יבמות כז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

איבעיא להו: מת אחיו, והיו לו שתי נשים, ועשה באחת מהן מאמר, ואילו לשניה הוא נתן גט -

וכיון שנתן לאחת משתי יבמותיו גט, נאסר לו לייבם את שתיהן, כי "כיון שלא בנה שוב לא יבנה" נאמר לגבי כולן, אלא עליו לחלוץ לאחת מהן, ולפטור בכך אותה ואת צרתה. ומעתה יש להסתפק:

בעלת הגט, ובעלת מאמר - איזו מהן קודמת לחליצה? איזו מהן הגונה שיחלוץ לה ויפטור בכך את צרתה?

וצידי הספק הם: ^[1]

הרי חליצת שתיהן - חליצה גרועה היא:

בעלת הגט, לפי שגירשה, אינה יכולה להתייבם, ומצד זה חליצתה גרועה.

ואילו בעלת המאמר, לא מועילה לה חליצתה בלבד אלא הרי היא צריכה גם גט, ומצד זה חליצתה גרועה.

אם בעלת הגט עדיפא - משום דאתחיל בה בגירושיה, בהוצאה מרשותו, שהיא תהליך של חליצה.

ועדיף כח הגט שלה על כח המאמר שבחברתה, ואין המאמר של חברתה חשוב עוד.

וכיון שהתחיל בה במעשה הגירושין עדיף שהוא זה שימשיך במה שהתחיל, ויחלוץ לה.

או דלמא בעלת מאמר עדיפא - משום דעל ידי שעשה בה מאמר, הרי היא קרובה לביאה.

ועדיף המאמר על הגט, ונשארת הקירבה בין היבם ליבמה כמות שהיתה, ואין כח הגט יכול לקלקל קירבה זאת.

וכיון שקירבתה של זאת ליבם היא יותר גדולה משל היבמה השניה, גם חליצתה הגונה יותר משל השניה.

אמר רב אשי, תא שמע ראיה, מברייתא ששנינו בה:

יבם המגרש את יבמתו בגט לפני שכנסה, לא חלו הגירושין מן התורה, אלא תיקנו חכמים שיחולו הגירושין לגבי כך שאינו יכול עוד לכונסה, לא הוא ולא אחיו.

ועוד תיקנו, מכיון שגירשה, הרי הוא אסור בקרובותיה, בדומה לקרובות אשתו שגירשה.

ולאור זאת, נחלקו חכמים ורבן גמליאל, אם יגרש היבם את יבמתו האחת, ויחזור ויגרש גם את יבמתו השניה, האם יאסרו עליו גם קרובותיה של היבמה השניה.

רבן גמליאל סובר ש"אין גט אחר גט", היות שממה נפשך אין לאסור עליו את קרובותיה של השניה: אם הועיל הגט להפקיע את הזיקה, הרי הוא הפקיע אותה גם מהשניה. ולכן, אם יחזור ויתן גט לשניה אין כל משמעות לגירושיה, שהרי משנתן גט לראשונה כבר אין זיקה, ואין את מה לגרש, ואין השניה נחשבת לגרושתו, וממילא אינו נאסר בקובותיה של השניה.

ואם לא הועיל הגט של הראשונה לדחות את הזיקה, ולכן שייך לחזור ולגרש גם את השניה - הרי כיון שלא דחה הגט את הזיקה, והיא עדיין קיימת גם אחר הגט, אי אפשר להחשיבה כגרושה לאסור בכך את קרובותיה.

ומודה רבן גמליאל, החולק על חכמים, וסובר ש"אין גט אחר גט" -

א. שיש גט אחר מאמר.

שאם נפלו לפניו שתי יבמות מאח אחד, ועשה מאמר בראשונה ונתן גט לשניה, הועיל הגט שנתן לשניה לפסול את הראשונה [שעשה בה מאמר] מדין "כיון שלא בנה שוב לא יבנה". לפי שגט באחת נחשב מדרבנן כחליצה באחת, שהיא פוסלת עליו את שתיהן מדין "שוב לא יבנה".

וכמו כן מועיל הגט הזה לפסול את קרובותיה של השניה עליו.

ואין אומרים שהמאמר שעשה בראשונה, מחשיב את הראשונה כל כך ככנוסה ליבם [מדרבנן!], עד שלא יתכן שהגט מדרבנן הניתן לשניה יפסול את כניסתה של הראשונה.

והיינו, שהשוו חכמים את כח הגט מדרבנן לכח המאמר מדרבנן, ואין האחד יכול להפריע לשני.

ב. ושיש מאמר אחר גט.

שאם נתן גט לראשונה ועשה מאמר בשניה, הועיל מאמרו להצריכה גט ממנו [בנוסף לחליצה], ולאסור אותו בקרובותיה.

ואין אומרים שהגט נחשב כחליצה, עד כדי כך שאחריה לא תופס מאמר בשניה.

ומוכיח מכאן רב אשי שהשוו חכמים את כחם של המאמר והגט:

שהרי אי גט עדיף ממאמר, לנתק אותה עד שלא יועיל בה מאמר - לא ליהני מאמר הנעשה בשניה, אבתריה, לאחר הגט.

ואי מאמר עדיף מגט, שמועיל המאמר לכנוס אותה מדרבנן עד שלא יועיל עוד גט בשניה לפסול את כניסתה - לא ליהני גט שניתן לשניה אבתריה, אחר המאמר שנעשה בראשונה, לפסול את מאמר הראשונה.

אלא לאו, שמע מינה, שהגט והמאמר - כי הדדי נינהו.

ומסיקה הגמרא: אכן שמע מינה.

וכיון שהם שוים, נמצא שחליצת בעלת הגט וחליצת בעלת המאמר, שוות הן, וכיון ששתיהן שוות בגריעותן, יחלוץ לאיזה מהן שירצה.

אמר רב הונא אמר רב: ב' אחיות יבמות שנפלו משני אחים לפני יבם אחד -

ובשעת נפילתה של הראשונה היא היתה מותרת ליבום, הרי יש בדבר הזה ארבע הלכות, בשני ענינים.

הענין האחד, כשהיו שתי היבמות קיימות.

א. חלץ לראשונה, לאחות שנפלה ראשונה - הותרה הראשונה לשוק.

ב. חלץ לשנייה - הותרה השניה לשוק.

אך השניה אסורה ביבום, שהרי היא אחות חלוצתו.

והוא הדין אם היה קודם חולץ לשניה, ואחר כך לראשונה, היא היתה מותרת לשוק.

הענין השני, כאשר מתה אחת מהיבמות:

א. מתה האחות שנפלה ראשונה בלי שנחלצה - מותר מעתה בשנייה.

שהרי שוב אין היא אחות אשתו.

וזאת, אף על פי שבשעת נפילתה היא היתה אסורה ליבום, שהרי אחותה שנפלה ראשונה היתה קיימת וזקוקה ליבום, והיתה אסורה השניה עליו מחמת "אחות זקוקתו".

וחידש רב, שבאיסור אחות זקוקה, שהוא רק איסור דרבנן, אין נוהג הכלל ש"כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה, הרי זו אסורה עליו עולמית".

ב. ואין צריך לומר שאם מתה שנייה, שמותר בראשונה.

משום דהויא הראשונה יבמה שהותרה ליבום בשעת נפילתה, ונאסרה לאחר מכן כשנפלה אחותה, ואסרה אותה מחמת "אחות זקוקה", וחזרה והותרה בשעת מיתת השניה -

שתחזור להיתירה הראשון!

ורבי יוחנן אמר: מתה שנייה - מותר בראשונה, כיון שחוזרת להיתרה הקודם, בשעת נפילה.

אבל מתה ראשונה - אסור בשנייה.

מאי טעמא? - לפי שכל יבמה, ואפילו זאת שאיסורה הוא משום זיקה, שאין אני קורא בה בשעת נפילה "יבמה יבא עליה", הרי זו כאשת אח שיש לה בנים, ואסורה עליו עולמית.

והוינן בה: וכי רב לית ליה האי סברא, את הכלל הזה? והרי הוא עצמו אמרו!

והאמר רב [ל א]: כל אשה שאין אני קורא בה בשעת נפילה "יבמה יבא עליה" - הרי היא כאשת אח שיש לו בנים, ואסורה עולמית!?

ומשנינן: הני מילי, שסובר רב לדין "נאסרה", היכא דקאי באפה, שעומד כנגד היבום איסור אחות אשה, שהוא איסור דאורייתא.

וכגון שהיו שני אחים נשואים שתי אחיות, ומת אחד מהם, ונאסרה אשתו בשעת נפילתה על האח השני הנשוי אחותה, ואחר כך מתה אשתו של השני.

אבל הכא, הרי זיקה - דרבנן היא!

וכל האיסור של אחות זקוקה הוא רק מדרבנן. ולכן, משמתה הראשונה, אין השניה נאסרת עולמית מחמת שהיתה אסורה באיסור זיקה בשעת נפילתה.

איתיביה רבי יוסי בר חנינא לרבי יוחנן [וכן לרב, לפי רש"י] ממשנתנו: ארבעה אחין, ב' מהם נשואים ב' אחיות, ומתו הנשואין את האחיות - הרי אלו חולצות ולא מתייבמות.

ואמאי חולצות שתיהן, והרי אחת מהן, זאת שנפלה ראשונה, יכולה אף להתייבם, על ידי שליקו, יעמוד חד מינייהו, משני האחים, ולחלוץ לה לזאת שנפלה שנייה, ושוב לא תהיה אסורה הראשונה להתיבם משום אחות זקוקה.

ותיהוי הראשונה לגבי אידך, מותרת לגבי האח השני, כמו יבמה שהותרה, ונאסרה, וחזרה והותרה - שתחזור להיתירה הראשון!

אמר ליה רבי יוחנן משנה זו של "אחיות"

- איני יודע מי שנאן!

כלומר, זו אינה משנה!

ותמהה הגמרא: ולימא ליה רבי יוחנן: מאי "חולצות" נמי דקתני במשנתנו - חולצת חדא, והאחרת אכן מתייבמת!

ועונה הגמרא: חולצות בלשון רבים קתני.

ועדיין תמהה הגמרא: ולימא ליה רבי יוחנן: מאי "חולצות"? - חולצות ד"עלמא"! שבכל המקומות בהם קורה דבר שכזה, האחת חולצת, וביחד הן לשון רבים.

ועונה הגמרא: "הרי אלו חולצות" קתני, ומשמע ששתי אלו המבוארות במשנה הן החולצות.

ותמהה הגמרא עוד: ולימא ליה רבי יוחנן: שמשנתנו מדברת בכגון דאירע והקדים וחליץ לה לאחות שנפלה הראשונה, ברישא, לפני השניה, ושוב אינה יכולה הראשונה להתייבם, ואילו השניה אסורה מצד "נאסרה"

הערות

^[1] בגירסא שלפנינו נחלקו המהרש"ל והב"ח, ועיין בתוס'. כמו כן, לא נתבאר ברש"י מה הם שני צידי הספק, ונאמרו בתוס' שני ביאורים, וגם הריטב"א יש לו ביאור בפני עצמו. הביאור להלן הוא לפי הגירסא המופיעה בגמרא, אך יש לעיין בדברי הראשונים!

בעלת הגט ובעלת המאמר, לאחת מהם נתן גט ובאחת מהן עשה מאמר, איזו מהן קודמת לחליצה? האם נאמר כי בעלת הגט עדיפא, משום דאתחיל [שהתחיל] בה בחליצה, שהרי הגט הוא התחלה של פטור האשה ממנו, ולכן ראוי להמשיך בחליצה, או דלמא [שמא] בעלת מאמר עדיפא, משום שקרובה לביאה, לפי שהמאמר הוא כמו קידושין באשה אחרת, ונעשה, כרגיל, כהקדמה לייבום, ולכן מוטב שיעשה בה חליצה לפי שקשר הזיקה נתחזק על ידי המאמר.

אמר רב אשי: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שנחלקו חכמים בדינו של מי שעשה מאמר ביבמה אחת ואחר כך בצרתה, או שנתן גט לשתיהן, האם תופס המאמר או הגט השני. ושנינו: ומודה רבן גמליאל במקרה שנתן לאחת מהן גט ועשה בשניה מאמר, או שעשה מאמר בראשונה ונתן גט לשניה, שיש גט אחר מאמר, כלומר, הגט שנתן לאחר שעשה מאמר ביבמה אחרת תופס במידה מסויימת, ומועיל כדי לפסול את הראשונה עליו ולהיאסר בקרובות השנייה כשם שהוא אסור בקרובות הראשונה, ומאמר בשניה תופס במידה מסויימת גם אחר הגט שנתן לראשונה, וצריכה השניה גט למאמרו ונאסר בקרובותיה, ומעתה:

אי [אם] גט עדיף ממאמר — שלא ליהני [יועיל] המאמר אבתריה [אחריו], ולהיפך: אי [אם] מאמר עדיף על גט — שלא ליהני [יועיל] הגט אבתריה [אחריו], אלא לאו שמע מינה כי הדדי נינהו [האם לא תלמד מכאן ששניהם זה כמו זה הם]. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן]: ואם כן — אין דין קדימה לבעלת גט או לבעלת מאמר.

א אמר רב הונא אמר רב: שתי אחיות שהיו יבמות (נשואות לשני אחים) ומתו בעליהן, שנפלו לפני יבם אחד, חלץ לזו שנפלה לפניו ראשונה — הותרה להינשא לכל אדם, חלץ לזו שנפלה לפניו שנייה — הותרה גם היא להינשא לאחרים. והוא הדין אם חלץ בתחילה לשניה ואחר כך לראשונה.

אבל אם מתה הראשונה לפני שהספיק לחלוץ לה — מותר היבם בשנייה, שהרי אפילו אם היה נשוי ממש לראשונה, הרי מותר לאדם לשאת אחות אשתו אחר מותה. ואין צריך לומר שאם מתה השנייה לפני שחלצה, שמותר בראשונה, משום דהויא [שהיא] עבורו בגדר של יבמה שהותרה לו עם נפילתה, ונאסרה לאחר מכן, כשנפלה לפניו האחות השניה לייבום ואסרה עליו את הראשונה משום אחות זקוקתו, וחזרה והותרה על ידי מותה של השניה, ולכן — תחזור להיתירה הראשון לגמרי.

ור' יוחנן אמר: אם מתה השנייה — מותר בראשונה, כיון שבשעת נפילתה היתה ראויה לו. אבל אם מתה הראשונה — אסור בשנייה. מאי טעמא [מה טעם] אמר זאת — שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה, כלומר, בשעה שמת בעלה, כשהיא נופלת לפני היבם, אם אי אפשר לקיים בה אז "יבמה יבא עליה", משום שהיא אסורה עליו באותה שעה — הרי זו נחשבת מאז לעולם כאשת אח שיש לה בנים, ואסורה עליו. וכיון שהאחות השניה עם נפילתה היתה אסורה עליו משום אחות זקוקתו, שוב אין לה תקנה עבורו.

ושואלים: וכי רב לית ליה האי סברא [אין לו, אינו מקבל, סברה זו]? והאמר [והרי אמר] רב עצמו כמעט באותה לשון: כל אשה שאין אני קורא בה בשעת נפילה "יבמה יבא עליה" — הרי היא כאשת אח שיש לו בנים, ואסורה? ומשיבים: הני מילי היכא דקאי באפה [דברים אלה אמורים במקום שעומד בפניה] ומונע אותה מביאה איסור אחות אשה שהוא איסור דאורייתא [של תורה], כגון שהיתה היבמה אחות אשתו — הרי היא נאסרת עליו לעולם, אבל הכא [כאן] הלא איסורה רק משום זיקה דרבנן [מדברי סופרים] היא, ואין הזיקה מעין זו יכולה לאוסרה עליו לעולם, ולכן אם מתה — השניה מותרת.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוסי בר חנינא לר' יוחנן, שנינו: ארבעה אחין, שנים מהם נשואים לשתי אחיות, ומתו הנשואים את האחיות — הרי אחיות אלו חולצות ולא מתייבמות. ואמאי [ומדוע]? הלא יש להן היתר, ליקו חד מינייהו [שיעמוד אחד מהם] מן האחים, לחלוץ [ושיחלוץ] לה לשנייה, זו שמת בעלה מאוחר יותר, ועל ידי כך תיהוי [תהיה] הראשונה לגבי אידך [האח האחר] שלא עשה בה מעשה, כיבמה שהותרה בשעת נפילה ונאסרה אחר כך, כשמת בעל השניה, משום איסור זקוקתו, וחזרה והותרה על ידי חליצת האחות, ועל כן תחזור להיתירה הראשון!

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אחיות איני יודע מי שנאן. כלומר, אני מפקפק במשנה זו ואינני סבור שגירסתה נכונה, משום שאינני יכול למצוא לה הסבר לפי שום שיטה שהיא. ושואלים: מדוע ענה ר' יוחנן באופן מוחלט כל כך, ולימא ליה [ושיאמר לו] תירוץ אחר: מאי [מה פירוש] "חולצות" נמי דקתני [גם כן ששנה] — הכוונה היא שחולצת חדא [אחת]! ומשיבים: אי אפשר לתרץ כך, שהרי "חולצות" בלשון רבים קתני [שנה].

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] ר' יוחנן: מאי [מה] פירוש "חולצות" — חולצות דעלמא [בכלל], שבמקרים הללו נשים אלה חולצות! ומשיבים: "הרי אלו" קתני [שנה], ההדגשה במלה "אלו" באה ללמד: אלו ולא אחרות, משמע שמדובר בשתיים אלה דווקא. ושואלים עוד: ולימא [ושיאמר]: שבמשנה מדובר במקרה מסויים דחליץ ליה [שחלץ] לראשונה ברישא [בתחילה] ולכן אין עוד היתר לשניה, שהרי לשיטתו היתר זה הוא רק כאשר חולץ לשניה תחילה! ומשיבים: גם כך אי אפשר לומר, כי "חולצות"

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If two women happened before a single yavam for levirate marriage, and one is a woman who received a bill of divorce and the other is a woman who received levirate betrothal, which has precedence for ḥalitza? Is the woman who received a bill of divorce preferred because he began the process of ḥalitza with her, as presenting a bill of divorce represents the first step separating the woman from him? Or perhaps the woman who received levirate betrothal is preferred, because she is closest to being able to enter into permitted sexual intercourse. The act of levirate betrothal is generally done just prior to levirate marriage and is equivalent to the act of betrothal in non-levirate contexts. As a result, levirate betrothal strengthens the connection between the woman and the yavam. For this reason, it may be preferable to perform ḥalitza with the woman who received levirate betrothal.

Rav Ashi said: Come and hear: The Sages disputed the ruling with regard to a yavam who performed levirate betrothal with one sister-in-law and then performed it with her rival wife as well, or conversely, gave both women a bill of divorce. In such cases, would the second levirate betrothal or bill of divorce be effective? It was taught: And Rabban Gamliel concedes that a bill of divorce is effective after levirate betrothal. Therefore, the bill of divorce that the yavam gave to one yevama after having performed levirate betrothal with the other yevama is effective to some degree. Similarly, Rabban Gamliel concedes that levirate betrothal performed after a bill of divorce is effective.

If the bill of divorce is preferred to levirate betrothal, then levirate betrothal performed afterward should not be effective. The opposite would hold true as well: And if levirate betrothal is preferred, then a bill of divorce given afterward should not be effective. Rather, must one not conclude from this statement that the two are equivalent to each other? The Gemara summarizes: Indeed, conclude from this statement that they are equivalent. Therefore, neither the woman who received a bill of divorce nor the woman who received levirate betrothal has precedence for ḥalitza.

§ Rav Huna said that Rav said: In a case of two sisters who became yevamot, i.e., the two sisters were married to two brothers who died, who happened before one yavam for levirate marriage, if he performed ḥalitza with the first sister, then she is permitted to marry any man. If he performed ḥalitza with the second sister, then she is permitted to do so as well.

If the first sister died before the yavam was able to perform ḥalitza with her, then he is permitted to take the second sister in levirate marriage, for even if he had actually been married to the first sister, one is permitted to marry the sister of his wife after his wife dies. And needless to say, if the second sister died, then he is permitted to take the first sister in levirate marriage because she would be considered a yevama who was permitted at the time that she happened before the yavam for levirate marriage; and then later forbidden as the sister of a woman with whom he has a levirate bond when the second sister happened before him for levirate marriage; and subsequently became permitted by the death of the second sister. Therefore, she can return completely to her original permitted status.

However, Rabbi Yoḥanan said: If the second sister dies, he is permitted to take the first. But if the first sister dies, he is prohibited from taking the second sister. What is the reason for this ruling? The reason is that any yevama to whom the verse “her brother-in-law will have intercourse with her” (Deuteronomy 25:5) cannot be applied at the time that she happens before him for levirate marriage because she was forbidden to him at that moment, is then forever considered to be like the wife of a brother who has children, and she is forbidden to him. Because the second sister was forbidden to the yavam at the time that she happened before him for levirate marriage, being the sister of a woman with whom he had a levirate bond, she can never again be permitted to him.

The Gemara asks: And does Rav not accept that reason? Didn’t Rav himself say the exact same words: Any woman to whom the verse “her brother-in-law will have intercourse with her” cannot be applied at the time that she happens before him for levirate marriage is then considered to be like the wife of a brother who has children, and she is forbidden to him? The Gemara answers: This applies only when the prohibition that stands before her and prevents the levirate marriage is the prohibition against marrying the sister of one’s wife, which is prohibited by Torah law. Therefore, if the woman who happens before the yavam for levirate marriage is his wife’s sister, he is prohibited from performing levirate marriage even if his wife dies afterward. But here the prohibition to marry the sister stems from a relationship created by a levirate bond. This prohibition is by rabbinic law, and therefore the bond does not render her forbidden to him forever.

Rabbi Yosei bar Ḥanina raised an objection to the opinion of Rabbi Yoḥanan from the mishna: In the case of four brothers, two of whom were married to two sisters, and those married to the sisters died, then those sisters must perform ḥalitza and may not enter into levirate marriage. And why does the mishna require ḥalitza? Let one of the brothers rise and perform ḥalitza with the second sister, i.e., the sister whose husband died later. As a result, the first would be like a yevama who was permitted at the time of her husband’s death but later became forbidden due to the bond that was created with her sister, and she then subsequently became permitted by means of ḥalitza performed with her sister, insofar as the other brother, i.e., he who did not perform ḥalitza, is concerned. Therefore, she should return to her original permitted status.

Rabbi Yoḥanan said to him: I do not know who taught: Sisters. Rabbi Yoḥanan was in doubt as to the correct version of this mishna, as he could not find any reasonable explanation of this mishna according to any known opinion. The Gemara asks: Why did Rabbi Yoḥanan respond in such an extreme manner. Let him say to him, to Rabbi Yosei bar Ḥanina, an alternate solution: What is the meaning of the ruling that the sisters perform ḥalitza, which the mishna teaches? The meaning is that one sister performs ḥalitza. The Gemara answers: Such a solution is untenable, as the mishna teaches the ruling using the words: Perform ḥalitza, in the plural.

The Gemara suggests: And let Rabbi Yoḥanan say to him: What is the meaning of the ruling to perform ḥalitza? They perform ḥalitza in general. Accordingly, the mishna teaches that in such cases the second woman performs ḥalitza. The Gemara responds: The mishna teaches: Then those women perform ḥalitza. The emphasis on the word: Those, indicates that it is specifically those two women who both perform ḥalitza. The Gemara asks further: And let him say that the mishna is referring only to the specific case where the yavam performed ḥalitza with the first sister first. As a result, there was no longer any possibility of rendering the second sister permitted, as Rabbi Yoḥanan permitted levirate marriage only in the case where ḥalitza was performed with the second sister first. The Gemara answers: This cannot be suggested either, for the phrase: Perform ḥalitza,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא דאיבעיא לן בעלת הגט ובעלת מאמר איזו מהן קודמת. כשמואל אתיא שחליצתה דעדיפא פטרה אידך דגריעא ופשטי' דבי הדדי נינהו ושתיהן צריכות חליצה לפי מה שכתבנו ורש"י ז"ל פירש חולץ לאיזה שירצה ופוטרת צרתה שחליצת שתיהן גרועות.

הא דאמר רב הונא אמר רב חלץ לראשונה הותרה אבל לא צרתה. נראה דאליבא דמאן דאמר יש זיקה קאמר דאי אליבא דנפשייהו דסבירא להו אין זיקה חליצה פסולה פטרה צרתה כדאיתא בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נ"א) ואף על גב דסבירא להו אסור לבטל מצות יבמין נהי דחליצה פסולה היא מפני כך מיהו לא אלימא זיקה משום הכי דניבעי חליצה מעולה והך מימרא דרב כמימרא דלעיל (יבמות דף כ"ו) דאימר לדברי האומר יש זיקה והיינו דאמרינן אבל הכא זיקה דרבנן היא.
ויש מפרשים משום שאסור לבטל מצות יבמין ולא גרסי אבל צרתה לא אלא שתיהן נפטרו דמשום מצות יבמין לא הויא חליצה פסולכ כלל ודאמרינן זיקה דרבנן היא ה"ק מחיים הוא דאסירא משום דקא מבטל לה לזיקה ואסור לבטל מצות יבמין אבל מתה מותרת וכן פר"ח ז"ל.
ומ"מ לדברי האומר יש זיקה דרבנן היא שהרי חולצות וכדאמרינן לקמן (יבמות דף כ"ח) סד"א משום מצוה עבוד רבנן ואין לך זיקה דאורייתא אלא לדברי ר' שמעון דאמר ככנוסה דמיא והכי נמי משמע בפ' כיצד (דף י"ח) וכן פרש"י.

ורב לית ליה האי סברא והא אמר רב יהודה אמר רב כל יבמה וכו'. ואי קשיא ותיקשי ליה מתניתין דקתני לקמן (יבמות דף ל') הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסר עליו שעה אחת לאו קושיא היא דאי ממתניתין הא קתני לה בדקאי באפה איסור אחות אשה אבל דרב כיון דקאמר כל יבמה שאין אני קורא בה קס"ד אפילו בדקאי באפה איסור זיקה קאמר אי נמי אי ממתניתין הוה אמינא היכא דלא איתחזיא ליה בנפילה ראשונה אבל היכא דאיתחזיא ליה בנפילה ראשונה ולא אידחיא מביתא לגמר י שריא אי נמי אי ממתניתין הוה אמינא הא מני ר' אליעזר היא דאמר (דף כ"ח ומ"א וק"ט) כיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור נאסרו עליו עולמית, אבל רבנן לא.

איתביה ר' יוסי בר' חנינא לר' יוחנן ארבעה אחין וכו'. כתב רש"י ז"ל איכא לאותוביה עליה דרב מתניתין ומותבינן מינה אסיפא דמילתא ולא מתרץ ולא נהירא לן דאם כן הא דתנן (דף כ"ו) היתה אחת מהן אסורה עליו איסור ערוה והשני אסור בשתיהן לרב היכי משכחת לה וליכא למימר אף בזו אינו יודע מי שנאן דהאי תנא כל הכי אשתבש ואזיל דמשום האי טעמא הדרינן ומקשינן מסיפא לרבי יוחנן.
אלא מתניתין לרב לא קשיא דמשום שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין היא כדאמרינן בסמוך ומשום הכי לא אקשינן מינה ליה כלל דהא שמעינן ליה בהדיא דאמר אין זיקה ואסור לבטל ומתניתין לדידיה משום דחיישינן למיתה היא ואי למאן דאמר יש זיקה מצי למימר ברישא משום דחליצה פסולה היא וצריכה לחזר על כל האחין ולשניהן אידך אחות חלוצה היא.
אלא דסיפא קשיא, לייבם חתן חדא ולשתרי אידך לרב אלא סיפא לדעתיה דרב משום בטול מצות יבמין היא על כרחין דילמא מיבם האי דאינו חתן תחלה ואתי לבטולי מצות יבמין וה"ה לרישא מדשמעינן ליה אין זיקה כדפרישית.

והא דאמר ליה ר' יוחנן [אחיות] איני יודע מי שנאן. קשיא לן ולימא ליה חליצה פסולה צריכה לחזר ויש זיקה וסיפא כדמתרץ לה וא"ת כשמואל סבירא ליה דאמר נפשה פטרה כי אקשינן בגמרא ולימא ליה אמאי לא מקשינן ולימא ליה חליצה פסולה היא וצריכה לחזר איכא למימר ההיא פשיטא לן דכשמואל סבירא ליה מדלא מתרץ הכי ומיהו כיון דלא שמעינן לר' יוחנן בהדיא דפליג אדרבה בר רב הונא אמר רב לא דחינן מימרא דידהו מדיוקא דר' יוחנן.
עוד יש לומר דהא דלא מתרץ רבי יוחנן מתניתין משום דחליצה פסולה צריכה לחזר משום דמשמע ליה סתמא אפילו בשנפלו עם צרות שאלו חלץ לצרת שניה הותרה היא והויא לה ראשונה הותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירא הראשון.

הא דאמרינן בעלת גט עדיפא משום דאתחיל בחליצה. איכא למידק אדרבה כיון דאתחיל בחליצה גריעא טובא משום דנקלשה זיקתה ונגרעה. והא נמי דאמרינן או דלמא בעלת מאמר עדיפא משום דקרובה לביאה, אדרבה מההיא טעמא גריעא ולא עדיפא. וראיתי בתוס' (ד"ה בעלת) שפירשו בעלת הגט עדיפא כלומר נעשה בה מעשה גדול והלכך אינו בדין שתפטור בעלת מאמר דלא עדיפא, כלומר שלא נעשה בה מעשה גדול כל כך. או דלמא בעלת מאמר עדיפא שנעשה בה מעשה גדול ולא פטרה לבעלת הגט. ופירוש נכון הוא להלכה, אלא דלשון עדיפא לא משמע שפיר הכין.

אמר רב הונא אמר רב שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד חלץ לראשונה הותרה שניה הותרה. והא לא אצטריכא ליה, אלא משום דבעי למיתני דינא דסיפא נקט לה. ולרב הותרה שניה וצרתה נמי שנפלה עמה, דהא רב אין זיקה סבירא ליה ולמאן דאמר אין זיקה הא קא מודה רב דחליצה פסולה פטרה צרתה, כדמשמע לעיל וכדאיתא בריש פרק ר"ג (יבמות נא, א).

והא דאמרינן הכא זיקה דרבנן היא. לאו זיקה ממש קאמר, דהא רב אין זיקה סבירא ליה (לעיל יבמות יז, ב. כו, ב) אלא הכי קאמר מחיים הוא דאסירא ליה משום דקא מבטל ליה לזיקה, ואסור לבטל מצות יבמין מדרבנן אבל מתה מותרת. ור"ח ז"ל כתב ורב אזיל לטעמיה דאמר אין זיקה וקיימא לן כשמואל דאמר יש זיקה מדקאי ר' יוחנן כותיה. נראה מדבריו דמחלוקתן של רב ור' יוחנן דהכא באין זיקה ויש זיקה שייך, דלמאן דאמר יש זיקה מדאורייתא קאמר הואיל וקא באפיה זיקה דאורייתא בשעת נפילה הויא לה כאשת אח שיש לה בנים. ואינו מחוור דודאי זיקא דרבנן הויא, ותדע לך שהרי חולצת היא ואי מדאורייתא אפילו לחליצה אינה עולה, וכדר' שמעון (לעיל יבמות כו, א) דאמר בזמן שנעשו צרות זו לזו בזיקה לא יהא לך לקוחין באחת ואמרינן נמי לקמן (להלן כח, ב) מהו דתימא במקום מצוה עבוד רבנן, כלומר כיון דזיקה דרבנן הוא במקום מצוה עבוד רבנן אסור מצוה כערוה, אלמא זיקה דרבנן היא. והא דאמר ר' יוחנן עלה כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה, לאו שתהא ממש כאשת אח שיש לה בנים ולומר דזיקה דאורייתא והרי היא ככנוסה אצלו משעת נפילה דאם כן היתה הראשונה מתיבמת והשניה יוצאה משום אחות אשה כדאמרן. ואפילו עשה בה מאמר בראשונה שנינו בית שמאי אומרים אשתו עמו ובית הלל אומרים מוציא אשתו בגט וחליצה ואשת אחיו בחליצה, אלא ר' יוחנן כעין קאמר, כלומר כיון דאלו עמדה בפניה ערוה דאורייתא לא הייתי קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה והיתה אסורה עולמית דבר תורה, השתא נמי דקיימא באפיה זיקה דרבנן כיון דיש זיקה ואין אני קורה בה משעת נפילה יבמה יבא עליה מדרבנן הולכין בה להחמיר עליה כשל תורה וחולצת ואינה מתיבמת והאי דקאמר רב אבל הכא זיקה דרבנן היא לאו למימר דלר' יוחנן זיקה דאורייתא, אלא הכי קאמר אבל הכא זיקה דרבנן היא לכולי עלמא ובזיקה דרבנן לא נחמיר בה כל כך. ואפשר לומר דר"ח ז"ל גם כן לאו שתהא זיקה דאורייתא קאמר, אלא דמאן דאמר אין זיקה כלל לאו אלימא מלתא כל כך שתהא הראשונה אוסרת השניה אפילו לאחר מיתת הראשונה, אלא שכיון שמתה ואין לחוש לבטול מצות יבמין מותרת לגמרי אבל לר' יוחנן דאית ליה יש זיקה, אלמא זיקה לשווייה כערוה לעולם דכעין דאורייתא תקון.

ורב לית ליה האי סברא והא אמר רב יהודה אמר רב כל יבמה וכו'. וממתניתין (להלן יבמות לב, א) דקתני הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ועמדה עליו שעה אחת באיסור הוה מצי לאותוביה, אלא דניחא ליה לאקשויי מדידיה לדידיה. אי נמי דרב עדיפא ליה דאמר כל יבמה ומשמע ליה אפילו לא קאי באפיה אלא זיקה דרבנן, אבל מתניתין הא קיימא באפיה ערוה דאורייתא.

הא דאותיב ר' יוסי בר חנינא לר' יוחנן ממתניתין דארבעה אחין. פרש"י ז"ל (לעיל ד"ה מתה ראשונה) דהוא הדין דקשיא ליה לרב. ולא נהירא דאם כן כי אותביניה לר' יוחנן (להלן יבמות כח, א) מסיפא דמתניתין דקתני היתה אחת מהן אסורה על זה איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה והשני אסור בשתיהן, ופריק ר' יוחנן בנפלה הך דאינה חמותה ברישא, אמאי לא אותיב מינה לרב דלרב לא משכחת לה דשני אסור בשתיהן, וכי תימא אמר לך רב דכולה מתניתין אינה יודע מי שנאה ליתא דכולי האי לא לישתבש תנא ואזיל, אלא ודאי מתניתין לרב לא קשיא דאמר לך מהני משום דאסור לבטל מצות יבמין היא, ולמיתה חיישינן וכדשמעינן ליה בהדיא דסבירא ליה אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין, ומשום הכי אין כאן דין יבום כלל. ולמאן דאמר אין זיקה ואסור לבטל מצות יבמין ליכא לאקשויי מידי כדמוכח בסמוך דאקשינן לר' יוחנן ונימא ליה שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין ופרקינן למיתה לא חייש, אלמא למאן דאית ליה הכין ניחא דסלקו רבנן דין יבום מאחיות משום דכיון דאין זיקה ולא פגעי בערוה לעולם קילא להו, ואי לא עקרינן מיניהו דין יבום אתו לאקולי בהן וזמנין דמיבם ברישא ואתי לבטולי מצות יבמין והיינו דשני אסור בשתיהן. ויש מי שתירץ (ריב"ן בתוס' ד"ה איתיביה דמשום הכי לא אקשי מינה לרב משום דאמר לך רב מתניתין כמאן דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין, וכיון שאי אפשר לאחת מהן ליפטר בחליצת האח האחד אלא שניהן חולצין לה, אם כן הוי שניה אחות חלוצה לשניהן, ואף על גב דרב לית ליה כמאן דאמר צריכה לחזר על כל האחין, משום דאיהו אין זיקה סבירא ליה, מכל מקום איהו מוקי לה למתניתין כמאן דאית ליה יש זיקה וצריכה לחזר. ואינו נרא ליה דאם כן ליקשי ליה מיהא מסיפא דמתניתין דאפילו נפלה חמותה לבסוף מכל מקום ליקום חתן ולייבם לראשונה ותהי חמותה לגבי אידך יבמה שנאסרה וחזרה והותרה דשריא לרב.

הא דאמר ר' יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן. איכא למידק אמאי לא אמר ליה חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין וכיון שחלצו שניהם לשניה אידך הויא לה אחות חלוצה. וכי תימא ר' יוחנן כשמואל סבירא ליה דאמר נפשה פטרה, מכל מקום הוה לן לאקשויי ולימא ליה חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין כדאקשינן כל הני קושי' לימא ליה הכי ולימא ליה הכי. ויש לומר דמפשט פשיטא לתלמודא דר' יוחנן כשמואל סבירא ליה מדלא תריץ ליה הכין ר' יוחנן גופיה בהדיא.

ולימא ליה גזרה דלמא קדים וחליץ לה לראשונה ברישא. תמיהא לי ואם אמר ליה הכין אכתי לר' יוחנן מי ניחא דאם כן לדידיה נמי איכא כי האי גזירה דלמא מתה ראשונה ברישא ומיבם לה לשניה. ויש לומר דהכא דתרוייהו רמייאן קמן איכא למגזר משום איחלופי דהני ממש, אבל בדר' יוחנן דליכא למגזר בהני ממש דהא שניה מתה, משום איחלופי בעלמא לא גקזרינן כנ"ל. [הגהה: ואם תאמר אם כן היאך הקשה לו ממתניתין דהתם שאני דאיכא לאיחלופי, יש לומר שהמקשה היה סבור דאין לחלק בין קיימן תרווייהו ללא קיימן אלא חדא דמתה שניה ע"כ הר"ר שמואל הלוי ן' חכם ז"ל.

בעלת הגט עדיפא דהתחיל בה בחליצה או דילמא בעלת מאמר עדיפא משום דקריבה לביאה תמיה מילתא בעלת הגט למה יפה כחה משום דהתחיל בה בחליצה אדרבא כיון דהתחיל בה בחליצה איחלש' זיקת' טפי ועוד בעלת מאמר מאי עדיפות' דידיה מפני שקרובה לביאה אדרבא כל שקרובה לביאה איחלשא כח חליצה מינה דאפילו לנפשא לא פטרה ואיפכ' הל"ל בעלת הגט עדיפא שאינה קרובה לביאה או דילמא בעלת מאמר עדיפא דלא התחיל בה חליצה וראיתי שפי' בתוס' ר"י ז"ל דהאי עדיפא לאו עדיפא למעליותא דחליצה אלא עדיפא דמעשה גדול שנעש' בה לאחלושי כח חליצה מינה מי אמרי' דבעלת הגט נעשה בה מעשה גדול דהתחיל בה בחליצה ואיחלשא זיקה ואינה ראוייה לפטור צרתה אע"ג דפטרה נפשה או דילמא בעלת מאמר נעשה בה מעשה גדול יותר שנתקרבה לביאה מדין חליצה וחליצתה גרועה אפי' למפטר נפשה וכ"ש למפטר צרתה והענין נכון אלא דלישנא דעדיפא או בעלת מאמר עדיפ' קשה ועוד דכיון דאמרי' איזה מהן קודמת כי אמרי' בעל גט עדיפא או בעלת מאמר עדיפא עדיפא לקדם משמע לכן נראה לפרש דהכא חליצ' בעלת הגט וחליצת מאמר דשתיהן גרועות גריעות' משונה זו מזו דאלו גריעות' דחליצת בעלת גט היא גריעות בגופא של חליצה דאיחלש לה קצת כיון דהתחיל בה בחליצה מ"מ עושה היא פעולה גמורה בנפשה ומצלא נפשה ובעלת מאמר היא בהפך דכח חליצתה קיים כמות שהיה ואדרבא נתחזק זיקתא טובא וגריעותה דידה היינו לפי שאינה פועלת בעצמה פעולה גמורה ולהכי מספקא לן הי מינייהו עדיף לקדם אם אותה שנתחזק בה פעולתה לגמור בנפשה ואע"ג דחלישה או אותה שנתחזק בא זיקתה וצריכותה אעפ"י שנסתלק כח פעולתה שאינה יכולה לגמור בנפשה ואתא רב אשי ופשט דכיון דחזינן דגט חייל אחר מאמר לגרוע כח המאמר ומאמר חייל אחר גט כי הדדי שווינהו רבנן הילכך חליצותי' גרועות ושוות וכל א' מהן פוטרת לחברתה וכן הלכה:

שיש גט אחר מאמר פי' להצריך חליצה לבעלת הגט ולאסור קרובותיה עליו וקרוביו עליה ולא אמרינן מאמר דכניס' דמי למיפקע דין גט מחברתה ומאמר אחר גט פי' להצריך גט לבעלת המאמר ונפסול קרובות ואע"ג דעביד חליצה בבעלת הגט לפטור לזו ולא אמרינן כיון דעבד בזו גט לפסלן לשתיהן נסתלק דין מאמר אפי' מחברתה ולענין פסק מסקנא דשמעתי' דכל היכא דאיכ' חליצה מעולה לא מיפטרה צרה בחליצה גריעה ומיהו נפשה פטרה כלישנ' בתרא דשמואל דלעיל ואם שתיהן גרועות בשוה אפי' לצרתה פטרה כדאסיק רב אסי וכדאמרו גבי בעלת גט ובעלת מאמר וכל היכא דכי הדדי נינהו חדא פטרה לחברתה וכדפרש"י ז"ל וחליצה פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחים כשמואל דהלכתא כוותיה מטעמ' דכתיבנ' לעיל וזהו עיקר הפסק בזה ומוכרח מעצמו וכבר הארכתי עליו בראיו' בחדושי' הארוכי' בס"ד:

אמר רב הונא אמר רב וכו' האי מימרא מיירי שנפלו בבת א' כלו' שנפלה השנייה קודם שנפטרה הראשונה ואסרו כל אחד לחברתה בזיקה דהויא כל חד מינייהו אחות אשה בזיקה ומיהו השנייה נאסרת משעת נפילה בזיקה זו אבל הראשונה מותרת היתה בשעת נפילה אלא שנאסרו בנפילת השניה ובודאי כל שנחלצה או מתה א' מהן פגע (פקע) זיקה ושורת הדין שחזרה חברתה להתירה אלא דר' יוחנן סבר דשניי' שנאסרה משעת נפילה ממש שוב אין לה התר ורב סבר דאפי' שנייה יש לה התר כיון שלא היה איסור' אלא מדרבנן וכדמפרש ואזיל והלכתא כר' יוחנן זו הוא הצע' מחלקותם והא דאמ' רב חלץ לראשונה הותרה חלץ לשנייה הותר' כלומר הותרה לשוק פשיט' היא אלא דנקטו משום סיפא או אפשר דנקט בריש' חלץ לראשונ' או לשניי הותר' כלומ' הותר' היא לבדה אבל צרתה לא פטרה למ"ד יש זיקה מיהת כיון דאית לה חליצה מעולה וכדאמר שמואל לעיל חלץ לאחיות לא נפטרו צרות דרב מודה בהא למ"ד יש זיקא כדאסיקנ' בסוגיי' ובההיא דפ' י"נ והשתא דאתינן להכי אתיא שפיר מאי דאמרינן בסמוך אבל הכא זיקה דרבנן הוא אלמא מימר' דרב דהכא אפילו למ"ד יש זיקה נסיב להו וכנ"ל אבל יש שפי' דרב לסבריה דנפשיה אמר לה דסבר אין זיקא והותרה אפי' צרתה קאמר מדלא פריש תלמודא כדפריש לעיל וזיקה כרבנן דאמרו בסמוך לאו דוקא אלא לאיסור ביטל מצות יבמי' וקרי זיקא והראשון יותר נכון ולא אמר תלמוד' הכא דרב למ"ד יש זיקה אבל הכא עיקר מימר' למ"ד יש זיקה וכ"ש למ"ד אין זיקה לגבי נפשה:

משום דהוי יבמה שהותרה וכו' קשי' לי היכי נקיט טעמ' להתר ראשונ' דאדרבה בהיתר' של שניה אשמועינן רבותא טפי דבדידיה הוה למנקט טפי וי"ל דמשום דאמר אין צריך לו' מתה שנייה נקט טעמא דאצ"ל מאי רבותא דראשונה וממיל' שמעי' לטעמ' דשנייה. והא דאמר רב יהודה אמר רב כל יבמה שנאסרה וכו' והקשו בתוס' אי מאשת אח שנאסר' בשעת נפיל' מדאוריית' בעו לאותבי' לרב ליתבי ממתני' דלקמן ותירצו דמדרב אדרב ניחא ליה לאקשויי א"כ דאנן לא ס"ד לאותובי' מדאורייתא' דהא ידעי' דלא דמו כלל אלא דס"ד דכיון דאמר רב כל יבמה אע"ג שאין אני קורא בה יבמה עליה מדרבנן קאמר שעשאום כעין של תורה ואי הוה תריץ לן דלא כדאורייתא בלחודא ואשמועי' מאי דמפרש תלמודא לקמן בפרקי' בדוכתא והא דמפרש רב אבל הכא זיקה דרבנן הוא לאו למימר' דר' יוחנן לית ליה הכי דא"כ דזיק' דאורייתא אפי' בחיי שתיהן אין השנייה צריכ' חליצ' וסוגיי' בכולהו פרקי' דזיקה מדרבנן וכדאמרי' לקמן סד"א משום מצוה עביד רבנן אלא דר' יוחנן סבר שגזרו חכמים בזיקה דידהו כעין איסורא דאורייתא דבשעת נפילה:

אחיות איני יודע מי שנאן כלומר זו אינה משנה וכדפרש"י ז"ל וא"ת ולישני ליה דקסבר חליצה פסולה צריכה לחזר כל האחים הילכך שניה' צריכים לחלוץ לשנייה והוי' לה אחות חליצה לכל חד וחד והיכי לא פריך תלמודא דלישני הכי כדפרכי' כל אידך פירכי דבסמוך יש מתרצי' דהא ליתא דהא מצי לחלוץ לצרתה של שנייה ונפטרה שנייה והויא אידך מותר בראשונה דמותר אדם בקרובת צרת חלוצתו ואע"ג דמתני' לא הוזכרו צרות מ"מ מתני' סתמ' קתני בכל שתי אחיות ואפי' יש ממ"ה (מאה) צרות ואין זה נכון דהא ודאי כיון דבמתני' לא הוזכרו צרות בפי' שפיר מצי לאוקמי כפשטה בלא צרות דהא עדיפא טפי מכל מאי דפרכי' לקמן לימא הכי וכ"ש דעדיפ' מלאפוקי מתני' מבי מדרשא ולומר דאינה משנה אבל הנכון דרבי יוחנן ס"ל דלכולי עלמ' ואפילו למ"ד יש זיקא חליצה פסולה אינה צריכ' לחזר על כל האחים כסבר' דשמואל דלעיל ואילו סבירא ליה כרב בלא ספק היה מתרץ כן וכיון דאיהו גלי דעתיה ודאי כשמואל ס"ל ותו לא פריך ליה תלמודא אלישני הכי ואשמועי' מינה אגב אורחין דהלכתא כשמואל בהא כדפסיק לעיל ושמעינן נמי דליתא למאי דפרש"י דה"ה אקשי' מתני' לרב וס"ל דמשנה זו אינה משנה וליתא דרב מוקים מתני' דקסבר יש זיקה וחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחים ואע"ג דרב גופיה סבר אין זיקה מ"מ כיון דפלוגתא דתנאי היא שפיר מצי למימר דמתני' למ"ד יש זיקא ועוד דהא בסמוך אמרי' דר' יוחנן מצי מתרץ ליה דטעמ' דמתני' משום דאסור לבטל מצות יבמי' אי לאו דר' יוחנן סבר דלמיתה לא חיישי' וכיון דכן רב דסבר אין זיקא ואסור לבטל מצות יבמי' הא מצי מפרק לה שפיר וזה ברור:

ה"ג ונימא ליה דחליץ לראשונה ברישא ול"ג דחלץ דהא ודאי לא ס"ד דמתני' בדיעבד קתני כלל אלא ה"פ דלימא ליה דכי קתני חולצות מיירי כשבאין לחלוץ לראשונה ברישא כגון שהשנייה חולה וכיוצא בה ופרקי חולצות לכתחלה קתני דמשמע שכך דינו ואין להם תקנה אחרת וכן פרש"י ז"ל ולימא ליה גזירה דילמא קדים וחליץ לראשונה ברישא וא"ת א"כ ר' יוחנן נמי ליגזר דילמא מתה ראשונה ברישא י"ל דר' יוחנן מיירי בדיעבד שמתה שנייה כבר דבהכי ליכא למיחש למידי ומשום אחיו דעלמא לא גזרו אהני אבל במתני' דאיירי לכתחלה איכא למיגזר דאי אמרינן שיחלוץ לשנייה ותתייבם לראשונה דמחליפא לה למילתא דאמרינן מאי שנא הא מהא כן פר"י ז"ל:

בעלת הגט עדיפא. פ"ה עדיפא שחליצה תפטור צרתה. ולא נהירא דא"כ מאי קאמר בעלת מאמר עדיפא משום דקרובה לביאה. אדרבה משו"ה הוי חליצה פסולה דאיקלישא לה הזיקה. אלא נראה לפרש איפכא בעלת הגט עדיפא להפטר בחליצת חברתה וניחא הכל:

זיקה דרבנן היא. פר"ח דרב לטעמיה דסבר אין זיקה אבל אין לפרש דיש זיקה מ"מ לא החמירו כבאחות (זקוקתו) [אשתו] דלקמן בהחולץ משמע דלמ"ד יש זיקה הוי כמו אחות אשתו גמורה. ואין להקשות נהי נמי דאין זיקה מ"מ נאסרה שעה אחת משום ביטול מצות יבמין דלא קרינן אסרה שעה אחת כיון שאין האיסור משום ערוה רק משום גזרה:

איבעי' להו בעלת גט ובעלת מאמר איזה מהם קודמות בעלת גט עדיפא דאתחיל בה בחליצה א"ד בעלת מאמר עדיפא דקרובה לביאה, אסיקנא דכי הדדי נינהו וחולץ לאיזה שירצה וחברתה פטורה:

אר"ה א"ר ב' אחיות יבמות שנפללו לפני יבם יא' חלץ לראשונה הותרת חלץ לשני' הותרת מתה הראשונה בלא חליצה מותר בשני' שכבר אינה אחות זקוקה ואין צ"ל מתה השני' שמותר בראשונה משום דהוי יבמה שהותרת ונאסרה וחזרה והותרה תחזיר להיתרה הראשון ור"י אומר מתה שני' מותר בראשונה אבל מתה הא' אסור בב' מ"ט כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עללי' ה"ה כאשת אח שי"ל בנים ואסורה וקי"ל רב ור' יוחנן הל' כר' יוחנן:

ופסק הרב אלפס כר' יוחנן בשתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם א' מתה השניה מותר בראשונה אבל מתה ראשונה אסור בשניה ואקשינן לר"י דאמר מותר בראשונה מהא דתנן ארבעה אחין שנים מהן נשואין ב' אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואמאי ליקום חד מינייהו ולחלוץ לשניה ותהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה ותחזור להיתרה הראשון א"ל ר"י אחיות איני יודע מי שנאן כלומר זו אינה משנה ולימא ליה מאי חולצת חדא חולצות קתני. [ולימא] חולצות דעלמא הרי אלו קתני ולימא ליה דחליץ לראשונה ברישא חולצות לכתחלה קתני. ולימא גזרו דלמא קדם וחלץ לראשונה ברישא ולא מתייבמת קתני דליכא הכא דין יבום כלל ולימא ליה שמא ימות ואסור לבטל מצות יבמין. פירוש וקעבדא חליצה פסולה. ר"י למיתה לא חייש ולימא ליה דלא ידעינן הי נפיל ברישא אי הכי היינו דקתני אם קדמו וכנסו יוציאו. בשלמא ראשון אמרי' [ליה] מאן שרא ליה אלא שני אמרי' חבראי שני יבום האיכא ראשון ראשון ש"מ יבמי היינו דקתני אחיות איני יודע מי שנאן:

תוס' בד"ה איתיביה ריב"ח כו' ואע"ג דלעיל בר"פ כיצד מוקי ליה סתמא דתלמידא כר"מ דאמר (א) אין זיקה כו' עכ"ל וצ"ל לפ"ז דסתמא דתלמודא אית ליה דאפילו למ"ד אין זיקה אמרינן הואיל ונאסרה עליו שעה אחת אסורה עולמית דאל"כ תקשי להו הך פירכא לחלוץ לחדא כו':

בא"ד אבל ר' יוחנן דסבר דע"כ יש זיקה כו' ומפירכא דפריך ריב"ח כו' עכ"ל יש מקשים כיון דלא הוכיחו אלא מכח פירכא דפריך ריב"ח דע"כ הוה ידע דר' יוחנן סבר יש זיקה הא מהך פירכא גופא דפריך ריב"ח יש להוכיח כן דאי לא הוה ידע ריב"ח בר' יוחנן דסבר יש זיקה א"כ לא הוה קא מקשה ליה מידי כמו דלא קשיא ליה לרב וי"ל דמכח קושיא זו אין להוכיח כלל דה"ל תדע מכח קשיא ואדרבה אית לן למימר מכח קושיא זו דאין הפי' של ר"ח אמת אלא כפריב"ן או כפר"י ולכן הוכרחו להוכיח מכח קשיא דאמאי קפריך ריב"ח וליקו חד מנייהו כו' ולא קפריך ויתייבמו שניהם דלכל הפירושים צ"ל מכח הך קושיא דידע ריב"ח בר' יוחנן דסבר יש זיקה וק"ל:

בד"ה ולימא ליה דלמא קדים וחליץ לראשונה כו' אבל במיתת שניה לא שייך למגזר כה"ג ומשני כו' עכ"ל פי' לדבריהם דאע"ג דהשתא אכתי לא אסיק אדעתיה למימר למיתה לא חייש מ"מ אית ליה מסברא כיון דהמיתה גופה אינה אלא חששא בעלמא אין לחוש בהן כה"ג דהיינו שיטעו להתיר השניה במיתת הראשונה שלא הותרה מתחלה בשביל שנתיר הראשונה במיתת שניה שכבר הותרה מתחלה דאע"ג דמחיים בחליצה יש לחוש בכה"ג לפר"י השתא מ"מ כיון דהמיתה גופה אינה אלא חששא אין לחוש בכה"ג ומהרש"ל האריך בזה בדחוקים ואין להאריך:

תד"ה ת"ש ומודה ר"ג כו' סברא הוא דאי עדיף גט ממאמר כו' לא מהני כו' עכ"ל. אבל אי כי הדדי נינהו מהני חד בתר אידך ומיהו גט אחר גט לא מהני אע"ג דכי הדדי נינהו ודו"ק:

בד"ה אלא כי הדדי נינהו ותפשוט דא' פוטרת חברתה והיינו כשמואל עכ"ל. עיין בזה באורך ברא"ש מה שיש לדקדק בזה:

בד"ה איתביה כו'. ומיהו נראה לר"י כדפי' לעיל דלרב דחייש למיתה כו'. והיינו כדפריך לקמן ולימא ליה גזירה שמא ימות ואסור לבטל כו' והמ"ל נמי דרב מוקי למתני דר"י הגלילי דנפול בב"א דאפשר לצמצם אבל ר"י לטעמיה כו' כמ"ש:

גמ' משום דאתחיל בה בגירושין או דלמא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ומודה רבן גמליאל כו' נותן גט לצרתה מהני גט כו' כצ"ל:

בד"ה כי מתה כו' אסיפא דמלתא ולא מתרץ כצ"ל:

בד"ה ואצ"ל כו' וכיון שמתה זו כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בעלת הגט כו' דאתחיל בגרושין ולכך כו' כצ"ל:

בד"ה ורב לית ליה כו' לא תחשב עוד זקוקה עדיין לחליצה אבל היכא דעדיין זקוקה לחליצה לא כו' כצ"ל:

בד"ה ולימא ליה כו' באלו היבמות עצמן כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה חלץ לשניה. וה"ה כו'. לע"ד י"ל דלכתחילה יחלוץ לראשונה קודם וטעמא רבה איכא משום דזיקתה יותר אלים דבשעת נפילתה היתה ראויה להתייבם לכן גם חליצתה צ"ל קודם שלא תהיה אחות חלוצה וברא"ש הגירסא בהפך ונראה דט"ס הוא כי גם ברי"ף הגי' כמו שבגמרא:

רש"י ד"ה מתה ראשונה. כי מתה קמייתא פקע זיקה כו'. לפי טע"ז אפי' אשה ובתה נמי ולעיל (ר"ד יח) אמרי' דזיקה בכדי לא פקע ולמ"ד יש זיקה אסורה. אמנם הכא בלא"ה מותרת דאפי' אשתו שמתה מותר באחותה:

תד"ה בעלת הגט. נ"ל ביאור דבריהם דלפי' הראשון הך דנעשה בה מעשה עדיפא ר"ל קלשה ממנה הזיקה יותר מחברתה שלא נעשה בה מעשה כ"כ ולכן ממילא יותר טוב לחלוץ לחברתה דזיקתה אלימא טפי ולפי' הריב"ן הוה איפכא דכוונת עדיפא היינו דטפי עדיף לחלוץ לה מלחברתה:

גמ' והאמר רב כל אשה. עי' לעיל ב' ע"א תוד"ה ואחות אשתו ולעיל יז ע"ב תוד"ה אשת אחיו:

שם איני יודע מי שנאן. בב"מ נא ע"א ב"ב קטו ע"א ודף קמא ע"ב:

תדה ורב וכו' ממתני' הוה מצי למפרך וכו'. עי' כתובות נה ע"ב תוד"ה מתנת שכיב מרע וחולין קטז ע"ב תוד"ה ומי אמר וקכא ע"ב תד"ה ומי אמר ויומא לד ע"ב תד"ה הנ"מ:

בעלת הגט ובעלת מאמר. אחיו שמת ולו ב' נשים ועשה זה מאמר לזו וגט לזו ושוב אסור לייבם דקם ליה בלא יבנה כיון שהתחיל לגרש אי זו מהן הגונה לחלוץ ולפטור צרתה: ומודה ר''ג. דאמר לקמן בפ''ה אין גט אחר גט מודה הוא שיש גט אחר מאמר כגון ב' יבמות מאח א' ועשה מאמר בזו ואח''כ נתן גט לזו מהני גט לפסול הראשונה עליו משום לא יבנה ולהאסר בקרובות שנייה כבראשונה ולא אמרי' מאמר ככנוסה ואדחאי שנייה מיניה ולא מהני בה גט: ומאמר אחר גט. אם נתן גט לראשונה ואח''כ עשה מאמר בצרתה לא אמרי' גט קמא במקום חליצה קאי ותו לא קני מאמר יבמין בצרה אלא ודאי מהני וצריכה גט למאמרו ואסור גם בקרובותיה: כי הדדי נינהו. ותפשוט בעיין שהאחת פוטרת חברתה ויחלוץ לאיזו שירצה שחליצת שתיהן גרועה: לראשונה. שנפלה ראשון: הותרה. לשוק: חלץ לשנייה הותרה. לשוק וה''ה אם חלץ לשנייה ואח''כ לראשונה: מתה ראשונה. בלא חליצה מותר לייבם את השניה ואע''פ שבשעת נפילתן אחות זקוקת ראשונה היתה ואין אני קורא בה יבמה יבא עליה כי מתה קמייתא פקעה זיקה ושריא הך ולית ליה הא דשנינן בפ' כיצד (לעיל דף כג:) הך מתני' דהכא אי למ''ד יש זיקה יש זיקה כו' דאוקימנא לעיל דהואיל ונאסרה עליו בשעת נפילה תו לא משתריא ואיכא לאותובי ממתני' דקתני חולצות ולא מתייבמות אמאי ליחלוץ חדא ולישתרי אידך ולקמן מותבינן ליה מינה אסיפא דמילתיה ולא מתרץ: ואין צ''ל מתה שנייה. ולא חלצה שמותר בראשונה שהיתה ראויה לייבם בשעת נפילתה אלא שנפלה זו אחרי כן ואסרתה וכיון שמתה זו חזרה להיתירה הראשון: ורבי יוחנן אמר מתה שנייה מותר בראשונה. הואיל ובשעת נפילתה היתה ראויה לו: אחות אשה דאורייתא. כגון ג' אחים ב' מהם נשואין ב' אחיות ומת אחד מהם ואח''כ מתה אשתו של ב' דעלה איתמר הך דרב בפרקין (לקמן דף ל.) אסורה יבמתו עליו הואיל ובשעת נפילה אחות אשתו הואי: דרבנן היא. וכיון דמתה שריא: איני יודע מי שנאן. כלומר זו אינה משנה: ולימא ליה מאי חולצות חדא. שנייה: חולצות דעלמא. כל היכא דמיתרמי כה''ג חולצות השניות: הרי אלו. משמע הנך תרתי דאיירי בהו: לראשונה ברישא. דתו לא משתריא שנייה שלא נראית בשעת נפילה:

בעלת הגט עדיפא. פי' שנעשה בה מעשה עדיף טפי מחברתה אבל ריב''ן פי' בעלת הגט עדיפא דאתחיל בחליצה ולכך יגמור בה חליצתו ולפירושו לא יהא עדיפא דהכא פירושו כההוא דאי מאמר עדיף או גט עדיף דבסמוך ומיהו עדיפא משמע קצת דהיינו קודמת דקאי אאיזו מהן קודמת דקאמר מעיקרא: תא שמע ומודה ר''ג כו'. מדרבנן דשמעינן להו פרק ר''ג (לקמן דף נ. ושם) דיש גט אחר גט ומאמר אחר הגט אין יכול להביא ראיה דלדידהו דיש גט אחר גט אפי' עדיף קמא מהני גרוע בתריה לתפוס במה ששייר הראשון אבל ר''ג דאית ליה דאין גט אחר גט סברא הוא דאי עדיף גט ממאמר או מאמר מגט לא מהני הגרוע לתפוס אחר קמא דעדיף כמו שאין מועיל גט אחר גט ומאמר אחר מאמר: אי גט עדיף לא תיהני מאמר בתריה. אע''ג דאפילו אחר חליצה קידושין תופסין היינו משום דהוי קידושין דאורייתא אבל ביבמה דלא הוי מאמר אלא מדרבנן אין לו להועיל אחר הגט אי גט עדיף א''נ אומר ר''י דבריית' דמודה ר''ג קיימא אמתני' דפ' ר''ג (לקמן ד' נ.) דמוקמינן לה כר''ע התם בגמ' (דף נב:) ולא מהני קידושין אחר חליצה וה''ה דאין להם להועיל אחר הגט אי גט עדיף דגט במקום חליצה קאי: אלא כי הדדי נינהו. ותפשוט דאחת פוטרת חברתה והיינו כשמואל וכלישנא דקאמר דאחד חולץ לכולן אאמצעי' וכרב אשי אבל ללישנא דהתחיל ולא התחיל קאמר היכי דכי הדדי נינהו צריכות שתיהן חליצה דהא התחיל באחיות לא יגמור אפי' בצרות ולא מיפטרה רחל בחליצת צרתה דעדיפא והכא הך בעיא על כרחין אליבא דמ''ד יש זיקה איירי דלמ''ד אין זיקה אפילו חלץ לבעלת הגט נפטרה צרה: חלץ לראשונה הותרה וא''ת מאי קמ''ל פשיטא דהותרה ואר''י דקמ''ל דהותרה אפי' צרתה דרב אית ליה אין זיקה וחלץ לאחיות נפטרו צרות כדפרישית לעיל: ורב לית ליה האי סברא והאמר רב כל יבמה כו'. ממתני' הוה מצי למיפרך דבהדיא תנן בפירקין (לקמן דף לב.) ב' אחין נשואין ב' אחיות ומת אחד מהן ואח''כ מתה אשתו של שני הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו אלא ניחא להקשות דבהדיא אמר רב אותו לשון עצמו שאמר ר' יוחנן שכל יבמה שאין אני קורא כו' ועוד נראה דממתני' לא הוה מצי לאקשויי דהתם הוא משום דכבר נפטרה לשוק ומשום דמתה אשתו אח''כ לא תחשב עוד זקוקה עדיין לחליצה אבל היכא דעדיין זקוקה לחליצה לא אבל מדרב פריך שפיר דרב איירי אפילו היכא דאיכא אחין דלא מידחיא מהאי ביתא (לגמרי) כדאמר לקמן (ג''ז שם): אבל הכא זיקה דרבנן היא. פר''ח דרב לטעמיה דאמר אין זיקה דאע''ג דאסיר משום ביטול מצות יבמין לא חשיב הך איסור לאוסרה עולמית אף כשתבא לכלל היתר אבל למ''ד יש זיקה ראוי לאסור משום שנאסרה עליו שעה אחת: איתיביה רבי יוסי בר חנינא לרבי יוחנן. לעיל פי' בקונטרס דלרב נמי פריך אבל ריב''ן פירש דלא פריך לרב משום דרב ס''ל חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים דהאחת צריכה חליצה משניהן ושוב השנית א''א לייבם משום דלכל אחד הויא אחות חלוצתו אבל רבי יוחנן סבר כשמואל דאינה צריכה לחזור ולהכי פריך ליה ואע''ג דרב דאמר צריכה לחזור היינו אליבא דמ''ד יש זיקה וליה לא ס''ל מ''מ מצינו למימר דרב מוקי לה כמ''ד יש זיקה דפלוגתא דתנאי היא ואע''ג דלעיל בריש פ' כיצד (דף יח.) מוקי לה סתמא דהש''ס כר''מ דאמר אין זיקה רב לא מוקי לה כוותיה ולר''ח נמי דפי' לעיל דרב דלית ליה הואיל ונאסרה עליו שעה אחת לטעמיה דאמר אין זיקה אתי שפיר נמי דלא פריך לרב דמוקי למתני' כמ''ד יש זיקה אבל ר' יוחנן סבר דעל כרחך יש זיקה דאי אין זיקה א''כ ב' אחיות שנפלו לפני שני אחין יתייבמו שתיהן דהא ר' יוחנן לא חייש למיתה ומפירכא דפריך רבי יוסי בר חנינא ואמאי וליקו חד מנייהו כו' משמע דלא שרי רבי יוחנן לייבם אלא חדא על כרחך סבר יש זיקה ואפ''ה שרי לראשונה ולית ליה הואיל ונאסרה שעה א' שתאסר עולמית מש''ה פריך לה ומיהו נראה לר''י כדפרישית לעיל (דף כד. ד''ה אי) דלרב דחייש למיתה משום דלא מסקי אדעתיה דמיית אידך לא מצי פריך דגזרי' דלמא אתי לייבם ברישא אבל לעיל במתה אחת מהן ליכא למיגזר דלמא אתי לייבם בלא מתה אחת מהן כיון דליכא אלא אח אחד ולא אתי לבטל מצות יבמין להדיא אבל רבי יוחנן היה יודע רבי יוסי בר חנינא דלא הוי חייש למיתה להכי (לא) פריך ליה. (א''נ לפי שהיה אצל ר' יוחנן הקשה לו): ולימא ליה דלמא קדים וחליץ לראשונה. פי' ר''י לפי שיטת הקונטר' שכשבאין לפנינו לימלך לא אמרינן להו לחלוץ שניה ולייבם את הראשונה דגזרינן דלמא אתי למיעבד איפכא באלו [היבמות] עצמן אבל אם כבר חלץ האחד לשנייה שרי אידך לייבם הראשונה כמו במתה שנייה כיון

דף כז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד