דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - א

דכל יבמה העולה ליבום, וביאתה פוטרתה מן החליצה, וכן את צרתה - עולה לחליצה, והיא פוטרת בחליצתה גם את צרתה.

ואילו כל יבמה שאין עולה ליבום, וביאתה לא הועילה לפטור אותה ואת צרתה מן החליצה - אינו עולה לחליצה, ואין בכוחה לפטור לא אותה ולא את צרתה. [1]

ומעוברת, שאינה עולה ליבום, לדבריך בשיטת רבי יוחנן, כיצד עולה היא לחליצה לפטור עצמה וצרתה!?

אלא, אמר רבא, יש ליישב את הברייתא, כדי שלא יקשה ממנה על רבי יוחנן, שהכי קאמר התנא בברייתא:

הכונס יבמתו, ונמצאת מעוברת -

א. הרי זו לא תנשא צרתה לשוק, שמא יהא ולד בן קיימא.

ב. וביאת מעוברת שהולד שלה הוא בן קיימא - לא שמה ביאה של יבום, כדי שתוכל לצאת בגט בלבד, ולא כדי לפטור צרתה מהחליצה.

וכמו כן חליצת מעוברת שהולד שלה הוא בן קיימא - לא שמה חליצה כדי להתיר אותה לשוק, ולא כדי לפטור צרתה.

ג. והולד, כשהוא בן קיימא, אינו פוטר [אינו מתיר את היבמה להנשא לשוק] עד שיצא לאויר העולם.

אבל ביאת מעוברת שהפילה ולדה, היא ביאה של יבום, ואינה צריכה עוד חליצה. אלא מעתה היא יוצאת ממנו בגט.

תניא כוותיה דרבא, שרק אם יהיה הולד בן קיימא לא תועיל בה הביאה, אך אם הפילה, ביאתה - ביאת יבום היא:

דתניא: הכונס יבמתו, ונמצאת מעוברת -

הרי זו לא תנשא צרתה, כי שמא יהא ולד בן קיימא.

ואין ביאה וחליצה של מעוברת ולד בן קיימא פוטרת, אלא רק הולד פוטר.

והולד אין פוטרה - עד שיצא לאויר העולם!

ומדייקת הגמרא מהברייתא הזו כמו רבא:

משמע מהברייתא כי טעמא, הטעם שלא מועילה הביאה ביבמה מעוברת, דשמא יהא ולד בן קיימא הוא!

שאז אינה נפטרת בחליצה או בביאה שלה, אלא רק בלידת הולד, והוא אינו פוטר עד שיוולד.

הא לא הוי ולד בן קיימא - מיפטר צרתה בביאת המעוברת, ואין צורך שיחזור ויבעול את יבמתו אחר שתלד כדי לייבמה ולפטור בכך את צרתה.

ומוכח כדברי רבא, לפי רבי יוחנן.

אך כיון שמוכח מברייתא זו כשיטת רבי יוחנן, דנה הגמרא:

לימא, תיהוי ברייתא זו תיובתא דריש לקיש, שאמר ביאת מעוברת שהפילה, אינה ביאה, ואין חליצתה חליצה!?

אמר לך ריש לקיש: לא קתני בברייתא "שמא יהיה הולד בר קיימא", עד שתדייק ממנו נגדי. אלא קתני "שמא לא יהיה הולד בן קיימא".

והכי קתני בברייתא הזו:

הכונס יבמתו, ונמצאת מעוברת -

הרי זו לא תנשא צרתה, שמא לא יהא הולד בן קיימא.

וחליצת מעוברת אשר ולדה אינו בר קיימא, לא שמה חליצה, וביאת מעוברת לא שמה ביאה.

ויש לחוש שמא לא יהא הולד בר קיימא.

ומוסיפה הברייתא: ואם תאמר, הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים ולד מעליא ילדן ואינן מפילות. ואם כן, נסתמך על הרוב לומר שהולד בן קיימא, ונמצא שיש בן למת, ואין היא זקוקה כלל ליבם, ותהיה מותרת להנשא מיד!

על כך משיבה הברייתא: ולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם.

לקמן מביאה הגמרא, שהלכה כריש לקיש בענין ביאה וחליצה במעוברת.

אמר רבי אלעזר: האם אפשר דאיתא להא דריש לקיש, שאנו פוסקים הלכה כמוהו, שאין בביאת מעוברת וחליצתה כלום, ולא תנן לה לדבריו במתניתין, באחת המשניות?

נפק, יצא רבי אלעזר, דק, דייק, ואשכח, ומצא משנה כדברי ריש לקיש.

דתנן בפרק האחרון [קיט א]: האשה שהלך בעלה [שאין לו בנים] וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה "מת בעלך" -

הרי זו לא תנשא לשוק [והניחה עתה הגמרא, אפילו לא על ידי חליצה], ולא תתייבם ליבם - עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה.

כי אם תלד צרתה בן קיימא, הרי צרתה והיא, אסורות על היבם מצד אשת אח שיש לה בנים.

ואם צרתה תפיל, הרי צרתה והיא אסורות להנשא לשוק בלא חליצה.

וכיון שלא היה ידוע אם היתה צרתה מעוברת אם לאו, אינה נישאת לשוק.

ומדייק רבי אלעזר: בשלמא יבומי לא מייבמים אותה, משום החשש שמא צרתה היא מעוברת, כי שמא יהא הולד של צרתה בן קיימא, ואסורה היבמה על היבם כדין אשת שיש לו בנים, ואם יבוא עליה, יפגע היבם באיסור אשת אח, דאורייתא.

אלא לא תחלוץ - אמאי לא תחלוץ ותהיה מותרת להנשא לשוק!?

בשלמא תחלוץ בתוך ט' חדשים מהזמן שהודיעו לה שמת בעלה, ותנשא בתוך ט' החדשים האלו -

שפיר לא אמרינן שתעשה כך.

כי היינו ספק, אם צרתה היא מעוברת או לא, ואי אפשר להתירה לשוק כי שמא צרתה היא מעוברת בולד של קיימא, ואין החליצה או היבום פוטרים בה אלא רק הולד. ואין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם.

אלא, מדוע לא תחלוץ בתוך תשעה, ותנשא לאחר תשעה!?

שהרי לאחר תשעה חדשים ממות בעלה, ממה נפשך היא תהיה מותרת לשוק, אם תחלוץ:

אם צרתה היתה מעוברת, ולא הפילה, אלא ילדה ולד בר קיימא, שפיר היא מותרת לשוק, לפי שאינה צריכה חליצה.

ואם הפילה, תועיל לה חליצתה בתוך תשעת החדשים, כדין חליצה של מעוברת, שמועילה לרבי יוחנן.

אלא, מכאן ראיה כריש לקיש, שביאת מעוברת וחליצתה, אפילו אם תפיל - אינם כלום!

אך מקשה הגמרא לרבי אלעזר, המביא ראיה מכך שלא חולצת תוך תשעה ונשאת לאחר תשעה, שחליצת אינה חליצה אפילו אם תפיל:

ולטעמיך, שלא תחלוץ כי שמא מעוברת צרתה, ואין החליצה מועילה אז, גם לדבריך קשה:

מדוע שלא תחלוץ לאחר תשעה חדשים, שאז כבר ברור שצרתה אינה מעוברת, ותנשא לאחר ט' חדשים!

ולמה, לדבריך, לא תנשא עד שתדע אם צרתה היתה מעוברת בזמן מיתת בעלה, אם לאו!?

אלא, בר מינה דההיא ברייתא!

בהכרח, אינך יכול להביא ראיה מברייתא זו לריש לקיש, ואם תרצה להביא ראיה, תביא ראיה אחרת, חוץ מהברייתא הזו, לפי שאין הטעם של הברייתא משום חשש היתר יבמה לשוק, אלא חשש אחר:

דאביי בר אבין ורב חיננא בר אבין, דאמרי תרוייהו: יש לה להמתין ולא לחלוץ כדי להנשא עד שתדע מה היה מצבה של צרתה בזמן מיתת בעלה, כי שמא יהא ולד צרתה בן קיימא, ואז יתברר שחליצתה של אשה זו היא מיותרת, ואינה חליצה, והיא כשירה לכהונה.

אך כיון שראו אנשים את חליצתה, הם יחזיקוה כחלוצה, שפסולה לכהונה, ונמצא אתה מצריכה כרוז שיכריז עליה הכרזה שהיא כשרה לכהונה.

ותמהינן: ולצרכה כרוז שהיא כשרה לכהונה, ונתיר לה להנשא אחר תשעה חדשים, לכשתחלוץ, ולא נעכבנה מלהנשא עד שתדע אם היתה צרתה מעוברת אם לאו.

ומשנינן: תיקנו חכמים שלא תנשא עד שתדע אם צרתה מעוברת, דלמא איכא איניש דהוי בחליצה וראה אותה נחלצת, ולא הוי בהכרזה.

ואתי למימר, ויבוא לומר כשיראה אותה אחר כך נישאת לכהן: קשרי התירו חלוצה לכהן.

אמר הקשה ליה אביי לרבי אלעזר, המביא ראיה לריש לקיש מהברייתא, שלא תחלוץ ולא תתייבם עד שתדע אם צרתה היתה מעוברת:

מידי האם "לא תחלוץ ולא תתייבם" קתני בברייתא, שתוכל לדייק ממנה שחליצת מעוברת וביאתה אינה חליצה ואינה ביאה!?

"לא תנשא ולא תתייבם" קתני בברייתא, והמדובר בלא חליצה, ומשמיעה הברייתא שאין לה לסמוך על הרוב, שרוב הנשים יולדות בנים או בנות, והיא מותרת להנשא ללא חליצה.

אבל אי חליץ לה אפילו תוך תשעה חדשים, הכי נמי דשריא להנשא לאחר תשעה החדשים, [אבל לא תוך תשעה כי שמא הולד בן קיימא, ואינו פוטר עד שיצא לאויר העולם], שאז ממה נפשך היא מותרת.

והברייתא יכולה להתאים עם דברי רבי יוחנן שחליצת מעוברת שלבסוף הפילה היא חליצה טובה [וכן ביאתה].

ומביאה הגמרא: תניא - כוותיה דריש לקיש:

דתניא: החולץ למעוברת, והפילה - צריכה חליצה מן האחין!

אמר רבא: הלכתא כוותיה דריש לקיש בהני תלת הלכות דלהלן:

חדא, הא דאמרן שחליצת מעוברת וביאתה אינן חליצה וביאה של יבום.

אידך, הא דתנן: אדם המחלק את נכסיו ליורשיו על פיו, שציוה זאת וכתב את הדברים בשטר צואה, בתורת חלוקת נכסיו מחיים במתנה ממנו, על פי דברי פיו, ולא בתורת ירושה סתם, שלא כתב "פלוני בני יירש כך, ופלוני בני יירש כך" -

אם ריבה נכסים לאחד, ומיעט נכסים לאחד, והשוה להם את הבכור, שלא יטול פי שנים - דבריו קיימין.

שהרי רשאי אדם לחלק את נכסיו בחייו כרצונו.

ואם אמר, כתב בשטר הצואה שחלוקה זאת היא משום ירושה, כגון שכתב בשטר "שדה זו יירש בני זה, ושדה אחרת יירש בני האחר", שיירשו אותו בניו בתורת ירושה - לא אמר כלום.

כיון שדין תורה הוא שיירש הבן הבכור פי שניים, והאחים הפשוטים יתחלקו בשוה, ואינו יכול לעקור דין תורה.

ואם כתב לשון של מתנה בשטר, בתוספת ללשון הירושה, הרי זה שטר מתנה, ודבריו קיימים.

בין שכתב את לשון המתנה בתחלה, כגון שכתב "תנתן שדה זו לפלוני בני, ויירשנה".

בין שכתב את לשון המתנה בסוף, כגון "יירש פלוני בני שדה זו ותנתן לו".

בין שכתב באמצע "יירש פלוני שדה זו ותנתן לו, ויירשנה",

כיון שהזכיר בשטר שמחלק את נכסיו משום מתנה - דבריו קיימין!

הערות

[1] הרמב"ן והרשב"א מחלקים בין חייבי לאוין ועשה, שחולצים להם, ואין אומרים בהם כל שאינו עולה ליבום אין עולה לחליצה, כמו שאומרים כאן במעוברת שכיון שאינה עולה ליבום אינה נחלצת, היות ושם איסור דבר אחר גורם להם שלא יתביימו, ולכן ריבתה אותם התורה לחליצה, מה שאין כן מעוברת, הנחשבת לאשת אח שלא במקום מצוה ולכן היא אינה ראויה אף לחליצה. ואף על פי שמתבאר במשנה שהבא על מעוברת אינו חייב קרבן משום אשת אח, בכל זאת היא נחשבת לאשת אח שלא במקום מצוה כדי למנוע את חלות היבום, ולכן היא גם לא נחלצת. וביאר הברכת שמואל בסימן א' שאכן יש על היבמה המעוברת שם ערוה אשת אח, אלא שאין חייבים כרת על ביאתה. ובביאור הדברים נראה לומר, שבלימוד "עיין עליו" גילתה התורה שבשעת עיבורה אין נוהגת בה מצות יבום, ומבחינה זאת היא מנועה מלהתייבם מחמת דין ערות אשת אח המונעת יבום. אך הדין שאמרה תורה שיבמה שהיא אשת אח שאין לו בנים אין בה כרת של אשת אח, זה קיים גם במעוברת, ודין זה דומה למבואר לקמן שיבם קטן שבא על יבמה גדולה, גם אם לא קיים מצות יבום, מותר לה להמשיך ולגדול אתו יחד, ואין עליה איסור של אשת אח, למרות שלא מתקיימת מצות יבום.

שכל העולה (הראוי) ליבום — עולה לחליצה, וכל שאין עולה ליבום — אינו עולה לחליצה.

אלא אמר רבא: יש לדחות את מה שאמרנו, והכי קאמר [וכך אמר], כך יש לתרץ את הברייתא לדעת ר' יוחנן: הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת — הרי זו לא תנשא צרתה, שמא יהא ולד בן קיימא. וביאת מעוברת שילדה ולד בן קיימא — לפי כולם לא שמה ביאה, וחליצת מעוברת לא שמה חליצה. שהרי התברר למפרע שלא היה מקום לא לייבום ולא לחליצה. ומאחר שהביאה והחליצה לא היו כשרות — לא נפטרה הצרה באלו, ואף אין הצרה נפטרת משום שיש ליבמה ולד במעיה כי הולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא במפורש: הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת — הרי זו לא תנשא צרתה, שמא יהא ולד בן קיימא, ואין ביאה וחליצה פוטרת אותה איפוא, אלא ולד פוטר. ואולם אינה נפטרת מיד, שהולד אין פוטרה עד שיצא לאויר העולם.

ומדייקים כאן: טעמא [הטעם, דווקא] שיש לחשוש שמא יהא ולד בן קיימא הוא, הא [הרי] אם לא הוי [יהיה] ולד בן קיימא — אפשר ללמוד מכאן כי מיפטר [נפטרת] צרתה, ואם כן לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זאת קושיה חמורה] לריש לקיש הסבור שביאת מעוברת אינה ביאה אפילו כשהפילה לבסוף!

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ריש לקיש: הכי קתני [כך שנה], כך צריך לתקן בלשון ברייתא זו: הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת — הרי זו לא תנשא צרתה, שמא לא יהא הולד בן קיימא, וחליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה.

ואם תאמר: תיפטר הצרה משום שהלך אחר רוב נשים, והלא רוב נשים ולד מעליא [מעולה], שלם ובר קיימא ילדן [יולדות], ונסמוך על כן להתיר את הצרה, על כך יש לומר שאינה נפטרת, כי ולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם.

אמר ר' אלעזר: אפשר איתא להא [האם אפשר שיש בסיס לזו] שאמר ריש לקיש ולא תנן לה [שנינו אותה] במתניתין [במשנתנו]? נפק [יצא] מבית המדרש כדי לעיין בדבר, דק ואשכח [דקדק ומצא], דתנן [ששנינו במשנה]: האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה "מת בעליך" — הרי זו לא תנשא, מפני שהיא חייבת בייבום, ואף לא תתייבם, עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה.

ומבררים: בשלמא יבומי [נניח שייבום] לא — שמא מעוברת הצרה ויהא ולד בן קיימא, ויפגע איפוא היבם באיסור אשת אח דאורייתא [שמן התורה], ומחמת ספק זה אין מניחים לה להתייבם, אלא לא תחלוץ — אמאי [מדוע]? בשלמא [נניח] לגבי המקרה שתחלוץ בתוך תשעה חודשים למותו של בעלה ותנשא בתוך תשעה — לא תעשה זאת, היינו [זהו] מטעם ספק שאינה יודעת שמא תלד צרתה בן קיימא ואינה חליצה.

אלא מדוע לא תחלוץ בתוך תשעה, ותנשא לאחר תשעה, שמכל מקום יכולה להינשא. שאם ילדה צרתה בינתיים ולד בר קיימא — פטורה היא מייבום. ואם לאו — תצא משום החליצה. ומכאן ראיה שחליצה של יבמה מעוברת אינה חליצה, כריש לקיש.

ומקשים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שחליצת מעוברת אינה חליצה, הלא גם לפי זה יש לה דרך אחרת: תחלוץ האשה וגם תנשא לאחר תשעה ואז תיפטר לכל הדעות מזיקת הייבום!

אלא, בר מינה [חוץ מזו] מן המשנה ההיא שיש לה טעם אחר. שאביי בר אבא ורב חיננא בר אביי דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שהטעם מדוע לא תינשא ולא תתייבם, הוא: לא תינשא לאחר חליצה מספק — שמא יהא ולד בן קיימא. ואם תחלוץ — הרי נמצא שלא היתה כאן חליצה כלל, ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה, כלומר, יהא צריך להודיע לכל שאף שחלצו לה — היא כשרה לכהונה.

ושואלים: ולצרכה [ונצריך אותה] כרוז, ונתיר אותה! ומשיבים: דלמא איכא איניש דהוי [שמא יש אדם שהיה נוכח] בזמן החליצה ולא הוי [היה] בזמן ההכרזה ואתי למימר [ויבוא לומר]: קשרי חליצה [מותרת חלוצה] לכהן.

אמר ליה [לו] אביי: אף מעצם הדברים אין ממשנה זו ראיה לריש לקיש: מידי [וכי] "לא תחלוץ ולא תתייבם" קתני [שנה במשנה]? הלא רק "לא תנשא ולא תתייבם" קתני [שנה] ויש להבין ש"לא תינשא" הוא בלא חליצה, אבל אי חליץ [אם יחלוץ] לה — הכי נמי דשריא [כך גם כן יהיה שתהא מותרת], ואין מכאן איפוא ראיה לריש לקיש.

מכל מקום תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ריש לקיש: החולץ למעוברת והפילה — צריכה חליצה מן האחין. והרי זו הוכחה ברורה שהחליצה הראשונה חליצה פסולה היתה.

אמר רבא: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של ריש לקיש נגד ר' יוחנן בהני תלת [בשלוש מחלוקות אלו]: חדא [אחת] — הא דאמרן [זו שאמרנו] בענין חליצה. אידך [האחרת], דתנן [ששנינו במשנה]: המחלק נכסיו על פיו, כלומר, מחלק בחייו את נכסיו בין צאצאיו, אם ריבה לאחד מן הבנים ומיעט לאחד מן הבנים וכן אם השוה להם, לשאר הבנים את הבכור ולא נתן לו פי שניים — דבריו קיימין. שכן בחייו יכול הוא לחלק את רכושו בכל אופן שירצה, שהוא כנותן מתנות.

ואם אמר שהוא עושה זאת משום ירושה — לא אמר כלום. שכן דבריו סותרים את דברי התורה בענין זה. ואם כתב שטר צוואה, והיה כתוב בו בין בתחלה בין בסוף בין באמצע ביטוי המתפרש שהוא מחלק את הנכסים הללו משום מתנה (ולא בתור ירושה) — דבריו קיימין. שהרי, כאמור, יכול הוא לתת בחייו מתנות כפי שירצה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that anyone who is eligible for levirate marriage is eligible for ḥalitza and anyone who is not eligible for levirate marriage is not eligible for ḥalitza. Therefore, the original understanding of Rabbi Yoḥanan’s opinion, that both the intercourse and the ḥalitza of a pregnant woman are valid, was accurate.

Rava therefore provides a different defense of Rabbi Yoḥanan’s opinion: Rather, Rava said that this is what the baraita is saying: In the case of one who consummates the levirate marriage with his yevama under the assumption that there is a mitzva to do so, and then she is found to have been pregnant at the time of the intercourse, a rival wife of this yevama may not marry lest the offspring be viable, and intercourse with a woman pregnant with viable offspring is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse, and ḥalitza of a woman pregnant with viable offspring is not considered effective ḥalitza. And furthermore, even if the offspring is viable, it does not release her and her rival wives from the levirate bond until it comes into the air of the world, i.e., until it is actually born.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: In the case of one who consummates a levirate marriage with his yevama, and then she is found to have been pregnant at the time of the intercourse, a rival wife of this yevama may not marry lest the offspring be viable. This is because intercourse or ḥalitza with a woman pregnant with viable offspring does not release a yevama from the levirate bond; rather, the offspring releases her. And furthermore, even if the offspring is viable, it does not release her and her rival wives from the levirate marriage bond until it comes into the air of the world.

The Gemara explains that the baraita appears to contradict Reish Lakish’s opinion: According to the baraita, the only reason that levirate marriage with the pregnant yevama does not permit the rival wife to marry is as the baraita stated: Lest the offspring be viable. By inference, were the offspring not viable, her rival wife would be released from the levirate bond. If so, let us say that this baraita is a conclusive refutation of the opinion of Reish Lakish.

The Gemara defends Reish Lakish’s opinion: Reish Lakish could have said to you: This is what the baraita is teaching: In the case of one who consummates a levirate marriage with his yevama, and then she was found to have been pregnant at the time of the intercourse, a rival wife of this yevama may not marry lest the offspring not be viable, which would mean that all the rival wives are bound by the levirate bond. And even if one of those wives has intercourse or performs ḥalitza with the yavam, it would be ineffective in releasing them from the levirate bond because ḥalitza with a pregnant woman is not considered effective ḥalitza, and intercourse with a pregnant woman is not considered a valid consummation of levirate marriage through intercourse.

Reish Lakish explains the need for the final clause of the baraita: And even if you say: Let the wives marry without the need for any levirate marriage or ḥalitza because one should follow the majority of women, and the majority of women give birth to a full-fledged, i.e., viable, offspring, and therefore one should presume no levirate bond exists, to counter this claim the baraita concludes: Even if the offspring will be viable, an offspring does not release a yevama and her rival wives from the levirate bond until it comes into the air of the world.

Rabbi Elazar said: Is it possible that there is halakhic acceptance of this opinion of Reish Lakish and it was not hinted to by something taught in the Mishna? He went out of the study hall, carefully checked the mishnayot, and found one that supported Reish Lakish’s opinion, as we learned in a mishna: In the case of a woman whose husband and rival wife went overseas, and then witnesses came and said to her: Your husband died, and her husband had a brother, this woman may neither marry someone other than his brother, nor may she enter into levirate marriage with that brother, until she knows whether perhaps her rival wife is pregnant. If she discovers that her rival wife is not pregnant, she would then be able to perform levirate marriage or ḥalitza. If she discovers her rival wife is pregnant, she would have to wait to see if the pregnancy is viable. If it is found to be viable, only at that point would she be permitted to marry someone else.

Rabbi Elazar explains how this mishna supports Reish Lakish’s opinion: Granted, she may not enter levirate marriage as perhaps her rival wife is pregnant and the offspring will be viable, and therefore by consummating the levirate marriage the yavam would encounter the Torah prohibition against engaging in relations with one’s brother’s wife. But why may she not perform ḥalitza? Granted, she may not perform ḥalitza during the first nine months following her husband’s death and then proceed to also marry during those nine months; this is prohibited due to the fact that there is the uncertainty whether her rival wife is pregnant with viable offspring, in which case she would be released from the levirate bond.

But let her perform ḥalitza during the first nine months following her husband’s death and then wait to marry until after those nine months. By that point in time, even if the rival wife was pregnant she would have already given birth. If the offspring was viable, then it emerges that there was never a levirate bond, and if it is not viable, then she was released from her levirate bond through the ḥalitza she performed. Either way, she would now be permitted to remarry. Why, then, does the mishna not consider this possibility? Rabbi Elazar claims that the only explanation for this is if the mishna assumes that ḥalitza performed while one of the wives of the deceased is pregnant is not effective. As such, the mishna is a proof for Reish Lakish’s opinion.

The Gemara rejects Rabbi Elazar’s proof: But even according to your reasoning that ḥalitza with a pregnant woman is not effective, the mishna should have considered an additional possibility: Let her perform ḥalitza and marry, doing both after nine months have passed since the death of her husband. Doing so should be effective according to both Reish Lakish and Rabbi Yoḥanan.

Rather, the discussion of this topic should be held apart from that mishna, as the true reason for that mishna’s ruling is as it is Abaye bar Abba and Rav Ḥinnana bar Abaye who both say that she is prohibited from performing ḥalitza while one of the wives of the deceased is pregnant because perhaps the offspring will be viable, in which case any ḥalitza performed would be entirely unnecessary and therefore meaningless, and she would remain permitted to marry into the priesthood, as the opening mishna of the chapter rules. However, in this situation people might not realize that the ḥalitza she performed was meaningless, and they would think she is a ḥalutza, who is prohibited from marrying a priest. And it would therefore emerge that if she were allowed to perform ḥalitza while pregnant, it is possible that you will ultimately require a public announcement to be made for her to attest to the fact that she is in fact still permitted to marry into the priesthood.

The Gemara wonders why this poses a problem: But why not let her perform ḥalitza while still pregnant, and then if it becomes necessary, require a public announcement to be made for her? The Gemara explains why one should avoid having to rely on a public announcement: Perhaps there were some people who were present at the ḥalitza and were not present at the public announcement, and when the courts permit her to marry a priest they might come to say that they are permitting a ḥalutza to marry a priest.

Abaye suggests another rejection of Rabbi Elazar’s proof from that mishna: Abaye said to Rabbi Elazar: The very formulation of the mishna refutes Reish Lakish’s opinion, as does the mishna teach that she may neither perform ḥalitza nor enter into levirate marriage? No, the mishna teaches only that she may neither be married nor enter into levirate marriage, which implies only that she may not marry without first performing ḥalitza, but if the yavam performs ḥalitza with her, she would indeed be permitted to marry after nine months have passed since her husband’s death. This understanding of the mishna undermines the basis of Rabbi Elazar’s proof from the mishna.

Even if that mishna does not support Reish Lakish’s opinion, nevertheless it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Reish Lakish: In the case of one who performs ḥalitza with a pregnant woman and she miscarries, she requires another ḥalitza with the brothers in order to release her from the levirate bond. The baraita assumes that the original ḥalitza is ineffective because it was done while she was still pregnant, which is in accordance with the opinion of Reish Lakish.

Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of Reish Lakish in these three disputes: One, this dispute that we already stated with regard to the ḥalitza of a pregnant woman. The other dispute concerns that which we learned in a mishna: In the case of one who verbally divides up his possessions among his descendants, stating how he wishes his estate to be divided after his death, if he increases the proportion of his estate that should go to one of his children or decreases the proportion of his estate that should go to another one of his children, or if he equally distributes between them the double portion of the firstborn, then his words are binding.

But if he said explicitly that the receipt of those portions should be considered as an inheritance, then it as though the verbal division of his property that he said is nothing, i.e., it is non-binding, since his words directly contradict the halakhot of inheritance as they are written in the Torah. However, if he wrote a will and somewhere therein he wrote, whether at the beginning, whether at the end, or whether in the middle, that the receipt of the portions should be considered as a gift, as opposed to an inheritance, then his words are binding.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואמרי קא שרו חלוצה לכהן. ואי קשיא הא תינח אלמנה גרושה מאי איכא למימר כדאקשינן לקמן בפירקין (יבמות דף מ"א) איכא למימר הכא האשה קתני תפתר באלמנה ולא בגרושה אבל לקמן קתני מתניתין היבמה וכן כל הנשים וכו' וכולן במשמע.

היינו טעמא שמא יהא ולד של קיימא ונמצאת אתה מצריכה כרוז לכהונה. ואי קשיא לך אמאי לא אקשינן הכא תינח אלמנה גרושה מאי איכא למימר כדאקשינן לקמן (יבמות מא, ב) גבי היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם תוך שלשה חדשים יש לומר הכי קתני האשה וכי היכי דלא תקשי לן מוקמינן לה באלמנה וכדמוקמינן נמי בפרק האשה שהלך בעלה וצרתה (להלן יבמות קיט, ב) מתניתין דקתני האשה שאמרה נתן לי בן במדינת הים מת בעלי ואחר כך בני אינה נאמנת וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת בגרושה ולא באלמנה, כי היכי דלא תקשי לן דאקשינן התם וליחוש דלמא אתו עדים ואמרי כדין אמרה ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. ואוקמה רב פפא בגרושה משום דאשה משמע הכין ומשמע הכין. אבל לקמן (יבמות מא, ב) דקתני היבמה ושאר כל הנשים כולן במשמע משום הכי קא פרכינן.

אמר רבא הלכתא כותיה דריש לקיש בהני תלת וכו'. ואף על גב דקיימא לן (לעיל יבמות ל, א) כל יבמה שאין אני קורה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, האי בשעת נפילה זקוקה היא אלא דרחמנא אמר עיין עליה לידע אם זקוקה היא אם לא, וכיון שהפילה איגלי מלתא למפרע דזקוקה היתה. אלא דקשיא לי דהא לא עדיפא מקטן וקטנה לר' מאיר דאמר (להלן יבמות סא, ב) דאינן מיבמין משום שמא ימצא סריס, ואפילו הכי פרכינן עליה דר' מאיר בשלהי פרק בית שמאי (יבמות קיא, ב) כדאמרינן התם אמר רבא בלאו הכי נמי לא מצית אמרת מי איכא מידי דהשתא אסירא ליה ולבתר שעה שריא ליה והא אמר ר' יהודה אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו', ונראה שם מדברי ר"ח ז"ל דאר"מ פריך, אלא דנראה לי דארבנן פריך ושם אאריך בה בס"ד (בד"ה רבא).

דכל העולה לייבום עולה לחליצה ושאינה עולה לייבום אינו עולה לחליצה וא"ת אביי היכי מעיד בה דכ"ע היא ומקרא דרשינן בפ' כיצד בהדיא והכין סוגיא במכילתין כולה ואע"ג דאיכא חייבי לאוין ועשה שעולים לחליצה ואין עולים לייבום התם מרבויי דיבמתו היא כדאיתא בפרק כיצד וי"ל דאביי סבר דכיון דלבסוף הובררה לו וראויי' לייבום אלא שהיתה צריכה להמתין כדי שיתברר ולא יהא באיסור עולה ליבום קרינן ביה ורבה אהדר ליה דבהא נמי דרש"ל כל שאינה עולה ליבום שלא תהא עולה לחליצה לעולם אין חליצה אלא כשיכול לייבם באותה שעה ממש:

אפשר איתא להא דר"ל וכו' פי' דקי"ל כוותיה והסכימו עליה רבנן ולא תנינן לה במתני':

נפק דק ואשכח וכו' עד אלא לא תחלוץ אמאי פי' דקס"ד דהכי קאמר לא תנשא אפילו בחליצ' והיינו רבות' דידי'

ה"ג וכן היא גרש"י ז"ל אלא לא תחלוץ בתוך ט' ותנשא לאחר ט' פי' ממ"נ אם ילדה ולד של קיימא הא ולד פוטר אות' ואם ילדה ולד שאינה של קיימ' נפטרה בחליצת הראשון דהא אמרת דחליצת מעוברת שמה חליצה ול"ג תחלוץ בתוך ג' ותנשא לאחר ג' ונראה דטעותא היא דהא איכא למיחש שמא תלד ולד של קיימא שלדברי הכל חליצתה פסולה ואין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם וכן מחק רש"י ז"ל:

וליטעמיך תחלוץ ותנשא לאחר ט' פי' וליטעמיך דסברת דטעמא דאינה חולצת תוך ט' הוא מפני חשש פסולה דחליצה אם לא יהא ולד של קיימא תחלוץ לאחר ט' מיהת ממ"נ דאי איכא ולד הולד פוטר ואי ליכא ולד הרי חליצה זו פוטרת לגמרי. וא"ת ודילמא ה"ג דהא הכי קתני שלא תנשא עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה וכיון שעברו ג' חדשים שוב אינה צריכה לידע כלום וי"ל דא"כ מאי עד שתדע דקתני הכי ה"ל למיתני לא תנשא ולא תתייבם שמא מעוברת היא צרתה אלא אימא עד שתדע אמיתת הדברים קאמר או שילדה ולד של קיימא או שהפילה או שלא היתה מעובר' כלל:

שמא יהא ולד של קיימא ונמצאת מצריכה כרוז לכהונה וא"ת והא מוכח לעיל דכל היכא דאיכא ולד דמוכח סמכי אהכרזה דולד דחברתה שהיא במדינת הים לא מוכח עלה מידי וכאילו ילדה היא ולד שאינו של קיימא. ושמעינן מסוגייא דהכא דחליצת מעוברת דלא שמה חליצה היינו אפילו בחולץ לאחת והיתה צרתה מעוברת היא. וא"ת ואמאי מעגנינן לה עד שתדע אמיתת הדברים תחלוץ ותנשא הא פסולה לכהונה וי"ל דחיישי' דלמא לא קיימ' באיסור' מכיון דידעי דילד' צרתה ולא הית' חליצת' כלום:

הלכתא כוותיה דר"ל בהני תלת וכבר פי' במסכ' מכות דאיכא אחריני דהלכתא כר"ל משום דסוגייא כוותיה או דתניא כוותיה ולא נאמרו הכללות אלא על הרוב ומן הסתם ולפי' אמרו שאין למדין מהן אפי' במקום שנאמר בהם חוץ וכ"ת ולמה הוצרך לפסוק הלכה כר"ל בהא דשמעתין כיון דתניא כוותיה י"ל דלא נקטה אלא משום אידך תרתי. פי' במקומם בס"ד בבא בתרא הילכך הא דתנן אם אין הולד של קיימא יקיים היינו שיחזור ויקיים בדברים ר"ל ומיירי כגון שהפילה או שנולד לח' ודאי ולא נגמרו סימניו הא לאו הכי מוציאה בחליצה דמטילין אותו לחומרא שמא ולד של קיימא הוא דחיישינן לרבנן דפליגי עליה דרשב"ג וצריכה חליצה להתירה לשוק מדרשב"ג דחשיב ליה נפל עד שנדע בבירור שכלו לו חדשיו דבהא ודאי קיימא לן דולד מעליא חשיב:

תנן האשה שהלך בעלה למ"ה ובאו ואמרו לה מת בעלך ה"ז לא תנשא ולא תתיבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה. בשלמא מייבם לא דלמא מעברא וקא פגע באיסור אשת אח דאורייתא אלא לא תנשא אמאי בשלמא חליצה בתוך ט' חדשים ונשואין בתוך ט' חדשים לא דהיינו ספיקא שמא יהיה הולד של קיימא ולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם ותחלוץ בתוך ט' ותנשא לאחר ט' ואסיקנן שמא יהיה ולד של קיימא ונמצאת מצריכה כרוז לכהונה. ולפום האי טעמא אם היתה גרושה שפסולה לכהונה תחלץ ותנשא לאחר ט' חדשים ודוקא לכתחלה הוא דחיישינן לכרוז אבל דיעבד לא דהא תנן החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה אמר רבא הלכתא כותיה דר"ל בהני תלת ואיכא נמי אחריני בפ"ק דע"ז בנשא ונתן לפני אידיהם ר"י אמר אסור ר"ל אמר מותר ותניא כותיה דר"ל אלא באסור [לא] קמיירי אבל החולץ למעוברת מאי איסורא איכא בחליצה. איתמר איתמר מת בתוך שלשים יום או ביום ל' ועמדה ונתקדשה אמר רבינא משמיה דרבא אם אשת ישראל חולצת אם אשת כהן אינה חולצת ושריא לבעלה דכיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דרשב"ג (קאי) [דאמרי דהוי] ולד מעלי' אע"ג דלא שהא גבי אשת כהן עבדינן (לחומרא) [לקולא] כרבנן. ודוקא בנפל מן הגג או אכלו ארי אבל פיהק ומת אף אשת כהן חולצת ואסרינן לה אגברא דקי"ל בפר"א דמילה דפיהק דפיהק ומת ד"ה (מותר) [נפל] הוא. עמד וקדשה בתוך ג' חדשים וברח פליגי רב אחא ורפרם חד אמר משמתין ליה עד שיוציאה בגט (ושמואל) [וחד אמר] ערקויי מסתייה דגלי דעתיה שאין דעתו לכנסה עד אחר שלשה חדשים והלכתא ערקויי מסתייה אבל לא ברח יוציא בגט אפי' קדשה ביום השלמת שלשה חדשים דקי"ל צריכה להמתין ג' חדשים חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו. הרב אלפס כתב לאלמנת חבירו ולגרושת חבירו בתוך ג' חדשים משמע דהא אם קדש אלמנת אחיו לא איבעיא ג' חדשים אלא אמר ערקויי מסתייה והראב"ד כתב דה"ה אם קדש אשת אחיו דהא לא פסקא דמתני' אתמהא הא שמעתא:

גמ' שמא לא יהא הולד בן קיימא וחליצת מעוברת כו' צ"ע אלשון שמא דקאמר דהא אם הולד בן קיימא לכ"ע אין חליצת מעוברת שמה חליצה והולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם כדמסיק (ב) ויש ליישב דאף לאחר שתלד ויצא הולד לאויר העולם לא תינשא צרתה משום שמא לא יהיה הולד בן קיימא שימות תוך ל' וחליצתה לא תהא חליצה דמעוברת היתה ואליבא דר"מ קאמר הכי דחייש למיעוטא דנשים יולדות שלא בן קיימא וה"נ מוקי בפרק בתרא מתני' דמייתי בסמוך כר"מ ומיהו סיפא דברייתא דקאמר וא"ת הלך אחר רוב נשים כו' ע"כ אליבא דרבנן קאמר הכי:

תוס' ד"ה הלכתא כר"ל בהני תלת וכו' עד ותימה דלא חשיב הא דפ"ק דע"ז דתניא כוותיה לא חשיב לה זה אינו דהא חשיב הכא מידי דתניא כוותיה דר"ל וכו'. ר"ל כיון דתנא כוותיה מסתמא הלכתא כר"ל א"כ לחשבי' וכ"ת היא הנותנת דהואיל ותניא כוותיה לא חשיב לה זה אינו דהא חשיב הכא מידי דתניא כוותיה ותירץ ואור"י דמ"מ ר"ל אע"ג דתניא כוותיה דריש לקיש לית הלכתא כוותיה אלא כר' יוחנן וכו' ולכך לא חשיב לה הכא וע"ש בתוס' במסכת ע"ז ובמה שכתבתי שם:

ד"ה משום ירושה לא אמר כלום וכו' עד ורבנן ביום הנחילו את בניו וכו' ולא יוכל לבכר. הוצרכו לכתוב זה משום דקשה להו לתוס' לרבנן לא לכתוב ולא יוכל לבכר ואנא ידענא ממילא דבין חלק פשוט ובין חלק בכורה לא יוכל להנחיל ולשנות מטעם דאין אדם מתנה על מה שכתוב בתורה ומהיכי תיתי שנוכל לשנות חלק בכורה דאצטריך קרא למעוטי ועיין בפ' יש נוחלין בתוספות דף ק"ל ריש ע"ב:

גמ' בשלמא תחלוץ בתוך ג' ותנשא בתוך ג' לא היינו ספק כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אמר לך כו' אין פוטר הס"ד והד"א:

בד"ה בשלמא כו' בתוך ג' שמת הס"ד:

בד"ה לא אפשר כו' ב' ימים בסוף ג' חדשים כו' כצ"ל:

בד"ה אלא תחלוץ כו' ופירושו היה בספרים משובשים אלא כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה בשלמא כו' אלא ה"ג תחלוץ בתוך ט' כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה שמא. דטעמא דר"י משום שאם יבא כו'. כצ"ל:

גמרא אתה מצריכה כרוז לכהונה.
קשה לי הא בידה לאסור על עצמה על דעת רבים תשמיש של כל הכהנים, וליכא כרוז לכהונה. אחר הזמן נזכרתי בעזה"י שבב"י (סי' קנו) כתב בשם הרי"ו דמסתפק אם מהני תקנתא דנודרת:

דכל העולה לייבום כו'. דביאתה פוטרתה: עולה לחליצה. דכתיב (דברים כה) אם לא יחפוץ האיש לקחת יבמתו וחלצה וכו': שמא יהא הולד של קיימא וביאת מעוברת. בולד של קיימא לדברי הכל לא שמה ביאה דטעמא דרבי יוחנן משום שמא יבא אליהו ויאמר נפל הואי והכא ליכא למימר הכי והולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם: הא לא יהא ולד של קיימא. דלמפרע בת יבום היא הוה מיפטרא צרתה ואין צריך לחזור ולבעול לאחר שהפילה: אמר לך ר''ל הכי קתני. כלומר לא קתני שמא יהא אלא שמא לא יהא והאי דקתני סיפא ולד אינו פוטר כו' דמשמע דבשל קיימא מיירי הכי קאמר וא''ת הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ונהי דביאתה לא פטרה מיהו פטורה משום הולד הולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם: שהלך בעלה. ואין לו בנים: לא תנשא. קס''ד אפילו ע''י חליצה קאמר דלא תנשא לשוק לעולם: היא צרתה. אותה צרתה שהלכה עמו אבל אי שמעה עליה שאינה מעוברת תתייבם ולא חיישינן שמא נשא בעלה אחרת במדינת הים ולהכי תנן היא צרתה והכי מפרש בפ' האשה: אלא לא תחלוץ. ותנשא לשוק: אמאי. אי חליצת מעוברת שמה חליצה תחלוץ ממה נפשך דבין צרתה מעוברת ובין אינה מעוברת הרי חליצה פוטרתה: בשלמא תחלוץ בתוך ג' ותנשא בתוך ג'. שמת לא: אפשר דהיינו ספק דבן ט' לראשון או בן ז' לאחרון דאפילו נשאת ב' ימים בתוך ג' חדשים וילדה בסוף ט' לבעל הראשון אכתי איכא למימר שמא בן ז' לאחרון הוא ואע''פ שאין אלא ו' חדשים וב' ימים דקי''ל (ר''ה דף יא.) יולדת לז' יולדת למקוטעין ואע''ג דהיא לאו ודאי מעוברת דהא מדקתני שמא מעוברת צרתה מכלל דאחר זמן מרובה שהלך בעלה למדינת הים קמיירי לא פלוג רבנן בנשים אלא כולן צריכות להמתין: אלא תחלוץ בתוך ג' ותנשא לאחר כו'. וקשה לי היכי מצי לאותובי הכי נהי נמי דחליצת מעוברת שמה חליצה הני מילי בנפל אבל הכא הא איכא למיחש שמא צרתה מעוברת בולד בן קיימא ואין ביאה וחליצה פוטרת בה לדברי הכל אלא ולד והולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם ונראה בעיני דה''ג בשלמא תחלוץ בתוך ט' ותנשא בתוך ט' לא דהיינו ספק שמא יהא ולד צרתה בן קיימא ואין ביאה וחליצה פוטרת אלא ולד והולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם ול''ג אי בן ט' לראשון ופירושו היה בספרים משובשים אלא תחלוץ בתוך ט' ותנשא לאחר ט' ממה נפשך אי מיעברא צרתה והפילה או לאו מעוברת הואי הרי חלצה זו ואי ולד של קיימא הוה הרי יצא לאויר העולם אלא לאו משום שמא מעוברת צרתה היתה בשעת חליצה ואין הולד של קיימא וההיא חליצה לא פטרה כר''ל הואיל ואחת מהן מעוברת לא שייכא חליצה ההיא שעתא דאמרינן עיין עליו: ולטעמיך. אי טעמא דלא תחלוץ משום ספק מעוברת צרתה בשעת חליצה היא תחלוץ לאחר ט' דהשתא ודאי לאו מעוברת היא ותנשא ומ''ט קתני עד שתדע ואפי' לסוף כמה שנים: אלא בר מינה דההיא. כלומר מההיא לא תידוק סייעתא לר''ל דהא דקתני לא תחלוץ בתוך ט' ותנשא לאחר ט' התם טעמא לאו משום ספק יבמה לשוק הוא אלא כדאביי בר אבין כו': שמא יהא ולד. צרתה: בן קיימא. ונמצא חליצתה שלא לצורך וכשרה לכהונה ומי שראה בחליצה מחזיקה כפסולה לכהונה ואתה צריך להכריז דעו שזו לא פסלתה חליצתה: [א''ל] אביי מידי לא תחלוץ ולא תתייבם קתני. דתידוק מינה סייעתא לר''ל: לא תנשא קתני. דלא תנשא לשוק בלא חליצה לסמוך ולומר צרתי ילדה לבעלי אע''פ שרוב נשים יולדות אבל אי חלצה אפי' בתוך ט' ה''נ דמשתריא לאחר ט' דביאת מעוברת וחליצתה שמה ביאה וחליצה: על פיו. אחרי דברי פיו ולא בסתם ירושה בשתיקה: ריבה לאחד ומיעט לאחד או שהשוה לו את הבכור דבריו קיימים. דלכולן נתן בחייו ואין כאן ירושה ליטול בכורה ולא הפשוטים ליטול בשוה אלא מה שריבה ריבה ומה שמיעט מיעט: ואם אמר משום ירושה. פלוני יירש שדה פלונית ופלוני שדה פלונית: לא אמר כלום. שהתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל הואיל ולא חילק לפשוטים בשוה ולבכור פי שנים: בתחלה. תנתן שדה פלונית לפלוני וירשנה: באמצע. ירשה ותנתן לו וירשה: בסוף. ירשה ותנתן לו:
בשלמא בתוך ג' חדשים כו'. אין גירסא זו נכונה כדפירש בקונטרס ועוד דאי אפשר כלל לדקדק מדאינה חולצת תוך ג' לינשא אחר ג' דחליצת מעוברת לא שמה חליצה דהא ודאי תוך ג' מודה ר' יוחנן דאין חולצת כדתנן היבמה לא תחלוץ עד שיהיו לה ג' חדשים וטעמא משום דאינה עולה לייבום דאפי' יבא אליהו ויאמר דלא מיעברא לאו בת ייבום היא ולכך אינה עולה לחליצה אבל בתוך ט' בת ייבום היא אם יבא אליהו ויאמר דלא מיעברא או אפילו הפילה לכך דייק שפיר אלא ה''ג תחלוץ בתוך ט' ותנשא לאחר ט': ותנשא לאחר ט'. תימה דלא מסיק אדעתיה האי ולטעמיך דפריך: ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה. ודוקא בשאר נשים דלאו גרושות איירי וכן מוקי לה בהדיא בפרק בתרא (לקמן קיט: ושם) והא דפריך לקמן (דף מא:) גבי והיבמה לא תחלוץ עד שיהא לה ג' חדשים ומפרש בגמרא מעיקרא טעמא שמא יהא ולד של קיימא ונמצא מצריכה כרוז לכהונה תינח אלמנה גרושה מאי איכא למימר אר''י משום דהתם בא להשמיענו דין כל הנשים שנופלות לייבום ואם היה דין אחר לגרושה ה''ל לפרושי אבל הכא דאיירי אם אירע בו מעשה באשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים איירי שפיר דוקא בשאר נשים דלאו גרושות ועדיפא מינה בפרק בתרא דמוקי ההיא דהאשה שלום דוקא בגרושה דפריך מינה אההיא דמייתי הכא: הלכתא כר''ל בהני תלת. הא דפליגי בפרק ב' דחולין (דף כט: ושם) גבי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף לא חשיב הכא אע''ג דסבירא ליה כוותיה בפ' ב' דזבחים (דף ל. ושם) היינו משום דר''ל משמיה דלוי סבא אמרה ותימה דלא חשיב הא דפ''ק דמסכת ע''ז (דף ו: ושם) דתניא כותיה דר''ל דנשא ונתן מותר כיון דחשיב הכא מידי דתניא כוותיה ואור''י דמ''מ התם הלכתא כר' יוחנן דהתם גבי הא דתנן וחכ''א לפניהם אסור לאחריהם מותר פריך חכמים היינו ת''ק ומשני נשא ונתן איכא בינייהו ובפרק קמא דסנהדרין (דף טו: ושם) גבי זאב וארי דתניא כוותיה דר''ל התם פליגי אליבא דר''א ולא סבירא להו כוותיה.: משום ירושה לא אמר כלום. טעמא מפרש התם במתניתין לפי שהתנה על מה שכתוב בתורה ורבי יוחנן בן ברוקא פליג בפרק יש נוחלין (ב''ב קל.) ואמר דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים וטעמא מפרש התם משום דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה והא דכתיב לא יוכל לבכר היינו דוקא חלק בכורה אבל חלק פשיטות יכול ורבנן ביום הנחילו את בניו מוקמי לדרשא אחריתי ולא יוכל לבכר איצטריך משום דהורע כחו שאין נוטל בראוי כבמוחזק וס''ד דהורע כחו נמי בהא א''נ איצטריך דס''ד כיון דשנואה שנואה בנישואיה דיכול לבכר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד