יבמות כח ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - א

ועונה הגמרא: חולצות לכתחלה קתני. ומשמע שכך הוא הדין תמיד, ואין דרך שבה אפשר לייבם.

עוד מקשה הגמרא: ולימא ליה רבי יוחנן, לתרץ: זה שאסרו במשנתנו לכתחילה על שתיהן להתייבם, משום גזירה הוא, דלמא קדים וחליץ לראשונה ברישא, ויבואו ליבם את השניה, על אף שהיתה אסורה בשעת נפילתה, היות ואנשים לא שמים לב לחילוק שבין הראשונה והשניה.

אבל אם אירע שאכן חלץ לשניה קודם לראשונה, יהיה מותר לראשונה להתייבם, כיון שיראו האנשים שהוא מקדים וחולץ לשניה לפני שמייבם לראשונה, ויתנו לב להבין, שרק בצורה כזאת מותר, ולא אם יחלוץ תחילה לראשונה, שאז אסור לייבם את השניה.

ומשנינן: "ולא מתייבמות" קתני במשנתנו, ומשמע דליכא דין יבום הכא כלל, בכל ענין.

עוד מקשה הגמרא: ולימא ליה רבי יוחנן: התנא של המשנה שאסר לייבם את שתיהן, חלוק עלי בטעמו.

שאני סבור שאין שתי האחיות מתייבמות בגלל שיש זיקה, וכל אחת מהן היא אחות זקוקתו, ולכן אם מתה השניה, ופקעה בכך זיקתה, מותרת הראשונה. ואין בה דין "נאסרה", לפי שהיא לא נאסרה בעת הנפילה אלא רק כשנפלה אחותה.

אבל התנא של משנתנו סבור שאין זיקה, ואין איסור ביבמות אחיות משום אחות זקוקה. אלא הטעם שאין שתיהן מתייבמות, הוא רק משום גזירה, שאם יבם אח אחד אחות אחת, יש לחשוש שמא ימות האח השני, לפני שייבם את האחות השניה, ואז לא יוכל האח הראשון לייבם אותה ואף לא לחלוץ לה, לפי שהיא ערוה של אחות אשה עליו, ויוצאת ממנו בלי חליצה, ואסור לבטל מצות יבמין!

ולכן תיקנו להרגילם שלא לייבם כלל, כך שאם ימות האח השני, יוכל האח הראשון לחזור ולחלוץ גם לשניה, ותתקיים בכך מצות יבום.

אבל במה שאני אמרתי, בשתי אחיות שנפלו לפני יבם אחד, שאם מתה שניה מותר בראשונה, לא שייכת הגזירה הזאת.

ומשנינן: רבי יוחנן לא רצה להעמיד כך את סברת התנא המשנה, היות ולמיתה הוא לא חייש, ולא רצה להעמיד את דעת התנא במשנה בדבר שהוא עצמו סבור שאין לחוש לו.

עוד מקשינן: ולימא ליה רבי יוחנן: משנתנו, לפי רבי אליעזר היא, דאמר [לקמן קט א] נישואים מפילים, ואם גירש האח את אשתו וחזר ולקחה, אסורה היא להתייבם, כיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור, בעת שגירשה אחיו, באיסור אשת אח שאין לו היתר, היא נאסרה עליו מאז עולמית!

ורבי אליעזר אינו סובר שיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון.

ולכן, כאן, כשנאסרה הראשונה מלייבם בנפילתה של השניה, היא נאסרה עולמית, ואינה חוזרת להיתרה הראשון, גם כשיחלוץ האח השני לשניה ויתיר בכך את הראשונה מאיסור אחות זקוקתו.

ומשנינן: מדסיפא של משנתנו רבי אליעזר היא, שהרי שנינו בהמשך את דברי רבי אליעזר כשהוא שונה את דברי בית שמאי ובית הלל - רישא, לאו רבי אלעזר היא!

ועוד מקשינן: ונימא להו, שמשנתנו עוסקת בכגון דנפול שתי האחיות בבת אחת, ונאסרו כאחת, ואין כאן יבמה שנפלה ראשונה והותרה בשעת נפילה, ולפי רבי יוסי הגלילי היא, דאמר: אפשר לצמצם, שיארעו שני דברים כאחת בפרק זמן מצומצם. ואף כאן מדובר שמתו שני האחים בדיוק באותו הזמן, ולכן אין כאן יבמה שהותרה תחילה.

ומשנינן: לא סתם לן תנא כרבי יוסי הגלילי!

עוד מקשינן: ולימא ליה, שמדברת משנתנו בכגון דלא ידעינן הי, איזו מהאחיות, נפול ברישא. ולכן, אין אפשרות לומר לאחד חלוץ לשניה כדי להתיר את הראשונה ליבום!?

ומשנינן: אי הכי, אם נעמיד בכגון שלא ידוע מי נפלה ראשונה, כיצד נבאר את היינו דקתני "קדמו וכנסו - יוציאו"!?

והרי בשלמא זאת שכנסו אותה ראשונה, שפיר תצא, משום דאמרינן ליה, ליבם שכנס ראשון: זאת - מאן שריא לך לכונסה!? והרי גם אם אכן היא זאת שנפלה ראשונה, אסורה היא עליך משום אחות זקוקה, ומי מאחיך חלץ לזקוקה עד שתהיה אחותה הזאת מותרת לך!

אלא זאת שכנסו אותה שניה, מדוע תצא? והרי אמר בעלה, שכנס אותה שניה: כיון שאין ידוע איזו מהן נפלה תחילה, הרי יתכן כי חבראי שכנס ראשון, את זו שנפלה שניה הוא ייבם. ונמצא שאנא - את זאת שנפלה ראשונה אני מייבם!

והיא מותרת לגמרי, לפי שבשעת נפילה היא היתה מותרת, וגם עתה, משייבם אחי את אחותה, פקעה הזיקה של אחותה, ואין היא עתה אחות זקוקה!

והרי במקום שיש ספק אחות זקוקה, אם קדמו וכנסו, אין מוציאין מידם, וכמו ששנינו לעיל [כד א].

וכיון שאי אפשר להסביר את משנתנו, היינו דקאמר ליה רבי יוחנן, משנה זו של "אחיות", אינה משנה, ואיני יודע מי שנאן!

ועתה באה הגמרא להקשות מהמשך המשנה, בין לרב ובין לרבי יוחנן:

תנן במשנתנו: היתה אחת מהן, משתי האחיות, אסורה על האח האחד איסור ערוה -

הוא אסור בה, ומותר באחותה, לפי שאין היא אחות זקוקה, שהרי אחותה היא ערוה עליו.

והאח השני אסור בשתיהן. כי כל אחת מהן היא אחות זקוקתו.

סלקא דעתך, הניחה הגמרא, שמדובר במשנתנו, בכגון דנפלה האחות שהיא חמותו תחלה, ואחותה נפלה שניה.

ונקטה הגמרא את "חמותו" כדוגמא לערוה, והוא הדין לשאר העריות.

ולפי זה יקשה, אמאי, מדוע אסור האח השני בשתיהן?

ליקו חתן, יעמוד האח שהוא חתנה של החמות, ולייבם הך, את אחותה של חמותו, דאינה חמותו, ברישא, בתחילה, שהרי היא מותרת לו, שאינה אסורה עליו משום אחות זקוקתו.

וכיון שהתייבמה אחת היבמות, אין אחותה אסורה עוד באיסור אחות זקוקה, שכבר פקעה הזיקה של זאת שהתייבמה.

ותהוי האחות, שנותרה שומרת יבם, שהיא חמותו של זה, והיא זאת שנפלה תחילה.

תהיה מכאן ואילך לגבי אידך, אחיו, שהיתה מותרת לו בעת נפילתה -

כיבמה שהותרה, כשנפלה בתחילה, ונאסרה, משום אחות זקוקה כשנפלה לאחר מכן אחותה השניה, וחזרה והותרה, כשייבם אחיו את האחות שנפלה שניה.

ומדוע שלא תחזור להיתירה הראשון! ומדוע אחיו אסור בשתיהן!?

אמר רב פפא: יש להעמיד את המשנה בכגון דנפלה הך אחות דאינה חמותו ברישא, ואחריה נפלה חמותו.

כך, שגם אם ייבם האח שהוא חתן של החמות את אחות חמותו שנפלה ראשונה, ושוב לא תהיה אסורה החמות על אחיו מצד אחות זקוקה, אין להתיר אותה אליו.

שהרי בשעת נפילתה, שהיתה לאחר נפילת אחותה, היא נאסרה באיסור אחות זקוקה, ונאסרה אז עולמית.

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר, בית שמאי אומרים יקיימו:

תניא: רבי אליעזר אומר, בית שמאי אומרים: יקיימו. ובית הלל אומרים: יוציאו.

רבי שמעון אומר: יקיימו.

אבא שאול חולק ואומר: קל היה להם לבית הלל בדבר זה.

דהיינו, יש להפוך את הגירסא, ולשנות בה את דברי בית הלל במקום דברי בית שמאי, כך שבית הלל הם לקולא:

שבית שמאי אומרים: יוציאו. ובית הלל: יקיימו.

והוינן בה: רבי שמעון שאמר יקיימו - כמאן הוא סובר?

והרי אין הוא שיטה בפני עצמה, שאין הוא בר פלוגתא שלהם.

אי כבית שמאי - היינו רבי אליעזר שאמר כך בשיטתם, ומה חידש רבי שמעון!

אי כבית הלל - היינו אבא שאול, שאמר כך בשיטתם!

ומשנינן: רבי שמעון הכי קאמר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, אלא הכל מודים שיקיימו!

שנינו במשנה: היתה אחת מהם אסורה על האחד איסור ערוה, אסור בה ומותר באחותה.

ומקשינן: הא כבר תנינא להא חדא זימנא [לעיל כ א]: אחותה כשהיא יבמתה - או חולצת או מתייבמת!

ומשנינן: צריכא לחזור ולשנותה גם כאן.

דאי אשמועינן רק התם, יש לומר שרק שם, כשהיא נופלת לפני אח אחד בלבד, היא מותרת משום דליכא למיגזר משום אח שני.

אבל הכא, שנופלת לפני שני אחים, דאיכא למיגזר שלא להתיר לאח זה את האחות של הערוה, משום אחיו השני, כדי שלא יטעה ויבוא גם הוא לייבם, ולגביו היא אסורה באיסור אחות זקוקתו - אימא לא נתיר לאח שנופלת לו אחת האחיות שהיא ערוה.

ואי אשמועינן הכא, הייתי אומר שרק כאן היא מותרת, משום דאיכא אח שני שהוא אינו מייבם, דקא מוכח איסור אחות זקוקה.

אבל התם דליכא שני, ולא מוכח שם שיש איסור אחות זקוקה, אימא לא לייבם את אחותה, כדי שלא יבואו לטעות ולהתיר אחות זקוקה.

לכן צריכא שניהם.

שנינו במשנה: היתה אחת מהן אסורה עליו איסור מצוה או איסור קדושה, חולצת ולא מתייבמת.

והוינן בה: הא נמי תנינא [לעיל כ א]:

לכתחלה הוא שקתני [ששנה] שנראה שאין דרך אחרת, וכך צריך לעשות. ושואלים עוד: ולימא ליה [ושיאמר לו] כך: גזירה היא זו שלא לחלוץ לשניה ולייבם את הראשונה, מתוך חשש דלמא קדים וחליץ [שמא יקדם ויחלוץ] לראשונה ברישא [בתחילה] ואז אסור לייבם את השניה, ולכן גזרו גם כשחלץ קודם לשניה! ומשיבים: "ולא מתייבמות" קתני [שנה], כלומר, דליכא [שאין] דין יבום הכא [כאן] כלל, משמע אפילו בדיעבד כשחלץ לשניה אין בראשונה דין ייבום.

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] שהטעם הוא אחר: גזירה שמא עד שיספיק לייבם את אשת האח הראשון שמת, ימות האח השני, ותיפול לפניו אשתו של האח שהיא אחות זקוקתו, וכתוצאה מכך לא יוכל לייבם אף אחת מהן, ואסור לבטל מצות יבמין! ומטעם זה אסרו לייבם כשנפלו שתי אחיות, ולא משום אחות זקוקתו! ומשיבים: ר' יוחנן למיתה לא חייש [אינו חושש], שלדעתו אין לגזור גזירות בשל חשש זה.

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] ר' יוחנן שמשנה זו בשיטת ר' אלעזר היא, שיש לו שיטה אחרת בכלל, שאמר: כיון שעמדה עליו היבמה שעה אחת באיסור — אפילו לאחר נפילתה נאסרה עליו עולמית. ואפשר לפרש את המשנה כשיטת ר' אלעזר. ומשיבים: מדסיפא [מכיון שבסופה] של אותה משנה מפורשת דעת ר' אלעזר, משמע כי רישא לאו [ראשה, תחילתה, אינה] כשיטת ר' אלעזר. ולכן אינני יכול להסביר חלק זה כר' אלעזר.

ושואלים: ונימא ליה [ושיאמר לו] שכאן מדובר דנפול [שנפלו שתיהן] בבת אחת, שמתו שני האחים בבת אחת, ועל פי שיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאמר: אפשר לצמצם, כלומר, שני דברים שווים במידה אפשר לכוון שיהיו שווים במידתם בדיוק נמרץ, וכן שני מאורעות הבאים בזמן אחד, ניתן לכוון בדיוק מוחלט את בואם באותו זמן, ואף כאן יש לומר שמתו שני האחים בזמן אחד במדוייק! ומשיבים: לא סתם לן [לנו] התנא שתהא סתם משנה כשיטת ר' יוסי הגלילי. כלומר, שיטתו זו לעולם איננה כתובה כסתם משנה אלא כדעת יחיד.

ושואלים: ולימא ליה [ויאמר לו] הסבר אחר, שאמנם מתו בזה אחר זה, אלא דלא ידעינן הי נפול ברישא [שאין אנו יודעים איזו נפלה בתחילה לייבום].

ומשיבים: אי הכי [אם כך] — היינו דקתני [זה ששנינו] בסוף המשנה שאם קדמו וכנסו יוציאו, מדוע יוציאו? בשלמא [נניח] לגבי האח שייבם את הראשונה אמרינן ליה [אומרים אנו לו] למייבם מאן שריא לך [מי התיר אותה לך]? שהרי היא אחות זקוקתך ולכן עליך להוציאה, אלא זה שמייבם את השניה, הלא אמר (יכול לומר): חבראי [חברי] אחי, הוא אשר את השניה ייבם, ואילו אנא [אני] את הראשונה אני מייבם. וכיון שהאח האחר כבר יבם את השניה — ממילא אין האחרת עוד אחות זקוקה, ובטל האיסור ממנו. ומדוע יוציאה ממנו!

ומסבירים: אכן, היינו דקאמר ליה [זהו שאמר לו] ר' יוחנן לר' יוסי בר חנינא: אחיות איני יודע מי שנאן, שלפי השיקולים הללו איננו יכול ליישב את שיטת המשנה הזו כראוי.

א תנן [שנינו במשנתנו]: היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה — הרי הוא אסור בה, ומותר באחותה, שכיון שפטור מלייבם את זו שהיא ערוה עליו, ממילא השניה אינה נחשבת כלל כאחות זקוקתו ומותרת להתייבם לו, ואילו האח השני אסור בשתיהן, שכיון שמותר בשתיהן, הרי כל אחת מהן אסורה עליו משום אחות זקוקתו. סלקא דעתין [עלה על דעתנו] לומר שנפלה לפניו זו שהיתה איסור ערוה, כגון חמותו, תחלה לייבום ורק אחר כך מת האח השני ונפלה גם אשתו לייבום.

ושואלים: ואמאי [ומדוע] אסור בשתיהן? ליקו [שיעמוד] החתן לייבם הך [וייבם את האחות הזו] שאינה חמותו ברישא [בתחילה] וממילא תהוי [תהיה] חמותו לגבי אידך [האחר] כיבמה שהותרה עם נפילתה, ונאסרה אחר כך כאחות זקוקתו על ידי נפילת אחותה, וחזרה והותרה על ידי שאחיו ייבם את אחותה, ואם כן תחזור להיתרה הראשון ויהא רשאי לייבמה!

אמר רב פפא: צריך לומר שבמשנה מדובר כגון שנפלה הך [זו] שאינה חמותו ברישא [תחילה] לייבום ואז היתה מותרת לשניהם, וכשנפלה גם אחותה לייבום, נאסרו שתיהן על האח השני, משום אחות זקוקה.

ב במקרה ששני האחים בכל זאת קדמו וכנסו, שנינו במשנה שיוציאו, ור' אליעזר אומר שיש בזה מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים: יקיימו, ובית הלל אומרים: יוציאו. תניא [שנינו בתוספתא] נוסחה רחבה יותר, ר' אליעזר אומר: בית שמאי אומרים: יקיימו, ובית הלל אומרים: יוציאו. ר' שמעון אומר: יקיימו. אבא שאול אומר היפך דברי ר' אליעזר: קל היה להם לבית הלל בדבר זה. כלומר, בהלכה זו בית הלל הם המקילים, שבית שמאי אומרים: יוציאו, ובית הלל אומרים: יקיימו.

על ברייתא זו שואלים: דעת ר' שמעון כמאן [כדעת מי היא]? שכיון שהדבר שנוי במחלוקת בין בית הלל ובית שמאי (אמנם בשתי שיטות הפוכות) לא היה צריך ר' שמעון לנסח את ההלכה בדרך זו, שהרי אי [אם] הוא סבור שבית שמאי הם הסוברים שיקיימו — היינו [זוהי] שיטת ר' אליעזר, והיה לו לומר זאת בלשון זו. אי [ואם] ר' שמעון סבור שבית הלל הם הסוברים שיקיימו — היינו [זוהי] שיטת אבא שאול! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] ר' שמעון, והיא שיטה שלישית, שלדעתו לא נחלקו כלל בית שמאי ובית הלל בדבר זה, והכל מודים שיקיימו.

ג שנינו במשנה שאם היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה — אסור בה ומותר באחותה. ושואלים: הא תנינא חדא זימנא [הרי כבר שנינו דבר זה פעם אחת]: אחותה כשהיא יבמתה, שאם נופלות לייבום אחיות שהן יבמות (גיסות) ואחת מהן אסורה לו משום ערוה — האחרת או חולצת או מתייבמת!

ומשיבים: צריכא [נצרך] הדבר להיאמר גם כאן, דאי אשמועינן התם [שאם היה משמיע לנו את ההלכה הזו רק שם] (לעיל יבמות כ, א), כאשר נאמרה ההלכה בלשון כללית, הייתי אומר: משום דליכא למיגזר [שאין מקום לגזור] משום האח השני, שהרי מדובר שם רק ביבם אחד ואחות אחת מותרת לו והאחרת אסורה, אבל הכא [כאן] שיש שני אחים דאיכא למיגזר [שיש מקום לגזור] משום החשש שמא יבוא השני ששתיהן מותרות לו וייבם אחת מהן ובכך יפגע באחות זקוקתו, ואם כן אימא [אמור] שלא נאמרה הלכה זו אף לגבי האח שאחת מהן ערוה לו, ונגזור שתהיינה היבמות אסורות לשניהם.

ולהיפך: אי אשמועינן הכא [אם היה משמיע לנו רק כאן], אפשר היה לומר: משום דאיכא [שיש] עוד אח שני דקא מוכח [שמוכיח] שהרי הוא אסור בשתיהן, והכל למדים מכאן שיש איסור לייבם שתי אחיות זקוקות, ולא יבואו לטעות בדבר, אבל התם דליכא [שם שאין] אח שני, אימא [אמור] שלא נאמרה הלכה זו, ונגזור שלא ייבם מהחשש שמא יבואו להקל באחות זקוקתו, על כן צריכא [נצרכה הלכה זו להיאמר] בשני המקומות.

ד עוד שנינו במשנה: אם היה איסורה של היבמה איסור מצוה או איסור קדושה — חולצת ולא מתייבמת. ותוהים: הא נמי תנינא [הרי זו גם כן שנינו]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

implies that the mishna teaches a case in which ḥalitza is performed ab initio. This indicates that this is the first course of action and the only way to resolve the situation. The Gemara asks further: And let him say to him the following: The mishna prohibits levirate marriage ab initio in this case, due to a rabbinic decree lest he proceed and perform the ḥalitza with the first sister first, whereby it would be prohibited to consummate the levirate marriage with the second. Perhaps for this reason the Sages decreed that it is prohibited to consummate the levirate marriage even if ḥalitza was performed with the second sister. The Gemara answers: It teaches: They may not enter into levirate marriage. This indicates that the halakha of levirate marriage does not apply here at all. Accordingly, even after the fact, if he performed ḥalitza with the second sister, the halakha of levirate marriage would not apply to the first sister.

The Gemara asks: And let him say to him a different reason for the ruling of the mishna: It is due to a rabbinic decree lest the second brother die, and it is prohibited to negate the mitzva of levirate marriage. Perhaps for this reason it would be forbidden to consummate the levirate marriage in the case where two sisters happened before him for levirate marriage, and not due to the prohibition proscribing the sister of a woman with whom he has a levirate bond. The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan was not concerned over the possibility of the death of a brother, and in his opinion there is no need to make a decree to address such cases.

The Gemara asks: And let Rabbi Yoḥanan say to him that this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who said: Once the yevama stood before him at one time as forbidden, even if it was not at the time that she happened before him, she remains forbidden to him forever. Perhaps the mishna could be explained according to Rabbi Elazar’s opinion. The Gemara answers: Since the opinion of Rabbi Elazar is cited explicitly in the latter clause of the mishna, it can be deduced that the first clause is not according to the opinion of Rabbi Elazar. Therefore, this ruling cannot be attributed to Rabbi Elazar.

The Gemara asks: And let him say to him that here the reference is to a situation where the two brothers died at once, and consequently both of the women happened before the yevamin for levirate marriage at the same time. And this mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says: It is possible to be precise. It is possible to determine that two events occurred at exactly the same moment, both sisters were forbidden at the time that they happened before the brothers-in-law. The Gemara answers: The tanna did not teach an unattributed mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili. Any time the mishna is cited in accordance with Rabbi Yosei HaGelili’s opinion, it is always attributed to him explicitly.

The Gemara asks: And let him say to him a different explanation for the ruling: This mishna is indeed addressing a case where the brothers died one after the other, yet we do not know which sister happened before the yevamin for levirate marriage first. In that case, it would be impossible to determine which sister would be permitted.

The Gemara answers: If so, that which the mishna teaches in the latter clause: And if they married their wives before consulting the court they should divorce them, is difficult. Why must they divorce their wives in this situation? Granted, the brother who took the first sister in levirate marriage must divorce her, as we say to him: Who permitted her to you? Indeed, she was forbidden as the sister of a woman with whom he had a levirate bond, and so he must divorce her. However, the brother who took the second sister could say: My fellow brother consummated the levirate marriage with the second sister, but I am consummating the levirate marriage with the first sister. It is possible that after the other brother consummated the levirate marriage with the second sister, the first sister would then be permitted to him after the fact, and he is not required to divorce her unless it is certain that he violated a prohibition.

The Gemara concludes: Indeed, this is what Rabbi Yoḥanan meant when he said to Rabbi Yosei bar Ḥanina: I do not know who taught: Sisters, for according to these considerations he cannot properly resolve the ruling of this mishna.

We learned in the mishna: If one of the sisters was forbidden to one of the brothers due to a prohibition against forbidden relatives because she was a relative of his wife or a relative from his mother’s side, then he is prohibited from marrying her but permitted to marry her sister. But the second brother, who is not a close relative of either sister, is prohibited from marrying both of them. It enters your mind to say that a forbidden woman, such as his mother-in-law, happened before the yavam for levirate marriage first.

Accordingly, the Gemara asks: And why would both women be forbidden to the second brother? Let the son-in-law rise and consummate the levirate marriage with the sister who is not his mother-in-law first. Consequently, with regard to the other brother, his mother-in-law would be considered a yevama who was permitted to perform levirate marriage at the time that she happened before him, and then forbidden when her sister happened before him for levirate marriage as well, and then subsequently became permitted when his brother consummated the levirate marriage with her sister. If so, the mother-in-law should return to her original permitted status and may enter into levirate marriage with him.

Rav Pappa said: The mishna is referring to a case where the woman who was not his mother-in-law happened before the brothers for levirate marriage first, in which case she was permitted to both of them. When her sister, i.e., the mother-in-law, happened before them for levirate marriage as well, both women were rendered forbidden to the second brother, as each one is the sister of a woman with whom he has a levirate bond. Because the mother-in-law was forbidden from the time that she happened before the yavam for levirate marriage, she can never be permitted to him.

§ With regard to the case of two brothers who married their wives before consulting the court, the mishna states that the women should be divorced. Rabbi Eliezer disagrees and says that this is a matter of dispute between Beit Shammai and Beit Hillel, as Beit Shammai say: They may maintain them as their wives, and Beit Hillel say: They should divorce them. An expanded version of this discussion is taught in the Tosefta (5:1): Rabbi Eliezer says that Beit Shammai say: They may maintain them as their wives, and Beit Hillel say: They should divorce them. Rabbi Shimon says: They may maintain them as their wives. Abba Shaul disagrees with Rabbi Eliezer and says: This was a matter of leniency for Beit Hillel. They were the ones who put forth a lenient ruling, as Beit Shammai say: They should divorce them, and Beit Hillel say: They may maintain them as their wives.

The Gemara asks about this baraita: In accordance with whose opinion is the statement of Rabbi Shimon? This matter is a dispute between Beit Hillel and Beit Shammai, with different versions of their opinions, and therefore Rabbi Shimon should not have formulated the halakha in this manner. Indeed, if he holds in accordance with the opinion of Beit Shammai, then that is the same as the opinion of Rabbi Eliezer. He would thereby conclude that the halakha is in accordance with the opinion of Beit Shammai, as per Rabbi Eliezer’s version. If so, he should have formulated his opinion in that way. If, however, he holds in accordance with the opinion of Beit Hillel, then that is the opinion of Abba Shaul. The Gemara responds: This is what he is saying: Rabbi Shimon actually maintains a third opinion: Beit Shammai and Beit Hillel did not dispute this matter; both agreed that the marriages may be maintained.

§ The mishna stated: If one of the sisters was forbidden to one of the brothers due to a prohibition against forbidden relations, then he is prohibited from marrying her but permitted to marry her sister. The Gemara asks: We already learned this on one occasion: When her sister, who is a forbidden relative to the yavam, is her yevama as well, she either performs ḥalitza or enters into levirate marriage.

The Gemara answers: It is necessary that this be said here as well, for if it taught us this halakha only there in its more general formulation (Yevamot 20a), then I might have said: The yavam is permitted to marry the sister because there is no reason to issue a rabbinic decree due to a second brother. There, there is only one yavam, to whom one sister is permitted and the other is forbidden. Here, however, in the case of two brothers, where there is reason to issue a rabbinic decree due to the second brother, lest he consummate the levirate marriage as well, I would say that we do not allow even the first brother to perform levirate marriage, and both sisters-in-law should be forbidden to both brothers.

And if the mishna had taught us the halakha only here, it would have been possible to say that the permissibility of levirate marriage here is because there is a second brother who indicates, by refraining from performing levirate marriage, that the sister of a woman bound by a levirate bond is forbidden. However, there, where there is not a second brother, I would say no, this halakha would not apply, due to a concern that people might wrongly conclude that the sister of a woman bound by a levirate bond is permitted. Therefore, it is necessary to state this halakha in both places.

It was taught in the mishna: If one of the sisters was forbidden to one of the brothers due to a prohibition resulting from a mitzva or due to a prohibition stemming from sanctity, then her sister must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage. The Gemara wonders: We already learned this as well:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולא מתיבמות קתני למימרא דליכא הכא דין יבום כלל. פירוש ואי משום גזרה זו אם קדם וחלץ לשניה הותרה ראשונה ואין גוזרין בה אפילו בדיעבד שהרי אם מתה שניה מותר בראשונה ואין גוזרין משום ראשונה שלא ישא את השניה.
ואקשינן ולימא ליה גזירה שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין. כלומר תנא דמתניתין לאו משום זיקה קא אסר ליבם שתי אחיות דאי הכי מכי חלץ לה לשניה ופקעה זיקתה שרי ליבומי ראשונה וליכא למיגזר דכיון דיש זיקה לא אתי למישרי אחות זקוקה וליבומי לשניה דכאחות אשה דמיא אלא טעמא משום שמא ימות ומבטל מצות יבמין ומשום הכי שקיל רבנן דין יבום מאחיות לגמרי ואפילו חלץ לחדא מינייהו כדי שלא ירגילו יבום באחיות ואתי ליבומי לכתחלה קמי חליצה דכיון דאי נמי מייבם קמי חליצה אינו פוגע ולא נוגע בשום צד שבערוה אין חושש משום שמא ימות אחיו ומבטל מצוה דלא רמיא עליה ועוד דחשש מיתה לאינשי לא משמע להו ואתו ליבומי זהו פירוש לפירוש רבינו שלמה ז"ל ויש לשונות אחרים ואין בהם ממש.

אלא שני אמר חבראי שניה יבם ואנא ראשונה מיבם. ומכיון שכנס הוא שניה פקעה זיקה מינאי והויא לה ראשונה כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה ומהא נמי שמעת דזיקה דרבנן היא דאי דאורייתא יבום דקמא לא פטר דהא צרת ערוה היא ואכתי רמא זיקה אשני אלא ש"מ מאן דאמר יש זיקה מדרבנן קאמר וכיון שקדם וכנסה קנאה ראשון ופרחא זיקתה משני לגמרי דהא ר' יוחנן לית ליה אסור לבטל מצות יבמין ומשום זיקה אתי לה.

ולא מתיבמות קתני למימרא דאין כאן דין יבום כלל (ולימא ליה) אסור לבטל מצות יבמין. תמיהא לי מאי קא פירך תו ולימא ליה גזרה שמא ימות דהא מדקתני לא מתיבמות משמע דאין כאן דין יבום כלל מן הדין ולא משום גזרה, דאי משום גזרה לימא ליה כמאן דאמר יש זיקה וגזרה משום דלמא קדים וחליץ לה לראשונה, ויש לומר דלא מתיבמות משמע דאפילו קדם וחלץ מעצמו לשניה אין מניחין את השני ליבם את הראשונה, כשם שאם קדם זה וחלץ מעצמו לראשונה אין מניחין לשני ליבם את הראשונה, כשם שאם קדם זה וחלץ מעצמו לראשונה אין מניחין לשני ליבם את השניה דאין כאן דין יבום כלל. והילכך אי סבירא ליה לתנא דמתניתין אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין ניחא, משום דשקיל רבנן דין יבום מאחיות לגמרי ואפילו חלץ לאחת ויבם השניה כדי שלא ירגילו ליבם אחיות, דפעמים אתו ליבם ברישא ואיכא למיגזר הכי משום דקילא להו כדכתבינן לעיל (יבמות כז, ב ד"ה הא דאותיב). ועוד דחשש מיתה לית להו לאינשי שאינו טעם פשוט. אבל למאן דאמר יש זיקה תינח דלכתחלה נגיזור משום איחלופי ואי אתי לקמן אסרינן להו למיחלץ חד וליבם אידך משום דכיון דתרוייהו קמן, ובהני דאתו קמן שייך למיגזר דללמא אתו למיטעי בהו ולאחלופי גזרינן, אבל ודאי היכא דקדים חד מינייהו וחלץ לשניה ואתא אידך לשיולי אי שרי ליבומי לראשונה שרינן ליה, דכיון דבהני ליכא למיגזר מידי דהא חליץ לה לשניה משום גזירת איחלופי ביבמות דעלמא לא אסרינן לה, כיון דלא רמו קמן משום דלמא יטעו באחרות, דהא אחות זקוקה טעם פשוט הוא לכל. והלכך כיון דאיכא תרתי לטיבותא חדא דבהני ליכא למיגזר מידי, ועוד דטעם זיקה פשוט לכל בדיעבד לא גזרינן בה אלא מישרא שרי לה ובכי הא איכא דין יבום, והילכך מתניתין דקתני ולא מתיבמות דמשמע דליכא דין יבום כלל אי אפשר לאוקמה כמאן דאמר יש זיקה משום גזרה דדלמא קדים וחלץ לראשונה. כך תירץ ר"י ז"ל בעל התוספת (בד"ה ולימא).

רבי יוחנן למיתה לא חייש. פירוש וסבר ליה דלא סתים התנא כמאן דחייש. ואי אפשר לפרש למיתה לא חייש ולא בעי לאוקמה דלא כהלכתא ומשום דאיהו פסיק לעולם כסתם מתניתין, דהא אקשינן בתר הכי ולימא ליה ר' אלעזר היא דאמר כיון שעמדה שעה אחת באיסור נאסרה עליו עולמית, ומאי קשיא ליה והא ר' יוחנן בהדיא שמעינן ליה לעיל דלית ליה כר' אלעזר דלדידיה אם מתה שניה מותר בראשונה, ואנן כבר פרקינן דכמאן דלא סבירא ליה כותיה לא מצי לאוקמי, אלא ודאי כדפרישית משום דלא סתים תנא כמאן דחייש למיתה. וקשיא לי דהא תנן בפרק קמא דיומא (ב, א) אף אשה אחרת מתקינין לו. יש לומר דהתם לרוחא דמלתא כל היכא דאיכא למיחש ולתקוני מתקינן, אבל למיחש ולבטולי עיקר מצוה משום חשש מיתה לא חיישינן דחליצה במקום יבום לאו כלום היא.

אי הכי היינו דקתני אם קדמו וכנסו יוציאו כו', אלא שני, לימא חבראי שניה ייבם. ומספיקא לא מפקינן לה מיניה, דבספק זיקה לא גזרו בדיעבד כדתנן בפרק כיצד (לעיל יבמות כג, ב) אם קדמו וכנסו לא יוציאו. אבל בדידעינן הי נפול ברישא משכחת לה דמוציאין אף משני, כשכנס הראשון את הראשונה והשני השניה.

הא דאקשינן ליקום חתן וליבם להך דאינה חמותה ברישא. קשיא ליה לשני ליה גזרה דלמא מיבם אידך ברישא, דהא משמע דאיכא למגזר בהו לכתחלה דלמא אתו לאיחלופי כדאמרינן לעיל (יבמות כז, ב) ולימא ליה גזרה דלמא חליץ לראשונה תחלה. ואיכא למימר דאנן הוא דאקשינן הכי לעיל דדלמא תנא דמתניתין אית ליה הכין, ומיהו כיון דלא אוקמינן לה בהכי אף לההיא גזרה לא חיישינן משום דלמאן דאמר יש זיקה חמירא להו מלתא ומידק דייקי בה ולא אתו לאחלופי. והלכך לדידן דקיימא לן כמאן דאמר יש זיקה מתניתין דארבע אחין לית ליה אוקימתא ואין אנו יודעין מי שנאה. ומיהו הרב ר' אלפסי ז"ל פסקה בהלכותיו. ולפי דבריו איכא למימר דלחלופי דחליץ לשניה איכא למיחש משום דלא דייקי אינשי שפיר בין חלץ לראשונה תחלה ובין חלץ לשניה תחלה, דכיון דחליץ לה לאחת משמע להו לאינשי דכיון דנסתלקה זיקה מינה לגמרי, שניה הותרה לגמרי אבל לאחלופי דמיבם לאחות זקוקתו להכי לא חיישי דחמירה להו לאינשי וכולי עלמא ידעי דאחות זקוקה אסורה, ולא התירו כאן אלא משום דקדים חתן ויבם לאידך ולא אתי למיטעי בהו אינשי. ומיהו אכתי לא ניחא דמכל מקום הוה ליה לרבינו ז"ל לפרש מתניתין דהיתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה, דוקא בנפלה הך דאינה חמותה ברישא, דהא לית ליה אוקימתא לר' יוחנן אלא בהכין. ומשום כך נ"ל שהרב ז"ל סבור דחיישינן אף לבטול מצות יבמין, ואף על גב דר' יוחנן לא חייש למיתה אנן חיישינן ולפיכך כולה מתניתין אית לה אוקמתא ולא שנא נפלה חמותה ברישא ולא שנא נפלה שאינה חמותה ברישא.

ולא מתייבמת קתני דליכא דין יבום כלל ליכא לפרושי ולא מתייבמת משמע דמדינא לית להו דין יבום דא"כ היכי הדר פרכינן ולימא ליה גזירה שמא ימות אלא כך פי' דלא מתייבמות משמע פי' שתיהן שוות ואי אפשר להן לבוא לידי דין יבום ואלו הוה טעמא דמתני' משום גזירה הא ניחא דגזרינן לכתחלה דילמא אתו לאחלופי בהני גופייהו אבל אם קדם אחד מהם לחלוץ לשנייה ובא חבירו לישאל על הראשונה שרינן לה ניהלה דלא גזרינן דילמא טעו בעלמא למיחלץ ראשונה וליבומי שניה ואשתכח דהא אפשר דאתייא ראשונה מיהת לדין ייבום והא דהדר פרכינן ולימא ליה לגזירה דילמא מיית וקא מבטל מצות יבמין אתא הכי נמי לימא ליה לא מתייבמת קתני ובדיעבד מיהת שריא וי"ל יש זיקא דחמיר' איסורה לאינשי לא גזרי בדיעבד בהני אטו אחיו' דעלמא ומסתיין דנגזר בהו לכתחלה משום דאיכא למיחש בדידהו גופייהו אבל איסור בטול מצות יבמין ולמיחש למיתה קיל להו לאינשי והוצרכו חכמים לעשות סייג ולגזור בו אפילו בדיעבד יסלקו מהן דין יבום לגמרי בכל שהן חיים מיהת כפר"י ז"ל ועיקר:

רבי יוחנן למיתה לא חייש הא איכא רבי יהודה דחייש ולוקמא למתני' כר' יהודה ולא לומר איני יודע מי שנאה דהא אתינן למפרך דלוקמה כר' אליעזר דאע"ג דהא ר' יוחנן פליג עליה בהדיא וי"ל דה"ק רבי יוחנן סבר דודאי תנא דמתני' לא חייש למיתה דבשום דוכתא לא סתם לן כרבי יהודה דסבר הכי ואדרבה בכל דוכתא סתם לן דלא כוותי' בההיא דפ"ק דיומא ובההי' דפרקין בסמוך לא סתם לן תנא כר' יוסי הגלילי:

כגון דנפל' (הך) דאינ' חמות ברישא פי' וכי מייבם חתן לשאינה חמות נפלה קמי אידך שנייה שאסרה בשעת נפילה שאין לה התר לעולם אליבא דרבי יוחנן וא"ת ולרב דשרי אפילו בשנייה שחזרה והותרה מאי איכא למימר וי"ל דלרב כיון דחייש למיתה הא נמי תרוייהו אסורות דחיישינן דילמא אדמייבם חד ומיית אידך וכדפרשית לעיל דבהאי טעמא מצי לתרוצי רישא דמתני' אבל לפר"שי ז"ל הא נמי תיקשי לרב ואצטריך לומר דבין (דגם) ברישא אינו יודע מי שנאה וליתא דהיכי שנאה דמשתב' תנאי כולי האי וא"ת ולר' יוחנן נמי אמאי לא פרקינן דאי אמרינן דליקום חתן ולייבם שאינה חמות בריש' אתו לאחלופי ולייבומי אידך חמות וכדהוה פרכינן לעיל גזירה דילמא קדים וחליץ לראשונה ברישא וי"ל דהתם כיון דסוף סוף לא מייבם עד דחליץ איכ' למגזר דילמא חלוץ לראשונה בריש' וסברינן שנייה נמי כיון דפקע זיקא דרבנן מינה שריא אבל ליכא למיחש שיהא מייבם ברישא לשנויי' שנאסרה לגמרי בשעת נפיל' ועדיין זיקתא עליה וכי אמרי' להו שמייבמות לראשונה כניס' חתן ברישא מידע ידעי דהכי מבעיא לן למעבד ודאי שתתייבם ברישא אידך שאינה אחות זקוקה להאי חתן וכי הא לא מחליפ' להו א"נ דאסו' בשתיהן לגמרי משמע ולית לי' תקנתא אפי' בדיעבד וליכא למיגזר בי' כולי האי בודאי:

סד"א משום מצות עבוד רבנן פי' דכיון דאסור זיקא דרבנן הוא שרו ליה הכ' ועבדי איסור מצו' כאיסור ערוה כדי לקיים מצות ייבום:

דנפלה הך דאינה חמותו ברישא. פ"ה דלאו דווקא נקט חמותו ה"ה ערוה אחרת. א"נ פי' ה"ר ריב"ן דנקט חמותו משום דחמותו הויא ערוה ראשונה לגבי כללא דרבי חייא דהאסורה לזה מותרת לזה כדקאמר (לקמן) [לעיל דף ט] רב [יהודה] מתרגם מחמותו ואילך. לגזור משום שתי אחיות דעלמא ונהי דלעיל חזינן דלא גזרינן היינו דווקא לרבנן אבל לר"ש דסבר דאלימא כל כך זיקה דאמר דשתי אחיות לא חולצות ולא מתייבמות סד"א ליגזור משום שתי אחיות דעלמא:

הדר אקשינן לר"י מהא דתנן היתה אחת מהן אסורה עליו אסור ערוה אסור בה ומותר באחותה והשני [אסור] בשתיהן קס"ד דנפול חמות ברישא ואמאי ליקום חתן ולייבם הך דאינה חמות ותהוי חמות ליבם אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירא הראשון אמר רב פפא כגון שנפל הך דאינה חמות תחילה כך היא הצעת הגמרא. וה"ר אלפס כתב משנתנו כפשוטה. ור"י דקי"ל כוותיה אמר זו אינה משנה וסיפא נמי דקא' השני אסור בשתיהן אוקמה רב פפא אליבא דר"י כגון דנפל הך דאינה חמות תחילה והוא ז"ל לא כתב דברי רב פפא והוא דבר תימה נשוב ונאמר כי דברי הרב ברורים ונכונים וכולה מתני' הלכה היא והא דתנינן ולא מתייבמת משום גזרה דלמא קדים וחליץ ברישא הראשונה כדאמרן בהאי פירקא גבי (חזקת) יבמין דגזרינן מיבם והדר חליץ דלמא חליץ והדר מייבם הכא נמי לא שנא. ואע"ג דבפרק כיצד אמר קדש א' משתי אחיות ואינו יודע איזה מהן קדש דוקא מחלץ והדר יבומי אבל יבומי והדר מחלץ לא ולא גזרינן דלמא עביד הא אטו הא. שאני התם דספק הוא דהא אם קדמו וכנסו אין מוציאין אותה מידו אבל הכא דודאי אחות זקוקתו הוא גזרינן הא אטו הא ואע"ג דלר"י שנינן ולא מתייבמות קתני למימר דליכא דין יבום כלל. מיהו ר"י מודה דגזרינן דלמא קדים וחליץ לראשונה ברישא והא דקתני בסיפ' אסור בשתיהן אפילו נפלה חמות ברישא ובדין הוא דליקום חתן ולייבם הא דאינה חמות אלא גזרינן דלמא מייבם הך דאינו חתן ברישא. ורב פפא לא שני ליה הכי דמשמע ליה מדקתני אסור בשתיהן אסור שנה ומשום הכי אוקמוה כגון שנפל הך דאינה חמות ברישא. מיהו מ"מ אפלו נפל חמות ברישא אסור בשתיהן או משום גזרה דלמא נפל הך דאינה חמות ברישא או משום דגזרינן דלמא קדים ומייבם הך חתן ברישא. וזו אותה סברת הרב שכתב משנתנו כפשטה ודאתו עלה לרב פפא דאמר ג' כגון דנפל דאינה חמות ברישא. דתינח לר"י אלא לרב מתני' היכי מתרצא. איכא מ"ד דלא קשיא מתני' לרב אלא רישא דקתני ולא מתייבמת ולא סיפא דקתני השני אסור בשתיהן דרב לא קאמר אלא במתה. אבל לר"י דאמר אסור בשניה לא שני ליה בין מתה ללא מתה. ואפ"ה מותר בראשונה מפני שהותרה בשעת נפילה ומשום הכי אקשינן ליה ממתני'. ולדידי מסתברא דלא קשיא ממתני' דרב לטעמיה דאמר אין זיקה כדקאמרן לעיל ורב לית ליה האי סברא וכו' ומשני ה"מ היכא דקאי באפה אסור אחות אשה אבל הכא זיקה דרבנן הוא וס"ל לרב דמתניתין ס"ל יש זיקה וה"ל כמ"ד דקאי באפה אסור אחות אשה דאורייתא מדקאמרן כל יבמה יבמה שאין אני קורא לה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים אלמא ס"ל יש זיקה:

הא דקתני במתני' איסור מצוה או איסור קדושה חולצת ולא מתייבמת פרכינן עלה בגמ' הא נמי תנינן אסור מצוה או איסור קדושה חולצת ולא מתייבמת. התם איסור מצוה לחודיה. והכא איסור מצוה ואחותה. ומאי דקתני זו היא שאמרו אחותה שהיא יבמתה חולצת או מתייבמת פרשינן בגמ' למעוטי איסו' מצוה לזה ואיסור מצוה לזה:

תוס' בד"ה הך דאין חמותה ברישא וא"ת מ"מ תקשי לרב דשרי אפי' שניה וי"ל דרב אית ליה אין זיקה כו' עכ"ל והיינו כפר"י דלעיל דמתרץ ה"נ לרב רישא דהך מתני' דמקשה ליה ריב"ח לר' יוחנן וכן לפר"ח דלעיל איכא למימר נמי הכא דרב מוקי להך מתני' כמ"ד יש זיקה אך לפריב"ן דמתרץ לעיל מתני' דאית לה חליצה פסולה צריכה לחזור הך מתני' א"א לתרוצי הכי אלא אי כפר"ח אי כפר"י (ב) וא"כ צ"ע מי דחקו לתרץ מתני' דלעיל בע"א:

גמ' ר"י למיתה לא חייש וכו'. וק' הא ע"כ מצינו חד תנא דחייש למיתה דהיינו ר"י ביומא כמו שהביאו התוס' לעיל וא"כ ק' לימא מתני' ר' יהודה היא דחייש ואנא ס"ל דלא חיישינן כמו שמקשה ולימא ר"א היא וכו' וי"ל דס"ל לר"י דמשם אין ראיה לכאן כמ"ש התוס' פ"ק דיומא דשאני התם דכפרות כל ישראל תלויות ע"ש ודו"ק:

בתוס' ד"ה (בעמוד הקודם) ולימא ליה דילמא קדים וכו' אבל במיתת שניה לא שייך למגזר כה"ג. עי' מה שהקשה מהרש"ל דהא אשכחן נמי כה"ג דלמא נתיר בעלמא במתה ראשונה לייבמי שניה ותירץ שם דכולי האי לא גזרינן מאחר שבמתה ראשונה איכא מ"ד דמותר לכתחלה ואיך יחלוק ר"י כו' האי רחוק עם ר"ג וכו' ותימה לי על תירוץ זה הא אכתי אינו מתורץ תמיהתו דהא אליבא דרב דמתיר במתה ראשונה ה"נ חלצה לראשונה מתיר לייבמי שניה דהא בגמרא משוה מיתה וחליצה להדדי א"כ לפי סברתם למה גזר ר"י דלמא חליץ לראשונה ואתי לייבמי שניה כיון דרב מתיר דחלצה לראשונה לישא שניה לכתחלה ומהתימה שלא הרגיש בזה בעל חדושי הלכות וזה תירוצו אינו מספיק ע"ש. ולדידי יש ליישב התימה של מהרש"ל בזה האופן דכוונת התוס' הוא דשם גבי חליצה שייך למגזר אם נתיר במתה שניה לייבם לכתחלה לראשונה נתיר גם לכתחלה לחלוץ לראשונה מקודם ואח"כ לייבמי לשניה וגזירה זו אינו שייך גבי מיתה כמבואר לכל מבין אם לא בדיעבד אם מתה וגזירה זו לא אמרינן גבי חליצה ואף אינו מיושב שפיר על הלשון של התוס' שכתבו דלמא אתי למשרי בעלמא שניה בשקדם וחלץ לראשונה מ"מ כוונתם כן דבתחלה פסק שיחלוץ לראשונה ואח"כ כשחלץ כבר לראשונה נתיר לייבם שניה ויכול להיות שכוונת מהרש"ל כן ודו"ק:

תד"ה רא"א כו' וכי טעמא דב"ש אתא לאשמעינן דהכי פריך כו' עכ"ל. ק"ק ומאי קשיא להו דהא לקמן אמרינן דר"א כב"ש דאמר מאמר קונה קנין גמור בההוא דשומרת יבם בין יבם א' כו' רא"א יפר דאמרינן בעלמא ר"א שמותי הוא דהיינו מב"ש ודו"ק:

גמ' רבי יוחנן למיתה לא חייש כו'. נ"ב פי' רבי יוחנן סבר דשום [מ"ד] לא חייש למיתה כה"ג אפילו מאן דלית ליה זיקה ולא ס"ל כהנך אמוראי דלעיל דאית להו האי טעמא ומש"ה לא מצית לאוקמי מתני' בהכי ודו"ק:

שם בשלמא ראשון אמרי' ליה כו' אלא שני אמר חבראי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אלא שני כו' דהכי אמר בפ' כיצד קדמו כו' כצ"ל:

בד"ה דנפלה כו' זו שאסורה על האחד נפלה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ולימא ליה כו' כיון שהיו היבמות עצמן כו' כצ"ל:

בא"ד אבל במיתה שניה לא שייך למיגזר כו'. נ"ב ותימה בעיני הא שייך נמי למיגזר דלמא אי שרית ליה במיתת שניה פעם אחרת יבא להתיר אף במיתת הראשונה ונראה לישב דאין הסברא נותנת לגזור בעבור זה מאחר שרב שרי אפילו לכתחלה ואף שר' יוחנן פליג ואוסר מ"מ אין סברא שפלוגתא יהיה רחוקה שהוא אף יגזור בעבור הראשונה כי לא מצינו שום גזירה אלא בעבור שהוא אסור בודאי לדברי הכל וצ"ע עוד נראה לומר דגבי מתה שניה כ"ע ידעי האי טעמא שהיא אוסרתה לראשונה וא"כ כשמתה פקע איסור אחות אשה אבל לא ידעי דבחליצה שניה פקע איסור אשה דהא בגירושין נמי לא פקע וק"ל:

בא"ד ולימא ליה גזירה שמא ימות פי' דאי שריא ליבם בשני כו' כצ"ל. (עיין במהרש"א):

בד"ה ולימא כו' בקונטרס פי' כצ"ל:

רש"י ד"ה בשלמא. דהכי אמר בפ' כיצד קדמו וכנסו כו'. משם אין ראיה דהתם השתא ודאי אינה אסורה לו דלאו אשת אחיו וכמו שפרש"י התם אבל הכא גם עתה בספק איסור עומדת. אולם זה ידעינן מסברא דמשום ספק זה אין מוציאין מידו בדיעבד כדאמרי' שם ואפי' שניהם כהנים ומשום קנסא ל"מ מידו כיון דא"ל דבהתירא נסיב היינו ראשונה כמו דהתם אמרי' נמי כל חד וחד אימור דידיה קא מיתרמי ליה ועמש"כ שם. אח"ז מצאתי בתור"ע שהעלה דברי רש"י בצע"ג ולעד"נ כמש"כ:

חולצות לכתחלה. משמע כלומר אין כאן תקנה אחרת: ה''ג ולימא ליה גזירה דלמא קדים וחליץ לראשונה ברישא. אי אמרת להו חלוצו לשניה ויבמו ראשונה גזירה דלמא קדים חד וחליץ לראשונה ואתי לייבומי אידך שניה דסברי מה איכפת בין זו לזו אבל בדיעבד שחלץ לשנייה תחלה שריא ליה לאידך לייבומי קמייתא דמאן דחזי דחלץ לשניה ברישא וחזר וייבם קמייתא אסיק אדעתיה ולא אתי למחלץ לקמייתא ולייבומי שניה: ומשני ולא מתייבמות קתני. דאי נמי חלץ לשניה אין כאן יבום: ולימא ליה גזירה שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין. וה''פ לימא ליה רבי יוחנן תנא דמתני' טעמיה לאו משום זיקה קא אסר לייבם ב' אחיות דס''ל אין זיקה דאי טעמא משום זיקה מכי חליץ לשניה ופקע זיקתה שרי לייבומי ראשונה כדאמרי אנא אלא טעמא משום שמא ימות כדאמר בריש פירקין דלמא אדמייבם חד מיית אידך כו' ומשו''ה שקול רבנן דין יבום מאחיות לגמרי ואפילו חלץ לחדא מינייהו דלא בטלי תו מצות יבמין כי היכי דלא ירגילו יבום באחיות ואתי לייבומי לכתחלה קמי חליצה ואדמייבם חד מיית אידך אבל לגבי מיתה דלעיל דאיירי בה ר' יוחנן ליכא למיגזר הכי: ר' אלעזר היא. בפ' ב''ש (לקמן קט.) ואנא דאמרי כרבנן: מדסיפא. דמתני' ר''א דקתני ר''א אומר ב''ש אומרים יקיימו (כו') ב''ה אומרים יוציאו: ולימא ליה. דלא ידעינן הי נפול ברישא דלימא ליה חלוץ לשניה: א''ה. דמשום דלא ידעינן הוא הא אי הוה ידעינן מתייבמת ראשונה: היינו דקתני. כלומר הא דקתני יוציאו אמאי: בשלמא לראשון אמרי' ליה. אפיק דודאי באיסורא אתא לידך דא''נ ראשונה היא מאן שריא ניהלך הלא אחות זקוקה היא ומי מאחיך חלץ לאחותה לאפקועי זיקה מינה אלא שני לימא אחר שייבם ראשון שניה אירע לחלקו והויא זו ראשונה יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דהכי אמר בפ' כיצד (לעיל כד.) קדמו וכנסו אין מוציאין מידם משום דליכא אלא ספק פגע באחות זקוקה והא נמי לשני ספק הוא: היינו דקאמר ליה אחיות איני יודע מי שנאן. דלא מצי לתרוצי כשמעתיה כלל: איסור ערוה. כגון חמותו או ערוה אחרת: דנפלה חמותו ברישא. זו שאסרה את האחרת נפלה תחלה והאי דנקט חמותו חדא מעריות נקט וניחא למינקטיה מילתא דשכיחא ושאר עריות טריחא מילתא לאשכוחי: אמאי. שני אסור בשתיהן ליקו חתן של ראשונה ולייבם לשניה דאינה חמותו ואינה אחות זקוקה ותיהוי חמותו לגבי אידך אח יבמה שהותרה בשעת נפילה כו': כגון דנפלה הך דאינה חמותו ברישא. ואי במייבם לה האיך ברישא פיישא שנייה שנאסרה משעת נפילתה (הוי) הלכך תו לא מהני לה היתר: קל היה להן לב''ה. כלומר ב''ה לקולא אמרי: ר''ש כמאן. אליבא דמאן: אי. אתא למימר בית שמאי אומרים יקיימו היינו ר''א: ואי אב''ה. קא מסהיד היינו אבא שאול והא ליכא למימר דטעמא דנפשיה קאמר דלאו בר פלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל הוא: תנינא חדא זימנא. בפרק כיצד אחותה של ערוה כשהיא יבמתה או חולצת כו' והיינו נמי אסור בה ומותר באחותה: התם. הוא דליכא אלא חד אחא לקמן וליכא למיגזר מידי אבל הכא דאיכא למיגזר דלמא אתא שני לייבומי כאחיו וקא פגע באחות זקוקתו דקמי דידיה הוו רמיין תרווייהו אימא אפילו האי דלא רמיא ערוה קמיה לא לייבם קא משמע לן: דקא מוכח. דמדלא מייבם האי כאחיו איכא היכירא דאחות זקוקתו אסורה והאי דייבם האי משום טעמא דערוה לא רמיא קמיה ולא אתי למישרי אחות זקוקתו בעלמא: אבל התם. דליכא אלא חד אח אימא לא לייבם דלמא אתי למישרי אחות זקוקתו בעלמא:

דבאלו יבמות ליכא שום חששא והא לא חיישינן שאם נתיר כאן לייבם הראשונה כשכבר חלץ לשניה אתי בעלמא למיעבד איפכא שאינה חששא גדולה כ''כ שלא יטעו להתיר השניה שלא הותרה מתחלה בשביל שנתיר הראשונה שהותרה אבל באו לימלך בפנינו מתחלה יש לגזור כיון שהיו. הצרות עצמן יכול לבא לידי קלקול ומשני ולא מתייבמות קתני דליכא דין ייבום כלל אפי' קדם וחלץ כבר לשניה ופריך ולימא ליה שמא ימות וכו' ויעמיד המשנה כמ''ד אין זיקה דלדידיה ודאי אפילו קדם וחלץ לשניה דליכא למיחש טפי באלו יבמות מ''מ אסור לייבם ראשונה שאם נתיר כאן לייבם אחר חליצה יבוא בעלמא לייבם ברישא דלא מסקי אדעתייהו טעמא דלמא אדמייבם חד מיית אידך שאין זה טעם ידוע ועוד אר''י דיש לפרש בענין אחר ולימא ליה דלמא קדים וחליץ לראשונה ברישא ואפי' חלץ כבר מעצמו לשניה אסרינן ראשונה ליבם דלמא אתי למישרי בעלמא שניה נמי כשקדם וחלץ לראשונה אבל במיתת שניה לא שייך למיגזר כי האי גוונא ומשני ולא מתייבמות קתני דליכא דין ייבום כלל אפילו מתה שניה ופריך ולימא ליה גזירה שמא ימות ולהכי אסרה מתני' אפילו מתה שניה דאי שריא לייבם בשני יבמים אחר מיתת שניה יבא להתיר בלא מיתה אבל ר' יוחנן לא איירי אלא ביבם אחד דביבם אחד לא אתי להתיר בלא מיתה דאם כן היה מבטל מיד מצות יבמין אבל בשני יבמין דאין מבטל מיד אלא דגזירה שמא ימות אידך ויבוא לטעות ולייבם וחזר בו ר''י מפירוש זה דביבם א' נמי קתני במתני' ולא מתייבמות דמשמע דליכא דין ייבום כלל ואפי' מתה שניה דקתני לקמן ג' אחין ב' מהן נשואין ב' אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות: ולימא ליה ר''א היא. היינו ר' אלעזר דהחולץ (לקמן דף מא. ושם) דתני גבי שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה מתה יבמתו מותר באשתו מתה אשתו אותה יבמה חולצת ולא מתייבמת ובקונטרס פי' דהיינו ר''א בפרק ב''ש (לקמן דף קט. ושם) דתנן המגרש את אשתו והחזירה מותרת לייבם ור' אלעזר אוסר: לא סתם לן כר' יוסי הגלילי. לר' יוחנן הוא דמסקינן הכי אבל רב חסדא מוקי מתניתין דשבועת העדות (שבועות לב. ושם) דכפרו שניהם בבת אחת כר' יוסי הגלילי ור' יוחנן מסיק התם אפי' תימא רבנן והיינו לטעמיה דהכא ובפ''ק דעירובין (דף ה: ד''ה וספק) פירשתי דקיימא לן דבידי אדם אפשר לצמצם ובידי שמים נמי משמע לרבא דאית ליה פרק בתרא דבכורות (דף ס: ושם) דאפשר לצמצם גבי יצאו שנים בעשירי ובפרק בהמה המקשה (חולין ע. ושם) גבי בעיא אם הלכו באברים אחר הרוב דמוקי לה שיצא חציו ברוב אבר ואי אמרת דא''א לצמצם מאי קמיבעיא ליה דממה נפשך טעון קבורה דשמא יצא רובו ואין להאריך כי שם הארכתי: הך דאין חמותו ברישא. וא''ת מ''מ תקשה לרב דשרי אפילו שניה וי''ל דרב אית ליה אין זיקה ולא מיתסר אלא משום ביטול מצות יבמין וגזרינן דלמא מייבם אידך ברישא: רבי אליעזר אומר ב''ש אומרים יקיימו. וא''ת וכי טעמא דב''ש אתא לאשמועינן דהכי פריך בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלה.) וי''ל דאיצטריך הכא לאפוקי מברייתא דאבא שאול דאמר קל היה להם לב''ה בדבר זה

דף כח - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד