יבמות לא ע"א

דף לא - א

אמר ליה רבה: כיון דקא מצרכת ל"צרת ערוה" חליצה - מידע ידעי דקדושי הערוה אינן קידושין, וזה שאין צרתה מתייבמת, חומרא בעלמא הוא, ואין היא צרת ערוה.

ולכן, לא יבואו לידי טעות, אם יקדש הוא עצמו את אחותה, או אם יבוא אחר ויקדש אותה.

אמר ליה אביי: אי הכי, שאפשר לתקן חומרא ולא לחשוש לתקלה, היות ואנשים רואים את החילוק בין חליצה ליבום.

גירושין נמי, ליתני במשנתנו ל"ספק גירושין" במשנה, בצורה דומה ל"ספק קידושין", בכגון שזרק את הגט ספק קרוב לו ספק קרוב לה, וליצרכה חליצה לחומרא.

ואין לחשוש שתביא החומרא לקולא, שיטעו האנשים לחשוב מכך שהיא חולצת, שגירושי הערוה גירושין גמורים הם, כי אם לא היו גירושין גמורים הרי היא צרת ערוה שאינה צריכה חליצה.

ומכח הטעות הזאת, שיחשבו שגרושיה הם גירושין גמורים, הם יבואו לידי מכשול: שאם אחר הגירושין האלה, יקדש אותה אדם אחד, ואחר כך יחזור אותו אדם ויקדש את אחותה, יחשבו אנשים שקידושי אחותה אינם קידושין, לפי שתפסו לו הקידושין באחותה הראשונה.

ואילו לפי האמת, אשה זו אינה גרושה, וקידושיו בה אינן קידושין, וקידושי אחותה הם קידושין. ונמצא שמכח הטעות הזאת נתיר אשת איש לשוק.

אין לחשוש לכך, היות ומידע ידעי אינשי, מכך שצרתה אינה מתייבמת, דהחליצה שלה היא רק חומרא בעלמא הוא, ואין גירושי הערוה גירושין!

ומדוע לא שנה התנא במשנה "ספק גירושין" בדומה ל"ספק קידושין"? אמר ליה רבה: חששו חכמים שאם אתה אומר להחמיר, שצרת ערוה של ספק גירושין חולצת, יבואו לומר שהיא גם מתייבמת.

ויבואו לייבם צרת ערוה, ונמצאת מכשילם באיסור כרת.

שהרי לפי האמת, שמעמידים את הערוה, המגורשת בספק גירושין, על חזקתה שהיא אינה מגורשת, אלא היא אשת איש, הרי הצרה היא צרת ערוה, ואסורה על היבם באיסור כרת של אשת אח.

אמר ליה אביי: הכא נמי, בספק קידושין של הערוה, יש לך לחוש, שאם אתה אומר חולצת, יבואו לומר שהיא גם מתייבמת!

והרי יתכן שקידושיה קידושין, והיא צרת ערוה!

אמר ליה רבה: ותתייבם, ואין בכך כלום, היות ואחזקה שאין היא צרת ערוה קא קיימא.

איתיביה אביי לרבה קושיה נוספת:

שנינו לקמן: מי שהיה נשוי שתי נשים, נכרית ובת אחיו, ונפל הבית עליו ועל אשתו שהיתה בת אחיו. ומתו שניהם.

ונשארה הנכרית, שהיתה צרתה של בת אחיו, והיא נופלת עתה ליבום, ואין ידוע איזה מהם מת ראשון:

האם הבעל מת ראשון ואחריו בת אחיו, ונמצא שבת אחיו נפלה יחד עם הנכרית ליבום, וכיון שבת אחיו היא בתו של היבם, והיא ערוה עליו, פטורה הנכרית, צרתה, מהחליצה ומן היבום.

או שמא בת אחיו מתה ראשונה, ובעלה אחריה, ונמצא שבשעת מיתת אחיו אין הנכרית צרת בתו של היבם, לפי שמתה בתו לפני מיתת אחיו, ואין צרת ערוה אלא בשעת מיתה, והרי היא ראויה להתייבם.

כיון שהדבר ספק, הרי היא צרתה חולצת ולא מתייבמת.

ואמאי היא חולצת ולא מתייבמת?

לשיטתך, הכא נמי נימא: אשה זו, הנכרית, לפני שנפל הבית על בעלה ועל צרתה, בחזקת היתר לשוק עומדת, כצרת ערוה.

ומספק, שמא מתה צרתה לפני בעלה, אתה בא לאוסרה.

העמידנה על חזקתה, שהיא מותרת להנשא לשוק, ואל תאסרנה מספק!?

וכי תימא הכא נמי גזרו עליה לחומרא שתהא חולצת ולא מתייבמת.

אי אפשר לתרץ כך, כי חומרא דאתי לידי קולא הוא.

שאם אתה אומר חולצת - מתייבמת!

ואם תתייבם נמצאת פוגע בצרת ערוה, האסורה בכרת!

אמר ליה רבה: גירושין, דשכיחי, שהם דבר רגיל, גזרו בהו רבנן שלא להחמיר לחלוץ לצרת הערוה כאשר התגרשה הערוה בגירושי ספק, מחמת החשש שאם אתה אומר חולצת, יבואו לטעות ולומר שהיא גם מתייבמת.

אבל מפולת, דלא שכיחי, שאין רגילות שימותו אנשים במפולת - לא גזרו בהו רבנן שלא להחמיר עליה להצריכה חליצה מספק, מחמת החשש שאם אתה אמר חולצת יאמרו שהיא גם מתייבמת, אלא הצריכוה חליצה, לחומרא.

אי נמי, יש לחלק חילוק אחר:

גירושין, דקיימא ערוה, שהערוה קיימת לפנינו, דקא מוכח, הכל רואים שיש כאן ערוה, ובכל זאת צרתה - קמצרכת לה חליצה.

אמרי אינשי: קמו ביה רבנן בגיטא, הוברר לחכמים דגט זה של הערוה, גיטא מעליא הוא, וצרתה אינה צרת ערוה, ולכן היא אינה יוצאת מבלי חליצה.

ומכח טעות זאת אתו יבואו לייבומי לצרה, בעוד שלפי האמת היא צרת ערוה.

אבל מפולת - מי קמו בהו רבנן במפולת? וכי יכולים חכמים לדעת מי מת במפולת קודם?

ולכן אם יצריכוה חכמים חליצה, לא יבואו לומר שהיא אינה צרת ערוה ולייבמה, אלא ידעו הכל שרק לחומרא, מחסרון ידיעה מי מת קודם, הצרכנוה חליצה.

ועדיין מקשה הגמרא: וכי גבי גירושין מי לא תנן שהחמירו בה לחלוץ, ולא חשו לומר ש"אם אתה אומר חלוצת, [היא גם] מתייבמת!?

והתנן במסכת גיטין [עח ב]: היתה עומדת אשתו ברשות הרבים, וזרקו לה את הגט ברשות הרבים -

אם היה הגט קרוב לה - מגורשת.

ואם היה הגט קרוב לו - אינה מגורשת.

ואם היה הגט מחצה על מחצה - מגורשת ואינה מגורשת.

ואמרינן: למאי הלכתא, במה מתבטא הדין במחצה על מחצה שהיא "מגורשת ואינה מגורשת"?

מצד אחד אמרינן שהיא מגורשת -

דאי כהן הוא בעלה, אסורה ליה לקיימה תחתיו, מספק, שמא היא מגורשת.

ומצד שני אמרינן שהיא אינה מגורשת -

ואי ערוה על היבם היא, ומת הבעל אחר הגירושין המסופקים - צרתה בעיא חליצה, שמא הערוה אינה מגורשת.

ולא אמרינן העמידנה לערוה על חזקתה שאינה מגורשת, וצרתה היא צרת ערוה בודאי, ואל תחמיר להצריכה חליצה, לפי ש"אם אתה אומר חולצת, [היא גם] מתייבמת"!

ואם כן, תיקשי, כיון שגם לגבי ספק גירושין מצינו שהחמירו בה לחלוץ, ולא חשו לכך ש"אם אתה אומר חולצת, היא גם] מתייבמת" - מדוע לא שנינו במשנתנו בספק גירושין דוגמת ספק קידושין, שזרק את הגט ספק קרוב לו ספק קרוב לה, שאם היתה המתגרשת ערוה על היבם, הרי צרתה חולצת ולא מתייבמת, ואין לחוש ש"אם אתה אומר חולצת, [היא גם] מתייבמת".

ומשנינן: הא איתמר עלה, על משנה זו:

רבה ורב יוסף, דאמרי תרווייהו: הכא, המשנה במסכת גיטין - בשתי כיתי עדים עסקינן.

כאשר כת אחת אומרת קרוב לה היה הגט, וכת אחת אומרת קרוב לו היה הגט.

וכיון שיש לנו שתי עדויות סותרות, שאחת מהן אומרת שהיו כאן גירושין והשניה אומרת שאין כאן גירושין, אי אפשר להעמידה על חזקתה שאינה מגורשת, כי חזקה מבררת את הספק במקום שאין עדים, אבל היא לא יכולה לברר את הספק במקום שיש עדים האומרים שחל שינוי בחזקה.

ואף על פי שיש כת עדים הסותרת אותה, עדיין הדבר ספק.

דהוה ליה גירושי הערוה ספיקא דאורייתא, ולכן חייבת צרת הערוה חליצה מספק מן התורה.

ואין זה חומרא בעלמא, עד שנוכל לומר שאין להצריכה חליצה מחמת הטעם ש"אם אתה אומר חולצת, [היא גם] מתייבמת".

ואילו מתניתין דהכא, אם נרצה להעמידה בספק גירושין כמו בקידושין, נצטרך להעמידה בכת אחת של עדים, שעד אחד אומר שהיה הגט קרוב לו, ועד שני מכחישו ואומר שהיה הגט קרוב לה. ^[1] ועד אחד המוכחש על ידי עד שני אינו מונע להעמיד דבר על חזקתו, ולכן יש להעמיד את צרת הערוה על חזקתה, שהיא חזקת היתר לשוק.

וכיון דהוי ליה ספק גירושין כזה רק בגדר "ספיקא דרבנן", היות ומן התורה מעמידים אותה על חזקת היתר לשוק, אין להחמיר להצריך את צרתה חליצה, מהטעם ש"אם אתה אומר חולצת, [היא גם] מתייבמת". ולכן, לא שנינו לספק גירושין שכזה במשנתנו.

ובכך חלוקים קידושין מגירושין.

כי כאשר יש ספק בקידושי הערוה מחמת הכחשת עד כנגד עד, יש לנו להעמיד את צרת הערוה בחזקת היתר ליבם, ולומר שאינה צרת ערוה. אלא, שאנו מחמירים בה שתחלוץ ולא תתייבם. ואין לחשוש שמא יבוא הדבר לידי מכשול ש"אם אתה אומר חולצת, [היא גם] מתייבמת", כי אכן מעיקר הדין היא מתייבמת.

אבל בספק גירושין של הערוה, יש להעמיד את צרתה בחזקת היתר לשוק, ואין להחמיר בה להצריכה חליצה, כי יכול הדבר להביא בה לידי מכשול ש"אם אתה אומר חולצת, [היא גם] מתייבמת", וכאן היבום הוא מכשול באיסור כרת, שהרי החזקה אומרת שהיא צרת ערוה! ומוכיחה הגמרא: וממאי דמתניתין דהכא צריך להעמידה בכת אחת, של עד המכחיש עד?

דומיא דקדושין - מה קדושין מדובר בכת אחת, אף גרושין בכת אחת.

אלא שיש לתמוה: וקדושין גופייהו - ממאי דבכת אחת של עד נגד עד מדובר בה?

דלמא בב' כיתי עדים המכחישות זו את זו עסקינן!?

ומתרצת הגמרא: אי בב' כיתי עדים המכחישות זו את זו עסקינן, למה תחלוץ הצרה ולא תתייבם?

נעמידנה בחזקתה שהיא מותרת ליבם, ואם כן, תתייבם, ואין בכך כלום!

אלא בהכרח, שמדובר בכת אחת של שני עדים, באופן שעד אחד המכחיש עד אחד, ולכן יש לחשוש שמא נתקדשה הערוה, ולכן תחלוץ צרתה ולא תתייבם.

ותמהה הגמרא: כיצד יתכן לומר שבהכחשת שתי כתות עדים תתייבם, ואין בכך כלום!?

ושאלת הגמרא היא בסגנון של ממה נפשך, מה הוא הדין בכל ספק הכחשה של שתי כתי עדים [הנקרא בקצרה "תרי ותרי"] במקום שיש חזקה:

האם "תרי ותרי" במקום חזקה הוא ספיקא דאורייתא, שנשאר הספק מן התורה ואין החזקה מכרעת בו, כי במקום הכחשת עדים אין החזקה קובעת.

וכמו שאמרה הגמרא לעיל, שרבה ורב יוסף העמידו את המשנה בגיטין בשתי כתי עדים המכחישים זו את זו "דהוי ליה ספיקא דאורייתא"

או. ש"תרי ותרי" במקום חזקה הוא ספיקא מדרבנן, שמן התורה מעמידים את הדבר על חזקתו, אלא שחכמים החמירו לאסור מספק:

א. אם נאמר שתרי ותרי ספיקא דאורייתא, כפי שסבורים רבה ורב יוסף, תיקשי:

הרי קיימי שני עדים, וקאמרי שהיה כסף הקידושין קרוב לה, ונתקדשה הערוה, וצרתה היא צרת ערוה, האסורה באיסור כרת על היבם, ואילו את אמרת "תתייבם ואין בכך כלום"!?

והרי כשיש לנו הכחשה בין שתי כתי עדים, נשאר הספק מן התורה, ואין מקום לחזקה להכריע כשהספק שלפנינו הוא משום שיש לנו סתירה בדברי העדים!

ב. הרי יש להוכיח שתרי ותרי הוא רק ספיקא דרבנן, ומן התורה מסתמכים על חזקה גם במקום תרי ותרי, ולכן תיקשי: ותו, בשתי כיתי עדים בגירושין נמי תיקשי, מדוע אתה מצריכה חליצה לצרת הערוה מחמת החשש שמא נתגרשה הערוה?

והרי בכל תרי ותרי כשיש חזקה, רק ספיקא דרבנן היא, כיון שמן התורה מעמידים על החזקה במקום ששתי כתי עדים מכחישות זו את זו!

דמדאורייתא אמרינן: אוקי תרי, את שני העדים שאומרים נתגרשה, לבהדי מול תרי, שני העדים שאומרים לא נתגרשה, ואשה, צרת הערוה, אוקמה אחזקה של היתר לשוק!

ומדוע אתה אוסרה מכח "ספק דרבנן" של גירושי הערוה עצמה.

והראיה שתרי ותרי הוא ספיקא דרבנן, ומדאורייתא מעמידים על חזקה, מידי דהוה, כמו שמצינו אנכסי דבר שטיא, בנכסיו של אדם שנקרא "בר שטיא", שלעתים הוא היה שוטה, ולעתים הוא היה בר דעת.

דבר שטיא, זבין נכסי, מכר את נכסיו, מקרקעין.

אתו בי תרי, באו שני עדים ואמרי: כשהוא חלים, בריא בנפשו, זבין, מכר את נכסיו, וקנה הלוקח.

ואתו בי תרי אחריני, ואמרו כשהוא שוטה זבין, ואין מכרו של שוטה מכר, ולא קנה הלוקח את הקרקע!

ואמר רב אשי: אוקי תרי להדי תרי, העמד עדות שנים מול עדות השנים שנגדם. ^{[2] [3]}

ומתני' דהכא ממאי דבכת אחת דילמא בשתי כתי עדים. בדין הוא דלימא מתניתין אנן מוקמינן לה בכת אחת משום דלא תנן בגירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה אלא לא אלימא לי' הך קושיא לאוקומי בה מתניתין בהכי.

הכי אשכחן בכולהו נוסחי אי בשתי כתי עדים היכי אמרינן תתיבם ואין בכך כלום קיימי עדים וקאמרי קרוב לערוה הוי וקא מיבמה צרת ערוה ודילמא בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן היא דאמרי אוקי תרי וכו'. ורש"י ז"ל דחה גירסא זו [ו]משום דמייתי סיעתא למילתי' מדנפשי' דההוא תתיבם ואין בכך כלום דלעיל הוא גופי' פירשה הכי.
ואיהו ז"ל גריס וקדושין גופייהו ממאי דבכת אחת דלמא בשתי כתי עדים אי בשתי כתי עדים תתיבם ואין בכך כלום קיימי עדים וקאמרי קרוב לה ואת אמרת תתיבם ואין בכך כלום ותו בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא דאמרי אוקי תרי וכו'.
וכך פירש: דילמא מתניתין בשתי כתי עדים ומספיקא דאורייתא חולצת ומתרץ אי בשתי כיתי עדים לא הוה תני ולא מתיבמת אלא תתיבם ואין בכך כלום דמוקמי' לה אחזקה דכיון דאיכא עדים דמסייעי לה לחזקה אין מחמירין עלי' לבטלה אלא בכת אחת היא ומשום הכי אינה מתיבמת דכיון דליכא עדות שלימה לחזקה חוששין ואקשינן קיימי עדים וקאמרי קרוב לערוה היא וקא מיבמה צרה והא אמרת ספיקא דאורייתא הוי ותו בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא ואמאי קתני חולצת לדבריך תתיבם ואין בכך כלום דנוקמיה אחזקה.
ואפילו הכי לא דאיק משום דמעיקרא קס"ד שתי כתי עדים ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה וכת אחת ספיקא דרבנן והשתא מפכינן מטראתא ועוד מאי האי דאמרינן ותו דילמא בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא איהו נמי ה"ק השתא וכבר כתבתי שאין גרסתו בכל הנוסחאות.
אלא יש לי לפרש גירסת הספרים כך וקדושין גופייהו דילמא בשתי כתי עדים ומשום הכי נמי חולצת אי בשתי כתי עדים היכי אמרינן תתיבם ואין בכך כלום קיימי עדים וכו' דהא אמרת ספיקא דאורייתא היא דודאי תרצתא דמתניתין הכי דמשום חומרא חולצת דהא אמרינן דומיא דהדדי קתני לזו וספק גירושין דקתני מתניתין משום חומרא חולצת ולאו מדינא ואם תתיבם אין בכך כלום שהרי שלשה גיטין אלו מדרבנן הם פסולין ואם נשאת הולד כשר ואקשינן ודילמא בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן היא ומשום חומרא ודאי הוא דחולצת וכו'.

ומתניתין בכת אחת כו'. כת אחת מספקא להו אי קרוב לו או קרוב לה וכן פר"ח ז"ל. ורש"י ז"ל שפירוש אחד אומר קרוב לה ואחד אומר קרוב לו אינו מחוור, דמאן דאמר קרוב לה הוה ליה חד עד בהכחשה ועד אחד בהכחשה לאו כלום וכדאיתא בכתובות (כג, א) תרווייהו בפנויה קא מסהדי ומאן דאמר נתקדשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים וכן בגרושין ואפילו ספיקא דרבנן ליכא. (ועיין ריטב"א בשם תוס' כפי' ר"ח וצ"ע מש"כ בב"ש סי' ל' סק"ט שאין בזה חשש קדושין. ועיין פת"ש שם סק"ב ובבית הלוי ח"ג סי' טז ועוד).

הכי גרסינן בכלהו נוסחאי וכן היא בספר ישן ספרדי מוגה בישיבת הגאונים ז"ל אי בשתי כתי עדים תתיבם ואין בכך כלום קיימי עדים וקאמרי קרוב לערוה הוי וקא מיבמה צרה, ודלמא בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא כו'. ופירוש תתיבם ואין בכך כלום בתמיהא כלומר אי בשתי כתי עדים היינו אמרין תתיבם ואין בכך כלום והא תרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא, ודחינן ודלמא ספיקא דרבנן היא מידי דהוה אנכסי דבר שטיא. ורש"י ז"ל דחה גרסא זו משום דהא דאמרינן לעיל תתיבם ואין בכך כלום רבה גופיה הוא דאמר הכי והיכי מייתי סיעתא למלתיה מדנפשיה. ומשום הכי גריס הוא ז"ל אי בשתי כתי עדים תתיבם ואין בכך כלום קיימי עדים ואמרי קרוב לערוה הוי ואת אמרת תתיבם ואין בכך כלום. ותו תרי ותרי ספיקא דרבנן היא כו'. ופי' דהכי קאמר, אי בשתי כתי עדים ודאי תתיבם ואין בכך כלום דנעמידנה על חזקתה דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא וכו' ולא הוה תנא במתניתין ולא מתיבמות. ואקשינן ושתי כתי עדים נמי היכי קאמרי תתייבם והא איכא תרי דקאמרי דקרוב לערוה הוה ואת הוא דקאמרת תרי ותרי ספיקא דאורייתא היא. ותו בתרי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא ובגרושין גופייהו אף על גב דכת אחת אמרה קרוב לה לא הוה ליה לאפוקה מחזקת היתר לשוק דכיון דאיכא כת אחרת דאמרה קרוב לו אמאי קתני חולצת ע"כ. ואין גירסתו מחוורת חדא דמעיקרא סבירא ליה לרבא תרי ותרי ספיקא דאורייתא והשתא אמרינן דסבירא ליה ספיקא דרבנן, ואי מהדר קא הדר ביה הוה ליה למירמ הכי בהדיא. ועוד דאי מהדר קא הדר ביה מאי קא מקשה ליה קיימי עדים ואמרי קרוב לערוה הוה ואת אמרת תתייבם, אין ודאי דספיקא דרבנן היא, ואי לאקשויי ליה מדידיה דאמר ספיקא דאורייתא היא הכי הוה ליה למימר והא את הוא דאמרת ספיקא דאורייתא. ועוד מאי קא מקשה ליה ותו תרי ותרי ספיקא דרבנן היא מידי דהוה אנכסי דבר שטיא, דאיהו נמי הכי קאמר דספיקא דרבנן היא. ואי לאקשויי ליה ממתניתין דהזורק קא מהדר ולומר דספיקא דרבנן היא ובספיקא דרבנן לא מחמרינן אלא העמד על חזקתו לגמרי כדאמר ליה תתייבם ואין בכך כלום, לא הוה ליה לאקשויי בהאי לישנא ולא לאתויי סיעתא מדבר שטיא, דהא רבא גופיה הדר ביה ומודה בה והכי הוה ליה לאקשויי, ותו כיון דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא והעמד דבר על חזקתו,היכי קתני מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת. ועוד קשיא (ל, א) דאם איתא מאי קא מוכח רבא מדאינה מתיבמת דבכת אחת היא דאי בשתי כתי עדים אף ליבום סלקא דתרי ותרי ספיקא דרבנן היא ואוקי אתתא אחזקתה, אדרבה כי ליכא אלא כת אחת איכא טפי למימר אוקי אתתא אחזקתה, דלכולי עלמא כת אחת ספיקא דרבנן היא ותתיבם יבומי.ואולי בזו נאמר דכל שיש שתי כתי עדים ואחת אומרת קרוב לו הוו מסייעי לחזקתה ואלימא חזקתה טפי. וזה דחוק מאוד ורחוק מאוד. אלא גרסתן של ראשונים מחוורת. ומאי דקאמר תתיבם ואין בכך כלום, לאו מדנפשיה קא מייתי סיעתא אלא ממתניתין, דודאי חולצת דקא אמרינן בספק קדושין חומרא בעלמא הוא, ואם תתיבם אין בכך כלום (כלומר) דהא דומיא דספק גרושין קתני לה. ושלשה גטין ודאי כשרים הן דבר תורה, אלא שהחמירו בהן חכמים משום דאי תתיבם אין בכך כלום, ואי מתניתין בשתי כתי עדים מדינא חולצת. ואקשינן דלמא תרי ותרי ספקא דרבנן היא ולעולם חולצת משום חומרא בעלמא דמדינא מתיבמת ואין בכך כלום דבחזקתה קיימא. ועוד היא צריכה ישוב.

א"ה גרושין נמי ליתני ולצרכה חליצה ומידע ידעי דחומרא בעלמא היא פי' שאם אתה חושש לו בספק גרושין שתהא צרה חולצת כדי שלא יאמ' כיון דצרה חולצת קים להו דגרושי ערוה גרושין ודאין ואם בא אחר וקדשה לאחר מיתת הבעל יאמרו דקמא קדושי' דבתרא לאו קדושי' הא ליתא דכיון דלא שריא לצרה לייבומי מידע ידעי דבגרושי ערוה אינה ודאין אלא ספיקא דעלמא ומשום חומרא מצריכינן לה חליצה ומהדרי' שאני התם שאם אתה אומר חולצ' ומתייבמת וקס"ד דה"ק מתייבמת ונמצא תקנת חכמים וחומרא שלהם נעקרת ולהכי פרכי' אי הכי בספק קדושי' נמי נימא הכי ופרקי דלאו משום הפקעת גזירה דרבנן ותקנתם חיישי' אלא לחשש איסור תורה והכא נמי גרושי' דקיימי בחזקת התר לשוק אם תתייבם נמצא פוגם בערוה אבל גבי ספק קדושי' כי מייבמה נמי בדין מייבמה דבחזקת התר לייבם הות קיימא הילכך עבדי' חומרא שתחלוץ ולא תתייבם:

איתיבי' אביי נפל הבית וכו' גרושי' דשכיחי גזרו בהו רבנן פירוש שלא לחלוץ אפילו מדרבנן שמא תתייבם וגבי גרושין מי לא תנן ובדין הוה דהוה ליה למיפרך מיהא מעיקרא אלא דאורחא דתלמודא הוא בהכי למינקט פירכא דאילימא טפי מבתרייתא:

למאי הלכתא וכו' ואי ערוה היא צרתה בעיא חליצה פי' דמסתמא לכולהו מילי קרי לה מגורשת ואינה מגורשת ואמאי נימא אי אתה אומר חולצת מתייבמת ופריך לה רבא הא אתמר בשתי כתי עדים עסקי' א' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה פי' מחצה על מחצה דקתני היינו מפני שהעדים מחצ' על מחצה כדפרי' ז"ל דהויא לה ספיקא דאורייתא לחומרא פי' שכן דין התורה בכל שתי כתי עדים המכחישות זו לזו לדון הדבר בספק הלכך לאו משום חומרא חולצת אלא שכן שורת הדין אבל מתני' דהכא בכת אחד דהוה ליה ספק דרבנן פרש"י ז"ל כת א' דעד אחד אומר קרוב לו ועד א' אומר קרוב לה בין בגרושין בין בקדושין. והקשו בתוס' דבהאי אפילו ספיקא דרבנן ליכא כלל דעד א' בגירושי' או בקידושין אינו כלום שאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' במעמיד שנתגרשה בעד א' כשרה ושנתקדשה בב' עדים וכדפר"י במס' קדושי' בס"ד ולפי פי' דכת אחד דאמרי' היינו ששני עדים היינו אם הי' הגט או הקדושי' קרוב לו או קרוב לה ואלו מדאוריית' ליכא למיחש כלל שאין להוציא אשה מחזקתה אלא בעדות ברור אבל התם חכמים חשו להחמיר אולי הי' קרוב לה ובגרושין אוקימנא אדינא גזירה שמא אתה אומר חולצת שתהא מתייבמת:

וממאי דבכת א' פי' מאי אכרחי' דליתני בב' כתי עדים ומהדרי דדומיא דקדושי' הוה לן למתנייה ופרכי' וקדושי' גופייהו נמי קשיא ליה מנא לן דבכת אחד דילמא בשתי כתי עדים:

גרש"י ז"ל אי בשתי כתי עדים תתיבם ואין בכך כלום. קיימי עדים ואמרי קרוב לערוה הוי וקא מייבמה צרת ערוה ותו בשתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן הוא (עיין גירסת הרמב"ן ז"ל) ופי' הוא ז"ל דרב הוא דהדר לאביי דאי בשתי כתי עדים מיירי מתני' הדין הי' שתתייבם דהא תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ואוקי אתתא אחזקתא שהיתה בחזקת התר ליבם ופריק אביי היכי אמרת דאי בב' כתי עדים תתייבם ואין בכך כלום והא איכא עדים דקרוב לערוה הוו קדושי' וזו צרת ערוה היא דהא את הוא דאמרת דב' כתי עדים ספיקא דאורייתא הוא ותו היאך דחית' לי' על משנת מס' גיטי' דב' כתי עדים ספיקא דאורייתא הוא דילמא אינו אלא ספיקא דרבנן כעובדא דבר שטיא וכו' :

ואין פי' זה נכון כלל חדא דכיון דהדר הכא דאי בשתי כתי עדים מיירי מתני' הי' לו לתנא לשנות שתתייבם מכלל דאי בכת א' ליכא למימר שתתייבם:

ואדרבא הוא דכל שכן דבכת אחד ספקא דרבנן לדברי הכל וי"ל שתתייבם ועוד מאי פריך ליה לאביי אמרו עדים קרוב ערוה הוא ואת אמרת צרתה תתייבם דאמאי לא כיון דס"ל לרבא השתא שתי כתי עדי' ספיקא דרבנן ואם בא להקשות עליו מידי דהא דידיה דאמר לעיל בסמוך דה"ל ספיקא דאורייתא וכמו שפי' רבי' ז"ל לא היה לו לתפוס זה הלשון שתפס וה"ל לאקשויי הכי בהדיא והא עדיין הדבור בפיך דאמר' לי ספיק' דאוריית' והיכי הדר' בך דמסת' סתומי ועוד דבכלהו נסחי עתיקי גרסי' ודילמ' ול"ג ותו:

לפי' הנכון הוא כפי' הראשון ז"ל דהכא אהדר ליה אי בב' כתי עדים הוה אפשר דמיירי מתני' מכלל היכי תיסק אדעתין דאימא לך לעולם תתייבם צרת ערוה ומאי דקשי' לי' לרש"י ז"ל מה תשובה משיב רבא לאביי מדברי עצמו שאמר הוא למעלה תתייב' ואין בכך כלום כבר פירוש הלשון יפה דלא הוה ליה לאביי למיתלי בוקי סריקי כי הא בדרבא ועוד דמתני' מוכח דספק קדושין דקתני מיירי בענין שאם תתייבם אין בכך כלום מן התורה דהא ערבי' עם הספק גרושי' שיהיו חולצות ולא מתייבמות וספק גרושין דקתני הא ודאי גרושין גמורים מן התורה וצרתה שרייא להתייבם וגבי גרושי' דקתני חולצו' ולא מתייבמות היינו משום תקנתא דרבנן דאלו מדינא יבומי מייבמה דהא גיטי' אלו כשרי' הם מן התור' ולא הויא נכרית צרת ערו' ובה' ודאי מודה אביי אלא דאיהו הוה סבר דאפי' הכי הוה לן למימר בספק גרושי'. ספק קרוב לו ספק קרוב לה שיהו חולצות ולא ניחוש לומר שאם אתה אומר חולצות מתייבמת דהא בב' כתי עדים דרבנן הוא ורבא הוה טעי בסברת דאביי דקסבר דלאביי שתי כתי עדים וכו' ספיקא דאוריית' להכי לא אתמר על האי מימרא בב' כתי עדים כלום איכא למימר תתייבם ואין בכך כלום כדאמרי לעיל דהא ע"כ האי דיקוא דמתני' והדר ליה אביי דאיהו לא הק' דאפי' בב' כתי עדים נמי ספיקא דרבנן דמדינא אוקי איתת' אחזקת' ועובדא דבר שטיא דאמרינן ביה אוקי ממונא בחזקת מארי' אלא דבאיסורה אחמור רבנן למיזל בה לחומרא:

שאם אתה אומר חולצת מתייבמת. וא"ת לעיל שאמרנו בפ' כיצד חולצת ולא מתייבמת אמאי לא אמרינן שאם אתה אומר חולצת מתייבמת. וי"ל דהתם נמי אינה אסורה לייבם אלא מדרבנן וא"כ תתייבם ואין בכך כלום כדאמר הכא. וא"ת ולר' שמעון דאסר שתי אחיות בזיקה מדאורייתא וכשהאחת איסור מצוה אמרינן לעיל חולצת ולא מתייבמת ואמאי לא גזרינן שאם אתה אומר חולצת מתייבמת דהא מדאורייתא היא וא"א לומר תתייבם ואין בכך כלום. וי"ל דאחיות בזיקה והאחת איסור מצוה מלתא דלא שכיחא היא ולא גזור בה רבנן:

נפל הבית עליו ועל בת אחיו וכו' ואמאי נימא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת. וא"ת אדרבה נימא בחזקת היתר לייבם שמתה הערוה מתחלה מספק אתה בא לאוסרה לומר שמת האיש קודם ואל תאסרנה מספק וי"ל דסברא הוא להחזיקה בחזקת היתר לשוק יותר מלייבם משום דלשוק משתרייא במיתת הבעל לבד אבל להתירה לייבם צריך מיתת הבעל והערוה:

ומתניתין דהכא ממאי דבכת אחת. נראה דאמתני' קפריך אמאי נקט מלתיה בכת אחת ומ"ה גזרינן חליצה אטו יבום והחליצה הוא חומרא בעלמא ליתני בשתי כתי עדים והוי החליצה כדין ולא נגזור אטו יבום ומשני משום דבעי למתני קדושין דמשום גירושין לא תנייה דהא כבר תנינן לה בגיטין אלא משום קדושין תנינן לה וא"כ צריך למתני דומיא דקדושין דמיירי בכת אחת:

בפרש"י בד"ה ליתני ספק קרוב לו כו' דאי קדיש לה למגורשת איניש דעלמא והדר קדיש לאחותה כו' עכ"ל אבל בהיא גופה א"נ דאתי למימר שהיא מקודשת לא אתי מיניה חורבה ומש"ה לא שייך נמי הכא הך מילתא דשייך לעיל גבי קידושין דאזל איהו ומקדש לה לאחותה כו' דהכא א"נ אתי למימר שהיא מקודשת לא אתי מיניה חורבה ועוד דהכא לא שייכא הך מילתא כלל דא"נ גרושין גמורין הוה אין קידושין תופסין באחותה דה"ל אחות גרושתו וק"ל:

בד"ה ואית דמפרשי הכי אי בב' כיתי עדים כו' עכ"ל להך פירושא צ"ל דגרסינן ודלמא כמו לפי' התוס' ול"ג ותו וק"ל:

תוס' בד"ה אי בב' כיתי עדים כו' ונראה לר"י דה"פ דומיא דקידושין כו' עכ"ל הוכרחו לפרש כך לכל הפירושים דהא דקאמר דומיא דקידושין ע"כ אית ליה הוכחה דמתני' מיירי נמי בספיקא דרבנן דאל"כ כדפריך וקידושין גופייהו ממאי דבכת אחת דלמא בב' כיתי עדים נימא דהכי פריך בפשיטות דלמא מתני' מיירי בב' כיתי עדים ובספיקא דאורייתא וא"כ לא הוה קמשני מידי ודו"ק:

:

[גמרא וממאי דמתני' דהכא בכת אחת וכו'. ר"ל מנ"ל לתנא דמתני' לומר דאי הוה הא גירושין דהוה מפרשינן ליה בכת אחת ומתרץ דומיא דקידושין בגמ' דמאי דתני קידושין היינו בכת אחת כן הוה מפרשינן גירושין ופריך וקדושין גופא וכו' ר"ל מנ"ל לתנא דהוה מפרשינן קידושין בכת אחת דלמא אי הוי תני גירושין הוה מפרשינן גם בקידושין בב' כתות וכמו כן גירושין מיהו ק"ק מאי פריך אתנא דמתני' דלמא הוא רצה לאשמעינן רבותא בקידושין אפילו בכת אחת ואיירי בין בכת אחת ובין בב' כיתות ולכן לא תני גירושין ואשמעינן דאיירי הקידושין אפי' בכת אחת וזה אינו שייך בגירושין וכדי שלא תטעה לומר גם בגירושין אפי' בכת אחת לכן לא תני ויש ליישב ודו"ק]:

בתוס' בד"ה אי בשתי כתי כו' דאיך עלה על דעת המתרץ לומר כן כו' עכ"ל דאין עולה הדעת להתירה בב' כתי עדים טפי מבכת א' עכ"ל גליון ת"י:

בא"ד ולא גזרינן אטו ב' כיתי וכו' ספק דרבנן וכו' וצ"ל לפי זה המקשן פריך מנ"ל לומר למאי הלכתא וכו' אי ערוה היא צרתה בעיא חליצה דלמא סברה המתני' דגיטין גם בב' כיתי עדים הוה ספקא דרבנן ממילא לא חולצת שם דאם אתה אומר חולצת מתייבמת אלא ודאי דלא חיישי לסברא זו כלל א"כ הדרא קושיא לדוכתי למה לא תני גירושין:

בא"ד דבקידושין איירי בכת א' משום דבב' כתי עדים לא אצטריך כו' ותנן לה בגיטין גבי כו' עכ"ל ר"ל דבקידושין גופה תנן לה התם כמ"ש דקתני גבי ספק גירושין דחולצת כו' ועלה תני וכו' בקידושין וק"ל:

[בא"ד ותנן לה בגיטין גבי כו' בחדושי מ"ב ר"ל דבקידושין גופא תנן לה במסכת גיטין כו' וקאמרי התוס' אבל אי הני בקידושין מיירי וכו' ר"ל דקשה לתוס' א"כ מאי מקשי מעיקרא ליתני גירושין הא לא אצטריך למיתני כאן דתנן במסכת גיטין דהוא ספק ממילא חולצת וזה תרצו דמתחלה הבין המקשן דבקידושין איירי בב' כיתות א"כ שפיר מקשי כמו דבקידושין אשמעינן כאן בב' כיתות אע"ג דתני לה במסכת גיטין לענין קידושין ה"ה הוה ליה למיתני גירושין אע"ג דכבר תני לה התם לענין גירושין ודו"ק]:

גמ' ואי ערוה היא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ליתני ספק כו' לימרו אינשי דמדחלצה ודאי כו' קדושין לא תיחוש כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה ומתניתין בבת אחת כו' וחלצה אבל בגירושין כו' הד"א:

בד"ה והכי פירושו כו' היא ותו בשתי כו' חולצת ואית דמפרשי כו' הד"א:

תוס' בד"ה למאי הלכתא תימה כו'. נ"ב אבל בפרק גט פשוט כתבו התוס' שאין זו תימה וכן יכול התלמוד לומר והוינן בה אע"ג ששם ליתא ע"ש דף ק"ע:

גמרא א"ה גירושין נמי ליתני וליצרכה חליצה כו'. קושיא זו איננה אלא לרבא לקמן (קיט) דאמר מ"ל איסור כרת מ"ל איסור לאו ועמש"כ בקדושין (ס):

שם מפולת דלא שכיחא ל"ג בהו רבנן. לכאורה תמוה דא"כ אמאי גזרו בה לחלוץ דהא מדאורייתא מוקמינן לה בחזקת היתר לשוק וק"ו הדברים דחששא שאם אתה אומר חולצת מתייבמת היא יותר גדולה מחששא שגזרו לחלוץ דהיינו שלא יבואו בעלמא לפטור צרת ערוה שמתה כמש"כ התוס' סברא זו לעיל (כח א) בד"ה ולימא ליה דלמא ולקמן (לב א) בד"ה גט ועוד דחששא ראשונה היא איסור כרת אשת אח שלא במקום מצוה והשניה אינה רק איסור לאו דל"ת אשת המת החוצה. ונ"ל ליישב דחששא שמא יבוא בעלמא לפטור צרת ערוה שמתה הוא מידי דשכיח משא"כ חששא דתתייבם אותה האשה הוא במידי דלא שכיח עי' גיטין (ה א) תד"ה שלא תחלוק:

תד"ה שתי. וא"ת כו'. נ"ל דלפר"י הראשון שבדבור הקודם לא מקשו מידי רק קושייתם אזלא להועוד אור"י:

תוס' ד"ה מדרבנן וגזירה וכו', ומיהו כי ליכא צרה בהדה נמי אסורה כדא"ר התם.
קשה לי, הא התם דייק הכי רבא מרישא דמתניתין דהתם, ומזה אין ראי' למתני' דהכא, דלתנא דמתני' התם דהטעם דבעלת מאמר לא מתיבמת משום גזירה אטו אשת ב' מתים דאורייתא, מש"ה אף בליכא צרה אסורה, ואין שום מקום לחלק בזה, אבל לתנא דמתני' דהכא דהטעם משום אטו צרה, שפיר י"ל דדוקא באיכא צרה, אבל בליכא צרה ל"ג ומתייבמת.
ואי דס"ל להתוס' דהמשמעות דרבא אמר כן כלל לכ"ע, היא גופה תיקשי על רבא מנ"ל זה, דהא בודאי ליכא ראיה ממתני' דהתם לתנא דהכא וכנ"ל, ואם נימא דרבא לא ס"ל כמסקנא דהתם דפליגי הנך דמתני' בטעמא דאיסורא, אלא דס"ל כשינויא קמא דלא עשו, מ"מ תוס' כאן דנקטו האוקימתא דמסקנא דהתם דפליגי בטעמא דאיסורא, א"כ מנ"ל דלמתני' דהכא גזרו אף בליכא צרה, וד' יחנני וילמדני: