יבמות לד ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - א

והוינן בה: ומאן הוא האי תנא ששנה את משנתנו שאוסר את כל אחד מהם בכל ארבעת האיסורים, ומחייב אותו בארבע חטאות, דאית ליה גם איסור כולל וגם איסור מוסיף וגם איסור בת אחת?

שהרי כאשר קידש ראובן, האח הראשון, את אחת הנשים, רחל, היא נאסרה על שמעון אחיו בבת אחת בשני איסורים: אשת איש ואשת אח.

וכשקידש שמעון את אחותה, לאה, נאסרת עליו רחל, אשת ראובן אחיו גם באיסור אחות אשה, והוא חל עקב היותו איסור כולל, כיון ששמעון נאסר עתה גם בשאר האחיות של אשתו.

ומשעה שפירסה אשת ראובן, רחל, נידה, ונאסרה לבעלה ראובן, היא נאסרה באיסור נדה גם לשמעון, שהרי איסור נדה הוא איסור מוסיף, שנוספו עתה עוד אנשים שאסורים באיסור זה.

אמר רב יהודה אמר רב: משנתנו - רבי מאיר היא.

דתניא: יש אוכל אכילה אחת, וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד:

אדם טמא, שאכל חלב, והוא נותר מן מוקדשין, והיה זה ביום הכיפורים.

רבי מאיר אומר: אם היתה שבת והוציאו בפיו - חייב [אבל ביום הכיפורים אינו חייב על מלאכת הוצאה].

אמרו לו: הקרבן על הוצאת שבת אינו מן השם. שאנו דנים שיתחייב רק על אכילה, ולא על הוצאה.

וכאן יש את הכל:

כי בשעה שנוצרה הבהמה חל עליה איסור אכילת חלב, אך הוא לא נאסר בהנאה.

משהוקדשה הבהמה, חל על החלב איסור הנאה מצד מוקדשין, שלא היה קודם.

ומיגו שנאסר בחלב בהנאה, נאסר גם באכילת החלב משום זרות, וגם זה משום איסור מוסיף הוא.

ומשנעשה הקרבן נותר, נאסר חלב הקרבן ל"אכילת מזבח", ומכח זה הוא נאסר גם לאכילת אדם, וגם זה איסור מוסיף הוא.

ומשנטמא האדם, חל על החלב איסור אכילת קדשים בטומאה באיסור כולל, שהרי משנטמא הוא נאסר בכל אכילת קדשים.

וכשהגיע יום הכיפורים, הוא חל באיסור כולל, שהרי מעתה הוא אסור באכילת כל המאכלים.

ואם היה זה שבת, חלו שבת ויום הכיפורים בבת אחת.

ולכן מחייבו רבי מאיר גם משום הוצאת שבת.

ומצא שרבי מאיר הוא המחייבו בכל שלשת האופנים שבהם חל איסור על איסור.

והוינן בה: עתה שהעמדנו את משנתנו בשיטת רבי מאיר.

ורבי מאיר - אליבא דמאן מרבותיו הוא מחייב כאן, בנושא אשה, שטעה בדבר מצוה? שהרי מצינו לרבותיו של רבי מאיר, שנחלקו בכך.

אי אליבא דרבי יהושע, האמר: טעה בדבר מצוה - פטור!

אלא, בהכרח אליבא דרבי אליעזר, המחייב טועה בדבר מצוה בחטאת, אמר זאת.

ואיבעית אימא: לעולם רבי מאיר גם אליבא דרבי יהושע אמר דבריו.

כי קאמר רבי יהושע טעה בדבר מצוה פטור - הני מילי גבי מי שהיה לו למול שתי תינוקות, אחד היה זמנו למול בשבת ואחד לאחר השבת, דזמנו בהול, למול את התינוק שזמנו בשבת, ומחמת הבהילות הוא טעה ומל בשבת את התינוק שזמנו אחר השבת, ופטרו רבי יהושע מפני שהיה בהול לעשות מצוה.

אבל האי, בנושא אשה, כיון דאין זמנו בהול - לא פטרו רבי יהושע.

ותמהינן: והרי תרומה, דאין זמנו בהול לאוכלה, וקפטר אותו רבי יהושע משום שטעה בדבר מצוה.

דתנן: היה אוכל בתרומה, ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה -

רבי אליעזר מחייב אותו קרן וחומש.

ורבי יהושע פוטר, משום שטעה בדבר מצוה. והוא הדין שיש לפוטרו מקרבן, במקום שחייב קרבן, אפילו אין זמנו בהול.

ומשנינן: הא איתמר עלה, אמר רב ביבי בר אביי: הכא באוכל תרומה בערב הפסח עסקינן, דזמנה בהול.

ואי בעית אימא, אכן משנתנו לא רבי מאיר הוא זה ששנאה, כי הוא אכן פוטרו משום טועה בדבר מצוה.

אלא משנתנו מחייבתו באיסור בת אחת, ואפילו אליבא דרבי שמעון היא, שמיקל באיסור חל על איסור. וכפי שתבאר הגמרא:

בשלמא כולהו איסורי אישות משכחת להו, בכגון דשוינהו שני האחים שליח לקדש להן את שתי האחיות, ושוו אינהו שתי האחיות שליח להתקדש לשני האחים, ופגע שליח בשליח, וחלו שלשת האיסורים, אשת איש, אשת אח ואחות אשה, בבת אחת.

אלא איסור נדות היכי משכחת לה שיחול בבת אחת עם שלשת איסורים אלו, ויהיו חייבים הן האנשים והן הנשים כל אחד ואחת בארבע חטאות, וכמו ששנינו שיש כאן שש עשרה חטאות?

אמר רב עמרם אמר רב: בכגון שהיו כולם בגיל קטנות, שני האחים לפני שמלאו להם י"ג שנה, ושתי האחיות לפני שמלאו להן י"ב שנה.

והיה הזמן של גדלות כולם ביום אחד.

ומסרו את קידושיהם לשליח, שיקדשם על מנת שיחולו קידושיהם ביום גדלותם.

ובהגיע יום הגדלות של כולם, היו שתי האחיות שופעות אז דם נדות שהתחיל לפני אותו היום והמשיך בכניסתו ללא הפסק.

ונמצא שבכניסת היום שבו נהיו כולם גדולים הם נאסרו בכל ארבעת האיסורים בבת אחת.

ומסבירה הגמרא שצריכים להעמיד זאת בענין שהיו שופעות דם ללא הפסק, הן כדי לחייב את האחים, והן כדי לחייב את האחיות.

והיינו, ששפע הדם מתוך מלפני הזמן שמלאה שנת הי"ג של שני האחים, עד לאחר שמלאו להם שלשה עשר שנים.

זאת, כדי לאחיובי אינהו, את האחים, בכל ארבעת החיובים בדיוק בשעה שמלאו להם י"ג שנה.

ושפיעת הדם הזאת היתה גם מתוך שנת השנים עשר של האחיות, עד לאחר שמלאו להן שנים עשר שנה, כדי לחיובי אינהי, אותן, בבת אחת על כל ארבעת האיסורים.

שנינו במשנה שכאשר התגלתה הטעות מפרישין אותן מבעליהן.

והניחה הגמרא שמיד שנבעלו התגלתה הטעות.

והוינן בה: והא אין אשה מתעברת בביאה ראשונה, ולמה לנו להפרישן כדי להבחין מהו ומיהו זרען?

אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: בכגון שבעלו, ושנו לבעול פעם נוספת.

ופרכינן: כיון שהעמדנו את משנתנו כרבי אליעזר, המחייב בטעה בדבר מצוה, והוא מחייב על שתי ביאות שנעשו אפילו בהעלם אחד, שלא נודע לו מביאה לביאה דבר האיסור -

הרי אם חזרו ובעלו חייבים חטאת גם על הביאה השניה.

ואלא הא דתנא רבי חייא: הרי כאן ט"ז חטאות -

הא תלתין ותרתין שלשים ושתיים חטאות הויין!

ומשנינן: וליטעמיך, לרבי אליעזר, דמחייב חטאת נפרדת על כל כח וכח אפילו בביאה אחת, אם כן, חטאות טובא הרבה מאד הויין, ולא שש עשרה.

אלא בהכרח תתרץ, דחטאות על מעשיהם בכח ראשון בלבד קחשיב התנא.

הכי נמי תתרץ את שאלתך, שחטאות דביאה ראשונה בלבד קחשיב.

אמר ליה רבא לרב נחמן:

ולשיטת ר' חייא, שכל אחד מהם חייב ארבע חטאות, מאן האי תנא [מי הוא תנא זה] דאית ליה [שיש לו, שהוא סבור] שאיסור חל על איסור גם באיסור כולל וגם באיסור מוסיף וגם באיסור בת אחת? שאם היו אלה אחים — ברגע שקידש אחד מהם אשה, נאסרה אותה אשה על האח השני בבת אחת משום אשת איש ומשום אשת אח. וכאשר האח האחר קידש את אחותה — יש כאן איסור כולל, שהרי על ידי קדושיה הוא נאסר לא רק באחות אשתו שהיא אשת אחיו, אלא גם בשאר האחיות. ולאחר זמן כשנעשתה נידה, הרי היא אסורה אז אפילו לבעלה משום נידה, והרי זה איסור מוסיף. ומי הוא התנא שסובר שאיסור חל על איסור בכולם?

אמר רב יהודה אמר רב: שיטת ר' מאיר היא. דתניא [שכן שנינו ברייתא]: יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה, על אותה אכילה עצמה ארבע חטאות וקרבן אשם אחד.

כיצד? אם היה כהן טמא שאכל חלב, והוא, אותו חלב, נותר מן המוקדשין, ביום הכיפורים. שחייב חטאת אחת משום טמא שאכל מן המוקדשים, וחטאת אחרת משום שאכל נותר, ועוד חטאת משום שאכל ביום הכיפורים, ועוד חטאת אחרת משום שאכל חלב. וכיון שבאכילה זו נהנה מן הקדשים, הריהו חייב גם משום מעילה, וצריך להביא לכפרתו קרבן אשם. וחלב זה היה אסור מלידתה של הבהמה, ומשהקדישה, חל על כל הבהמה איסור מוקדשים ונאסרה אף בהנאה — הרי איסור מוסיף. וכשנטמא הכהן הזה ונאסר בכל הקדשים הרי כאן עוד איסור כולל. וכיון שנעשה נותר, נאסר גם למזבח — הרי כאן עוד איסור מוסיף, וביום הכיפורים חל איסור כולל נוסף, שהרי ביום הכיפורים אסור באכילה אף בחולין.

ר' מאיר אומר: אם היתה זו שבת והוציאו בפיו מרשות לרשות תוך כדי אכילה — הרי זה חייב גם משום שבת. שכיון ששבת ויום הכיפורים חלו בזמן אחד, חייב גם משום איסור שבת, והרי כאן שני איסורים שחלו בבת אחת. אמרו לו: אינו מן השם. כלומר, תוספת זו שאתה מוסיף לענין שבת איננה מאותו נושא של שאר הדברים שאמרנו, כי האיסורים האחרים נעשים כולם בעצם פעולת האכילה, וכאן האיסור הוא משום הוצאה. ומכל מקום מוכח שר' מאיר סבור שאיסור חל על איסור בכל הצדדים הללו.

ויש לשאול לענין משנתנו: ור' מאיר, אף שבכלל סובר הוא שבאופן כזה חל איסור על איסור, אולם באופן כזה שכוונתו היתה לדבר מצוה, לשאת אשה, שאף בכך אומרים שאיסור חל על איסור, אליבא דמאן [לפי שיטתו של מי] מרבותיו אמר זאת? אי אליבא [אם תאמר לפי שיטתו] של ר' יהושע אמר זאת, האמר [הרי אמר] ר' יהושע, שמי שטעה בדבר מצוה, וחשב שהוא עושה מצוה, ותוך כדי כך עשה בשגגה עבירה שחייבים עליה חטאת, הרי זה פטור. ואף כאן, כיון שאותם אנשים שנתחלפו נשותיהם טעו בדבר מצוה, שהרי חשבו לקיים מצות נישואין, צריכים היו להיות פטורים מחטאת! אלא יש לומר שאמר זאת אליבא [על פי שיטתו] של ר' אליעזר, שגם הטועה בדבר מצוה ועבר — חייב חטאת.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחר: לעולם אפילו אליבא [לפי שיטתו] של ר' יהושע אמר כן, אלא, כי קאמר [כאשר אמר] ר' יהושע שמי שטעה בדבר מצוה פטור — הני מילי [דברים אלה] אמורים גבי תינוקות. כגון שנתחלפו למוהל תינוקות שהיה צריך למול, ומל בשבת בטעות תינוק שעדיין לא הגיע זמנו למול, שלא קיים מצות מילה, והיה צריך להתחייב משום מלאכה בשבת, שפוטר אותו ר' יהושע — משום שזמנו בהול, כיון שזמן מילה כדינה הוא רק באותו יום, היה בהול וטרוד לעשותה, ומכיון שהוא בהול, טעה, שחשב שהגיע זמנו בשבת, אבל האי [זה] שטעה בנישואין, כיון שאין זמנו בהול, יתכן שבאופן כזה לא פטר ר' יהושע.

ומקשים: והרי אכילת תרומה, שאין זמנה בהול, ובכל זאת קפטר [פוטר] ר' יהושע את הטועה בעשיית מצוה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: היה כהן אוכל בתרומה ונודע לו שהוא פסול לכהונה, כגון שהוא בן גרושה או בן חלוצה, ונמצא שהוא כזר שאכל תרומה בשגגה, ר' אליעזר מחייב אותו שישלם גם קרן כדין זר שאכל תרומה וגם חומש, שזר האוכל תרומה בשוגג משלם לכהן את מחירה ומוסיף חומש. ור' יהושע פוטר, כיון שבשעת אכילה סבר שהוא עוסק בדבר מצוה, שהוא כהן האוכל תרומה.

ודוחים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על משנה זו: אמר רב ביבי בר אביי: הכא [כאן] בתרומה של חמץ שהיה אותו כהן אוכל אותה בערב הפסח עסקינן [עוסקים אנו] שזמנה בהול, שהוא ממהר לאוכלה, כדי שלא תישאר ויצטרכו לשורפה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר שונה לכל הענין, שמשנתנו אינה עוסקת באיסור כולל או איסור מוסיף, אלא באיסור בת אחת, ואליבא [ועל פי] שיטתו של ר' שמעון, שבבת אחת אף הוא מודה שחייב שנים.

ושואלים: בשלמא כולהו [נניח את כולם] את שאר האיסורים משכחת להו [יכול אתה למצוא אותם] שיחולו כולם בבת אחת, כיצד — דשוינהו [שמינו] שליח אחד שיקדש להם נשים, ושוו אינהו [ומינו הן, הנשים] שליח שיקבל עבורן קידושין, ופגע [ופגש] שליח בשליח, וקידש את שתי האחיות לשני האחים, ונמצא שחלו כל האיסורים באותו רגע עצמו. אלא שיהיו גם נדות בבת אחת בשעת הקידושין היכי משכחת לה [כיצד יכול אתה למצוא זאת]?

אמר רב עמרם אמר רב: מדובר כאן במצב שהיו הנשים שופעות דם נדה מתוך שנת שלשה עשר ללידת בעליהן עד לאחר שנהיו בני שלשה עשר לאחיובי אינהו [לחייב אותם] את האחים, שברגע שבו הגיעו לבגרות וחלו הקדושין היו הנשים נידות, ואותו זמן היה מתוך שנת שנים עשר לאחר שנים עשר של גיל הנשים, לחיובי אינהי [לחייב אותן]. כלומר, רק אם נולדו הבעלים ונשותיהן באותו תאריך (בהבדל של שנה) ובדיוק ביום שבו הגברים הגיעו לגיל בגרות (שלוש עשרה) הגיעו גם הנשים לבגרותן (שתים עשרה), ואם היו באותו זמן נידות, הרי חלו כל האיסורים בבת אחת וחייבים על כולם, גם לדעת ר' שמעון.

א שנינו במשנה ש מפרישים אותן שלושה חדשים שמא מעוברות הן. ושואלים: והא [והרי] אנו יודעים שאין אשה בתולה מתעברת בביאה ראשונה! אמר ר' נחמן אמר רבה בר אבהו: מדובר כאן שבעלו ושנו (וחזרו ובעלו), ויש אפשרות שהתעברו בבעילה השניה. ושואלים: אם כן, ואלא הא דתנא [זו ששנה] ר' חייא: הרי כאן שש עשרה חטאות, ואם היו שם שתי בעילות אם כן תלתין ותרתין הויין [שלושים ושתים הן], שכל איסור נעשה פעמיים!

ומשיבים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מחשיב כל ביאה להתחייב חטאת עליה בנפרד — הלא לדעת ר' אליעזר, שמחייב חטאת בביאה אחת על כל כח וכח על כל תנועה ותנועה שבביאה — אם כן טובא הויין [הרבה הם] האיסורים שישנם, שהרי הוא מכפיל את מספר החטאות פי כמה. אלא ודאי לדעת ר' אליעזר יש לומר שרק את האיסורים שנעשו בכח ראשון קחשיב [הוא מונה], הכי נמי [כך גם כן], אף לדעת חכמים, יש לומר, כי רק את האיסורים של הביאה הראשונה קחשיב [הוא מונה].

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: According to Rabbi Ḥiyya, who teaches that this case incurs sixteen sin-offerings, who is this tanna who holds that a prohibition takes effect where another prohibition already exists for a more inclusive prohibition, an expanded prohibition, and a simultaneous prohibition? If these men are brothers, the moment that one betrothed a woman, that woman was immediately rendered forbidden to the second brother both as a married woman and as his brother’s wife. When the second brother betrothed her sister, this added the prohibition pertaining to his wife’s sister. This is a more inclusive prohibition because, as a result of this betrothal, the second brother is prohibited from engaging in sexual intercourse not only with his wife’s sister, who is his brother’s wife, but also with all of her other sisters. When this woman becomes a menstruating woman, she is forbidden to her husband as well, which is an expanded prohibition. Consequently, the mishna includes examples of all three types of prohibitions and asserts that they all take effect in this case. Therefore, the Gemara wonders which tanna holds that in each of these cases the prohibition takes effect even where another prohibition exists.

Rav Yehuda said that Rav said: This is the opinion of Rabbi Meir, as it is taught in a baraita: There is one who performs a single act of eating an olive-bulk of food, and he is liable to bring four sin-offerings and one guilt-offering.

How so? This halakha applies to one who is ritually impure who ate forbidden fat that was notar from a consecrated offering, i.e., it remained after the time when it was permitted to eat it, and this occurred on Yom Kippur. One who did this is liable to bring one sin offering for eating consecrated food while impure, one for eating forbidden fat, one for eating notar, and one for eating on Yom Kippur. He is also liable to bring a guilt-offering for misuse of consecrated items. In this case, it was prohibited to eat the fat from the moment the animal was born. When the animal was consecrated, the prohibition against deriving benefit from it took effect on the entire animal, rendering this an expanded prohibition. When the priest became ritually impure and thereby prohibited from partaking of all sanctified foods, a more inclusive prohibition took effect. The moment the fat was rendered notar, it became prohibited to offer it on the altar as well, so that that is another instance of an expanded prohibition. Lastly, on Yom Kippur, an additional, more inclusive prohibition took effect because on Yom Kippur it is prohibited to eat all food, even that which is not consecrated.

Rabbi Meir says: There is one more sin-offering for which he may be liable. If it was Shabbat and he carried this olive-bulk of food from one domain to another in his mouth, he is liable for carrying out on Shabbat. The Rabbis said to Rabbi Meir: Liability for the sin-offering that you added is not incurred from violation of the same type of prohibition. He is liable for carrying out the food, not for eating it. In this example, the prohibitions of Shabbat and Yom Kippur take effect at the same moment, and therefore this last case would be an instance of simultaneous prohibitions, and Rabbi Meir holds that they take effect as well. Therefore, this baraita demonstrates that Rabbi Meir holds that prohibitions take effect where other prohibitions already exist in all of these instances: More inclusive prohibitions, expanded prohibitions, and simultaneous prohibitions.

The Gemara continues to clarify the opinion of Rabbi Meir: And in accordance with whose opinion is the statement of Rabbi Meir? If you say that it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehoshua, this is difficult. Didn’t Rabbi Yehoshua say that one who erred with regard to a mitzva is exempt from bringing a sin-offering, i.e., one who unwittingly performed a transgression while intending to perform a mitzva is exempt from punishment? In the case in the mishna as well, the men intended to perform the mitzva of marriage but unwittingly violated a transgression because the wives were switched. Therefore, according to the opinion of Rabbi Yehoshua, they should be exempt from a sin-offering. Rather, this must be in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who holds that even if one mistakenly transgressed while attempting to perform a mitzva, he is still obligated to bring a sin-offering.

If you wish, resolve this differently and say: Actually, this can be explained even according to the opinion of Rabbi Yehoshua. When Rabbi Yehoshua says that one who erred with regard to a mitzva is exempt, this applies only to the case of babies who were mixed up in such a way that on Shabbat the mohel mistakenly circumcised a baby whose time had not yet come for circumcision. Since the mohel did not fulfill the mitzva of circumcision, he should be liable for performing prohibited labor on Shabbat. However, Rabbi Yehoshua exempts him from a sin-offering since he is pressed for time. Because circumcision must be performed only on the day specified, he was rushed and anxious to perform the circumcision, and due to this sense of urgency he erred and thought that the proper time was on Shabbat. In this case in the mishna, however, where the mistake involved marriage, since the brothers were not pressed for time Rabbi Yehoshua does not deem the brothers exempt.

The Gemara objects: And yet in the case of eating teruma, where one is not pressed for time and nevertheless Rabbi Yehoshua exempts him if the act involved a mitzva, as we learned in a mishna (Pesaḥim 72b): If a priest was partaking of teruma and it became known that he was the son of a divorced woman or the son of a ḥalutza and thereby disqualified from the priesthood and prohibited from eating teruma, Rabbi Eliezer deems him liable to pay the value of the principal and an additional fifth, like any non-priest who unwittingly ate teruma. However, Rabbi Yehoshua exempts him because at the time of consumption he intended to perform a mitzva, for he thought that he was a priest eating of the teruma.

The Gemara responds: But wasn’t it stated with regard to that mishna: Rav Beivai bar Abaye said: Here we are dealing with leavened teruma that was being eaten by the priest on the eve of Passover, for he is pressed for time. In this case, he would rush to eat it so that it would not have to be burned.

The Gemara offers a different attribution of the mishna: And if you wish, say a different explanation: The mishna is not according to the opinion of Rabbi Meir, who deems one liable in cases of more inclusive prohibitions and expanded prohibitions. Rather, the mishna is referring only to cases of simultaneous prohibitions, and in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

The Gemara asks: Granted, with regard to all of the prohibitions in the mishna, you can find that they take effect simultaneously in the case where the men appointed a single agent to betroth the women for them, and the women appointed an agent to accept the betrothals for them, and one agent encounters the other agent. In this scenario, all the men become betrothed to all the women the moment that the agents meet, and the prohibitions all take effect simultaneously. However, with regard to the prohibition pertaining to menstruating women, how can you find the case where both women become menstruating women at the exact time of betrothal?

Rav Amram said that Rav said: This is referring to a situation where the women continuously discharge menstrual blood from within the thirteenth year of the brothers until after they reached the age of thirteen, in order to deem the men liable for the prohibition pertaining to a menstruating woman. At the moment that the boys reached maturity and the betrothals went into effect, the sisters were forbidden as menstruating women. And the women were continuously discharging blood from within the twelfth year of the women until after the age of twelve, in order to deem the women liable for engaging in relations as a menstruating woman. Therefore, if this took place in such a way that on the exact day when the men reached maturity, i.e., their thirteenth birthday, the women reached maturity, i.e., their twelfth birthday, and at that moment they were menstruating, then all of the prohibitions would take effect simultaneously and they would be liable on all counts, according to Rabbi Shimon as well.

§ The mishna taught that we separate these women from their husbands for three months, as perhaps they became pregnant. The Gemara asks: But isn’t it known that a virgin woman does not become pregnant from her first sexual act? Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: This is referring to a situation where they engaged in intercourse and then repeated the act, so that it is possible that the women were impregnated during the second act of intercourse. The Gemara asks: But if this is so, how can one explain that which Rabbi Ḥiyya teaches: Here, then, are sixteen sin-offerings? If there were indeed two acts of intercourse, then there should be thirty-two sin-offerings, since each prohibition was violated twice.

The Gemara answers: And according to your reasoning, that Rabbi Ḥiyya’s enumeration of sin-offerings applies to all acts of intercourse, then according to the opinion of Rabbi Eliezer, who deems one liable to bring a sin-offering for each and every thrusting movement during a single act of intercourse, there would be many prohibitions that were violated. This would greatly multiply the number of sin-offerings required. Rather, it must be that Rabbi Ḥiyya, with regard to Rabbi Eliezer’s opinion, is enumerating only the first thrusting movement in the intercourse. And so too, with regard to the Rabbis’ opinion, he is enumerating only the first act of intercourse. If there were two acts of intercourse, however, the number of sin-offerings would be doubled.

Rava said to Rav Naḥman:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אם היתה שבת והוציאו חייב. פירש רבינו הגדול ז"ל חייב שתים משום שבת ומשום יום הכיפורים דקיימא לן עירוב הוצאה לשבת ועירוב הוצאה ליום הכיפורים והיינו איסור בת אחת.
ורש"י ז"ל כתב דמשום יום הכיפורים לא מחייב בהוצאה דקסבר אין עירוב הוצאה ליום הכיפורים והכי מפורש בכריתות (דף י"ד), אלו דברי רש"י ז"ל.
והתם גרסינן לה הכי:ונתני אם הוציאה חייב מאי טעמא קתני אם היתה שבת אמר רפרם זאת אומרת עירוב הוצאה לשבת ואין עירוב הוצאה ליום הכיפורים ממאי דילמא יש עירוב הוצאה ליום הכפורים והכי קתני אם היתה שבת והוציאה חייב אף משום שבת ואסיקנא אלא הא דרפרם בדותא היא וזו כדברי רבינו יצחק ז"ל היא שנויי'.
אלא שרבינו שלמה ז"ל נראה שהוא סובר דכי אמרינן בדותא היא אזאת אומרת קאמרינן כלומר דמהא לית את שמע מינה כלום מיהו איפשר דאיתא מ"מ שלא לצורך פירש כן ולדבריו מאי איסור בת אחת דקאמרינן הכא אם מפני שיום הכיפורים ושבת כאחת הן חלין הא כיון שזו איסור מלאכה וזו איסור אכילה לדברי הכל חלין וחייב שתים ואפילו הוציאו בפיו דכיון שחל איסור שניהם עליו ודאי חייב שתים בזו משום שבת ובזו משום יום הכיפורים שהרי שני שמות הן ואם תאמר שאין איסור שבת ויום הכפורים חלין עליו שניהם אם כן לבר קפרא דלית ליה איסור בת אחת האוכל ביום הכפורים שחל להיות בשבת או שעשה בו מלאכה על איזה מהן אתה פוטרו על השבת או על יום הכפורים אלא כל שהן שתי שמות בודאי חייב שתים שהרי אפילו בקדושה אחת חייב שתים דלאו איסור חל על איסור היא כלל.
מ"מ יש לומר לפירושו שאם תמצא לומר אין עירוב הוצאה ליום הכפורים הא דאמרינן מאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ומוסיף ובת אחת ואמר רב רבי מאיר היא לאו משום דשמעינן ליה בת אחת אלא כיון דבמתניתין איתנהו קאמרינן הכי דמאן דאית להו מוסיף וכולל כל שכן דמודה בבת אחת והוא הדין דמצי לאוקמי כת"ק דר' מאיר אית להו מוסיף וכולל אלא משום דלא ידיע מנו ניחא להו לאוקומה כרבי מאיר דסתם מתניתין כותיה אלא שאין אנו צריכין לכך דקיימא לן עירוב הוצאה ליום הכפורים וכן פסק רבינו ז"ל.
ויש שגורסין במשנתנו והוציאו בפיו. והקשו ממה שאמרו בפרק המצניע (שבת דף צ"ב) בפיו ובמפרקו פטור דאין דרך הוצאה בכך ופריקו הני מילי בהוצאה דכלים אבל באוכלים מחשבתו משויא ליה מקום כדאיתא התם ולפי גרסא זו משום הכי נקט ר' מאיר בפיו משום דסבר כיון שהוציאו בפיו הרי הוא השם והיינו דלא נקט כמה מלאכות שיוכל לעשות בבת אחת עם האכילה הזו אלא סבור לומר שהוא השם ואעפ"כ אמרו לו אינו השם.

הא אתמר עלה אמר רב ביבי בתרומה בערב פסח. הוא הדין דהוה ליה לפרוקי כאידך לישנא דמתרץ עלה בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף ע"ב) שאני תרומה דרחמנא קריא עבודה ועבודה רחמנא אכשרה וכו' אלא חדא מתרי טעמי נקט.

מצינו בנוסחאות וזו היא גרסתו של רש"י ז"ל: בשופעת מתוך שלש עשרה לאחר שלש עשרה לאחיובי אינהו מתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה לאחיובי אינהו. ופירש משכחת לה בשנולדו הזכרים באחד בתשרי והנקבות באחד בתשרי לשנה הבאה וביום תשלום י"ב לנקבה שהם י"ג לזכרים מסרו קידושין שיחולו ליום המחרת כשהן נעשים גדולים ושופעות בסוף אחד בשבת עד יום המחרת שהקדושין והנדות קדמו לגדולתן ותלויין ועומדין לחול כשיגדלו ובשעה אחת חלו כולן.
וקשיא לן כיון שמסרו הקדושין כשהן בקטנותן האיך הם חלין לעולם והלא דבר שלא בא לעולם הן בשלמא דנשי משכחת לה על ידי אביהן אלא קטנים אי איפשר להן לקדש אלא משהגדילו ויש שנדחקו בה כר' מאיר (בקדושין דף ס"ג) דאמר לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר מקודשת ולאו דוקא דהא להאי לישנא אפיקנא מדר"מ ואוקימנא כר"ש.
ותו קשיא לי, דהא כי הוו בני שלש עשרה ובנות שתים עשרה עדיין לא גדלו עד שיביאו שערות היאך אפשר לצמצם שיביאו כולן כאחת ואם תאמר משכחת לה שהביאו אותן קודם לכן וכשהגיעו לכלל שנים הגיעו לגדלות אי אפשר לומר לך כן דתניא בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ו) מבן תשע שנים ויום אחד ועד בן שתים עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ועודן בו לאחר זמן שומא והתם מוכח בהדיא דהוא הדין לשלש עשרה שנה עצמה דקיימא לן תוך זמן כלפני זמן ואיתמר נמי בפרק בא סימן (נדה דף מ"ח) לר"ש תוך הפרק נשים בודקות אותן קסבר תוך הפרק כלפני הפרק ובעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו ומיהו איכא לאוקמה דלא כהלכתא כמאן דאמר תוך הפרק כלאחר הפרק והוא שעודן בו,והכל דוחק והבל.
ורבנא חננאל ז"ל גריס בשופעות מתוך שלש לאחר שלש לאחיובי אינהו ומתוך שתים עשרה וכו' ופירשו הגרסא הזו דלא בדשוו שליח עסקינן אלא בשקבל בהן אביהן קדושין מאנשים גדולים כשהיתה כל אחת פחותה מבת שלש וכל זמן שלא היתה ראוי' לביאה לא חלו עליה שמות הללו שהרי הבא עליה פטור מכלום וכשהגיעו לכלל שלש שנים ויום אחד שהן ראויות לביאה היו שופעות נמצא שחלו על כל אחת מהן כשהגיעה לזמן הזה והיתה ראויה לביאה כל השמות הללו בבת אחת ואעפ"י שלא נולדו בזמן אחד אלא אחת גדולה ואחת קטנה וכן הם אחד גדול ואחד קטן מ"מ כל השמות הללו בבת אחת הן חלין על כל אחד ואחד מהם ועל כל אחת ואחת מהן.
ועדיין יש לי לדקדק שאיני מוצא שש עשרה חטאות בכאן שאם טבלו מאותן נדות של שלש וחזרו ושפעו בשתים עשרה נמצא שיש על האנשים משום אשת איש ואח ואחות אשה בבת אחת ואין עליהם משום נדות זה שעכשיו הוא בא ואותו שחל עליהם הרי טבלו ממנו ועבר כמו שפרשתי למעלה דכשם שאין שם נדות חל מיום שהביאו שתי שערות עד שפירסו נשים הללו אעפ"י שהרבה נשים נדות בעולם כך אין נדות ראשון שטבלו ממנו מיחל זה עליהם.
אלא יש לומר דמשכחת לה שלא טבלו ממש עד שתים עשרה ולא הקפידו בגמרא לפרש כן משום דלרבי חייא פשיטא דבהכי משכחת לה אבל מתניתין לא צריך למהוי דכולהו כאחת דד' שמות בלחוד תנן.
ואיפשר לומר דכל שם נדות באשה אחת חד הוא אף על פי שטבלו בינתים ויש לעיין בזה במסכת כריתות (דף ט"ז וי"ז) בענין ימים שבינתיים דהוו ידיעה.
ולדברי הכל האי דנקיט שופעת מתוך זמן לאחר זמן לאו דוקא שהוא הדין אם פירסו נדות קודם לכן ולא טבלו שהרי היו בנדותן עד שתבואו במים.

הא דאקשינן והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה. היינו טעמא דלא אוקמוה בשהיו בעולות כגון שנבעלו באונס או ברצון ביאת זנות או שנתארמלו ונתגרשו מאחד משום דקתני סיפא ואם היו כהנות נפסלו מן התרומה ואוקימנא בשנתקדשו לאלו פחותות מבנות שלש ואם נבעלו ביאות זנות כבר נפסלו. זו לפי דברי ר"ח ז"ל אבל לדברי רש"י ז"ל אף זו קשיא.

רבי מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו חייב. פירש רש"י ז"ל (בד"ה אם היתה שבת) חייב אחת ומשום יום הכפורים לא מחייב דאין ערוב והוצאה ביום הכפורים כדאיתא בכריתות (יד, א) ומדמחייב ר"מ משום הוצאת שבת אלמא אית ליה איסור בת אחת כשקדש היום חלו עליו איסור אכילת יום הכפורים ואיסור הוצאת שבת. ואינו מחוור דמאי איסור בת אחת איכא הכא דזו איסור מלאכה וזו איסור אכילה, ולדברי הכל חלין דאי לא תימא הכי לבר קפרא דלית ליה איסור בת אחת האוכל והעושה מלאכה ביום הכפורים שחל להיות בשבת על איזה אתה פוטרו על השבת או על יום הכפורים. ועוד דמה שפירש דאינו חייב בהוצאה משום יוה"כ, איפכא משמע בכריתות דגרסינן בפרק אמרו לו (שם) וניתני אם הוציאו חייב מאי טעמא קתני אם היתה שבת אמר רב רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליום הכפורים, אמאי דלמא יש עירוב והוצאה ליום הכפורים והכי קתני אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת. ואסיקנא אלא הא דרב רפרם בדותא היא. ואפשר שהוא ז"ל פירש בדותא היא דאזאת אומרת קאי לומר דמהא ליכא למשמע מיניה. אלא מיהו שמעינן מרפרם דסבירא ליה דאין עירוב והוצאה ליום הכפורים, ולא דחינן ליה אלא כדלמא. ורבינו אלפסי ז"ל פירש אם היתה שבת חייב שתים וכמסקנא דהתם דעירוב והוצאה ליום הכפורים והיינו איסור בת אחת שאסור הוצאת בשבת ואיסור הוצאת יום הכפורים חלו עליה בבת אחת, ורבינו חננלא ז"ל (עי' אוצה"ג עמ' שז) פירש דאסור בת אחת כגון דאיטמי קודם שיביא ב' שערות והשתא אייתי שתי שערות בההיא שעתא איחייב באיסור חלב ואיסור טומאה בבת אחת. והא דמוקמינן לה כר' מאיר משום דסתם משנה ר' מאיר ולא חלקו עליו חכמים אלא באם היה שבת והוציאו. וקשה לי שאם כן היה להם לפרש כן וכדאמרינן לעיל. ועוד דבסתמא לא הוה משמע הכין ומאי דוחקייהו לאוקמה בכך. אלא שמצאתי שם בכריתות גירסא במקצת הספרים שכתוב בה כך מפורש, היכי משכחת לה משכחת לה כגון דאיטמי קודם שיביא שתי שערות דאיסור חלב ואיסור טומאה בהד הדדי קא אתו. ומה שלא פירשו כאן סמכו על מה שנתפרש עלה במקומה. אלא שעדיין לא ידעתי מי הצריכו לומר דבשנטמא והביא שתי שערות היא דהא ארבע חטאות ואשם אחד בלא"ה משכחת להו.

הגרש"י ז"ל בשופעות מתוך שלש עשרה לאחר שלש עשרה לחיובי אינהו, ומתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה לחיובי אינהי. ופירש הוא ז"ל משכחת לה כגון שנולדו הזכרים בא' בתשרי והנקבות ג"כ בא' בתשרי לשנה הבאה וביום תשלום י"ב לנקבות שהם י"ג לזכרים מסרו הקדושין שיחולו ליום המחרת כשכולם נעשין גדולים. והתחילו להיות שופעות מיום תשלום השלש עשרה לזכרים שהוא יום תשלום השתים עשרה לנקבות והיו שופעות והולכות עד יום המחרת. נמצא שהנדות והקדושין חלין בבת אחת. ואיכא דקשיא ליה (תוס' ד"ה מתוך) דהא קטנים אי אפשר להן לקדש וא"כ אלו שמסרו הקדושין בקטנותן לא עשו ולא כלום ואין הקדושין חלין אף לאחר גדולתן. ואם תאמר דאתיא כר' מאיר דאמר (בקדושין סג, א) לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר מקודשת, הא להאי לישנא אפיקנא לה מדר' מאיר ואוקימנא לה כר' שמעון, ועוד הקשה עליו הרמב"ן נר"ו (בד"ה מצינו) דהא אין נענשין גדולים בשנים בלבד אלא אם כן הביאו שתי שערות לאחר הפרק, ואפילו הביאו קודם הפרק ועודם בו לאחר הפרק שומא בעלמא נינהו כדאיתא בנדה פרק יוצא דופן (נדה מה, ב) וכיון שכן היאך אפשר לצמצם שיביאו כולן כאחת.
ולי נראה דאי מהא לא תקשי לרבינו ז"ל, דאפשר לאוקמה כגון שהביאו כולן באותו יום ומסתמא אמרינן מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול כדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קדושין עט, א) קדשה אביה בדרך וקדשה היא את עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו, כלומר ואין חוששין לקדושי האב כלל ושמואל אמר חוששין לקדושי שניהן, ואוקימנא פלוגתייהו בההוא יומא דמשלם ששה חדשים דבין נערות לבגרות, וטעמא דרב מדהשתא בוגרת מצפרא נמי בוגרת וסומכין על חזקה זו להקל ולהתירה לשני בלא גט. וקיימא לן כרב כדאיפסיקא הלכתא התם בהדיא, הכא נמי בשבדקנום בסוף היום ונמצאו גדולים דבכל חד וחד אמרינן מדהשתא גדול מצפרא נמי גדול ומביא קרבן ונאכל.

ור"ח ז"ל גריס בשופעות מתוך שלש לאחר שלש לאחיובי אינהו ומתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה לחיובי אינהו. ותו לא אצטרכינן לאוקמה בדשוו שליח, אלא בשקבל אביהם קדושין מאנשים גדולים כשהיתה כל אחת פחותה מבת שלש שנים שאינה ראוי לביאה, ואין איסור ביאה חל עליה עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד, והתחילה לראות מתוך שלש והלכה ושפעה עד יום המחרת, ונמצא כשהגיעה כל אחת ואחת מן הנקבות לשלש שנים ויום אחד חלו כל האסורין על הזכרים בבת אחת, ועדיין הן אינן חייבות עד שתים עשרה שנה ויום אחד ושפעו מתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה. ואף על פי שלא נולדו ביום אחד אלא אחת גדולה ואחת קטנה וכן הם אחד גדול ואחד קטן, מכל מקום כל השמות הללו בבת אחת הן חלין על כל אחד מהם ועל כל אחת ואחת מהן. ודוקא בשלא טבלו משעה ראשונה עד עכשיו, שאלו טבלו נמצא איסור נדות זה שלא חל עם שאר האיסורין בבת שאותו נדות כבר עבר ונטהר, והכי קאמר בשופעות מתוך שלש לאחר שלש ומתוך שתים עשרה עד לאחר שתים עשרה. ומה שחלק מתוך שלש לאחר שלש ומתוך שתים עשרה לאחר שתים עשרה ולא קאמר בשופעות מתוך שלש לאחר שתים עשרה, לפי שהיה במשמע שלא יהא חל אפילו חיוב בזכרים אלא בכענין זה, לפיכך אמר לחייב את הזכרים בשופעות עד לאחר שלש די, אלא דלחייב הנקבות צריך שיהיו שופעות עד לאחר שתים עשרה. ושופעות לאו דוקא דהוא הדין אם פרסו נדות ולא טבלו שהרי בנדותן הן עד שתבאנה במים.

ומאן האי תנא דאית ליה איסור מוסיף וכו' אמר רב ר"מ היא פי' דלר' יוסי לא אשכחן לה בהדיא דפלוגת' הוא לעיל אי אית ליה אפי' איסור כולל:

יש אוכל נבילה א' וחייב עליה ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב ול"ג חד טמא דכלהו לגבי חלב דאימורים זרים נינהו ובכל הני איכ' בזרעם כרת ושגגתם חטאת בר מאיסור מוקדשים שהיא באשם מעילות ועיקר האיסור שחל בתחילה הוא משום חלב ומוקדשים איסור מוסיף שנוסף כי איסור הנאה וטמא וי"ה איסור כולל דאיתכלל חלב לגבי טומאה בהדי חתיכות דבר אכילה וכן לגבי י"ה וכדפרש"י ז"ל:

ר"מ אומר אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב כך הגירסא הנכונה ונקט והוציאו בפיו שהוא מענין אכילה כי בעוד שהיה לועסו הוציאו והם אמרו לו שאינו מן השם דאיסור אכיל' דאיירי בה חיובו על הנאת גרונו ובני מעיו וא"ת והתנן המוציא בפיו ובמרפקו פטור וא"כ אין בזה חיוב חטאת א"ל דשאני אוכל דאורחיה הוא להוציאו בפיו כשלועסו:

ואיסור בת אחת דאיכא הכא פרש"י ז"ל דכשקדש י"ה חלו עליו ביחד איסור אכילה ואיסור הוצאה אבל ליכא לחיובי שתים משום הוצאה וי"ה דאין עירוב הוצאה לי"ה וכדאיתא בכריתות וקתני אם היתה שבת וכו' והוציאו חייב משום שבת ותמיה' מילת' דקאמר מרן ז"ל דהכי איתא בכריתות דאדרבא אסיקנא התם בעירוב הוצאה לי"ה דאמרי התם בפ' אמרו לו על הא מתני' וליתני אם הוציאו חייב מ"ט קתני אם היתה שבת. אמר רפרם זאת אמרת ערוב לשבת ואין עירוב הוצאה ליום הכפורים וממאי דילמ' עירוב הוצאה לי"ה וה"ק אם היתה שבת והוציאו חייב אף משום שבת ואסיקנא אלא דרפרם בדותא היא ונר' כי רש"י ז"ל סובר דאנן לא אמרי' בדותא היא אלא לענין פסק הלכה דאמר רפרם זאת אומרת דאין הוצאה לי"ה ומיהו ניחות' דמתני' טפי משמע דחייב א' קאמר ותדע דלא דחי' לה אלא בלשון דילמא משום דילמא היכי אמרי' בדותא היא לכך אומ' רבי' ז"ל דכיון דהכי אמרי' לה בכריתות ליכא למימר דנקטיה הכא להדיא דחייב שתים ונימא דהינו איסור בת אחת ובהני ודאי לא קשה סוגייא דהתם על ר' ז"ל ומיהו אין פי' מחוור דמאי איסור בת א' איכא הכא דכיון שזו איסור אכילה וזהו איסור מלאכ' והן ב' שמות גמורי' לד"ה חלין ואפי למ"ד ר"ל דלית איסור בת א' דאי לא תימא הכי האוכל והעושה מלאכה בי"ה בזה אחר זה על א' מהן אתה פוטרו למאן דלית ליה אסור בת א' וכ"ת דאה"נ בי"ה לא מחייב לעולם אלא על חדא אם חל להיות בשבת מאי איכא למימר והנכון כמו שפי' רב אלפס דהשתא ס"ל דחייב שתים קתני וסוגיין דעלמא דעירוב הוצאה לי"ה ואע"ג דדחי לה בלשון דילמא איכא דכוותא בתלמודא וכיון דקי"ל הכי בהא בעי' לאוקמי לדר"מ אליבא דהלכת' ולהכי נקטיה הכא בהדיא:

ור"מ אליבא דמאן פי' אם איתא דמתני' ר"מ היא אליבא דמאן מרבותיו אמר לר' אלעזר או לר' יהושע והרי תרומה דאין זמנה בחול דתנן היה אוכל בתרומה ק"ל אדרבה התם לדת' (לד"ה) ליפטר דאנוס הוא דהיכן ה"ל לאסוקי אדעתיה שהוא פסול וי"ל דמיירי דנפק עליה קלא שהוא בן גרושה ודייקי נמי דקתני ונודע שהוא בן גרושה ולא קתני ונמצא:

והא אתמר עלה בתרומה בערב הפסח עסקי' וה"ה דמצי לתרוצי באידך לישנא דאמרי' בפסחי' דשאני תרומה דהא קריה עבודה ועבוד' רחמנא אכשרי כדאיתא במסכת קדושי' אלא חד מתרי תלת טעמי נקט:

בשלמא כולהו משכחת לה דשוינהו שליח ושוו אינהו שליח ופגע שליח בשליח אלא נדות היכי משכחת לה אמר רב עמרם אמרי בי רב בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג לאיחיובי אינהו ומתוך י"ב לאחר י"ב לאיחיובי אינהי כך הגרסא בכל הספרים שלנו והיא גר' רש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל משכחת לה כגון שנולדו הזכרי' באחד בתשרי הנקבות ג"כ באחד בתשרי לשנה הבאה וביום תשלום י"ב לנקבות שהם י"ג לזכרים מסרו הקדושי' שיחולו ליום המחרת בשביל' כשהם נעשים גדולים דבעי' לזכרים י"ג שנה ויום א' ולנקבות י"ב שנה ויום א' והתחילו להיות שופעות מיום תשלום י"ג לזכרים שהוא יום תשלום הי"ב לנקבות והולכת עד יום המחרת נמצא שהנדות והקדושין חלין בבת א' והקשו עליו ז"ל שהרי אינם נעשים גדולים בשנים בלבד אלא א"כ הביאו ב' שערות לאחר הפרק ואפי' הביאו קודם הפרק ועודן בו לאחר הפרק שומא בעלמא נינהו כדאית' בנדה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ז) וכיון שכן היאך אפשר לצמצם שיביאו כלן כא' ויש לתרץ כגון שבדקנום באותו היום והביאו שערות ודאי בזמנם הביאו ולאו דהוה קודם לכן שהם שומא דהכי סוגין בכולי תלמודא. ואמרי מדי השתא הם גדולים בצפרא נמי הם גדולי' וכההיא דאמר רב פפא בעשרה יוחסי' מדהשתא בוגרת בצפרא בוגרת ואפי' לקולא כדאית' התם וקי"ל כוותיה ותו הקשו עליו ז"ל דזכרי' ונקבות אלו בקטנותם נתנו וקבלו הקדושי' ולא הוו קדושי' וכ"ת דמתני' כר"מ דאמר הרי את מקודשת לאחר שתתגייר שהיא מקדושת אפיקתיה למתני' מדר"מ ואוקימנא כר' שמעון ודוחק דתנא סבר כר"מ בחדא וכר"ש בחדא והנכון כגר"ח ז"ל בשופעת מתוך ג' לאחר ג' לאיחיובי אינהו מתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהו והשתא לא צריכי לאוקומי כדשוו שליח ופגע שליח בשליח אלא שנתקדשה כל א' מהן ע"י אביה בעודה קטנה פחותה מבת ג' שני' ולא אתיא נמי למימר שיחולו האיסורי' כולם על הזכרים ועל הנקבות אלא מסתיין דחיילי לכלהו על כל א' וא' מהן באנפי נפשיה ויהא הא' גדול מחברו והאחת גדולה מחברתה ובשעת ביאה יתחייבו כלם ביחד אלא דלהאי חיילי למפרע מזמן גדולתו ולאידך חיילי מזמן (גדולתה) והדבר ידוע שאי אפשר לחייב הזכרים על ביאת הנקבות אע"פ שהם גדולים אלא כשהם בנות ג' שני' ויום א' ואירע לה שהית' נדה באותה שעה חלו על הזכרים להתחייב עליהם בד' איסורים אלו כל זמן שיבואו עליהם אפי' לאחר זמן אם לא טבלו מאותו נדות ואף על פי כן הם אינם חייבות עד שיהו גדולות בשנים ובסימנים ובאו אלו אליהם וכלן חייבות ויש כאן י"ו חטאות והזכרים אלו חלו החיובים עליהם ביחד כשנעשי' גדול' אותה שבעל ששפע דם זה באות' שעה והנקבו' יחולו האיסורים עליהם מן השעה שהגדילו בשנים וכסימני' שהיה בה' ג"כ נדות שלא טבלו ממנו והא דאמרי הכא כששופע לאו דוק' בין לפי' ר"ח ז"ל בין לה"פ דכל שלא טבלי מנדותן הרי הן כאילו שופעת ובדין הוא דהוה ליה למימר ששופעת דם או שנמשך נדות מתוך ג' עד לאחר י"ב ויום א' שלהם ואח"כ באו והא דקאמר ומתוך י"ב לאחר י"ב לאו דוקא דהא ודאי אם זה דם אחר הוא וכבר טבלו מן הדם ששפעו מתוך ג' ואחר ג' אין חיובי הזכרים חלין כא' עליהם דאיסור אשת אח ואשת איש ואחות אשה חלו כשהיו בת ג' ויום א' ואסור נדות שהם מתחייבי עליה בביאה זו חל כששפעו זה הדם השני אלא לפי שרצה ללמדנו באיזה דם ואיזה זמן הן ראויין להתחייב חילק הדם לשנים דבריא משכחת לה שיתחייבו הזכרים אם בעלו בדם הראשון והוי להו איסור בת אחת ויתחייבו הנקבות בביאת דם שני והוו חייל עליהם איסור בת א' וכשת"ל שיתחייבו כלם זכרים ונקבות על ביאה א' ויחולו על ביאה א' ויחולו על כל א' ואחד איסורים אלו בבת א' הויא כשופעת דם מקודם ג' ונמשך הנדות לכל א' עד לאחר י"ב ויום א' או יותר דכל חדא וחדא בעלום באותו נדות והרי כאן י"ו חטאות כדברי ר' חייא והרי זה מבואר מפי רבינו הה"ה הלוי הר"ם:

וליטעמיך ר' אליעזר דמחייב על כח וכח טובא הויין וק"ל אה"נ ואנן פרכי' אליבא דרבנן מיהת דלא מחייבי על כל הכחות אלא א' כבר נשמר מזה רש"י ז"ל דאנן השתא מתני' כר' אליעזר בעי לאוקמי כדאקשינן דליחייב לב' חטאות וכדאוקימנא אליבא דידיה לעיל בחד פירוקא דאילו כרבנן אין כאן אלא י"ו חטאות אעפ"י שבעלו ושנו דלדידהו שתים וג' ביאות בהעלם אחת אינו חייב אלא א' וכדאיתא בכריתות ולקמן במכילתין ומסתברא כשבעלו ושנו בבת א' כהעלם א' הוה ולא כשהיתה להם ידיעה בנתים דלאו ברשעי עסקי' דלא לזדהרו עוד בחילופ' ולהכי מהדרין השתא דקושיין דאמר דהוו ל"ב חטאות לר' אליעזר היא דקא מחייב שתים על ב' ביאות בהעלם אחת וא"כ היכי פרכי' דליחייב ל"ב דהא לדידיה טובא הויין דלדידיה חייב הוא על כל כח וכח אלא דנקטי' ל"ב דלא חשבי' מכחות דביאה אלא חדא לר' חייא נמי אפי' תימא דמתני' (כר' חייא) כר' אליעזר מוקים לה כדאמרת לא חשיב אלא ביאה ראשונה פי' לפי' ז"ל ולמה לן כולי האי נימא דאע"ג דאין אשה מתעברת מביאה ראשונה אמרו חכמים להפריש' גזרה אטו ביאה שנייה וי"ל לפר"ח ז"ל דסבי' לן דכיון דסילוקו לא שכיח לא עבדי' בה גזיר' וכדפרקי' לקמן כדאקשי' מסיפא דאם היו קטנות וא"ת ולוקמ' כשהיו בעולו' כגון שהן אלמנות או גרושות מן הנשואין וי"ל לפר"ח ז"ל דהא לא אפשר דאסרן היאך נתקדשו בקטנותן אלו ע"י אביהן דהא נשואין אין מוציאי' מרשות אב ומיהו עדיין קשה לפרש"י ז"ל וכלהו פירושי נמי לוקמ' שנבעלו קודם ביאת זנות ולא פסלו להן אפי' מחייבי לאוין דא"כ הרי נפסלו באותה ביאה מן התרומה ואילו מתני' קתני שאם היו קטנות נפסלו בביאה זו מן התרומה כדאית' לקמן וע"י שנבעלו לכשר להן דלא אשכחן להדיא מאך דאית ליה פנוי הבא על הפנוייה עשאה זונה אלא ר' אלעזר ולא קי"ל כוותיה וכדאית' לקמן במכילתי' וי"ל דמסתמא מתני' בבתולות צנועות מיירי שהן לא היו בקיאי' בהן ולא היו בקיאות בה' לפיכך באו לידי שגגת חלוץ זה כנ"ל:

ומאן האי תנא דאית ליה איסור כולל ואיסור מוסיף ואיסור בת אחת א"ר יהודה אמר רב ר"מ היא. ה"נ הוי מצי למימר רבי יוסי היא דאית ליה איסור כולל וכ"ש דאית ליה איסור מוסיף ואיסור בת אחת אלא נקט רבי מאיר משום דאית ליה בהדיא כל הני יחד כולל ומוסיף ובת אחת:

תוד"ה והוציא בפיו כו' ואר"י דאיסור בבת אחת היינו איסור הוצאה דשבת ואיסור הוצאה דיוה"כ כו' עכ"ל וכך הם דברי הרי"ף ע"ש באורך:

בד"ה מתוך י"ג לאחר י"ג כו' גרסי' בשופעת מתוך ג' לאחר ג' כו' זו הגירסא מבוארת בדברי בעל המאור פי' כגון שקבל בהם אביהם קידושין פחותות מבנות ג' שנים ואפילו נולדו בזו אחר זו ונתקדשו זו אחר זו אין אנו צריכין לאיסור בת אחת לכל ט"ז חטאות אלא לכל אחד ואחד מב' האנשים ולכל אחת ואחת מב' הנשים באותן ד' חטאות באיסור בת אחת עכ"ל:

[גמרא והא אין אשה מתעברת וכו'. וליכא לתרץ דמתניתין איירי באם היו אלמנות בעולות דא"כ ה"ל למתניתין לחלק בדידיה בגדולות בין בעולות לבתולות ולא בין קטנות שאינן ראויות לילד מיהו לפי זה קשה מאי תירץ שבעל ושנו אכתי קשה דה"ל לאפלוגי בין בעלו ושנו לבעלו לבד ויש ליישב וק"ל]:

בפרש"י בד"ה ומאן האי כו' וכשקידש כו' נאסרה על שמעון משום אשת אח וא"א כו' עכ"ל אף על גב דאיכא לאוקמא מתני' בנשא חי ואחר כך נשא מת דה"ל איסור מוסיף משמע ליה לש"ס דאיירי מתני' בכל גוונא אפי' בנשא מת ואחר כך נשא חי וק"ל:

תד"ה טעה בדבר כו' וי"ל דהתם לא בדחיה תליא מלתא אלא משום דטריד עכ"ל והוא דחוק דבהדיא קאמר התם טעמא לר"מ משום דניתן לדחות ולא ניתן לדחות ויש ליישב וק"ל:

רש"י בד"ה ומאן האי תנא כו' ד' חטאות הס"ד:

גמרא ומאן האי תנא דא"ל איסור כולל כו'. הן לשיטת התוס' לעיל בין לר"ח ובין לב"ק א"ל לר"י איסור כולל וא"מ וכש"כ איסור ב"א. ואולי רוצה הש"ס לאשכוחי תנא דא"ל בהדיא דחל אע"א בכולהי גווני ולהכי נדחקו רש"י והתוס' והרי"ף למצא לר"מ איסור ב"א ולא מפרשי דאתיא מכש"כ דא"כ וא"מ ולפמש"כ לעיל בסמוך א"ש בפשיטות. והא ל"ק דאף לדידי לוקמה כר"י ובאיסור ב"א ומוסיף לחודייהו ולא נצטרך לדחוקי בשופעת כו' דטפי ניחא ליה לאוקמי כר"ש מטעם שכ' התוס' ד"ה באיסור ב"א אבל לר"י שמעינן בסוכה (מב) דפוטר אפי' ל"ע מצוה ובזה י"ל גם לשיטת התוס' דניחא ליה לאוקמה כר"מ ואליבא דר"א:

שם והרי תרומה כו' ונודע שהוא ב"ג כו'. לכאורה זה דומה להא דב"ת אחד למול בע"ש כו' וקדם ומל של שבת בע"ש שהביאו התוס' דבאמת אין לו מה לטרוד וה"נ דכוותיה ואין לפטור בזה לר"מ רק מטעם דאיקרי עבודה שהביאו התוס' וצ"ע:

שם והא אין אשה מתעברת מב"ר. לכאורה תמוה מאין לו להש"ס דמיירי בבתולות אח"ז מצאתי להתשב"ץ קטן סי' תנ"ג שעמד בזה ולגי' ר"ת י"ל דהקושיא הוא לפי אוקימתא דשופעת והיינו מתוך ג' עד לאחר י"ב וא"כ ודאי לא נבעלו בנדתן. אך לפ"ז אין הכרח לאוקמה כר"א עי' תד"ה באיסור ב"א וא"כ מאי פריך כ"כ בפשיטות ל"ב הויין עפרש"י וראיתי בהגהת הגר"א ז"ל שמחק מן מלת אלא כו' עד א"ל ארב כו' וכוון למש"כ ואין לומר דהקושיא הוא מאי איריא דקתני סיפא ואם היו קטנות כו' לפלוג וליתני בגדולות גופייהו דאם היו בתולות מותרות דע"ז לא משני שפיר:

תד"ה והוציאו. במידי דבר אכילה כו'. עמש"כ בשבת שם בס"ד:

בא"ד ואפי' יעשה אכילה והוצאה בזא"ז. לכאורה רבותא יותר אם עשאן בב"א עי' שבת (יא) ועירובין (כ א) בתד"ה לא ובעיקר קושייתם על פרש"י לכאורה ל"ק לפמש"כ בדבור הקודם דבשעת בליעה אתי נמי איסור שבת א"כ לא היה מחייב בהוצאה זו כיון דנאסר אז משום אכילה ג"כ דומה להא דאמרי' בכריתות והביאו רש"י כאן אקדשיה מיגו דאיתוסף איסור הנאה כו' דל"ל מחמת איסור מוסיף ת"ל דחייב אשם משום הנאה דנהנה גרונו אלא ע"כ אף דהוא שם אחר מ"מ כיון שנאסר כבר על מעשה זו משום איזו איסור שיהיה לא ה"ל לחול אבל אי ק"ל הא ק"ל דלמא משום כולל ומוסיף חייב עליהם:

ומאן האי תנא. דמתני' דאית ליה איסור חל על איסור בין על ידי כולל בין באיסור מוסיף בין על ידי בת אחת כגון אלו שחייבין ארבע חטאות וכשקידש ראובן את רחל תחלה נאסרה על שמעון משום אשת אח ואשת איש והיינו בת אחת וקמחייב ליה תנא דידן אתרוייהו חזר שמעון וקידש לאה מיגו דאסרי ליה הנך קדושין בכולהו שאר אחוותא משום אחות אשה אסרי ליה נמי באשת אחיו משום אחות אשה ואע''ג דאסורה עליה וקיימא והיינו איסור כולל ועדיין רחל זו מותרת לראובן בעלה פירסה נדה מיגו דאיתוסף איסור עלה לגבי בעלה משום נדה איתוסף בה נמי איסור לגבי שמעון הרי איסור מוסיף: ארבע חטאות. משום טומאה דאוכל קדשים בטומאת הגוף בכרת ומשום חלב ומשום נותר ומשום יוה''כ ואשם מעילות דאפילו כהן לגבי אימורים זר הוא: אם היתה שבת כו'. אבל משום יוה''כ לא הוי מחייב אהוצאה דקסבר אין עירוב והוצאה ליוה''כ והכי מפרש בכריתות אלמא אית ליה לרבי מאיר כולהו דהא הכא משנוצרה בהמה זו והיא חולין נאסרה חלבה באכילה ומותר בהנאה הוקדשה מיגו דאתוסף איסור הנאה על החלב משום [קדשים] איתוסף ביה נמי איסור אכילה משום זרות ואע''ג דאסור וקאי באכילה הוה ליה נותר מיגו דאיתוסף איסור למזבח משום נותר איתוסף נמי לכהן משום נותר הרי הנך תרי משום איסור מוסיף נטמא זה שעד עכשיו היה מותר בחתיכות בשר קדש ועכשיו נאסר בהן מיגו דמיתסר בשאר חתיכות משום טומאה נאסר נמי בזו משום טומאה והיינו איסור כולל ה''ל יוה''כ מיגו דמיתסר בחולין משום יוה''כ אסור נמי בקדשים משום יוה''כ והיינו נמי איסור כולל ומדמחייב ליה רבי מאיר משום הוצאת שבת אלמא אית ליה איסור בת אחת חייל דכשקידש היום חלו עליו איסור אכילת יוה''כ ואיסור שבת: ור''מ אליבא דמאן. כלומר נהי דסבר רבי מאיר איהו כה''ג איסור חל על איסור מיהו היכא דקא מתכוין לדבר מצוה לישא אשה כמאן מרבותיו סבירא ליה לרבי מאיר בטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אי אליבא דר' יהושע האמר פטור במס' שבת בפרק ר' אליעזר דמילה (דף קלז.) דתניא התם בגמ' מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בא' בשבת ושכח ומל את של אחד בשבת בשבת דהיינו נמי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה שעדיין לא הגיע זמנו פוטר ר' יהושע: דזמנו בהול. שהיה טרוד למול את של שבת כדי שלא יעבור זמנו: אבל הכא. גבי נשואין אין זמנו בהול דאין זמן קבוע למצוה וה''ל למידק: תרומה בערב הפסח זמנו בהול. שלא תשרף: ואיבעית אימא. כולה מתני' לאו ר' מאיר היא אלא אפילו לר''ש דמיקל הכא מודי וכגון דחלו כולהו בבת אחת: דשוו אינהו. שני האחין שליח אחד להוליך את הקדושין לשתי אחיות והן עשו שליח אחד לקבל קדושין: ופגע שליח בשליח. וחלו יחד זה על זה וזה על זה איסור אשת איש ואיסור אשת אח ואחות אשה: אלא נדות היכי מצי משכחת לה. בב''א עם קדושין אי קדושין קדמו לנדות זה הרי אשת איש ואחות אשה ואשת אח קדמו ותו לא אתי נדות וחייל ואי נדות קדים תו לא אתי איסור אחרינא וחייל: אמר רב עמרם אמרי בי רב. משכחת לה ט''ז חטאות באיסור בת אחת בשופעות מתוך י''ג שנה ללידת הבעלים לאחר י''ג: לאיחיובי אינהו. כלומר טעם זה כדי לחייב הזכרים שחלו כולן עליהן בב''א דבהך יומא אתו לכלל עונשין: ומתוך י''ב לאחר י''ב לאיחיובי אינהי. שהאשה באה לכלל עונשין בת י''ב שנה ויום אחד והזכר לי''ג ויום אחד ומשכחת לה שנולדו הזכרים באחד בתשרי והנקבות באחד בתשרי לשנה הבאה וביום אחד מישלם י''ב לנקבות שהן י''ג לזכרים ומסרו קדושין שיחולו ליום המחרת כשהן נעשין גדולים דיום אחד בשנת י''ג בעינן לנקבות ויום אחד בשנת י''ד לזכרים והתחילו שופעות בסוף י''ב ללידה עד למחר ואע''ג שהנדות קדם לא היו הן אסורות לאלו לפי שאינן בכלל מצות ולא אלו אסורים בהן לפי שאינן בני מצות נמצאו הקדושין ואיסור עונש נדות חל עליהם כשחשכה ר''ה של י''ג לנקבות שהיא שנת י''ד לזכרים שהקדושין והנדות קדמו לגדלותן ותלוין ועומדין לחול כשיגדלו ובשעה אחת חלו כולן ולהכי נקט שופעות דאי אפשר לצמצם פריסת נדה ותפיסת קדושין בשעה אחת אא''כ קדמו שעה אחת בקטנותן: תלתין ותרתין הויין. דהא מתניתין כר' אליעזר אוקמינן לעיל ושמעינן ליה דאמר חייב על כל ביאה וביאה לקמן (דף צב.) ובמסכת כריתות (דף טו.): על כל כח וכח. של ביאה לקמן בפרק האשה (דף צב.) והתם הכי תניא בא עליה חזר ובא עליה חייב על כל אחת דברי רבי אליעזר וכיון דשמעינן ליה לרבי אליעזר דמחייב אשתי ביאות בהעלם אחת על כרחך שמעת ליה נמי בביאה אחת כמה חיובין דכל כח וכח הנאה של ביאה בפני עצמה היא ולרבנן הוא דלא מחייב אלא אחת משום דכולן בהעלם אחת הן ובשתי ביאות נמי לא הוו מיחייבי אלא חדא אבל אי הוה ידיעה בין כח לכח הוה מחייב אכל חד וחד כדתנן בשבועות (דף יד.) ובמסכת הוריות (דף ו) היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו ולר' אליעזר דאמר ביאות מחלקות אית ליה נמי כוחות מחלקין ומתני' כרבי אליעזר אוקימנא לעיל והיכי תני רבי חייא שש עשרה ותו לא:

אם היתה שבת והוציאו כו'. בפרק אמרו לו (כריתות דף יד.) רצה לדקדק מכאן דאין עירוב והוצאה ליום הכפורים מדאיצטריך למנקט אם היתה שבת כו' דהוה ליה למיתני ואם הוציאו חייב ומסיק דיש עירוב והוצאה ליוה''כ ולאפושי חיובי נקט שבת וחייב משום שבת ויוה''כ וא''ת והיכי חשיב רבי מאיר חיובי הוצאה בהדי חיובי דאכילה מה ענין זה אצל זה דכמו כן היה יכול לומר אם עשה מלאכה בשבת חייב ואר''י משום דבשעת בליעה אתי נמי חיוב הוצאה אע''ג דאכתי לא נח משום דבליעתן זו היא הנחתן כדאמר רבא בפרק המוציא יין (שבת דף פ.) הוציא ב' אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זו היא הנחתן.: והוציאו בפיו חייב. והא דאמר בהמצניע (שם דף צב.) המוציא בפיו ובמרפקו פטור שלא הוציא כדרך המוציאים במידי דבר אכילה הוי שפיר דרך הוצאה בכך פי' הקונטרס דאיכא הכא איסור בת אחת דכשקידש היום חל עליו איסור אכילת יוה''כ ואיסור הוצאת שבת וקשיא לרבינו יצחק דמה ענין זה לאיסור חל על איסור דאפילו למ''ד אין איסור חל על איסור אפילו בבת אחת הכא חל לכולי עלמא אפילו בזה אחר זה ואפי' יעשה אכילה והוצאה בזה אחר זה ואפילו חלו שבת ויום הכפורים בזה אחר זה שבשביל איסור מלאכת שבת אם הוא תחלה לא ימנע איסור אכילת יום הכפורים לחול אחריו שעדיין לא נאסר זה מחמת השבת וכן איפכא ואמר רבי יצחק דאיסור בבת אחת היינו איסור הוצאה דשבת ואיסור הוצאה דיוה''כ כדפרישית דנקט שבת לאפושי חיובי: טעה בדבר מצוה פטור. וא''ת והא בפסחים בפרק אלו דברים (דף עב. ושם) מוקי רבי מאיר פלוגתייהו בשתי תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול באחד בשבת דפטר ר' יהושע כשקדם ומל של אחד בשבת בשבת אע''ג דלא עשה מצוה משום דנתנה שבת לדחות אצל תינוק אחד אבל בשתי תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בע''ש וקדם ומל של שבת בע''ש ושל ע''ש מל בשבת חייב אע''ג דעשה מצוה משום דלא נתנה לדחות וה''נ גבי שתי נשים לחייב דלא ניתנה ערוה לדחות וי''ל דהתם לא בדחיה תליא מילתא אלא משום דטריד בתינוק שיש לו למול בשבת וטועה בו וה''נ הרי טועה באשתו: בערב הפסח כו'. המ''ל משום דאכילת תרומה איקרי עבודה וטעמא דרבי יהושע משום דכתיב ופועל ידיו תרצה אפילו חללים כדאמר פרק אלו דברים (פסחים דף עב: ושם): באיסור בת אחת ואליבא דרבי שמעון. ואתי שפיר אפילו כרבי יהושע דרבי שמעון אית ליה בפרק אלו דברים (שם) דלרבי יהושע טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב: מתוך שלשה עשר לאחר שלשה עשר לאיחיובי אינהו. כן גירסת הקונטרס וקשה דלא הוי בבת אחת דנדות

דף לד - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד