יבמות כא ע"ב

דף כא - ב

ומקשינן על רב: למה מנה רב בתוך רשימת השניות שיש להן הפסק, גם את כלתו?

והרי היא איננה שניה, אלא איסורה -  מדאורייתא היא!

דהא כתיב "ערות כלתך לא תגלה"!?

ומתרצינן: אימא בדברי רב: כלת בנו, שאיסורה רק מדרבנן, כדין שניות.

ותמהינן: וכי כלת בנו יש לה הפסק?

והא תניא: כלתו היא ערוה. כלת בנו היא שניה.

וכן אתה אומר לאסור כלה בבנו של בנו, ובן בנו של בנו, וכן הלאה, עד סוף כל הדורות!? וחוזרת בה הגמרא, ומעמידה באופן אחר:

אלא, אימא כך אמר רב: כלת בתו יש לה הפסק, כיון שלא שייך בה איסור דאורייתא.

דאמר רב חסדא: הא מילתא, מגברא רבה שמיע לי. ומנו, מי הוא הגברא רבה ששמעתי ממנו דבר זה? - רב אמי!

וכך אמר רב אמי: לא אסרי כלה, אלא מפני כלה!

ולביאור הדברים הוסיף רב חסדא, ואמר: ובעבר אירע שאמרו לי כלדאי, החוזים בכוכבים: מלפנא הוית! חכם תהיה!

ואמינא, אמרתי אז לעצמי, אם מה שראו החוזים בכוכבים שאהיה חכם, יתקיים בי על ידי ש"גברא רבה" הוינא בתלמוד, הרי לא אצטרך לשאול לחכמים את הסבר הדברים שאמר רב אמי "לא אסרו כלה אלא מפני כלה", אלא אסברא, אסביר בעצמי את דברי רב אמי, מדעתי.

אך אי הכוונה של חוזי הכוכבים ש"מקרי דרדקי" הוינא, שאהיה רק מלמד תינוקות, ולא אוכל להבין מדעתי את דברי רב אמי, אזי אשיילה אשאל את הסבר דבריו מרבנן, דאתו לבי כנישתא, הבאים לבית הכנסת.

והשתא, עתה סברתה סברתי מדעתי, שכוונת רב אמי היא לומר: לא אסרו כלת בתו אלא משום כלת בנו. ^[1]

שאין איסור דאורייתא בכלת בתו, וכל איסורה משום שמתחלפת בכלת בנו, שהיא שניה, ובה כן שייך איסור דאוריתא, בדור הראשון, דהיינו בכלתו שלו, שהיא אשת בנו.

וכשם שביאר רב חסדא את דברי רב אמי, כך נבאר את דברי רב, שכלל את כלתו בין השניות שיש להם הפסק, שכוונתו היא לכלת בתו, שיש לה הפסק.

אמר ליה אביי לרבא: אסברה אסביר לך ששייך להחליף ולטעות בין כלת בנו לכלת בתו.

כגון כלתה דאדם הנקרא "בר ציתאי", שהיו לו כלת הבן וכלת הבת, ויכולים לטעות ולהחליף ביניהן.

רב פפא אמר: כגון כלתה דבי רב פפא בר אבא.

רב אשי אמר: כגון כלתה דבי מרי בר איסק.

וכל אחד נקט משפחה שהיתה בימיו [תוס']. ^[2] איבעיא להו: אשת אחי האם מן האם - מהו?

האם היא אסורה כשניות מדרבנן, או שלא גזרו עליה כלל.

וצדדי הספק הם:

האם רק אשת אחי האב מן האם, ואשת אחי האם מן האב, נאסרו כשניות לעריות, כי היות דאיכא בהן "צד אב", הוא דגזרו בהן רבנן שניות. ומשום שב"צד אב" ישנו אופן של איסור מן התורה, באשת אחי האב מן האב, שהיא אסורה מדאורייתא.

אבל היכא דליכא "צד אב", שהרי הקירבה של אשת אחי האם מן האם, היא רק על ידי אמו ואם אמו, לא גזרו בהו רבנן.

או דילמא לא שנא, שגזרו על אשת אחי האם, בין היא אשתו של אחי האם מהאב, ובין אם היא אשתו של אחי האם מהאם.

ופשטינן: אמר רב ספרא: אשת אחי האם מן האב היא גופא גזירה של שניות.

וכי אנן ניקום ונגזור על אשת אחי האם מן האם, גזירה לגזירה משום אשת אחי האם מן האב.

אך דוחה הגמרא לטענת רב ספרא.

אמר רבא: אטו האם כולהו [אין הכונה לכל השניות, אלא רק לשניות שימנה עתה רבא] לאו "גזירה לגזירה" נינהו?

והרי יש לי שלש ראיות שגוזרים בהן גזירה לגזירה:

א. הרי אמו היא ערוה מן התורה.

וגזרו על אם אמו, שתהיה אסורה מדרבנן בתורת "שניה".

והוסיפו וגזרו גזירה לגזירה, גם על אם אביו, משום אם אמו

ואף על גב שאין טעם לגזור על אם אביו מחמת איסור אמו גרידא.

ואם כן, אף אתה אל תתמה אם גזרו חכמים גם על אשת אחי אמו מן האם, משום שהיא מקבילה לאשת אחי אמו מן האב. ואם כן, אין פשיטות לבעיה אם גזרו עליה או לא!

ומבארינן: וטעמא מאי? מדוע אכן גזרו בהן גזירה לגזירה, והרי אין גוזרים גזירה לגזירה?

משום דכולהו [גם כאן אין הכונה לכל השניות, אלא ל"אם אמו" ו"אם אביו" שאנו עוסקים בהם], "דבי אימא רבתיא" קרו להו. לכן היא נחשבת לגזירה אחת, על "אימא רבתא", משום אמו האסורה מן התורה.

ב. אשת אביו היא ערוה מן התורה.

ועשו חכמים את אשת אבי אביו, "שניה".

וגזרו על אשת אבי אמו, אף על פי שלא שייך בה איסור דאורייתא, משום אשת אבי אביו, ולא נחשב הדבר כגזירה לגזירה.

וטעמא מאי?

מפני שכולהו [אשת אבי אמו ואשת אבי אביו], "דבי [בית] אבא רבה" קרו להו.

ג. אשת אחי האב מן האב היא ערוה מן התורה.

ועשו את אשת אחי האב מן האם, שניה.

וגזרו על אשת אחי האם מן האב משום אשת אחי האב מן האם,

וטעמא מאי לא הוי כגזירה לגזירה?

משום דכולהו [אחי האב מן האם ואחי האם מן האב] "דבי [בית] דודי" קרו להו. ולכן אסרו את נשותיהן.

ומכל הני גזירות מוכח שלא נמנעו לגזור בהם גזירה לגזירה, כי משום הדמיון בקירבתן גזרו עליהן כאחת.

ואם כן חוזרת האיבעיא: אשת אחי האם מן האם - מאי, מהו דינה?

ואמרינן: תא שמע, מהא דכי אתא כאשר בא רב יהודה בר שילא מארץ ישראל לבבל, אמר: אמרי במערבא [בארץ ישראל, הנמצאת מערבית לבבל], כלל בשניות לעריות:

כל שבנקיבה ערוה, דהיינו, כל דרגת קירבה הגורמת לנקיבה להאסר על הקרוב לה באיסור ערוה מן התורה -

הרי בזכר, כל הקרוב לזכר בדרגת קירבה זהה - גזרו על אשתו, שתאסר לקרוב הזה של בעלה, משום "שניה". ^[3]

ולהלן מפרט על מי חל הכלל הזה.

ואמר הקשה רבא: וכי דבר זה כללא הוא בכל ענין של קירבה שכזאת?

והרי חמותו אסורה משום ערוה.

ואילו אשת חמיו - מותרת!

וזאת, אף על פי שאשת חמיו היא אשת זכר הקרוב בדרגת קירבה הזהה לקירבה של חמותו, שהיא ערוה בנקיבה.

וכן מצינו בת חמותו שהיא ערוה, לפי שהיא אחות אשתו.

ואילו אשת בן חמותו מותרת.

ואף שדרגת הקירבה של בן חמותו מקבילה לבת חמותו, בכל זאת לא אסרו את אשתו כשניה.

וכן מצינו שבת חמיו היא ערוה, ואילו אשת בן חמיו מותרת.

ולא אסרוה מפני שבעלה קרוב כבת חמיו.

וכן, חורגתו, בת אשתו, ערוה, משום אשה ובתה.

ואילו אשת חורגו, מותרת.

ואף על פי שבן אשתו הוא מקביל בדרגת הקירבה לחורגתו, אין אוסרים את אשתו.

וכן בת חורגתו היא ערוה, ואילו אשת חורגו מותרת.

ואף על פי שבן חורגו קרוב כבת חורגו, בכל זאת לא אסרו את אשתו.

ומסיים רבא את קושייתו:

ואם כן, שאין זה כלל, יש לנו לדייק:

הא דאמר רב יהודה בר שילא, שאמרו במערבא "כל שבנקיבה ערוה, בזכר גזרו על אשתו משום שניה" - לאתויי מאי?

מאי לאו, לאתויי אשת אחי האם מן האם, שאסורה, היות ד"כל שבנקיבה [אחות האם מן האם] ערוה - בזכר [אחי האם מן האם] גזרו על אשתו משום שניה.

והוינן בה: ומאי שנא הני, אשת חמיו ואשת בן חמיו, ובן חמותו, ואשת חורגו ובן חורגו, שאין נשותיהם אסורות משום כלל זה.

ומאי שנא הא, אשת אחי האם מן האם, שנאסרה משום כלל זה.

ומתרצינן: הא, אשת אחי האם, בחד קידושין בלבד מיקרב לה.

קירבתה לנאסר בה, באה על ידי שקדשה אחי אמו, ולכן ראוי לאסרה.

אבל הני, עד דאיכא תרי קידושין - לא מקרב להו.

אשת חמיו, הקירוב עמו לא נעשה על ידי שקדש הוא את אשתו בלבד, אלא הוצרך גם לקידושי חמיו אותה.

וכן באשת בן חמיו, לא התקרבה על ידי קידושי אשתו, עד שקדשה בן חמיו.

ולכן, אין קירבה זו אוסרת את אשת הזכר המקביל לנקיבה שהיא ערוה, כיון שנוסף שלב של קידושין נוספים.

שלח ליה רב משרשיא מתוסנייא לרב פפי: ילמדנו רבינו!

אשת אחי אבי האב מן האב, ואחות אבי האב בין מן האב ובין מן האם - מהו?

כיון שמצינו לעיל שאשת אחי האב מן האם היא בכלל העריות שיש להם הפסק, דהיינו שאין אשת אחי אבי האב מן האם אסורה כלל, היות ואף הקודמת לה, אשת אחי האב מן האם אין איסורה מן התורה.

לכן הסתפק רב משרשיא, שמא גם אשת אחי אבי האב מן האב, ואחות אבי האב, בין אחותו מאב ובין מאם - האם יאסרו?

וצדדי הספק הם: מדמצינו שלמטה מהן, דהיינו, אשת אחי האב מן האב, ואחות האב, הם ערוה מן התורה, לכן אף בהם נמי גזרו, שיהיה להן דין שניות.

או דילמא, הא איתפלג דרתא, הרי התרחקה הקורבה בדור נוסף, ואין לגזור.

תא שמע מברייתא דלעיל, דתניא: מה הן שניות?

ולא קחשיב להו, לאחות אבי האב, ואשת אחי אבי האב, בהדייהו.

ומשמע שלא נאסרו משום שניות לעריות.

ודחינן: אין ראיה ממה שלא הזכירן התנא בברייתא.

דשמא, תנא, ושייר.

ומקשינן: הרי לא מסתבר שישייר התנא דבר אחד בלבד. כיון שטעם השיור הוא לפי שאין התנא רוצה למנות את כל הפרטים. ובהכרח שאם שייר, ישנם עוד פרטים ששייר.

וכיון שדחינו את הראיה מהברייתא רק מכח הטענה לפי שיש לומר שהתנא שייר, יש לנו לדעת: מאי שייר עוד, דהאי נמי שייר!?

ומתרצינן: שייר התנא "שניות דבי רבי חייא", שמנה לקמן [כב א] עוד שש שניות לעריות, ולא הזכירן התנא בברייתא.

ואם כן אין ראיה להתיר את אלו שלא הוזכרו כשניות, כי סבר שאף הן חשובות שניות לעריות.

אמימר אכשר לשאת באשת אחי אבי אביו, ובאחות אבי אביו.

אמר ליה רב הלל לרב אשי: לדידי, חזיא לי רשימת השניות לעריות, שידוע שמנה אותן מר בריה דרבנא.

וכתיבן שיש בהן שיתסרי לאיסורא.

ומי אלו השש עשרה שניות?

מאי לאו, כך יש למנות את שש עשרה השניות:

תמני דמתניתא, שמונה שניות שנשנו בברייתא לעיל.

ושית שש שניות דבי רבי חייא, כדלקמן.

והנך תרתי, אותן שתיים, אשת אחי אבי אביו, ואחות אבי אביו, שרב משרשיא מסופק בהן.

וביחד הא שיתסרי, שש עשרה.

ונפשוט מכאן לאוסרם. ואיך התירן אמימר!?

ודחי ליה רב אשי: ולטעמיך, שיבסרי הויין! שבעה עשר הן:

דהא איכא גם אשת אחי האם מן האם, דפשטינן לעיל לאיסורא!

אמר ליה רב הלל: הא, לא קשיא.

הא דאמרינן לא אסרו כלה אלא מפני כלה. קשיא לן דהא כלת בתו בנקבה ערוה בת בתו ונגזור על אשתו כמוהו י"ל ההיא כללא היא אבל לאו טעמא הוא שכלם לא אסרום אלא זו מפני זו [משם אחד] ואשת אחי האם מן האם נמי משום מן האב והא דאמרינן מאי שנא הני ומאי שנא הני משום דאשת חמיו ראויה היא לגזור עליהם משום חמותו (וכן כלן) אבל כלת בתו לא שייך למגזר אלא משום כלת בנו.

הא דאבעי לן אחות אבי האב ואשת אחי אבי האב. משום דלמטה ערוה ה"ה לאחות אבי האם ולאחות אם האם דהא למטה ערוה בין מן האב בין מן האם כדאיתא [בהבא על יבמתו דף נ"ד] אלא חדא מנייהו נקט משום דקא בעי למיבעיא בהדה אשת אחי אבי האב דבהא באם לאו ערוה למטה. כי קאמר רב לההיא מתניתא. כלומר דהני ארבע דמתניתא יש להן הפסק ולא השאר אבל כיוצא בהן אף מן האב אפשר שהן מותרות כיון דאיתפלגו בהא.
ואסיקנא דאמימר אכשר בהו והלכתא כוותי' וכן פסק ר"ח ז"ל לקולא וכן דעת רבינו ז"ל שלא כתבו לאיסור וכן בשניות דבי ר' חייא פסק ר"ח ז"ל לקולא מדלא איפשיט דספיקא דרבנן לקולא ויראים אמרו לחומרא.
וקשה לן דהא נפקא פשיטותא דידהו לאיסורא מהא דתניא כלת בנו שניה וכן אתה אומר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות והאיך אפשר דבת שלישית שבבנו מותרת וכלתו אסורה אלא שהדבר תמה האיך לא פשטוה בגמרא מזו דהא ברייתא שמיע להו.
ונ"ל דשלישי שבבן אשתו ובת אשתו ורביעי שבחמי' וחמותו קא בעי הא דזרעו לא ובירושלמי אברהם אסור בכל נשי ישראל בשרה אסורה בכל אנשי ישראל וכן הוא דאם אמו אין לה הפסק וזה סיוע למה שפירשתי דמאי שנא שרה מאברהם שהיא אסורה באנשים והוא יהיה מותר בנשים ורש"י ז"ל כתב ת"ש שלישי ורביעי דהיינו שלישי שבבנו ולא דאיק.
ומדחזא רב הלל שתסר לאסורה ולא קשיא להו אלא הני ש"מ שאין להוסיף על מה שמנו חכמים בשניות ותמהני תמה גדול על בעל הלכות שהוסיף שניות אם אחות אביו ואם אחות אמו אם אחותו שניה וראיתי לבעל ספר היראים ז"ל שכתב דבריו וסמך עליו להחמיר ואי להוסיף על השניות אין שומעין לו ולא לבעל ההלכות אלא אם אחות אביו ואם אחות אמו בנשואין היינו אשת אבי אביו ואשת אבי אמו אם אחותו שניה טעות סופר הוא דאי בנשואין היינו אשת אביו ערוה ואי באונסין אנוסת אביו ולא שניה היא.

ומפרשינן בגמרא מאי טעמא אמר קרא ובן אין לו עיין עליו. ומכאן אנו למדין לבת שפוטרת אשת אבי' מן היבום והכי תניא בספרי ובן אין לו אין לי אלא בן בן הבן ובת הבת ובת בת הבת מנין ת"ל ובן אין לו מ"מ והכי אית להבעל הלכות גדולות ז"ל וכתב ואי לאו דכתב רחמנא אין לו ה"א דווקא בן ולא בת כדאשכחן בבן סורר ומורה השתא דכתב אין לו עיין עליו לאתויי כל דשמיה זרע ומנח לן דאפילו זרע פסול דתנן וכו' כי היכי דקא מייתי תנא זרע זרעיה מאין לו זרע פסול נמי איתי ע"כ בהלכות וקשה לי שאין משמעות עיין עליו אלא לזרעו של הנזכר בפסוק כגון זרעו של בן אבל לרבות ממנו בת אי אפשר וכך משמעות דורשין לגבי ירושה בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קט"ו) אלא י"ל הואיל ומשמע עיין עליו לרבות בת הבן הרי אתה דן ק"ו לבתו מעתה.
ואחרים אמרו בת לא צריכא קרא דכתיב לא ימחה שמו מישראל פרט לזה שאין שמו מחוי ולא דאיק דאי מהתם אפילו בן הבן ובת הבת נמי תיפוק לי' שאין שמו מחוי שהרי שמו עליו ומצינו שקמין תחתיו לנחלה.\
ואי קשיא לך למה לי הנך דרשי תיפוק לי' מדאמרינן דיבום בנחלה תלא רחמנא ואם יש לו בת או בת הבן ובת הבת היא קודמת לאח סד"א הני מילי שלא במקום יבום אבל במקום יבום אח קודם לכל יוצאי ירכו חוץ מן הבן קמ"ל ועוד דירושה גופה שהבת קודמת בה לאח מהאי טעמא הוא דקאמר ליה לתנא דכלום יש יבום אלא במקום שאין בת הא יש בת אין יבום והכי איתא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף ק"ט).

מיבעי להו לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו. לומר שאין מזהירין מן הדין. פי' רש"י ז"ל לאחותו מאביו ומאמו אנוסת אביו דההוא קרא דערות אחותך בת אביך דמשמע בין מן האנוסה בין מן הנשואין לא שמעינן מיניה אלא בת אביו שלא בת אמו כדכתיב בת אביך או בת אמך והכא דכתיב בת אשת אביך דמשמע בין אמו בין שאינה אמו באישות הוא דכתיב אבל באונסין לא שמעינן לה להכי כתיב אחותך לרבות בת אביו ובת אמו אנוסה שאם אינו ענין לנשואה תנהו ענין לאנוסה והכי נמי תניא בפרק כיצד העדים (מכות דף ה') בת אביו ובת אמו מניין ת"ל ערות בת אשת אביך וגו'.
וקשה לן א"כ האי קרא דבת אשת אביך היכי מייתר להו לרבנן לחייבו שתים ולר' יוסי ב"ר יהודה פרט לאחותו משפחה ומנכרית הא צריך לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו נשואה שאין מזהירין מן הדין איכא למימר אם כן לימא קרא ערות אחותך מולדת אביך בת אשת אביך למה לי ש"מ לרבנן לחייבו משום בת אשת אביו ולר' יוסי ב"ר יהודה כדאית ליה וכך מתורץ בהלכות גדולות.
ויש לי לפרש דמאחותך היא נפקא לן אחותו שהיא בת אביו ובת אמו בין באונסין בין בנשואין דכיון דגלי קרא אחותו בת אביו או בת אמו בלבד בין באונסין ובין בנשואין ורבה אחותו משני צדדין לעשותה כאחותו בכל דבר רבה איתה ואיתא בין מן האנוסה בין מן הנשואה ולפי' מייתר להו גופא דהאי קרא דבת אשת אביך והא דתניא בפרק כיצד העדים בת אביו ובת אמו מניין ת"ל ערות בת אשת אביך וגומר מסיפיה דאיק דכתיב אחותך היא.

והא דמקשינן בדר' יוסי ב"ר יהודה ואימא פרט לאחותו מאנוסתו .לומר דמיעטיה רחמנא מאשת אביך ואנח ליה לקרא קמא דאיהו דחיק ומוקי נפשיה.
ומתרץ, ההיא מדרב' נפקא, כלומר כיון דאשכחין דרבי רחמנא שארו מאנוסה לא מוקמינן מיעוטא לאחותו מאנוסה כיון דמצינו לאוקמי במילתא אחריתי וכיון דליכא מיעוטא אחותו מאנוסתו מקרא גופי' נפקא דאחותך בת אביך סתמא כתיב ולאו למימרא דמבת בתו מאנוסתו גמרינן אחותו דהא אין מזהירין מן הדין.

הא כיצד כאן באונסין כאן בנשואין.איכא למידק דילמא תרווייהו בנשואין ערות אשה ובתה לבתה בלבד וכן בת בנה ובת בתה ובת בנך או בת בתך דהוא גם בת בנה ובת בתה כלומר מן הנשואין ועד שלא יאמר יש לי בדין אלא שאין מזהירין מן הדין ותו הא דאמרינן בסנהדרין (דף ע"ו) בתו מאנוסתו מניין נימא נמי מנשואתו ויש לומר ערות אשה ובתה כל שבנשואתו משמע בין שהיא ממך בין שאינה ממך ואין זו באה מן הדין אלא בכלל הכתוב עצמו היא דסתמא כתיב.
אלא מה יש לן לשאול אחותו מאביו ומאמו נמי נימא שישנה בכלל בת אביך וי"ל התם מדכתיב אחותך בת אביך או בת אמך משמע כי היכי דבת אמך לאו בת אביך בת אביך נמי לאו בת אמך וכיון דפשטיה דקרא בבת אב לחודיה משמע בת אביו ובת אמו צריכא לבוא מן הדין ואין מזהירין מן הדין ממנו וכבר כתבתי זה בשם הראב"ד ז"ל.

מדאמרינן איצטריך למכתב היא. לומר דבעלמא אין מזהירין מן הדין משמע דכי האי גוונא בעלמא אין מזהירין מן הדין.
וקשיא לי אם כן אוכל כזית מבשר חמור לא ילקה שלא למדנו לו לאו אלא מן הדין דגמל שיש לו סימן אחד כדאיתא בתורת כהנים וי"ל כיון דכתיב בכולהו עשה זאת הבהמה אשר תאכלו גלויי מלתא בעלמא היא, וצ"ע.

הא דאיבעיא לן אשת אחי האם מן האם מהו ופשטיה לאיסורא. קשיא ליה אמאי נקט בברייתא אשת אחי האב מן האב ושבק אשת אחי האם מן האם דעדיפא מינה ומשתמעא אידך מינה, והא דאמרינן נמי בסמוך מאי שייר לימא שייר אשת אחי האם מן האם. אלא שבזה יש לי לומר דטפי ניחא ליה למימר שייר דר' חייא משום דמפרשן בהדיא (להלן יבמות כב, א) אחר כך מצאתי בתוס' ז"ל (ד"ה לא אסרו) שהגזרה הזו דכל שבנקבה ערוה גזרת האחרונים היתה ולא נגזרה בימי הראשונים, ולפיך לא נשנית אשת אחי האם מן האם בברייתא של עריות, ולפיכך מצי למימר דשייר אשת אחי האם מן האם. והא דאקשו שבסרי הויין דהא איכא אשת אחי האם מן האם דפשיטנא לאיסורא, משום דקים להו דכבר נגזרה בימי מר בריה דרבינא. ואם תאמר אם כן מאי פרכינן לעיל וכללא הוא והא חמותו ערוה כו' דדלמא אף באלו נגזרו. ויש לומר דכל הנך מותרות היו בכל זמן.

הכי איתא בכל הנוסחאות בת חמותו ערוה אשת בן אחיו מותרת. ולא ידעתי למה שנו כך ולא שנו בת חמותו ערוה אשת בן חמותו מותרת או בת חמיו ערוה אשת בן חמיו מותרת.

הא דאיבעיא להו אחות אבי האב ואשת אחי אבי האב. משום דלמטה ערוה, הוא הדין לאחות אבי האם ואחות אם האם דלמטה נמי ערוה. אלא משום דקא בעי למבעי בהדה אשת אחי אבי האב, דאלו מאם לאו ערוה למטה דידה, קא בעי הכי והוא הדין להנך, וחדא מנייהו נקט והא דאמרינן בסמוך (להלן יבמות כב, א) דהני תרתי דדמי להדדי חדא היא, הוא הדין נמי דהנך נמי והני כלהו דמו אהדדי וחדא חשיב להו, ואיכא למידק תפשוט ליה אשת אחי אבי האב לאיסורא מדרב וזעירי דאמרי לעיל אשת אחי האב מן האם יש לה הפסק, כלומר שאשת אחי אבי האב מן האם מותרת אלמא דמן האב אסורה. ויש לומר דהכי קאמר רב לההיא מתניתא קאי, כלומר דבאותן השנויות בברייתא איכא ארבע מינייהו דיש להן הפסק, ואפשר דכיוצא בהן אפילו מן האב נמי שיש להן הפסק, כיון דאתפלג דרא. וכי האי גוונא אמרינן לקמן דהלכתא דיש להן הפסק דהא אמימר אכשר בהו. וכן פסק רבינו חננאל ז"ל, וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שלא כתבן לאסור.

לא אסרו כלה אלא מפנ' כלה ופרישנא לא אסרו כלת בתו מפני כלת בנו ק"ל מאי קמ"ל דהא איכא אחריני נמי שגזרו זו משום דהוו חד שמא וכדמפרש לקמן ושוינהו כחדא גזירה וי"ל דהא קמ"ל שלא גזרו על כלת בתו אל במקום שיש בה ג"כ כלת בנו והיינו דמפרשי אמוראי כגון כלתה דכי פליגי שהיה בדורם כלומ' שהיו בבית כלת הבן וכלת הבת דאי לא מאי קמ"ל דאמרי' וכגון כלה וכו' וכי ליכא בעלמא כלת הבת אלא אלו אלא ודאי כדאמרי' מפי' הרב רבי' ז"ל ובלא ה"נ למה לא אסרו בלא טעמא דר' יהודה דלקמן דכל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו והכא בת בתו ערוה וראוי לגזור על כלת בתו. תירצו בתוס' דההיא דרב יהוד' ע"כ גזירה אחרינא היתה בימי התנאים ותדע לך דהא פשיטנא מינה לאיסורא אשת אחי האם מן האם ואלו בבריתא לא קתני אלא אשת אח האם מן האב וליכא למימר תנא ושייר שניות דבי ר' חייא דאי איתא אשת אחי האם מן האב ליתניה בדוכתא אשת אחי האם מן האם וכ"ש אידך אלא ודאי דלא אסירה ליה ולאחרים כן גזרו בה ונכון הוא:

איבעיא להו אשת אחי האם מן האם מהו פי' מי גזרו בה בדורו' אחרונים או לא הכא מאי פי' מי גזרו בהו ומשום דמקרו כלהו נמי כי דורי. אולם פרשי' לא גריס בי דורי דבתי משום דלזקנותו שהאדם קורא אולם בשם אמו ממש שייך לומר להיכרא אמא רבתי אבל הכא דודיו ממש שהם דודי אביו ואמו הוא שנקראים דודי רבתי:

וכללא הוא והרי חמותו וא"ת לפי שיטת התוס' מאי קא מקשה מכל הני דמני ואזיל שהם מותרת בברייתא דדילמא בדידהו גזרו בדורות אחרונים כמו שגזרו בהא דפשיטנא י"ל כי יודעים היו בהם שהם מותרות בזמנה היו עושים בהם מעשה ולא נסתפקו אלא באשת אחי האם מן האם לפי שהיתה רופפת בידם:

בת חמותו ערוה פי' משום אחות אשת בן חמיו מותרת לא דק שפיר בלישנא דהוה ליה למנקט בחדא אנפא או דילמא בת חמותו ערוה אשת בן חמותו מותרת או דילמא בת חמותו מותרת וטעמא דלא דק בלישנא משום דאיהו בעי למנקטינהו תרוייהו ומשום דלא לודיק בלישנ' ארכב' אתרי רכשי. ומ"ש הני ומ"ש הני פי' למה גזרו בדורו' אחרונים בזו של אשת אחי האם יותר מאלו כיון דבכלהו איתיה לכללא דרביא והא לפום מאי דאסיקנא ההיא דרב יהודה לא אתמר דרך כלל בכל הנשים אלא בנשי אחי האם או האב לבד דכיון שאחות האב או אחות האם משום צד אסורות מן התורה לעולם גזרו על נשות הזכרים שבהם ג"כ לעולם והיינו לישנא דבכל שבנקבה:

ילמדנו רבי' אשת אחי אביו מן האב ואחות אבי האב מהו וכו' איידי דנקט אשת אחי אבי האב דאלו מהם ליכא ערוה למטה דידיה נקט אחות אבי האב דהוא הדין דמבעי' ליה אחות אבי האם או אחות אם האם דלמטה דידה נמי איכא ערוה מן התורה אחות האם ונקט חדא והוא הדין אידך והא דאמרי' בסוף דהני תרתי דדמי להדדי חדא היא הוא הדין נמי להנך דלא בעיא בפירוש דכלהו דמו להדדי וחשיב להו חדא ולא חש תלמודא לפרושי הא משום דפשיטא ליה וק"ל לרבותינו ז"ל היכי לא פשטינן בעין מדר' לעיל דמנו שניות שיש להן הפסק ולא מני הכי כלל אדרב' משמע דכיון דאמ' דאשת אחי האם מן האם יש לה הפסק מכלל דאשת אחי האב מן האב אין לה הפסק וי"ל דהא אמרינן לה לא איירי אלא בשנייות דאיתניין במתני' דלעיל והא דלא איתניא התם:

אמימר אכשר באשת אחי אבי האב וכו' והלכתא כוותי' וכן פסק ר"ח ז"ל וכן דעת ז"ל שלא כתבן לאיסור מ"מ לדידי חזיין לי וכתיבן לאיסורא פי' עכ"פ יש לך לומר דתרתי אלו בכלל שיתסרי לאיסורא או דילמא בהני תרתי חשיב חדא או דנימא דלא חשיב ההוא דר"י לפי שהיתה גזרת אחרונים דאי לא מנית הני תרתי מהיכן הוו שית סרי אפי' תימא דנימני ההיא דר' יהודה ליכא אלא ט"ו וא"ת והיכי פריך ליה דהא איכא דר"י כיון שלא היתה בגזירה ראשוני' ז"ל י"ל דקים להו שכבר נגזרה בדורו של מר בריה דרבנא ונוהגים בה איסור:

אשת אחי האם מן האם מהו. וא"ת אמאי לא קא פשיט ליה דשרי מדלא חשבה בהדי שניות וי"ל דלא חשש לשנותה משום דתנא כבר אשת אחי האם מן האב:

לאתויי מאי לאתויי אשת אחי האם מן האם. וא"ת אמאי לא קאמר דאתא לאתויי כלת בתו אך לא אשת אחי האם מן האם. וי"ל דפסיקא ליה שנאמר זה הכלל לאחר שנשנית הברייתא דשניות וא"כ לא אתא לרבויי כלת בתו שהרי כבר תנינן לה עם השניות אלא ודאי בא לחדש דבר שלא פירש כגון אשת אחי האם מן האם:

איבעי' להו אשת אחי האם מן האם מאי אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם דאיכא צד אב הוא דגזרו רבנן אבל אשת אחי האם מן האם דליכא צד אב לא או דילמא ל"ש דהא מיחלפא באשת אחי האב מן האם ת"ש דכי אתי ר"י בר שילא אמר, אמרי' במערבא כל שבנקבה ערוה, בזכר גזרו רבנן על אשתו משום שני' פי' כל שאילו היתה נקיבה דאורייתא כשהוא זכר ערוה הוה אשתו שני' מדרבנן אמר רבא וכללא הוא והרי חמותו ערוה ואשת חמיו מותרת, בת חמיו ערוה ואשת בן חמיו מותרת חורגתו ערוה אשת חורגו מותרת בת חורגתו ערוה ואשת בן חורגתו מותרת דר"י בר שילא לאתוי מאי לאו לאתוי אשת אחי האם מן האם, דכיון דמקום ערוה דאשת אמו אסורה אפילו מן האם דאורייתא בזכר גזרו על אשתו משום שני' מ"ש הני ומ"ש הא, הא בחד קדושין מקרב לה הני עד דאיכא חד קדושין לא מקרב להו, פי' אשת אחי האם מן האב בחד קדושין שקידש את אמו מקרבא לי' אבל כל הנך דלעיל בעי תרי קדושין כגון חמיו נתקרב אליו בעבור שקידש את בתו ועוד אשת חמיו הן קדושי שניים וכן כולם ואיפשיטא לאיסור.

שלח לי' ר"מ מתתוסנייא לר"פ ילמדנו רבינו אשת אחי אבי האב מן האם ואחות אבי האם מהו מדלמטה ערוה למעלה נמי גזרו רבנן א"ד הא איתפליג דר"א, פי' הא דאמרן לעיל אשת אחי האב מן האם י"ל הפסק דהיינו היתרא לאשת אחי אבי האב מן האם משום דלמטה דידה לאו ערוה הוא אלא שני' וכי קמבעי לי' באשת אחי אב האם מן האב דלמטה דידה ערוה:

אמימר אכשר באחות אבי האב ובאשת אחי אבי האב מן האם דכיון דאיתפליג איתפליג פי' נתרחקה קרובה מהן. ואי קשיא אמאי באשת אבי אביו גזרי' ול"א כיון דאיתפליג איתפליג והכא אמרי' לי'. תשובה, התם דאסר רחמנא אשת אביו מפני שהאי קרובת אביו גזרו חכמים נמי באשת אבי אביו בעבור קרובת אביו אבל הכא דאסור אשת אחי אביו י"ל דלא גזרו רבנן מפני שאיססור האחוה קל הוא ורחוק ואין להחמיר בדבר כ"כ לאסור נמי אשת אחי אביו כיון דאיתפליג ומפני זה הטעם לא גזרו חכמים שניות באחותו ואשת אחיו ואחות אשתו לאסור למטה מהן ולמעלה מהן דהיינו בנותיהן ואמותיהן כי היכי דגזור בשאר עריות שאין איסורין מחמת אחוה אלא מחמת קרובות או מחמת קרובת אשתו מקרובת אביו גזרו חכמים למטה מהן ולמעלה מהן כגון בתו ובת בתו ובת בנו גזרו בהו למטה עד דור אחר, וכן באמו שהאי קרובתו גזרו חכמים למעלה נמי דרו אחר שבת באשת אביו מפני שהיא קרובת אביו גזרו עוד באשת אבי אביו, וכן בקרובת אשתו שאסרה תורה בתה ובת בתה ובת בנה גזרו חכמים דור אחר, וכן למעהל הימנה שאסרה תורה קרובותי' אמה ואם אמה ואם אבי' גזרו חכמים עד דור אחר וטעמא דמילתא כיון שהקרובה הולכת למטה ולמעהל הכל נראה כבית א' ובעבור זה גזרו חכמים למעלה מהן ולמטה מהן, אבל אותן שנאסרו לו מחמת אחוה כגון אחותו ואחות אשתו ואשת אחיו לא גזרו חכמים למטה מהן ולמעלה מהן מפני שאין איסורין אלא מחמת אחוה והאחוה כבית אחר הוא הלכך לא מיחלפא בנותיהן ואמותיהן בדידהו דכיון דאיתפליג איתפליג ונראה הדבר כי הן בית א' ואשת אבי אביו ששאל אלו למטה מהן ולמעלה מהן דהיינו בנותיהן ואמותיהן דהא ודיא פשיטא לי' דלא גזרו אלא אשת אחי אבי אביו דמשמע שדומה לאשת אבי אביו וכן באחות אבי אביו דדמיא נמי האי גזירה לאשת אבי אביו ובכלל אחות אבי האב יש אחות אם אביו ואחות אם אמו ואחות אבי אמו דדינא חדא אית לאחות אם ולאחות אב:

גמ' דכולהו דבי דודי קרי להו מאי כו' ואע"ג דאשת אחי האם מן האם נמי דבי דודי קרי ליה מ"מ כיון דליכא ביה צד אב כלל מבעיא ליה אי גזרו ביה אי לא:

תוס' בד"ה מאי שייר דהאי שייר אע"ג דתרתי נינהו חדא חשיב להו כו' ולא כמו שפירש ריב"ם כו' עכ"ל ולפ"ה ל"ק בהיפך דלישני דשייר אשת אחי האם מן האם דבלא"ה משני שפיר דשייר שניות דר"ח אבל לפי' ריב"ם יפול הקושיא על המקשה דקארי ליה מאי קארי ליה מאי שייר דהאי שייר כיון דהני מילי גופייהו תרתי מילי חשיב להו וק"ל:

בתד"ה לא אסרו כו' ועוד מדפשיט מינה אשת אחי האם מן האם כו' עכ"ל דליכא למימר דאשת אחי האם מן האם נמי לאו מה"ט דכל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו אלא בסברת האבעיין דל"ש דכולהו ומשום אשת דודו קרי להו ולא נקט דכל שבנקבה כו' אלא לסימן בעלמא דאם כן לא תיפשוט מינה אשת אחי האם מן האם דהא איכא לאוקמא בכלת בתו ולא נקט הא טעמא דכל שבנקבה ערוה וכו' אלא לסימנא בעלמא אבל אי האי טעמא דכל שבנקבה כו' טעם גמור ניחא דא"נ תוקמא לה בכלת בתו טעמא מ"מ מהאי טעמא יש לאסור נמי באשת אחי האם מן האם דבחד קדושין נמי מקרב ודו"ק:

גמ' רבתי קרו לה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ואי האי כו' ולאו תלמיד הם"ד:

בד"ה דאיכא כו' האם מן האב הס"ד ומ"ה אשת אבי אביו ונמחק וטעמא מאי:

בד"ה אשת אחי אבי האב מן האב דהא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לא אסרו כו' ומ"ש הני ומשני הא בחד כו' כצ"ל:

בד"ה אמימר כו' דלא דכותיה דקאמר מאי לאו משום חולץ דהוה ליה אבי אביו לא משום מיתנא דהוה ליה אשת אחי אבי אביו וקאמר נמי והא אמימר מכשיר כו' אמימר מוקי לה כו' בעיא שלו מתוך דברי אמימר משום דלא ס"ל כוותיה כצ"ל והס"ד:

גמרא והתניא כו' כלת בנו שניה וכא"א בבנו כו'. בכריתות הגיר' וכא"א בבת בנו כו' והוא מפורש כדברי הב"ש סי' ט"ו סעיף י"ט:

שם בת חורגו ערוה אשת בן חורגו מותרת. כצ"ל:

שם א"ד הא איתפליג דרתא. לכאורה תמוה דהא אם אמו ואשת אבי אביו דאין להן הפסק כדלעיל איתפליג דרתא טפי אבל רש"י במתק לשונו תיקן זה שכ' נתרחקה קורבה ויכוון למש"כ התוס' לעיל (ג א) ד"ה מקמי ע"ש:

רש"י ד"ה לא אסרו כלה. סתם שמע. כ"נ דצ"ל:

תד"ה מאי שייר. דברי המהרש"א בכאן תמוהים ששכח במחכ"ת מש"כ התוס' לעיל ד"ה לא אסרו דאשת אחי האם מן האם נאסרה בדורות האחרונים שוב מצאתי שכבר הושג בס' חס"י: