יבמות כב ע"ב

דף כב - ב

למדנו מכך שאח ממזר מיזקק נמי זקיק את אשת אחיו לחלוץ.

שנינו במשנה: ואחיו הוא לכל דבר.

והוינן בה: למאי הילכתא אחיו הוא?

ומשנינן: ליורשו ולהטמא לו, שאפילו כהן המוזהר שלא להיטמא למת, מטמא הוא לאחיו הממזר, והוא בכלל ההיתר של כהן להיטמא לשבעת הקרובים אליו.

ומקשינן: הרי לענין זה אין חידוש בממזר, שהרי פשיטא - אחיו הוא!

ומבארינן: סלקא דעתך אמינא, שממזר לא יטמא לאחיו, הואיל ומצינו דכתיב בטומאת כהנים "לנפש לא יטמא בעמיו, כי אם לשארו הקרוב אליו".

ואמר מר: "שארו" - זו אשתו [דכתיב בה "שארה כסותה ועונתה"].

ומאידך כתיב, שם להלן, "לא יטמא בעל בעמיו להחלו".

ואין סתירה בין הפסוקים אם מותר להטמא לאשתו.

אלא, יש בעל שמטמא לאשתו, ויש בעל שאין מטמא לה,

הא כיצד?

מטמא הוא הכהן לאשתו הכשרה, ואין מטמא הכהן לאשתו הפסולה.

וכשם שדרשו כך בטומאת כהן לאשתו, הכי נמי הוה אמינא:

מטמא הוא הכהן רק לאח כשר, ואין מטמא לאח פסול.

ולכן קא משמע לן התנא במשנתנו, שנחשב הממזר כאח כשר, לענין המצוה של כהן להטמא לו, כשמת.

ומקשינן: ואימא הכי נמי, שנלמד מדין הטומאה לאשתו, שאין הכהנים נטמאים לאח ממזר!?

ומתרצינן: התם, אשתו הפסולה - לאפוקי קיימא! שחייב לגרשה מפני האיסור, ואינה נחשבת אשתו שיטמא לה במיתתה.

אך הכא, גם אחיו הממזר - אחיו הוא.

שנינו במשנה: חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן העובדת כוכבים.

והוינן בה: מאי טעמא אין האח הזה נחשב כאח?

ומשנינן: אמר קרא, בעבד עברי שנתן לו רבו שפחה כנענית, והגיע זמנו לצאת לחירות, "האשה וילדיה מן העבד העברי - תהיה לאדוניה".

הרי שילדיה מתייחסים אחריה, ולא אחר בעלה.

שנינו במשנה: מי שיש לו בן מכל מקום, פוטר את אשת אביו מן היבום.

והוינן בה: "מכל מקום" - לאתויי מאי?

אמר רב יהודה: לאתויי בן ממזר, שפוטר אשת אביו מיבום.

ומבארינן: מאי טעמא פוטר?

דאמר קרא "ובן אין לו".

ודרשינן, מדלא כתיב "בן אן לו" [בלי האות יו"ד], משמע שבא הכתוב לומר:

עיין עליו! שאם יש לו בן בעולם, פטורה מיבום, אפילו בן שאינו זרע כשר.

שנינו במשנה: וחייב על מכתו.

ומקשינן: אמאי חייב על מכתו?

והרי קרי כאן על אביו שעבר עבירה ועשאו ממזר, את הדרשה מהפסוק "ונשיא בעמך לא תאור", שדוקא מי ש"בעמך" לא תאור, בעושה מעשה עמך. אך על אביו הזה, שאינו עושה מעשה עמך, למה יתחייב על שקללו!? ומתרצינן: אפשר לומר כדאמר רב פנחס אמר רב פפא לגבי ענין אחר, שמדובר כאן בעושה תשובה.

הכא נמי חיוב הממזר שהכה את אביו, הוא באופן שעשה אביו תשובה, והרי הוא שוב בכלל עושה מעשה עמך.

ומקשינן: וכי האי אב, שילד ממזר - בר תשובה הוא!?

והתנן, שמעון בן מנסיא אומר: איזהו חטא שנאמר עליו "מעוות לא יוכל לתקון"?

זה הבא על הערוה, והוליד ממנה ממזר, שעוונו גלוי ומתקיים כל זמן שהממזר קיים, ואיך תועיל תשובתו!?

ומתרצינן: השתא מיהא, כיון ששב בתשובה על מעשהו - עושה מעשה עמך הוא! שאף על פי שחטאו קיים, הוא עצמו שב מדרך עשיית הרע.

תנו רבנן: הבא על אחותו, והיא בת אשת אביו, שנולדה לאביו מאשתו הנשואה לו, ולא מאנוסתו - חייב שתים, גם משום אחותו, וגם משום בת אשת אביו,

רבי יוסי בן יהודה אומר: אינו חייב אלא משום אחותו בלבד, ולא משום בת אשת אביו.

ומבארינן: מאי טעמייהו דרבנן שחייב שתים?

אמרי, מוכח כן מהפסוק! מכדי, הרי כתיב [ויקרא יח ט] "ערות אחותך, בת אביך או בת אמך, מולדת בית או מולדת חוץ, לא תגלה ערותן".

ומשמע בת אביך, בין מנשואין ובין מן אונסין.

ואם כן, הא דכתיב פסוק נוסף [שם פסוק יא] "ערות בת אשת אביך, מולדת אביך, אחותך היא" - למה לי לכותבו? והרי גם היא אחותו, בת אביו, היא!?

אלא, שמע מינה, שבא הכתוב לחייבו שתים, אחת משום אחותו ואחת משום בת אשת אביו.

ונפקא מינה לשוגג, שמביא על ביאתה שתי חטאות.

ומבארינן: ורבי יוסי בר יהודה, שמחייב רק משום אחותו, טעמו הוא, משום דאמר קרא בפסוק "בת אשת אביך" - "אחותך היא"!

והתוספת "אחותך היא" באה לומר לך: רק משום אחותו אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום בת אשת אביו.

ורבנן, האי "אחותך היא", שנאמר בבת אשת אביו - מאי עבדי ליה?

מיבעי להו לחייבו על אחותו מן האונסין, שהיא בת אביו ובת אמו. ^[1]

וכגון שנולדו האח והאחות מאנוסה אחת. שאף על פי שהפסוק של בת אביו נאמר גם באחותו מאנוסה, אך כיון שמדובר שם באחותו שהיא בת אביו אך לא בת אמו, לא נדע לחייבו כשהיא אחותו בת אביו ובת אמו, מקל וחומר.

לפי שכאן בא הכתוב לומר את הכלל ש"אין מזהירין מן הדין". שאין ללמוד אזהרת לאו מקל וחומר.

שהרי קל וחומר הוא לחייבו באחותו שהיא גם מהאב וגם מאם, ואפילו הכי צריך היה הכתוב לכתוב שוב "אחותך היא", כדי לחייבו באחות שכזו, וללמד שאילולי הכתוב המיוחד, היא לא היתה באזהרה, לפי שלא לומדים אזהרת לאו בקל וחומר.

ורבי יוסי ברבי יהודה, איך למד מ"אחותך היא" שחייב רק אחת? והרי בא הכתוב ללמדנו שאין מזהירין מן הדין.

ומבארינן: סבר: אם כן, שבא הכתוב ללמד שאין מזהירים מן הדין, אלא צריך לפרט את הלאו בכל מקרה, לכתוב רחמנא רק "אחותך".

זה שהוסיף הכתוב לומר "היא" - למה לי?

מכאן אתה למד שבא הכתוב לומר: רק משום אחותך אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום בת אשת אביו.

ורבנן, שלא למדו מ"היא" שלא יתחייב שתים, סוברים: אף על גב דכתיב "אחותך", בכל זאת איצטריך למכתב גם "היא".

כדי שלא תאמר, בעלמא [חוץ מאחותו] מזהירין מן הדין.

כי היה מקום לומר שאין ללמוד מכאן שאין מזהירים מן הדין, משום שיתכן כי זה שחזר וכתב הכתוב אחותו מאביו ומאמו ולא השאיר זאת ללימוד בקל וחומר, הוא משום ש"מילתא דאתיא בקל וחומר - טרח וכתב לה קרא".

לכן כתב קרא "היא", לומר שרק כאן, באחותו, חייב, כי יש בה פסוק לאוסרה. ואילו בכל מקום, כשאין פסוק לאסור, פטור, ואפילו כשיש קל וחומר לאסור, לפי שאין מזהירין מן הדין!

וכך מפרשת הגמרא את הענין:

וכי תימא להקשות: אם כן, "אחותך" מהאב ומהאם דכתב רחמנא - למה לי?

הרי בלאו הכי ידעינן שחייב עליה, שיש ללמוד אותה בקל וחומר מאחותו מן האב בלבד.

ועל כרחך, בא הכתוב ללמד שאין מזהירין מן הדין. שהרי צריכין לרבוי מ"אחותך", ואם כן למה לי לכתוב "היא" לצורך זה?

ומתרצינן: אי לא נכתב "היא", לא ידעינן שאין מזהירין מן הדין מדאיצטריך רבוי של אחותך בת אביך ובת אמך.

כי יש לומר: מילתא דאתיא מקל וחומר, כחיוב על אחותו שהיא בת אשת אביו ואמו, והיא חמורה מאחותו שהיא בת אביו בלבד, טרח וכתב לה קרא.

ולא נחשב ליתור שמלמדנו שאין מזהירין מן הדין.

לכן, לפי רבנן כתב רחמנא גם "היא", ללמדנו שאין מזהירין מן הדין.

ורבי יוסי ברבי יהודה, שלמד מיתור תיבת "היא" שאין מתחייב על אחותו שתים, סבר: אם כן, שבא יתור זה רק ללמדנו שאין מזהירין מן הדין - ליכתביה רחמנא ל"אחותך היא" באידך קרא, בפסוק העוסק באחותך בת אביך.

ולמה נכתב יתור זה בפסוק של בת אשת אביך?

על כרחך, לומר לך, שעל אף שהיא גם בת אשת אביו, אינו חייב אלא משום אחותו.

ומקשינן ורבי יוסי ברבי יהודה, האי דכתב קרא "בת אשת אביך" - מאי עביד ליה?

הרי אינו חייב משום בת אשת אביו, ולמה הזכיר הכתוב שהיא בתה!?

ומבארינן: מיבעי ליה ל"בת אשת אביך", כדי לומר לך: רק מי שיש אישות לאביך בה אתה חייב על בתו ממנה.

פרט לאחותו משפחה ומעובדת כוכבים, שאין אישות לאביך בה.

שלא תופס בהן קידושין, ואין ולדן מתייחס אחרי הבעל, ולא נקראת אחותו מאשת אביו להתחייב עליה.

ומקשינן: מנין שבא למעט "בת אשת אביך" רק אחותו משפחה, שאין לאביו אישות בה?

ואימא: "בת אשת אביך" - פרט לאחותו מאנוסה, שלא קדשה אביו ולא היה לו בה אישות!

ומתרצינן: ההיא, אחותו מאנוסה - לא מצית אמרת, שלא יתחייב עליה משום אחותו.

והראיה מדרבא:

דרבא רמי את הסתירה שלכאורה בפסוקים:

כתיב "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה".

ומשמע הא ערות בת בנה דידה, של אשתו, שרי לבעלה.

ואילו מאידך כתיב "ערות אשה ובתה לא תגלה, את בת בנה ואת בת בתה לא תקח"

הרי שגם בת בנה של אשתו אסורה.

ולכאורה סותרים הפסוקים האחד את השני.

וביאר רבא: הא כיצד?

כאן, הפסוק האומר שרק ערות בת בנך אסורה ולא בת בנה - מדבר ב" אשתו" מאונסין, שבת בנה שנולד לה מאיש אחר מותרת לו, שהרי אינה אשתו.

ואילו כאן, הפסוק האוסר גם בבת בנה - מדובר בבת בן אשתו מן הנשואין.

ומשמע שבתו אפילו מן אונסין היא בתו, וכן בנו.

ואם כן, גם לענין אחותו, אי אפשר לחלק ולהתיר אחותו מאנוסת אביו, לפי שבכל ענין, אחותו היא.

---

הא כיצד מימטא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה. וקשיא לי והא אלמנה לכהן גדול דפסולה לו ומיטמא לה וכדתניא בתוספתא דמכלתין פ"ב (ה"ג) אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הרי הוא כאשתו לכל דבר יש לה כתובה ופירות ומזונות ובלאות וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה (לפנינו אינו מטמא לה ועיין להלן). ויש לומר דמדאורייתא אינו מטמא לה אלא כיון שהבעל יורש, עשאוה כמת מצוה. ודכותה אמרינן לקמן בפרק האשה רבה בתחלתו גבי מתניתין דאיתיה התם (פט, ב) דתנן מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה כו' רבי אליעזר אומר משתבעל ויורשה ומטמא לה. ואקשינן עלה והא הכא דמדאורייתא אבוה מטמא לה וכו', ופרקינן משום דהויא לה כמת מצוה, דכיון דלא ירית לה אב קריא ולא עני לה. ואינו מחוור כלל חדא דאם כן היכי משכחת לה דאיהו מיטמא לה הא כיון דירית לה כמת מצוה היא ומיטמא לה דבר תורה כי התם. ועוד דלא אמרו ההוא טעמא דקרי' ולא עני לה אלא בקטנה דאין נשואיה מן התורה אלא דרבנן, וכיון דאינו יורשה אלא מדרבנן, אם אתה אומר אינו מיטמא לה אתו קרובים לאמנועי ולומר אם נשואה היא יקבור, ואם לא יקבור אף לא יירש. ואי נמי בשניות מדברי סופרים, ומהאי טעמא נמי משום דאמרי קרובים כיון דמדאורייתא אשתו גמורה הוא לירש אותה וליטמא לה, אלא שאסורה מדבריהם או יאסרו אותה לגמרי ולא כאשתו לירושתה ולא יקבור או יקבור ויירש. אבל במי שאסורה דבר תורה אין קרובין מקפידין עליה, דהא ידעי דיורשה דבר תורה ואינו מטמא לה דבר תורה מדכתיב לה יטמא בעל בעמיו, והלכך קרוביו קוברין או אחרים קרובין. תדע דהא אח שיורש את אחותו בעולה, ואף על פי כן אינו מיטמא לה, ולא אמרינן בכי הא דתהוי כמת מצוה.ובתוספתא (שם) לא גרסינן גבי אלמנה לכהן גדול יורשה ומיטמא לה אלא יורשה ואינו מיטמא לה, וגבי שניות מדברי סופרים גרסינן (שם) יורשה ומיטמא לה. וכן מצאתיה במקצת הנוסחאות וזה כדברינו (ועיין להלן (יבמות פז, ב) ד"ה לא). והיא היא הברייתא שהביאו בגמרא לקמן בפרק יש מותרות בתחלתו (יבמות פה, א).

ובנו הוא לכל דבר. הא דלא אמרינן הכא פשיטא כדקאמרינן גבי אחיו הוא לכל דבר (לעיל בעמ' א) משום דהתם אהא דדרשינן במסקנא עיין עליו קא סמיך כדכתיבנא לעיל (ד"ה פשיטא).

גרסינן בירושלמי (פ"ב ה"ו) בנו הוא לכל דבר אפילו לפריה ורביה ולשניה. לומר שאף על פי שנולד בעבירה גזרו ביה שניות, וקיים מצות פריה ורביה.

הא דפשיטנא בנו ממזר מבן אין לו עיין עליו. פירוש, עיין עליו על כל בן שיהיה לו ואפילו בן פסול, ובספרי (כי תצא פי' רפח) דייק מהכא לבת שפוטרת את אשת אביה מן היבום, והכי תניא התם ובן אין לו אין לי אלא בן, בן הבת ובת הבת מנין תלמוד לומר ובן אין לו מכל מקום. וכן כתב הרב בעל הלכות גדולות ז"ל (בהלכות יבום) וזה לשונו ואי לאו דכתב רחמנא אין לו הוה אמינא דוקא בן ולא בת כדאשכחן בבן סורר ומורה, השתא דכתיב אין לו עיין עליו, לאתויי כל דשמיה זרע. ומנא לן דאפילו זרע פסול דתנן וכו' כי היכי דקא מייתי תנא זרע זרעיה מאין לו זרע פסול נמי מייתי ע"כ. ויש מי שאומר דבת לאו מדרשא דבן אין לו אתיא, דלא מרבינן מאין לו אלא זרעו של הנזכר בפסוק דהיינו זרעו של בן, וכדמשמע בפרק יש נוחלין (ב"ב קטו, ב) גבי ירושה, אלא בת מקל וחומר דבת הבן קא אתיא. וזה צריך תלמוד דהאי קל וחומר פריכא הוא ובת הבן דירושה תוכיח שיורשת בין הבנים מה שאין כן בבתו ממש. אלא דרשא דספרי דיקא טפי, ואינהו בקיאי מינן בה טפי.

ורבנן אחותך היא מאי עבדי ליה מיבעי להו לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו לומר שאין מזהירין מדין. פירוש, לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו אנוסת אביו, דההוא קרא דערות אחותך בת אביך דמשמע מיניה אחותו אפילו מן האנוסה, לא שמעינן מיניה אלא אחותו מאביו שלא מאמו, או מאמו שלא מאביו, כדכתיב בת אביך או בת אמך. והא דכתיב בת אשת אביך, דמשמע מיניה בין שהיא אמו בין שאינה אמו, ההוא בנשואין הוא דכתיב, דהא כתיב אשת אביך, אבל באונסין לא שמענו, להכי כתיב אחותך היא, לחייבו על אחותו מאביו ואמו מן האונסין, דאם אינו ענין לנשואה דכתיב גבה, תנהו ענין לאנוסה. ואיכא למידק אם כן האי קרא דבת אשת אביך לגופיה אצטריך, לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו נשואת אביו, דאי מקל וחומר הא אין מזהירין מן הדין, ואי מאחותך היא, הא מוקמת ליה לאחותו בת אביו ובת אמו אנוסה. ואי אמרת אי לאו אשת אביך מוקמינן האי אחותך היא לאחותו בת אביו ואמו נשואה, אם כן אחותו בת אביו ואמו אנוסה מנין. וכיון שכן בת אשת אביך מיצרך צריך, והיכי מייתר להו לרבנן לחייבו שתים, ולר' יוסי בר יהודה למידרש מיניה פרט לאחותו משפחה ונכרית. ותירץ הרב בעל ההלכות ז"ל (בהלכות עריות) דאיכא למימר אם כן לימא קרא אחותך מולדת אביך, בת אשת אביך למה לי, שמע מינה לרבנן לחייבו משום בת אשת אביו, ולר יוסי בר יהודה כדאית ליה. ויש לפרש דאדרבה אי לא כתב בת אשת אביך, האי אחותך היא דמייתר מוקמינן ליה בין באנוסה בין בנשואה, דהא לאו גבי נשואה ממש ולא גבי אנוסה ממש כתיב,דנימא אחותו מאביו ואמו נשואה דוקא או אנוסה דוקא דסתמא כתיב, אם כן בת אשת אביך מייתר למדרשיה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ויש מי שפירש (הרמב"ן) דכיון דגלי קרא אחותו בת אביו או בת אמו בלבד, בין מן האנוסין בין מן הנשואין, וריבה מאחותך היא אחותו משני צדדין, לעשותה כאחותו לכל דבר ריבה אותה בין מן הנשואה בין מן האנוסה. ולפיכך מייתר להו בת אשת אביך. ולהאי פירושא אפילו לא כתב רחמנא אחותך היא, נפקא לן אחותו מן האנוסה, מדרבינן אחותו משני צדדין בנשואה לעשותה כאחותו כדכתיב בת אשת אביך, ולא דייקא סוגיא הכי.

ורבי יוסי בר יהודה אם כן ליכתביה רחמנא לאחותך הוא באידך קרא. פירוש, ודאי מאחותך היא שמעינן לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו מן האנוסין, דאם אינו ענין לנשואה תנהו ענין לאנוסה, אלא מדכתביה רחמנא בהאי קרא ולא כתביה באידך קרא דרשינן ליה לגופיה, לומר דאף על אחותו שהיא לו בת אשת אביו אינו חייב אלא משום אחותו בלבד.

הא כיצד כאן באונסין כאן בנשואין. פירש"י ז"ל (בד"ה כאן באונסין) ומדבנו מן האונסין בנו הוא וכן בתו, הלכך לגבי אחוה נמי אחוה הוא. ואינו מחוור דהא אין מזהירין מן הדין. ואם תאמר הא גלויי מלתא בעלמא הוא, אם כן לעיל דלכולי עלמא אצטריך אחותך היא לרבות אחותו בת אביו ובת אמו אף על פי שהיא בת אביו למה ליה, תיפוק ליה מהא דכיון דודאי בת אביו הוא אף לגבי אחוה נמי אחוה הוא. ואם תאמר שאני התם דמיעטה קרא מדכתיב אחותך בת אביך או בת אמך, דמשמע בת אביך שאינה בת אמך ולכך אצטריך לרבוייה בהדיא. אכתי לא ניחא, דהכא נמי אף על גב דבת אביו הוא ואחותו מיקריא, מכל מקום מיעטה קרא מעונשין משום דלאו בת אשת אביו היא, ואכתי מאי נפקא לן בהא מדרבא. ואם תאמר דהשתא לא אסתפק לן אלא בת אביו מאנוסתו אי מקריא אחותו או לאו, דכיון דכתיב בת אשת אביך אחותך היא, דלמא גלי לן קרא דבת אשת אביו קרויה אחות, אבל מן האונסין אינה קרויה בת אביו ואינה אחותו, וכאחותו מן השפחה ומן הנכרית היא, ושתיהן מיעט הכתוב מבת אשת אביך. אבל אלו היתה אחותו מן האונסין אף הוא מוזהר עליה. והלכך כיון דשמעינן מדרבא דבתו מן האונסין בתו היא, אם כן אי אפשר למעטה מבת אשת אביך, דאף היא בת אביו היא ואחותו מקריא, ודינא הוא לחייבו עליה משום אחותו. אכתי קשיא דאם כן קרא דערות אחיך בת אביך או בת אמך למה לי. ומשום הכי מסתבר ליה דהכי פירושו, כיון דאשכחן דרבי רחמנא שארו מאנוסה ובתו מקריא, אם כן מקרא גופיה דערות אחותך בת אביך נפקא, דההוא בת אביך סתמא כתיב. ואי משום אשת אביך ההוא איכא לאוקמי למעוטי שפחה ונכרית.והשתא לאו עיקרי דמילתא מדרבא שמעינן אלא אקרא דערות אחותך בת אביך סמכינן, והא דרבא גלויי בלחוד הוא דמגלה אקרא דערות אחותך בת אביך דמיירי באחותו מן האונסין.

ואין מטמא לאשתו פסולה וק"ל הא דתניא בתוספת' דמכילתי' אלמנה לכ"ג גרושה וחליצה לכהן הדיוט הרי היא כאשתו לכל דבר יש לה כתובה ופירו' ומזונות ובלאות וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה:

ויש מתרצי' דההיא מדרבנן דאמור שיהא מטמא לה כיון דיורשה דעשאו כמת מצוה וכדאמרי' גבי אשת קטן דיורש' ומטמא לה שעשאוה כמה מצוה וכדאית' בפ' האשה רבה וכן אמר גבי שניות מדברי סופרים ויש מרז"ל מקשי' על זה שאין הנדון דומה לראיה שגבי קטן כיון דמדאורייתא קרובין ירתי לה ורבנן אמר דירית לה הבעל לא בעו קרובי' להטפל בקבורתה מימר אמרי בעל ירית בעל קביר והויא כמת מצוה ובשניו' מדאורית' אשתו היא וראוי גם להטמ' לה וכיון דלא בעו קרובי' שירש הבעל ויקברו הם אבל כל היכא דמדאוריתא ירית ומדאוריית' אסור לא יטמא לה קפדי קרובים והעולם ומטפלים בקבורתה כמו שמטפלים בקרובי כהן שהוא יורשה ואינו מטמא להם כגון אחותו בעולה ודודו ובן דודו וכיוצא ולא והנכון דבתוספתא ה"ג ויורש' ואינו מטמא לה והתם לאפוקי קאי פי' בהן קרי' בה שארו מאי טעמא ובן אין לו עיין עליו:

ויש מקשי' אמאי לא אמרי' הכא פשיטא כדאמ' לעיל ולפום פי' קמא דפריש לעיל איכא נמי למיקשי הכי דהא פשיטות' דהתם מהכא נפקא לן ולא קו' דהא פי' תלמודא לעיל דאחיו ממזר דינא הוא שלא יהא זוקק משום דגמרי אחוה מבני יעקב אי לאו משום דגמר מן הדין דפטור וכיון דתנא עלה תנא על האח הלמד שהוא זוקק צריך הוא למיתני נמי הבן המלמד דפטר וכל שכן לאידך פירוש דפריש לעיל דאנן מההוא מתניתין דקדושי' הוה ס"ד דאחיו הוא ואתיא בתר הכי למימר דאדרבה נילף אחוה אחוה מבני יעקב ופרקינן דאי הכי נמי דגמרי' מבן דפטר וכיון דכן צריכין אנו להביא ראיה על הבן דאי לא נימא דגמרי' אחוה מבני יעקב וליגמר בן מאח דכיון דאח לא זקיק בן נמי לא פטר ולהכי לא אמרי' פשיט' אלא דשייליה מ"ט דכתב ובן אין לא עיין עליו פי' וכיון דר' רחמנא בן פסול דפטר הא עדיפ' דניגמר אח מבן מדגמר אחוה אחוה מבני יעקב כיון דההי' ג"ש איכא לאוקמי במילתא אחריתי למעוטי אחין מן האם וק"ל דהכא דרשי' ובן אין לו עיין עליו לרבות בנו ממז' ואלו אנן צריכינן לרבות בן הבת ובת הבן כדדרשי' גבי נחלה בפ' יש נוחלין וכדרשינן נמי בספר' אהכ' גבי ייבום. תו ק"ל דהתם בסיפר' דרשי' מבן אין לו אפי' בתו של' ואלו לענין נחלה לא דרשי' מינה אלא זרע של בן ויש מתרצי' על הקושי' הראשונ' דבן אין לו תרתי שמע מינה ואינו מחוור דהא בפ"ק דקדושי' גבי וזרע אין לה דרשי' מינה זרע פסול ופרכי' והא אפיקת' לזרע זרעה ופרקינן זרע זרעה לא אצטרי' קרא בני בנים הרי הם כבנים ולא אמרי' ש"מ תרתי ויש מתרצי' דהכא לא צריך קרא לבן פסול דהא פשיט' דכל שיש קדושי' הולד' ימותו כדפריש במ' קדושי' מקראי וסתם בן אפי' פסול במשמ' וזרע הוא דלא משמע אלא זרע כשר וכי איצטריך קרא לבני בנים כדרשינן בירוש' והכא אסמכיה לקרא ולאו דוקא ומאי דאמרי' שהבת פוטרת לייבו' היינו מק"ו דבת הבן וכדפריש ביש נוחלי' ולפום מאי דכתיבת לעיל גם זה אינו מחוור בעיני דודאי הכא אצטריך קרא לרבות בן פסול כי היכי דלא נגמר אחוה אחוה מבני יעקב ולילף בן מאח והנכון בעיני יותר דהכא לא מצריך קרא אלא לבן פסול מטעמא דאמרן אבל בני בנים הרי הם כבני' ולענין ירושה אצטריך קרא לבני בנים להקדים לבנות אבל הכא לענין ייבו' דאמ' קרא ולא ימחה שמו מישראל פשיטא דכל היכא דאיכא שום זרע אין שמו מחוי ומהאי טעמא נמי נפקא לן דלענין ייבום בן ובת כי הדדי נינהו דלענין נחל' הוא דחדית רחמנא ומשום דאמרה בת הבן אנא במקום אב קאמינ' ואקדי' לבת כמותו אבל לענין ייבום פשיטא דכל זרע שיש לו משום צד דכי הדדי' נינהו ותנא דסיפא אסמוכי לבת ולבני בנים אקרא דאם אין לו ולאו דנפקא ליה מהאי קרא:

תנו רבנן הבא על אחותו והיא לו בת אשת אביו פי' שהיא בת אביו מן הנשואין בין שהיא מאמו או מאשה אחר' לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו דאף על גב דאתי בקל וחומר אין מזהירים מן הדין ופריש רש"י זכרונו לברכה דלאחותו בת אביו ובת אמו מארוסתו הוא דאיצטריך קרא דאלו מן הנשואין מבת אשת אביך מולדת בית נפקא ובת אשת אביך בין שהיא אמו בין שהיא אשה אחרת משמע והקשו עליו דא"כ האי בת אשת אביך אצטריך לאחותו בת אביו ואמו מן הנשואים והיכי מייתיר לרבנן ולר' יוסף וכו' וי"ל דהכי קאמר דאי לאו דכתב רחמנ' אחותך היא הוה פטרינן אחותו בת אביו ואמו מן הארוסי' ומוקמי' בת אשת אביו לאחותו בת אביו ואמו מן הנשואין ולא מייתר לדרשא אחרינא ומיהו בתר דכתב רחמנא אחותך היא לרבות אחותו שהיא בת אביו ובת אמו בין מן הנשואים ובין מן הארוסי' משמע כדדרשינן גבי אחותך בת אביך או בת אמך וכדפרש"י ז"ל לעיל הילכך אייתר לה בת אשת אביך לרבנן לחייבו שתים ולר"י למעט שפחה ובת עכו"מז ויש בזה הרבה פי' וזהו הנכון יותר בעיני בשיטת מהר"א הלוי ז"ל והר"ם ורבו הרמב"ן ז"ל:

מדרבא נפקא דרבא רמי פרש"י ז"ל י"מ דלענין בן חשוב בנו מן הארוסי' ה"ה לגבי אחוה ואינו מחוור כל הצריך דאנן נמי שפיר ידעי' דאחיו הוא לכל דבר אלא דאמרי' דלגבי ערות אחותו אתא קרא ומעטי' כדכתב בת אשת אביך לפי' פי' ה"ק דכיון דהכא כתב רחמנא ערות אחותך בת אביך הא ודאי כל דאשכחן דנקרא בת אביו בכלל ונוקים מיעוטא דבת אשת אביך לילד שפחה ועכומ"ז ולמאי דהוה ס"ד השתא דאינו חייב על אחותו מארוסתו היינו משום דנוקים קרא דאחותך בת אביך או בת אמך ואידך דאחות' היא שאחותו מן הנשוא' דוקא והא דקמ"ל שאין מזהירין מן הדין יש מקשי' א"כ היאך לוקים על בהמה שאין לה סימני' טהרה דהא לא כתיב בה לאו אלא דאתא בק"ו ומתרצי' דכיון דכתב בה לאו הבא מכלל עשה מאותו תאכלו דכתב בבהמה טהורה שפיר מזהירין מן הדין:

ואימא פרט לאחותו מאנוסה. פי' וגם פרט לאחותו משפחה ועובדת כוכבי' דבכולהו אין אישות:

פרט לאחותו מאנוסה. קשה להר"ם הלא כתיב אחותך בת אביך דמיירי על כרחך באונסים דאי בנשואין תיפוק לי מאשת אביך וי"ל דה"ק ואימא דקרא דאשת אביך ימעט אנוסתו דאינה תחתיו כסדר אישות וקרא דבת אביך מוקים לה בבת שיש לו מן השפחה ועובדת כוכבים שיושבת תחתיו ואע"ג דאף לשפחה ועובדת כוכבים אין לאביו אישות בה מ"מ דרשא דאין לאביך אישות בה אין למעוטי כל אותם שאין בהם אישות אלא אחת לבד וכן משמע בסמוך דבעי קראי אחריני לשפחה ולעובדת כוכבים. וה"נ טוב לנו למעט אנוסתו שאינה כלל תחתיו משפחה ומעובדת כוכבים העומדות תחתיו:

ואחיו הוא לכ"ד ליורשו וליטמר לו, מי שיש לו בן מ"מ לאתויי מאי אר"י לאתויי ממזר מ"ט דכתיב ובין אין לו עיין עליו:

וחייב על מכתו אמא קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך בשעשה תשובה ואע"ג דתנאי ר"ש בן מנסיא אומר איזהו מעות שא"י לתקן זה שבא על הערוה והוליד ממנה ממזר השתא מיהת עושה מעשה עמך הוא:

חוץ ממה שיש לו מן השפחה ומן הנכרית מ"ט דא"ק האשה וילדיה תהי' לאדוני' אשכחן שפחה, נכרית מנ"ל אר"י משום רשב"י א"ק כי יסיר את בנך מאחרי בנך מישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן האשה העכו"ם קרוי בנך אלא בנה:

והבא על שפחתו והוליד ממנה בן. ראיתי חלוקות גדולות בזה בין הגאונים על מעשה שכתב ר"ת ז"ל ממי שהוליד בנים משפחתו ויצאו ממנה גאונים יושבי ישיבות ויש גאונים שהי' עושים אותם עבדים, ויש גאונים שאמרו אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובוודאי כשבא עלי' שחררה ובנים כשרים הם והנכון בעיני דל"א הכי אלא בדבר שאניו מחוסר מעשה כגון המקדש על תנאי וכנסה סתם דלא אמרי' על תנאי קמא הוא בועל אלא אחולי אחלי' לתנאה ואין אדם עושה בעילתו בע"ז אבל הכא דמחוסר מעשה כגון הכא דהוה צריכא גט שחרור ולא יהיב לה גלי מילתא שכל בעילתו בזנות הי' ובניו עבדים עד שיראו גם שחרור:

בד"ה בן אין לו עיין עליו כו' ולהכי ע"כ ההוא דנחלה אתי לרבות בן הבן והא כו' עכ"ל וגבי יבום דפוטר בן הבן ילפינן ליה מנחלה כ"כ התוספות בפ' יש נוחלין לשיטת ר"י ע"ש וכ"כ הרא"ש בשמעתין:

גמ' ור"י ב"י האי בת אשת אביך מאי עביד ליה כו' פי' ולא לכתוב נמי היא כיון דלא הוה כתיב בת אשת אביך לא איצטריך לן נמי למעט דלא לחייב משום בת אשת אביו ומיהו אחותך ליכתוב באידך קרא לחייב על בת אביו ואמו:

בתוס' בד"ה בן אין לו אע"ג דסתם אח ובן הוי אפילו ממזר כדפריך לעיל פשיטא אחיו כו' עכ"ל. לפי פי' ר"י לעיל דפריך פשיטא מכח סיפא דתני אחיו כו' אין כאן הוכחה כלל וק"ל:

בא"ד לומר דשקולים הם בת וממזר כו' עכ"ל. יש לדקדק כיון דבת וממזר שקולים הם ואתיין שפיר מעיין עליו דגבי ייבום א"כ בן הבן גרע מיניה דהא לא אתי' גבי ייבום אלא מנחלה וא"כ אמאי אצטריך גבי נחלה למימר גבי בת מדהוה כי הדדי נינהו גבי ייבום גבי נחלה נמי כי הדדי נינהו הא בנחלה גופה איכא למילף בת במכ"ש מבן הבן ויש ליישב דאי לאו דיליף בת גבי נחלה מייבום לא היה מוקמי לן עיין עליו גבי נחלה לבן הבן אלא לבת וק"ל:

גמ' מולדת אביך ל"ל כו' כצ"ל ונמחק אחותך היא. ונ"ב בס"א אינו וכן נראה עיקר:

רש"י בד"ה לחייבו כו' אלא בת אביו שלא בת אמו כדכתיב בת אביך או בת אמך והא דכתיב נמי כו' כצ"ל:

בד"ה באידך כו' ובבת אמו דכתיב כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בן אין כו' דלא נילף מבני יעקב והא דאצטריך וזרע אין לה עיין עלה היינו משום דסתם זרע כו' כצ"ל. ונ"ב כנ"ל להגיה. בא"ד כדאמרינן התם גבי בת כו'. נ"ב פירוש לפי שגבי יבום גופא לא ידענא ואייתינא אחר כך מנחלה וק"ל:

בא"ד בהדיא מעיין עליו הלכך כו' כצ"ל:

גמרא מילתא דאתיא מק"ו טרח וכ"ל קרא. לכאורה קשה דהא קי"ל דהיכא דאיכא למידרש דרשינן ואין לומר דדוקא היכא דאיכא למידרש לגופי' אבל הכא אינו אלא לאגמורי בעלמא דאין מזהירין מ"ה דהא איתא בחולין (קיח) דשומר דנבלה דלגופיה לא איצטריך דמק"ו מיד אתי אמרי' תנהו ענין ליד דנבלה כו' ע"ש ולרב חביבא שם מסקנא הכי הויא וגם הכא הוה לגופיה הואיל דנאמר דבעלמא א"מ מן הדין א"כ איצטריך לגופיה:

רש"י ד"ה בעושה מעשה עמך. והאי אביו לאו עושה מעשה עמך הוא שהרי בא עה"ע כו'. לכאורה מ"ל כשבא עליה בשוגג ואולי כיון דאף הוא צריך כפרה לכן מיקרי ג"כ א"ע מעשה עמך אם ל"ע תשובה והביא כפרתו:

תד"ה בן. סתם זרע לא הוי כו'. כנ"ל דצ"ל ולמחוק הד' ובזה לא נצטרך שוב להגהת רש"ל הארוכה:

בא"ד ובן לא משמע אלא בן לבדו. ק"ל מהא דאיתא במכילתא פ' בא והיה כי יאמרו אליכם בניכם בשורה טובה כו' שהן עתידין לראות בנים וב"ב ע"ש בהמפרש ז"י:

גמ' מ"ט אמר קרא האשה וילדיה. לקמן עח ע"א:

תוס' ד"ה בן אין לו וכו' אפילו בני בנים כדמשמע נמי התם. עיין סנהדרין פד ע"ב:

תוס' ד"ה בשעשה תשובה וכו' מלקות משכח' לה דמחייב אעפ"י שעשה תשובה וכו' הכי אמרינן בש"ס במכות דף י"ג ועמ"ש בשו"ת נודע ביהודה א"ח סי' ל"ה ע"ש:

תוס' ד"ה לא בימי דוד וכו' וי"ל דמעצמן נתגיירו וכו' דברי התוס' הללו נעלמו מהרב מגלת ספר לאוין קט"ו וכבר אני בעניי הארכתי בזה בספרי הקטן דברים אחדים בדרוש לשבת זכור דף קכ"ה ע"ד ודף קכ"ו ע"א עש"ב בס"ד ועמ"ש בעניותי בקונטריס זה בסנהדרין על דף צ"ו ע"ב ע"ש ומשם בארה:

מיזקק נמי זקיק. לאשת אחיו ליבום שאפילו אין כאן אח אלא ממזר זה זקוקה לחליצה: וליטמא לו. אם כהן הוא ולו אח ממזר מיטמא לו: כי אם לשארו. זו אשתו: לאפוקי קיימא. הלכך לאו אשתו היא: האשה וילדיה. בשפחה כתיב: עובדת כוכבים. לקמן מפרש בשמעתין מכי יסיר את בנך מאחרי: ובן אין לו. מצי למכתב ובן או לו כדאמרינן בקדושין (דף ד.) אן כסף וכמו מאן יבמי (דברים כה) מאן בלעם (במדבר כב) ולהכי כתב אין למידרש עיין עליו דאם יש לו בן בעולם פוטר: בעושה מעשה עמך. והאי אביו לאו עושה מעשה עמך הוא שהרי בא על הערוה והוליד ממנה ממזר: כדאמר רב פנחס. בפ' חומר בקדש: השתא מיהת. הואיל ושב עושה מעשה עמך הוא ונהי נמי דעונו גלוי ונזכר כל זמן שממזר קיים מיהו מתשובה ואילך בכלל עושה מעשה עמך הוא: והיא בת אשת אביו. דעל ידי נשואין נולדה לאביו ולא באנוסין: מכדי כתיב ערות אחותך בת אביך. ובין מן האונסין ובין מן הנשואין משמע ערות בת אשת אביך מולדת אביך למה לי הא נמי אחותו בת אביו היא שמעת מינה לחייבו משום שני לאוין הללו ואם שוגג חייב שתי חטאות: אחותך היא. בהאי קרא דבת אשת אביך כתיב: לחייבו על אחותו. מן האונסין בת אביו ובת אמו כגון נולדו הוא והיא מן אנוסה דמההוא קרא דאונסין לא שמעי' אלא בת אביו שלא בת אמו דכתי' בת אביך או בת אמך והא דכתיב נמי בת אשת אביך דמשמע בין אמו בין שאין אמו באישות הוא דכתיב אבל באונסין לא שמעינן להכי כתיב אחותו לרבות בת אביו ובת אמו: מן הדין. מק''ו אם על בת אביו שלא בת אמו הזהיר על בת אביו ואמו לכ''ש: שלא תאמר בעלמא מזהירין מן הדין. והוי לאו גמור ומהכא לא ילפינן למימר מדאיצטריך אחותך אלמא אין מזהירין מן הדין דאיכא לשנויי מילתא דאתיא בק''ו טרח וכתב לה קרא להכי כתב היא כלומר הכא הוא דאייתר קרא אבל אזהרת דין ק''ו לאו אזהרה היא: באידך קרא. גבי אחותך בת אביך דלא הוזכר שם אישות דנפקי אונסין מיניה דבנשואין אשמעינן אף בבת אביו ובבת אמו מדכתיבא הכא ש''מ למימרא דאע''ג דהיא בת אשת אביו לא מחייב אלא משום אחותו: שאין אישות לאביך בה. בשפחה ועובדת כוכבים לא תפסי בה קדושין במסכת קדושין נפקא לן מקראי בפ' האומר לחברו בסופו (דף סח.) שפחה עם הדומה לחמור ועובדת כוכבים כדכתיב ואחר כן תבא עליה ובעלתה (דברים כא) ומעיקרא לא: ואימא פרט לאחותו מאנוסתו. שלא היה אישות לאביך בה: כאן באונסין. ערות בת בנך מאנוסתו לא תגלה הא בת בנה מאיש אחר גלה דלאו אשתך היא ומיהו בנו מן האונסין בנו הוא וכן בתו הלכך גבי אחוה נמי אחוה הוא:

מאי טעמא. הכא לא פריך פשיטא דבנו הוא כדפריך לעיל פשיטא אחיו הוא אלא אדרבה בעי מאי טעמא והיינו משום דשני לעיל נילף אחוה אחוה מבני יעקב כו' ולהכי בעי מאי טעמא לא ילפינן מבני יעקב דלא זקוקה ואם כן מיפטר נמי לא ליפטר: בן אין לו עיין עליו. אע''ג דסתם אח ובן הוי אפילו ממזר כדפריך לעיל פשיטא אחיו הוא והכא נמי לא איצטריך ובן אין לו עיין עליו אלא משום דלא נילף מבני יעקב [והא דאיצטריך וזרע אין לה עיין עלה היינו משום] דסתם זרע לא הוי אלא זרע כשר כדאמר בריש קדושין (דף ד.) אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ולענין בני בנים הוי איפכא דזרע משמע אפי' בני בנים כדמשמע נמי התם דקאמר זרע זרעה לא צריך קרא דבני בנים הרי הן כבנים ובן לא משמע אלא בן לבדו כדאמר ביש נוחלין (ב''ב דף קטו. ושם) אין לי אלא בן ובן הבן ובת הבן בן בת הבן מנין ונראה לר''י דמעיין עליו דהכא גבי יבום אין לדרוש בן הבת ובת הבן שיפטור מן היבום כיון דאפקינן לאתויי ממזר ולהכי איצטריך לאתויי בן הבן ובת הבן לענין נחלה ולא בעי למילף מדלענין יבום בן ובן הבן כי הדדי נינהו לענין נחלה נמי כי הדדי נינהו כדאמר התם (שם דף קט. ושם) גבי בת וא''ת ונדרוש איפכא גבי נחלה לאתויי ממזר ומאין לו דגבי יבום נדרוש בן הבן וי''ל דגבי נחלה א''צ לאתויי ממזר דלכל מילי בנו הוא אלא דלענין יבום הוה ס''ד למילף מבני יעקב ולהכי ע''כ ההוא דנחלה אתא לרבות בן הבן והא דפשיט ליה ביש נוחלין דלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו נראה לר''י דנפקא לן מלא ימחה פרט לזה שאין שמו מחוי א''נ דבת וממזר שקולים ובת נמי נפקא מעיין עליו דהכא ומיהו קשה לר''י דהיכי נוכל לומר דשקולים הם בת וממזר הא כיון דמצינו לאוקומי עיין עליו בבת מהיכי תיתי לאוקומי אף בממזר כיון דמאחוה אחוה משמע למעוטי ממזר וי''ל כיון דאחוה אחוה איצטריך לדרשא אחריתי לית לן למעוטי מיניה ממזר לענין יבום כיון דלכל מילי חשיב בן ואח ולגבי יבום נמי מצי לרבויי בהדיא בת מעיין עליו הלכך אע''ג דאיצטריך לרבויי בת לא נניח בשביל כך מלרבויי ממזר תדע דהא ריש לקיש דריש לה בריש החולץ (לקמן לה: ושם) למילתא אחריתי ואפ''ה מרבינן מיניה ממזר: כשעשה תשובה. והא דאמר בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פה: ושם) לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית כו' התם כשעשה תשובה וא''ת בשלמא מלקות משכחת דמחייב אע''פ שעשה תשובה אלא לקללו מי שעשה תשובה אין רשאי לקללו אפילו אחר ויש לומר דאם הזכיר שם שמים לבטלה או עשה דבר שנתחייב בו נדוי אף על פי שעשה תשובה חייב ולא מיפטר: