינן הכא מת ביום שלשים דאי לאו הכי מנין היה להם חילוק זה ועוד יש מקיים גירסא זאת אפילו בנפל מן הגג או אכלו ארי וביום שלשים דוקא סמכי ארבנן ושמא לענין אבילות נמי חשיב בר קיימא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד