דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - ב

אמר רבי אבהו: מודה רבי יוסי שאיסור כן חל על איסור, ב"איסור מוסיף".

"איסור מוסיף" משמעותו היא, שהאיסור השני מוסיף אנשים נוספים, הנאסרים בו, בנוסף לאותו אדם שכבר אסור בו מחמת האיסור הקודם לו, שהיות ועוד אנשים נאסרים באיסור הנוסף, גם הוא נאסר בו, יחד עמם.

וכגון במקום שתחילה היתה אסורה עליו משום אחות אשתו, שהוא איסור פרטי אליו, ואחר כך נשאה אחד מאחיו, ונאסרה אז על כל האחים באיסור אשת אח, הרי מוסיף איסור אשת אח אנשים נוספים הנאסרים בה, ולכן גם הוא נאסר בה באותו איסור, יחד עמם.

אבל לעומת זאת, אם היתה אסורה תחילה באיסור אשת איש, ולאחר מכן נעשתה חמותו, לא נוספו בכך אנשים נוספים באיסורה, ולכן אין הוא נאסר בה משום חמותו, ואין דינו בשריפה אלא רק בחנק.

ואם היתה תחילה חמותו פנויה, ונאסרה עליו משום חמותו, ואחר כך נישאה ונעשית אשת איש, שהיא איסור מוסיף, היות שעתה נאסרו בה כל האנשים, חל עליה איסור גם אשת איש. ואם יעבור עליה בשוגג יהיה חייב שתי חטאות, ובמזיד יהיה חייב במיתה החמורה.

ומקשה הגמרא: תינח היכא דנשא האח החי תחילה את אחת האחיות, ונאסרה עליו אחותה השניה מדין אחות אשה, ואח"כ נשא האח המת את אחותה, שפיר סובר רבי יוסי, שמגו דאתוסף בה איסור אשת אח לגבי שאר האחים - אתוסף איסור אשת אח גם לגבי דידיה, על אף שכבר היתה אסורה עליו מחמת אחות אשה.

אלא, היכא דתחילה נשא מת את אחת האחיות, ונאסרה אז על כל האחים משום אשת אח, ואח"כ נשא חי את אחותה, שהאיסור הנוסף של אחות אשה הוא איסור פרטי - מאי "איסור מוסיף" איכא? ומדוע מחייב בו רבי יוסי שתי חטאות!? וכי תימא לתרץ, שמגו דאיתסר האח החי, הלוקח את האחות השניה, בכולהו אחוותא, בכל אחיותיה של האשה שהוא לוקח, נחשב הדבר כאיסור מוסיף לרבי יוסי.

אי אפשר לומר כך. כי:

האי - "איסור כולל" הוא, ולא "איסור מוסיף"!

שהרי אין כאן אנשים נוספים הנאסרים ביחד עמו באחות אשתו הנאסרת עתה עליו, עד שיקרא "איסור מוסיף".

אלא שהוא "כולל" בלקיחת אחות אשה, עוד נשים נוספות הנאסרות עליו!

והחילוק בין איסור מוסיף לאיסור כולל, ש"מוסיף" הוא באנשים נוספים, הנאסרים עמו באותו איסור, וכולל הוא ב"נאסרים" נוספים - כלפיו!

אלא, אמר רבא, כך יש לתרץ את דברי רבי יוסי:

לעולם סובר רבי יוסי שאין איסור חל על איסור, ואינו חייב על אחות אשתו שהיא אשת אחיו שתי חטאות בשוגג.

אך בכל זאת, כיון שהיא גם אשת אחיו וגם אחות אשתו, הרי אם יעשה זאת במזיד, הרי הוא רשע גמור, כמי שעשה את שתי העבירות, ויש לקוברו בין רשעים גמורים.

ומה שאמר רבי יוסי שאפילו אם נשא תחילה האח המת, ונאסרה על האח החי באיסור אשת אח, ואחר כך נשא האח החי את אחותה, שחייב שתיים, הכי קאמר:

מעלה אני עליו כאילו עשה שתים, ואינו חייב להביא [אם עשה זאת בשוגג], אלא חטאת אחת.

וכן כי אתא רבין אמר רבי יוחנן בהסבר דברי רבי יוסי: מעלה אני עליו כאילו עשה ב', ואינו חייב אלא אחת.

ומבארת הגמרא: מאי נפקא מינה בכך שמעלה אני עליו כאילו עשה שתים, אחר שאתה פוטר אותו משתי חטאות?

לקברו בין רשעים גמורים!

לפי שהיו שני בתי קברות להרוגי בית דין. האחד לנידונים בשתי המיתות החמורות, שריפה וסקילה, והשני לנידונים במיתות הקלות, שהן הרג וחנק.

וזה שבא על אשה שהיא גם אשת אח וגם אחות אשה, הוא רשע גמור, ואף על פי שאינו חייב מיתה בבית דין, קוברים אותו אצל חייבי מיתות חמורות.

וכל ענין זה, של ביאור מחלוקת רבי יוסי ורבי שמעון איך והיכן איסור חל על איסור - בפלוגתא של רבי חייא ובר קפרא, איתמר:

מצינו שנחלקו רבי חייא ובר קפרא בשלשה דברים, האם חייב עליהם אחת או שתיים, ובהמשך תבאר הגמרא כיצד מחלוקות אלו הן בדברי רבי יוסי ורבי שמעון.

א. זר, שאינו כהן, ששימש בעבודת המקדש בשבת - רבי חייא אומר: חייב שתים, על חילול שבת, ועל איסור זרות.

בר קפרא אומר: אין חייב אלא אחת, על הזרות בלבד.

קפץ רבי חייא ונשבע: העבודה!

[לשון שבועה הוא, כמי שנשבע ומאמת את דבריו באמיתות העבודה בבית המקדש!]

כך שמעתי מרבי: חייב שתים.

קפץ בר קפרא ונשבע, העבודה! כך שמעתי מרבי: חייב אחת.

ולקמן תבאר הגמרא כיצד יתכן שכל אחד נשבע על כך ששנה לו רבי משנה המנוגדת לדברים ששנה לחבירו.

התחיל רבי חייא לדון: מלאכת שבת לכל אחד מישראל נאסרה.

כשהותרה עבודה במקדש - אצל כהנים הותרה.

ורק לכהנים הותרה, ולא לזרים

ולכן יש כאן שני איסורים: יש כאן איסור משום זרות, ויש כאן משום מלאכת שבת.

התחיל בר קפרא לדון: מלאכת שבת לכל נאסרה.

כשהותרה העבודה במקדש בשבת - סתם הותרה, ולאו דוקא לכהנים.

ולכן אין כאן חיוב על שבת, אלא רק איסור זר ות. וכאמור, תבאר הגמרא בהמשך את מחלוקתם.

ב. בעל מום ששימש בטומאה בקרבן ציבור, שדוחה קרבן ציבור את הטומאה -

רבי חייא אומר: חייב שתים, על עבודת בעל מום, ועל עבודה בטומאה.

בר קפרא אומר: אין חייב אלא אחת.

קפץ רבי חייא, ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי: חייב שתים.

קפץ בר קפרא ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי: חייב אחת.

התחיל רבי חייא לדון: טומאה בעבודת המקדש, לכל נאסרה.

כשהותרה טומאה במקדש בקרבן ציבור - אצל כהנים תמימים הותרה.

ורק לכהנים תמימים הותרה, ולא לבעלי מומין!

ולכן, כאשר בעלי מומים עובדים בטומאה: יש כאן גם איסור משום בעלי מומין, ויש כאן איסור משום טומאה.

התחיל בר קפרא לדון: טומאה בעבודת המקדש, לכל נאסרה.

כשהותרה הטומאה בעבודת המקדש בקרבן ציבור - הותרה סתם.

ולכן, אין כאן איסור אלא משום בעל מום.

ג. זר שאכל עוף חטאת שהותר על ידי מליקה של כהן, וראוי העוף הזה לאכילה רק לכהנים - רבי חייא אומר: חייב שתים, על זרות ועל נבלות. לפי שבשר עוף שנמלק, נחשב כבשר נבילה, למי שלא הותר בו.

בר קפרא אומר: אין חייב אלא אחת, על זרות, ולא על נבלה.

קפץ רבי חייא, ונשבע, העבודה! כך שמעתי מרבי: חייב שתים.

קפץ בר קפרא, ונשבע, העבודה! כך שמעתי מרבי: חייב אחת.

התחיל רבי חייא לדון: נבלה לכל נאסרה.

כשהותרה נבלה באכילה במקדש, במליקת חטאת העוף - אצל כהנים הותרה.

ורק לכהנים בלבד הותרה, ולא לזרים.

ולכן, יש כאן משום זרות, ויש כאן משום מליקה.

התחיל בר קפרא לדון: נבלה לכל נאסרה.

כשהותרה במקדש - הותרה סתם.

אין כאן אלא משום זרות.

אמר ר' אבהו: מודה ר' יוסי באיסור מוסיף. כלומר, אם היקף האיסור השני רחב יותר ומוסיף על האיסור הראשון עוד אנשים שלא היו אסורים בשל האיסור הראשון — הרי הוא חל.

ושואלים: תינח [נניח] דבר זה היכא [היכן, כאשר] נשא תחילה האח החי אשה, ואז נאסרה אחותה עליו משום אחות אשה, ואחר כך נשא האח שמת את אחותה, שאז אפשר לומר: מגו דאתוסף [מתוך שנוסף] איסור לגבי אחים, שהרי בתחילה היו שאר האחים (חוץ ממנו) מותרים באותה אחות, וכאשר נשא אותה אחיהם נוסף בה איסור (אשת אח) לגבי האחים, על כן אתוסף איסור לגבי דידיה [נוסף איסור גם לגביו], והוא הקרוי איסור מוסיף.

אלא היכא [היכן, במקום] שנשא קודם האח שמת את האשה, שקודם היה קיים על כל האחים איסור אשת אח ואחר כך נשא האח החי את אחותה, מאי [מה] איסור מוסיף איכא [יש כאן]? שהרי לא נוספו אנשים אחרים הנאסרים מכוח הנישואין עם אחותה, שהרי האיסור בזה (אחות אשתו) חל רק עליו ולא על אדם נוסף!

וכי תימא [ואם תאמר] מגו דאיתסר בכולה אחוותא [מתוך שנאסר בכל האחיות], שהרי קודם לכן, כאשר נשא אחיו אחת מן האחיות, היו כל השאר מותרות לו, וכאשר נשא הוא עצמו אחות אחרת — נאסר בכל שאר האחיות, ואם כן בגלל שנשא את האשה נוסף בכך איסור עליו. אולם, האי [זה] הרי אינו נקרא איסור מוסיף אלא איסור כולל הוא. כלומר, שאיסור זה כולל ומוסיף על אותו אדם עצמו צדדים אסורים. אבל אינו קרוי איסור מוסיף — משום שאינו מוסיף איסור לגבי אנשים אחרים.

אלא אמר רבא: מה שאמר ר' יוסי בברייתא שחייב משום אשת אח ומשום אחות אשה, כוונתו: מעלה (מחשיב) אני עליו כאילו עשה שתים, שהרי עבר בה משום שני איסורים ואכן אינו חייב מבחינת דיני אדם אלא אחת. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: מעלה אני עליו כאילו עשה שתים, ואינו חייב אלא אחת. ושואלים: מאי נפקא מינא [מה יוצא מזה], אם מחשיבים לו כאילו עשה שתים? ומשיבים: לקברו בין רשעים גמורים. שכשם שאין קוברים צדיק אצל רשע, כך אין קוברים רשע אצל רשע גדול ממנו, ומי שעשה עבירה זו נחשב כאילו עשה שתי עבירות ולא אחת והרי הוא רשע יותר.

א ומעירים, שבעיה זו של איסור חל על איסור, ובאיזה אופן הוא חל בפלוגתא [במחלוקת] היא שנויה. דאיתמר [שנאמר] בברייתא שנחלקו חכמים בשאלה זו: זר (מי שאינו כהן), ששימש ועבד אחת מעבודות הקודש, כגון שהקטיר עולה על גבי המזבח בשבת, מה דינו? ר' חייא אומר: חייב שתים, הן משום זר ששימש במקדש, והן כמחלל שבת. בר קפרא אומר: אין חייב אלא אחת. קפץ ר' חייא ונשבע: העבודה! (כלומר, נשבע בעבודת בית המקדש), כך שמעתי מרבי (יהודה הנשיא) שאמר בענין זה: שחייב שתים. קפץ בר קפרא ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי: שחייב אחת.

כיון שאי אפשר היה להוכיח מן המסורת, התחיל ר' חייא לדון ולנתח את הדבר מבחינה הגיונית: מלאכת שבת — לכל נאסרה, כשהותרה מלאכה זו במקדש בעבודת הקודש — רק אצל כהנים הותרה. משמע: לכהנים הותרה, ולא לזרים, ולכן, כשעשה הזר עבודה בשבת יש כאן עבירה משום זרות, ויש כאן גם משום חילול שבת. התחיל בר קפרא לדון לצד אחר: שבת לכל נאסרה, כשהותרה במקדש — הותרה, שהמשמש במקדש (בהיתר) — הותרה לו שבת. אם כן נמצא שאין כאן אלא משום זרות, שהרי אם היה איש זה כהן היה מותר בעבודה, ואי אפשר לדונו משום מחלל שבת.

כיוצא בו נחלקו בבעיה דומה: כהן בעל מום ששימש במקדש, ועשה עבודה בטומאה בקרבן ציבור הדוחה טומאה. ר' חייא אומר: חייב שתים, הן משום שהוא בעל מום, והן משום שהוא טמא. בר קפרא אומר: אין חייב אלא אחת (משום בעל מום). קפץ ר' חייא ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי שחייב שתים. קפץ בר קפרא ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי: חייב אחת.

התחיל ר' חייא לדון: טומאה לכל נאסרה, שכל הטמאים אסורים להיכנס למקדש, כשהותרה הטומאה במקדש, כשכל הציבור כולו טמא — אצל כהנים תמימים (שאינם בעלי מום) הותרה, ורק לכהנים תמימים הותרה, ולא לבעלי מומין. ואם אותו בעל מום שימש בטומאה — יש כאן עבירה משום בעלי מומין, ויש כאן עבירה משום טומאה. התחיל בר קפרא לדון לצד אחר: טומאה לכל נאסרה, כשהותרה במקדש — הותרה, והבעיה היתה איפוא רק בשל היות הכהן בעל מום, נמצא כי אין כאן אלא רק משום בעל מום.

וכן נחלקו בשאלה נוספת: זר, שאינו כהן, שאכל מליקה חטאת העוף, שאין שוחטים אותה אלא מולקים אותה מן העורף, והיא מותרת לכהנים, אבל כל עוף מלוק אחר אסור משום נבילה, שהרי הומת בלא שחיטה. והשאלה היא: אם זר אכל חטאת מלוקה כזו, מה דינו. ר' חייא אומר: חייב שתים משום זר שאכל קרבן הנאכל רק לכהנים, ומשום נבילה. בר קפרא אומר: אין חייב אלא אחת. קפץ ר' חייא ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי: שתים. קפץ בר קפרא ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי: אחת.

התחיל ר' חייא לדון: נבלה לכל נאסרה, כשהותרה במקדש — אצל כהנים הותרה, כלומר, רק לכהנים בלבד. וכיון שלכהנים הותרה ולא לזרים — יש כאן משום זרות, דהיינו: זר שאוכל חטאת, ויש כאן משום מליקה — שאוכל נבילה. התחיל בר קפרא לדון: נבילה לכל נאסרה, וכשהותרה במקדש — הותרה לכולם, ואין כאן אם כן אלא רק משום זרות, שהרי אם כהן היה — לא היה בכך איסור.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Abbahu said: Rabbi Yosei concedes that a prohibition takes effect where another prohibition already exists when it is an expanded prohibition. An expanded prohibition is a prohibition that has a greater scope than the original prohibition, either because it applies with greater severity or because it applies to additional individuals. Rabbi Yosei holds that if the second prohibition incorporates additional individuals into the list of those for whom the original item is prohibited, then it takes effect in addition to the previous prohibition that had a more limited range.

The Gemara asks: This works out well in cases where the living brother married his wife first, and her sister became forbidden to him as a wife’s sister, and then afterward the brother who was subsequently deceased married his wife’s sister. In that case it is possible to say: Since a prohibition was added for all the brothers, a prohibition was added for the living brother as well, and he is liable due to both prohibitions, as this prohibition is more wide-ranging than the previous one. In other words, at first this sister was permitted to the other brothers, and when the second brother married her she was rendered a brother’s wife and so she was additionally forbidden to the other brothers.

However, where the deceased brother married first and afterward the living brother married her sister, in what way is there a prohibition that adds? No additional individuals were incorporated into the prohibition as a result of the marriage of the living brother with the sister, since the prohibition here proscribing a wife’s sister applies to him alone.

And if you would say: Since he himself now married a sister he became prohibited to all of the other sisters, as opposed to the prior state of affairs where only his brother was married to one of the sisters and all of the other sisters were permitted to him, and therefore an additional prohibition now applies to him, this is difficult. In this case the new prohibition is not considered an expanded prohibition, but rather it is considered a more inclusive prohibition. It is more inclusive and more comprehensive in that it adds additional aspects to the prohibition for the same individual. This is not called an expanded prohibition, as it does not add prohibitions to additional individuals.

Rather, Rava said that when Rabbi Yosei stated in the baraita that the man is liable due to both prohibitions, for a brother’s wife and for a wife’s sister, he meant to say: I ascribe to him liability as though he transgressed twice, since indeed he violated two prohibitions, yet he is liable to receive punishment in human courts on only one count. And likewise, when Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yoḥanan said: I ascribe to him liability as though he transgressed twice, yet he is liable to receive punishment on only one count. The Gemara asks: What difference does it make if we consider it as though he transgressed twice? The Gemara answers: It affects the decision whether or not to bury him among the completely wicked. Just as a righteous individual is not buried among the wicked, so too, a wicked individual is not buried among those more wicked than himself. He who violated this prohibition is considered as though he committed two transgressions and not one, and so he would be buried accordingly.

§ The Gemara comments that the issue of a prohibition taking effect where another prohibition already exists is taught in the dispute found in a baraita, where it was stated: With regard to a non-priest who served in some capacity in one of the Temple services, such as the burning of a burnt-offering on the altar on Shabbat, Rabbi Ḥiyya says: He is liable to receive punishment on two counts, both because he was a non-priest serving in the Temple and because he desecrated Shabbat. Bar Kappara says: He is liable on only one count. Rabbi Ḥiyya jumped up and swore: I swear by the Temple service that this I heard from Rabbi Yehuda HaNasi: He is liable on two counts. Bar Kappara jumped up and swore: I swear by the Temple service that this I heard from Rabbi Yehuda HaNasi: He is liable on one count.

Since the matter could not be decided by tradition, Rabbi Ḥiyya began to deliberate and analyze the question logically. Prohibited labor on Shabbat was prohibited to all. When prohibited labor was permitted in the Temple for the purposes of the Temple service, it was permitted only for priests. This indicates that it was permitted for priests and not for non-priests. Therefore, when a non-priest serves in the Temple on Shabbat, there is a transgression here due to his serving as a non-priest and there is a transgression here due to his desecrating Shabbat. Bar Kappara began to deliberate in a different manner: Shabbat was prohibited to all. When it was permitted it was permitted in the Temple, so that if it was permitted for one to serve in the Temple, it was permitted for him to serve on Shabbat. Therefore, there is a transgression here only for his serving as a non-priest, since if this man were a priest his service would have been permitted. Therefore, he is not liable to receive punishment for desecrating Shabbat.

They disagreed over a similar issue as well, the case of a priest with a blemish who served in the Temple by sacrificing a public offering, which overrides ritual impurity, while he was ritually impure. Rabbi Ḥiyya says: He is liable on two counts, both for serving with a blemish and for being ritually impure. Bar Kappara says: He is liable on only one count, for serving with a blemish. Rabbi Ḥiyya jumped up and swore: I swear by the Temple service that this I heard from Rabbi Yehuda HaNasi: He is liable on two counts. Bar Kappara jumped up and swore: I swear by the Temple service that this I heard from Rabbi Yehuda HaNasi: He is liable on one count.

Rabbi Ḥiyya began to deliberate. Ritual impurity was prohibited to all, as it was prohibited for all individuals who are ritually impure to enter into the Temple. When it was permitted in the Temple in circumstances where the entire public was impure, it was permitted for unblemished priests. Therefore, it was permitted only for unblemished priests and not for priests with blemishes. Consequently, if that priest with a blemish served while impure, there is a transgression here due to his status as a blemished priest and there is a transgression here due to ritual impurity. Bar Kappara began to deliberate in a different manner: Ritual impurity was prohibited to all. When it was permitted in the Temple, it was permitted for all. Therefore, the only problem was that this priest was blemished, and so there is a transgression here only due to his status as a blemished priest.

They disagreed over a similar issue as well. This dispute is with regard to a non-priest who ate a bird sin-offering that was killed by pinching the back of its neck. It is permitted for priests to consume such an offering, but it is prohibited to consume any other bird killed in such a manner, since it was not ritually slaughtered. Rabbi Ḥiyya says: He is liable to receive punishment on two counts, both for being a non-priest who ate a priestly offering and for eating something that was not properly slaughtered. Bar Kappara says: He is liable on only one count. Rabbi Ḥiyya jumped up and swore: I swear by the Temple service that this I heard from Rabbi Yehuda HaNasi: He is liable on two counts. Bar Kappara jumped up and swore: I swear by the Temple service that this I heard from Rabbi Yehuda HaNasi: He is liable on one count.

Rabbi Ḥiyya began to deliberate. An unslaughtered animal carcass was prohibited to all. When it was permitted in the Temple, it was permitted to priests alone. Since it was permitted to priests and not to non-priests, there is a transgression here due to his status as a non-priest who ate of the sin-offering and there is a transgression here due to eating an animal killed by pinching. Bar Kappara began to deliberate: An unslaughtered animal carcass was prohibited to all. When it was permitted in the Temple, it was permitted to all. Therefore there is a transgression here only for being a non-priest, since if he were a priest there would be no prohibition at all.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זר ששימש בשבת וכו' ובעל מום ששימש בטומאה וזר שאכל מליקה ר' חייא אמר חייב שתים. פירש"י ז"ל איסורי קא חשיב דהא משום זרות אין כאן חטאת ואחרים פירשו דמלקיות קא חשיב דכולהו לאו כתיב בהו וקסבר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו ומשום הכי לוקה בשבת בדאתרו ביה למלקות ולא אתרו ביה לקטלא וה"ה דמצי למימר בעל מום ששמש בשבת וללישנא דתני בת אחת משכחת לה דהוי ליה בעל מום מעיקרא ואייתי שתי שערות בשבת אלא מילי מילי אתו לאשמועינן ומיהו לא מצי למימר זר ששימש בטומאה דכי כתיב וינזרו מקדשי בני ישראל וגו' אל בני אהרן הוא דכתיב וכי תימא הא איכא משום טומאת מקדש הא אוקימנא במסכת שבועות (דף י"ז) בשהפך בצינורא דליכא שהות כדי השתחויה.

אלא היכא דנשא ומת ואחר כך נשא חי מאי איסור מוסיף איכא. ור' יוסי ודאי אף בהא פליג מדתניא ר' שמעון אומר אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד.

זר ששמש בשבת. פירוש, תמידין או מוספין שהותרו בשבת.

חייב שתים. כלומר לקברו בין רשעים גמורים. דליכא למימר שתי חטאות, דזרות לא מיחייב חטאת דזדונו מיתה בידי שמים, ואין חייבין חטאת אלא על שגגת כרת, אלא לאו איסורי קא חשיב וכדאיתא במסקנא דשמעתין וכן פירש רש"י ז"ל (בד"ה חייב ב').

אמר רבי אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף פי' איסור מוסיף על ב' דרכים הא' שיש לו תוספת איסור באחרון מן הראשון אפילו לגבי הנאסר הראשון כגון שהראשון איסור אכילה והב' איסור הנאה וכדאמרינן לקמן גבי אוכל אכילה א' וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד ובדוכתא אחרינא והב' שיש באיסור ב' תוספות איסור לאחרים שהיו מותרים באיסור הראשון כגון אחות אשתו שנעש' אשת אח דמעיקרא הוי איסור לדידיה והשתא לכולי עלמא ומגו דחל איסור על שאר בני אדם חל עליו. ואיסור כולל הוא שזה האיסור האחרון כולל דבר הנאסר דברים שהיו מותרים מחמת האיסור הראשון כי האיסור דברים המותרים ודברים האסורים כגון נבילה מערב יוה"כ דכי את' יוה"כ חל על הנבלה בכלל שחל על השחוטה וכיוצ' בו בשקדש אחיו אשה וחזר הוא וקדש אחותה נאסר עליו אשת אחיו משום אחות אשה בכולל שהיו לאשתו זאת קרובות אחרות שנאסרו לו בקדושי אשתו ונכללה בכללן אף אשת אחיו שהיתה אסורה עליו קודם לכן משום אשת אח וכן כל כיוצא בזה והיינו דאמרי תינח שנשא חי ואח"כ נשא מת פי' דאיסור אחות אשה קדים וכי אתי איסור אשת אח דבתרייתא הוי איסור מוסיף כדמפרש ואזיל דמגו דאיתוסף איסורה לכל בני העולם משום אשת איש וי"ל דניח' ליה שום חלות דאשת אח עצמו דאיתוסף על אחרים ועוד דנקט איסור שאר אחים דחמיר טפי דאיתי' אפילו לאחר מיתת אחיהם:

וכ"ת מיגו דאיתסר בכלהו אחוות' (אתסר) האי איסור כולל הוא פי' ור' יוסי לית ליה איסור כולל מדקתני בברית' דפרכינן מינה אשת איש ונעשה חמותו שנדון איסור כולל היא שנכללה בכלל שאר קרובות אשתו שנאסרו עליו בקדושי אשתו והיינו נמי דלא נקט רבי אבהו דמודה רבי יוסי באיסור כולל:

ויש גרסאות דגרסי ותו חמותו ונעשת אשת איש איסור מוסיף הוא ולית' כדכתב רש"י ז"ל דאפילו תימ' דחייל איסור אשת איש על חמותו אינו נדון באשת איש דקל שאין איסור חל לדחות איסו' ראשון וכדפרכינן התם משום דאקדושי' פקע איסור גיד הנשה והכי איתא בפרק אלו הן הנשרפין א"ל רב אחא בר אהבה לרב' חמותו ונעשת אשת איש נדון בחמותו וליתרו נמי באיסור א"א דהא אמר רבי אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף א"ל ברי בתרי קטלת ליה פי' דליכא לחיובי בתרי קטלי וכיון דכן בחמותו דחמיר' דחל' עליה מעיקר' והוי יודע דאפילו הכי למאן דאית ליה איסור מוסיף אהני ליה שאם לא התרו בו משום חמותו והתרו בו משום א"א נדון כאשת איש והא דקתני לעיל נדון כחמותו שהתרו בו משום חמותו או אפי' משום שתיהן:

אלא אמר רבא מעלה אני עליו כאלו עשאן ואינו חייב אלא א' פי' דלענין מלקות וחטאות אינו חייב אלא א' וכי קתני חייב שתים לקבלם בין רשעים חמורים אם עשה כן במזיד. ופרש"י ז"ל דרבא קאמ' דר' יוסי לית ליה איסור חל על איסור כלל ואפי' באיסור מוסיף וכי קתני בבא על אשת אחיו חייב שתים לקברו בין רשעים גמורים ותימא למה ליה למינד מדר' אבהו בכדי דהא לא קיימ' לן אלא איסור כולל וי"ל דלא ניחא לן לאוקומי ברייתא דבא עליה בתרי גווני חד' לענין מלקות וחטאו' כשנש' חי ואח"כ נשא מת דאיסור מוסיף ואידך דנש' מת ואח"כ נש' חי דאיסור כולל הוא ולשון אלא אמר רב' מוכיח כן דאוקים רב' לקברו בין רשעים גמורים דאידך כר' אבהו מפרש לה דההיא דר' אבהו דוקא היה ובסנהדרין ובכריתו' מייתי לה ומ"מ ר"ש פליג דאפי' לקברו בין רשעים גמורים אינו חייב אלא א' אבל מורי הר"ם ז"ל היה מפרש דל' פליג אלא לענין חטאות דכי היכי דבכולל אינו חייב אלא א' לענין קרבן כך אינו חייב אלא א' באידך דאיסו' מוסיף ואין זו שיטת התוספו' ושיטת רבי' הרמב"ן ז"ל:

זר ששמש בשבת פי' דתמידין ומוספים דשרו לכהנים בשבת חייב שתים פי' איסור' חשיב או למלקות או לקברו בין רשעים גמורים דמשום זר ששמש או משום בעל מום ששמש ליכ' חטאת שאין חטאת אלא בדבר שזדונו בכרת והני זדונם במיתה בידי שמים כדכת' בפ' אלו הנחנקים אלו הן שבמיתה האוכל טבל וזר ששמש ובעל מום ששמש וכדפרש"י ז"ל:

התחיל ר' חיי' לדון וכו' ק"ל דלקמן אמרינן דפליגי באיסור כולל או באיסור בת ראשון לפום האי טעמא דאמרינן אינהו לא פליגי אלא בשבת וטומאה אם הותרה לכהנים בלבד או אפי' לזרים וי"ל דאליבא דר' אבהו באיסור כולל או באיסור בת א' פליגי כדאמרן לקמן והכא טעמא דנפשייהו קאמרי לסייע לעצמו למ"ש בשם ר'. והכי דייק לישנ' דאמרי התחיל ר' חייא נדון התחיל בר קפרא לדון וסייעתי' כל דהו דמסייעין לעיקר דינא ואע"פי שאין זה איסור כולל ואיסור בת א':

בד"ה איסור כולל הוא וא"ת כו' ומיהו אר"י דלההוא לישנא דלקמן דסבר רבי חייא דרבי יוסי מחייב תרתי באיסור כולל צ"ל כו' עכ"ל מדבריהם נראה דלר' חייא צ"ל כן ולא לבר קפרא וק"ק מי דחקו למימר הכי לרבי חייא דוקא ולההוא לישנא דפליגי ר' חייא ובר קפרא באיסור כולל אליבא דר' יוסי הא למסקנא דפליגי באיסור בת אחת אליבא דר"ש ע"כ אפילו בר קפרא סבר הכי דחייב תרתי באיסור כולל לרבי יוסי כדמוכח לקמן ואפילו לרב אשי דמוקי בזר ששימש בשבת למנ"מ לקוברו בין רשעים גמורים מ"מ בבעל מום ששימש בטומאה חייב לגמרי שתים לר' יוסי כמו שכתבו התוס' לקמן וא"כ לבר קפרא נמי צ"ל כך דא"א ונעשית חמותו אינו חשוב איסור כולל כו' כי היכי דלא תקשי דר' יוסי אדר"י וצ"ע:

בד"ה אלא אמר רבא מעלה כו' לפי המסקנא דהכא לא איצטריך לר' אבהו למימר דמודה ר' יוסי כו' דמודה כו' עכ"ל ולא בעו למימר דהא דמייתי בהנשרפין מדר' אבהו היינו לר' חייא ובר קפרא דסבירא להו במסקנא דהכא דר' יוסי באיסור כולל מחייב תרתי והאי תירוצא דרבא קאי במסקנא דניחא להו למימר דסתמא דתלמודא דהתם בהנשרפין אזלא אפילו אליבא דר' יוחנן דפליג עלייהו וסבר דר' יוסי אינו מחייב באיסור כולל וקושטא דמלתא קאמר דמחייב ר' יוסי באיסור מוסיף דרבין משמיה דרבי יוחנן גופיה דפליג הכא קאמר בהדיא בפרק אמרו לו דמחייב רבי יוסי באיסור מוסיף ע"ש:

תוס' בד"ה ותו חמותו כו' דשפיר גרס ליה וטעי הכא כדהוה טעי התם כו' עכ"ל היינו לפי הגירסא שהביאו התוס' משם וליתרו נמי משום איסור א"א ליכא לפרושי התם אלא דטעי אבל לפי גירסת הגמרא שלפנינו שם דגרסי' ולידון נמי משום א"א יש לפרש דלא טעי בהא אלא דהוה ס"ד דאיירי בשוגג אי נמי דלא התרו בו משום חמותו ורבה מהדר דאיירי במזיד ובהתרו בו משום שניהם כ"כ התוס' שם וק"ל:

רש"י בד"ה וכי תימא כו' על אחותה איסור מוסיף כו' על מי שהיתה מותרת עליו כו' ע"י מגו ואית דגרסי כו' נידון באשת איש כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה ששימש כו' בשבת הס"ד:

תוס' בד"ה אלא כו' אם עבר זקן ונשאה. נ"ב פי' אביו של זה נשא בת בתו ועבר על השניה ואח"כ בא זה ובא על בת בתו שהיא אשת אביו וק"ל:

רש"י ד"ה א"ר אבהו. דנימא מיגו דחייל עליהם ליחול כו'. כצ"ל: בסה"ע

רש"י ד"ה חייב ב'. משום וזר לא יאכל כי קדש הם הוא בשמות (כט). ועי' במכות (יח):

תד"ה ותו. פריך ר"א ב"א וליתרו כו'. שם הגי' ולידון:

בא"ד אדא ברי. כצ"ל:

אמר רבי אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף. שהוא חל על איסור כגון איסור אשת אח דמוסיף הוא שבתחלה כשנשא זה את אחותה וזו פנויה נאסרה עליו משום אחות אשה ומותרת לכל אחיו נשאת לאחד מהן נאסרה על כולן משום אשת אח ועכשיו ניתוסף איסור עליה לגבי שאר אחיו ומגו דחייל שם אשת אח עלה לגבי שאר אחיו שהיתה מותרת להם חל נמי השם הזה לגבי דידיה ואע''ג דאסירא עליה וקיימא אבל אשת איש ונעשית חמותו מתחלה היתה אסורה לכל העולם משום אשת איש נשא זה את בתה אין איסור זה ראוי להוסיף עליה עם אחרים דנימא מגו דחייל עלייהו ליחול נמי עליה דהאי דחמותו ונעשית אשת איש ודאי איסור מוסיף הוא שמתחלה אסורה לזה ומותרת לכל העולם נעשית אשת איש איתוסף האי שם עלה לגבי כ''ע ומגו דחייל עלייהו חייל נמי לגבי דהאי והאי דקאמר רבי יוסי נידון בחמותו משום דבמיתות עסקינן ואי אתה יכול להמיתו בב' מיתות הואיל ושתיהן עליו ידון בחמורה אבל אם היה שוגג היה חייב ב' חטאות: תינח נשא חי. דאחות אשה קדים ואח''כ נשא מת אתי איסור אשת אח חייל כדפרישית מגו דאיתוסף איסורא דהאי שם לגבי אחיו כו': אלא היכא דנשא מת. דאיסור אשת אח קדים עליה דהאי ואח''כ נשא אחותה מאי תוספת איכא עלה דקמייתא לגבי אחריני דנימא מגו: וכי תימא מגו. דבהנך נישואין דבתרייתא מתסר האי גברא בכולהו אחוותא משום אחות אשה דעד השתא הוו שריין ליה איתסר נמי משום האי שמא גופיה עלה דקמייתא שהיא אשת אחיו האי לאו איסור מוסיף הוא דהא עלה דקמייתא לא איתוסף איסור לגבי אחרינא אלא איסור כולל הוא דכייל לה לקמייתא בשם אחות אשה מגו דחייל על אחותה: איסור מוסיף. כשהאיסור מוסיף על החתיכה לאוסרה על מי שמותרת עליו איסור כולל שהאיסור חל על חתיכות אחרות ואותה גוררת לזו עמהם על ידי מגו: ואית דגרסי הכא ותו חמותו ונעשית אשת איש איסור מוסיף הוא. ושיבוש הוא בידם ואע''ג דודאי איסור מוסיף הוא לאו פירכא היא דודאי אית ליה לר' יוסי איסור מוסיף כגון אשת איש חל על איסור חמותו ותרוייהו איסורי עליה והא דקאמר ונידון בחמותו משום דזו היא החמורה דאי אמרת נידון באשת איש אם כן אין זה איסור חל על איסור אלא איסור מבטל איסור: אלא אמר רבא. לעולם לית ליה לר' יוסי איסור חל על איסור והא דקאמר לעיל חייב עלה משום אשת אח ומשום אחות אשה לאו בשוגג לחייבו שתי חטאות אלא במזיד וליעשות רשע גמור ולקברו בין רשעים גמורים שהרשע נקבר אצל רשעים דתנן בסנהדרין (דף מו.) שתי קברות היו מתוקנין לב''ד א' לנהרגין ולנחנקין וא' לנסקלין ולנשרפין והכא נמי אע''ג דהאי לאו מחייבי ב''ד הוא הואיל ועבד תרתי קברינן ליה גבי נסקלין ונשרפין: חייב ב'. ב' איסורי קחשיב דהא משום זרות אין כאן חטאת דהא על זדונו מיתה בידי שמים הוא ואין חייב חטאת אלא על שגגת כרת: מרבי. רבינו הקדוש: כשהותרה במקדש הותרה. סתם הלכך אין כאן אלא משום זרות: ששימש בטומאה. בקרבן צבור קאמר שדוחה הטומאה וכן זר ששימש בשבת ויש כאן משום טומאה ואזהרתיה מוינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו (ויקרא כב): אצל תמימים הותרה. דראוים לעבוד דילפינן מבמועדו אפי' בטומאה (פסחים דף עז.): זר שאכל מליקת. הכהנים: חייב שתים. משום זרות ומשום נבילה דקרבן הנאכל לכהנים זר האוכלו עובר משום וזר לא יאכל כי קדש הם (שמות כט) ולאו היינו אזהרה דמעילה דכל שיש בו שעת היתר לכהנים אין בו מעילה. לכהנים הותרה. בחטאת העוף:

איסור כולל הוא. וא''ת ודלמא ר' יוסי אית ליה נמי איסור כולל ואומר ר''י דקסבר דאשת איש ונעשית חמותו נמי איסור כולל הוא דמגו דאיתסר בשאר קרובות וקתני דנידון באשת איש ומיהו אר''י דלההוא לישנא דלקמן דסבר רבי חייא דרבי יוסי מחייב תרתי באיסור כולל צ''ל דאשת איש ונעשית חמותו לא חשיב איסור כולל אע''ג דאיתסר בשאר קרובות כיון שאין שם אחד כי היכי דלא תקשה דרבי יוסי אדר' יוסי והא דחשיב איסור כולל בעל מום ששימש בטומאה דמעיקרא שרי באכילה ואסור בעבודה איטמי ליה מגו דאיתסר באכילה איתסר נמי בעבודה אכילה ועבודה חשיב נמי שם אחד דשניהם נאסרו בלשון קריבה דבעבודה כתיב כל איש אשר בו מום לא יגש להקריב לחם וגו' (ויקרא כא) ובאכילה בטומאה כתיב איש (איש) אשר יקרב מכל זרעכם וגו' (שם כב) דמיירי באכילה כדאמרינן בפ''ב דמעילה (דף י:) ובזבחים (דף מה:) ומיהו איסור מוסיף אומר ר''י דחשיב אפילו כשאין השמות שוין כדמוכח בפ' אמרו לו (כריתות יד:) גבי הבא על בת בתו חייב משום כלתו כו' ואין להאריך כאן: ותו חמותו ונעשית אשת איש איסור מוסיף הוא. בקונטרס לא גרס ליה דאפילו חייל עליה איסור אשת איש נידון בחמורה וליכא למימר דמשמע ליה נידון בחמותו ולא חל כלל איסור אשת איש ואם לא התרו בו משום חמותו אלא משום אשת איש פטור דהא בפרק הנשרפים (סנהדרין דף פא. ושם) פריך רב אדא בר אהבה וליתרו נמי משום איסור אשת איש דהא א''ר אבהו מודה רבי יוסי באיסור מוסיף ומשני ליה התם אדא ברי אטו בתרי קטלי קטלת ליה משמע בהדיא דחל איסור אשת איש אלא משום דנידון בחמורה ור''ת אומר דשפיר גרס ליה וטעי הכא כדהוה טעי התם רב אדא בר אהבה והוה סבור דנידון בחמותו משום דלא חייל עליה איסור אשת איש ולא חש לתרץ כיון דע''כ צריך לשינויא אחרינא משום קושיא קמייתא: אלא אמר רבא מעלה כו'. לפי המסקנא דהכא לא איצטריך לר' אבהו למימר דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף מ''מ בהנשרפים (ג''ז שם) מייתי מדרבי אבהו משום דהאמת הוא דמודה ר' יוסי באיסור מוסיף כדמשמע בפ' אמרו לו (כריתות דף יד: ושם) גבי א''ר יוסי אם עבר זקן ונשאה חייב עליה משום אשת אבל משום הכי איצטריך ליה לרבי אבהו לאסוקי הכי: בין רשעים גמורים. פירוש אצל רשעים כמותו לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק ולא כמו שפירש בקונטרס לקוברו אצל נסקלים ונשרפין ור''ש סבר דאע''פ שיש בעבירה זו שני איסורין כיון דלא מיחייב אלא חדא אין קוברין אותו אצל רשעים גמורים: בעל מום ששימש בטומאה. הא דלא נקט זר כדנקט לעיל היינו משום דאטומאה לא הוזהרו זרים אלא כהנים דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו וגו' (ויקרא כב) והא דקאמר טומאה לכל נאסרה היינו אפי' בעלי מומין:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד