יבמות כא ע"א

דף כא - א

ומבארת הגמרא: באלמנה מן הנשואין -

כולי עלמא לא פליגי דלא פטרה עצמה וצרתה, משום דאין עשה של יבום דוחה לא תעשה ועשה של אלמנה לכהן גדול.

כי פליגי - באלמנה מן הארוסין.

מאן דאמר פוטרת -

משום דאתי עשה ודחי את לא תעשה.

ומאן דאמר אינה פוטרת -

משום דלא אתי עשה ודחי את לא תעשה, כיון דאפשר בחליצה.

מיתיבי מהא ששנינו בברייתא: ואם בעלו חייבי לאוין - קנו!

ומוכח שהיא עומדת ליבום, כי אם אין עשה דוחה לא תעשה כיצד קנו, והרי אין היבמה נקנית ליבם אלא רק מכח מצות יבום.

ומסקינן: תיובתא למאן דאמר אינה פוטרת צרתה.

והוינן בה: לימא תיהוי ברייתא זו נמי תיובתא דריש לקיש!?

שהרי לפיו, כל מקום שאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה לא תעשה, וכאן אפשר לקיים שניהם, בחליצה! ומשנינן: אמר לך ריש לקיש: כי אמינא אנא - היכא שאפשר דמקיימי מצוה, בלא דחיית הלאו.

אבל הכא, חליצה במקום ייבום - לאו מצוה היא!

ולכן דוחה כאן עשה את לא תעשה.

אמר רבא: רמז לתקנת חכמים, לאסור "שניות" לעריות, מן התורה - מנין?

שנאמר: [ויקרא יח] "כי את כל התועבות האל, עשו אנשי הארץ"

ה"אל", שהוא לשון של חוזק, בא לומר שהם עשו תועבות "קשות", והזהיר אותנו הכתוב מלעשות כמותם.

ומכלל זה אתה למד דאיכא גם תועבות " רכות".

ומאי נינהו התועבות הרכות? -

"שניות" לעריות.

והיינו רמז מן המקרא שיש לאסור את קרובותיהן של העריות, שהן במדרגת "שניות" להן.

ומאי משמע דה"אל" - לישנא דקשה הוא?

דכתיב [יחזקאל יז] "ואת אילי הארץ [החזקים] לקח".

והוינן בה: לימא, פליגא הא דאמר רבא שה"אל" האמור בעריות הוא לשון של קושי וחוזק, על מה דאמר רבי לוי!?

שמצינו, לפי דברי רבי לוי, שאין נחשב לשון "אל" הנאמר בעריות כלשון קושי וחוזק.

דאמר רבי לוי: קשה עונשין של מזייפי מדות, יותר מעונשין של עריות

שזה, בתועבת העריות, נאמר בהן "אל".

ואילו זה, בתועבת מזייפי המידות, נאמר בהן "תועבת ה' כל עושה אלה".

והיינו, ש"אל" זה קל, ו"אלה" זה קשה!

ומשנינן: גם לשון "אל" הוא לשון קשה.

אלא שלשון "ואלה" הוא עוד יותר קשה מ"אל".

ועתה פרכינן: כיצד זה אמר רבי לוי שעונשן של מזייפי מידות חמור מעריות בגלל שנאמר בהן "אלה"?

והרי גבי עריות נמי, הא כתיב "מכל התועבות האלה, ונכרתו"!?

ומשנינן: ההוא "ואלה" האמור בעריות, אינו בא ללמד על חומרת העריות, אלא בא למעוטי מדות מעונש כרת.

ללמד, שרק על עריות חייבים כרת, ולא על זיוף מידות. למרות שענשן של מזייפי מידות קשה מעריות.

ותמהה הגמרא: אלא מאי חומרייהו של מידות מעריות? והרי עונש הכרת אינו נוהג בהן כמו שהוא נוהג בעריות!

ומשנינן: הני, עריות, אפשר לתקן את החטא בתשובה, אם לא הוליד מהן בן ממזר.

אבל הני, מידות, לא אפשר לתקן בתשובה, כיון שבמידות המזוייפות הוא הונה את הרבים, ואינו יכול לחזור ולתקן את החטא מבלי שישיב להם את ההונאה, ואינו יכול למצוא את כל אלו שהונה אותם.

רב יהודה אמר, מהכא יש ללמוד מקור לתקנת "שניות": דכתיב [קהלת יב] "ואזן וחקר, תקן משלים הרבה"

ואמר עולא אמר רבי אלעזר, בביאור פסוק זה:

קודם שבא שלמה, היתה תורה דומה לכפיפה, סל, קופה, שאין לה "אזנים", בית אחיזה, להחזיק אותה, שלא תיפול מידיו, וכך היא אינה משתמרת.

עד שבא שלמה, ועשה לה "אזנים". שתיקן תקנות שמכוחן אפשר להחזיק את התורה, ולשומרה שלא תיפגע. ובכלל תקנותיו של שלמה, היתה תקנת הגזירה של שניות לעריות, ובאמצעותה נשמרו הלכות איסורי הקירבה לעריות עצמן [ועיין ברש"י].

רבי אושעיא אמר, מהכא: [משלי ד] "פרעהו, הגדילהו לאיסור, והוסף עליו, ומכח הגדלת האיסור תזכה שאל תעבר בו, אלא שטה סטה מעליו של האיסור, וכך עבור!

אמר רב אשי: משל דרבי אושעיא - למה הדבר דומה?

לאדם שהיה משמר פרדס.

אם היה עומד ומשמרו מבחוץ - כולו משתמר.

אבל אם היה משמרו מבפנים - הרי רק חלק הפרדס שלפניו משתמר, אבל החלק שלאחריו - אינו משתמר.

ודוחה הגמרא: והא דרב אשי - בדותא היא! אין הדמיון נכון.

כי התם בשומר הפרדס מבפנים, לפחות מה שלפניו, מיהא משתמר

אבל הכא בעריות, אי לאו גזירת שניות לעריות - פגע בערוה גופה.

רב כהנא אמר, מהכא: דכתיב גבי עריות [ויקרא יח], "ושמרתם את משמרתי" -

עשו משמרת למשמרתי.

אמר ליה אביי לרב יוסף: הא דאורייתא היא! שהרי פסוק מפורש הוא!

אמר לו רב יוסף, הלימוד הוא אכן דאורייתא, ופירשו אותו רבנן שהוא לגזירת שניות.

אמר לו אביי: הרי כל התורה נמי פירשו אותה רבנן! ולא קראו לזה "משמרת" בלבד!?

ומסקינן: אלא גזירת שניות מדרבנן היא, וקרא - אסמכתא בעלמא הוא!

תנו רבנן, מה הם איסורי ה"שניות", ששנינו במשנתינו שהם איסור מצוה, ורק מדברי סופרים גזרו עליהן? ^[1] אם אמו. אמו אסורה מדאורייתא, וגזרו סופרים לאסור גם את אמה של אמו, כסייג שלא יבא על אמו.

ואם אביו, נאסרה כאם אמו. ועל אף שטעם הגזירה לא שייך בה, גזרו בה מחמת הדמיון שלה לאם אמו, לפי ששתיהן נקראות "אימא רבתא".

ואשת אבי אביו, שגזרו עליה כסייג לאשת אביו, הכתובה בתורה.

ואשת אבי אמו אסורה, משום דמיונה לאשת אבי אביו, ששתיהן קרויות "אשת אבא רבא".

ואשת אחי האב מן האם אסורה, מפני שהיא מקבילה לאשת אחי אביו מן האב, שרק היא אסורה מן התורה [כדלקמן נד ב].

ואשת אחי האם מן האב, שגזרו עליה מפני שדומה לאשת אחי אביו מן האם, שאף היא שניה, כדלעיל, ואסרוה משום ששתיהן קורבתן היא על ידי האם.

וכלת בנו, שאסורה כגדר לאיסור כלתו, שהוא מן התורה.

וכלת בתו, גזירה משום כלת בנו.

ומותר אדם ^[2] באשת חמיו, באופן שהיא אינה חמותו.

ובאשת חורגו, דהיינו כלת אשתו, אשת הבן החורג שלו, שנולד לאשתו מבעלה הקודם.

ואסור בבת חורגו. ומפרש בסמוך שאיסורה מפורש בתורה, שהיא בת בנה של אשתו, ויתבאר להלן מדוע היא נמנתה בין השניות.

וחורגו, בנו החורג, הבן של אשתו מבעלה הקודם - מותר באשתו האחרת של אביו החורג, לפי שאינה אמו.

וכן מותר בנו החורג בבתו של אביו החורג, מאשה אחרת.

וכתוצאה מהלכות אלו, הרי אשת חורגו [אשתו של בנו החורג, שהיא כלת אשתו] אומרת לו, לבעל חמותה:

אני עצמי מותרת לך, ואילו בתי - אסורה לך, מדין בת בנה של אשתך.

ומקשינן: כיצד נמנית "בת בנו החורג" בכלל השניות?

והרי לשאת את בת חורגו - איסור דאוריתא היא! דכתיב "ערות אשה ובתה לא תגלה. את בת בנה ואת בת בתה לא תקח".

ואיך כלל התנא אותה בין השניות, שהן אסורות רק מדברי סופרים!?

ומתרצינן: לא נקט התנא בת חורגו כדי לומר שהיא מכלל השניות.

אלא, משום דקבעי למתני סיפא, שרוצה התנא להמשיך ולהדגיש בסיפא חידוש מיוחד, את האופן שבו אשת חורגו אומרת לו, לבעלה של חמותה: אני מותרת לך, ואילו בתי אסורה לך!

וחידוש גדול הוא, שאף על גב דבתי אסורה לך מדאוריתא משום "אשה ובת בנה", בדידי - לא גזור ביה רבנן!

ולשם כך תנא ברישא נמי בת חורגו.

ומקשינן: אי הכי, שהתנא חפץ להדגיש ענין מיוחד זה, שיתכן מצב שבו האם מותרת והבת אסורה, ולא גזרו חכמים על האם, הרי אשת חמיו, כשאינה אם אשתו, נמי תימא, יכולה גם היא לומר לחתנו של בעלה:

אני עצמי מותרת לך, כדתניא בברייתא.

ואילו בתי, שנולדה לי מחמיך - אסורה לך, ואיסורה הוא מן התורה, היות דהויא "אחות אשתו" מאביו [ולא מן האם]!

ומתרצינן: הא, זה שבת חורגו אסורה לו - פסיקא ליה, דבר מוחלט הוא! שהרי לעולם אסור אדם בבת בן אשתו, מדין אשה ובת בנה.

ואילו הא, בת אשת חמיו, לא פסיקא ליה. אין איסורה מוחלט בכל ענין.

שהרי איסור אחות אשתו הוא רק בחייה של אשתו. וכיון ששייך אופן שמותר בבתה של חמותו, אחר מיתת אשתו, ששוב אין היא אסורה אז כאחות אשתו, לא נקט התנא ענין זה, לפי שהוא לא קיים לעולם.

אמר רב, ארבע נשים, שהם שניות לעריות יש להם הפסק!

והיינו, שאסרו רק אותן, ולא נתנו להם איסור דורות, את אמן או את בתן, ואינן כשאר השניות.

שבשאר השניות כשאסרו אם אמו, אסרו גם את כל הדורות שלפניה.

וכן כשאסרו את אשת אבי אביו, או את אם אבי אביו, נאסרו הדורות כל הקודמין, דהיינו, אשת אבי אבי אביו, ואם אבי אבי אביו.

ולמד רב מרבו, שארבע מן השניות - לא נאסרו לדורותיהן.

נקיט רב בידיה רק תלת, שלש נשים שיש להם הפסק.

ולא ידע רב מי היא האשה הרביעית שנאסרה רק היא, אך לא נאסרו דורותיה.

ואלו השלשה שידע רב מי הן:

אשת אחי האם מן האב, ואין אשת אחי אם אמו אסורה.

ואשת אחי האב מן האם, ואין אשת אחי אבי אביו אסורה.

וכלתו, ומבאר לקמן שהכוונה היא לכלת בתו, שיש לה הפסק. שכלת בת בתו מותרת.

והטעם שיש לאלו הפסק, הוא מפני שלא שייך ביניהן ערוה דאורייתא, ואיסורן הוא רק משום שהן מקבילות לנשים אסורות.

ואילו בשאר השניות לעריות, איסורן הוא מפני שהדור הראשון הוא אסור מן התורה, כמו אם אמו, שגזרו עליה משום אמו, שאסורה מן התורה.

ואשת אבי אביו אסורה משום אשת אביו, שאסורה מן התורה.

וכן גזרו בשניות המתחלפות, כגון אם אבי אביו, משום אם אם אמו.

אך בכלת בתו, ובאשת אחי האב מהאם, ואשת אחי האם מהאב - אין כל איסור דאורייתא אפילו בדור הראשון שגזרו עליו, ולא חוששין שיתחלפו במקבילות בדורות אחריהם, ולכן לא נאסרו בהן הדורות.

זעירי מוסיף אף אשת אבי אמו, שלדעתו היא הרביעית, שלא מנאה רב בכלל שניות שאין להם הפסק.

ורק היא אסורה, ואין דורותיה למעלה אסורים, שאין אשת אבי אבי אמו אסורה, כיון שאין בכל הדורות איסור דאורייתא.

אמר רב נחמן בר יצחק, וסימניך, הסימן המבהיר מה הוסיף זעירי על רב, הוא "דעלאי דרב". והיינו, שהוסיף להתיר זעירי דור אחד הגבוה יותר מרב.

שרב נקט רק את ההיתר של אשת אחי האם ואשת אחי האב, שהם הדור של אביו ואמו, ואילו זעירי התיר דור גבוה מזה, אשת אבי אמו.

והוינן בה, ורב, מאי טעמא לא חשיב ליה, והרי אין בהן איסור דאורייתא? ומבארינן: לדעת רב יש לה איסור דורות היות ומיחלפא ליה אשת אבי אמו באשת אבי אביו.

ולכן אם תתיר את אשת אבי אבי אמו, יאמרו שגם באשת אבי אביו יש לה הפסק.

ושם הרי בדור ראשון יש איסור דאורייתא של אשת אביו. ומפני חשש זה אסר גם באשת אבי אמו למעלה בלי הפסק.

ואילו זעירי סבר, שאין לחשוש להחלפה שכזאת.

כי להתם לבית אביו, שכיח ואזיל, ויודע שיש שם קורבה, יותר מאשר להכא, לבית אמו, שלשם לא שכיח ואזיל.

ולכן לא יבא להחליף ולהתיר אשת אבי אביו כמו שמתירים את אשת אבי אמו.

ומותר אדם באשת חמיו. פירוש בדין הוא דלא ליתנינהו כלל דכל שלא שנאום חכמים לאסור מותרת אלא שלא תאמר דילמא תנא ושייר כדשייר שניות דבי רבי חייא דהאיך אפשר לומר שלא גזרו באשת חמיו שהרי אומרת לו בתי אסורה לך מן התורה משום הכי תנא ליה להיתירא והיינו דאמרינן משום דקבעי למיתני אשת חורגו אומרת וכו' כלומר לפיכך הוצרך לשנות היתר באשת חורגו מפני שיש איסור תורה בבתו ואקשינן באשת חמיו נמי ליתני הכי ומתרץ משום דלא פסיקא ליה למיתני בתי אסורה לך ומיהו כל עיקר לא שנאה אלא מפני שבתה פעמים אסורה וחורגו מותר בבתו ובאשתו דקתני משום דאיירי בחורגין מסיים להו.
ויש מפרש הא דאמרינן משום דקבעי למיתני אשת חורגו אומרת וכו' לומר שאע"פ שיש לה בת לא גזרו משום בתה ואם לא שנה כן הייתי אומר שמא לא התירו אלא כשאין לה בת.
ומדקתני ברייתא סתם ומותר באשת חמיו ולא מסיימין בה בגמרין שום איסורא לא סמכינן אמערבא דאמר ר' זריקא בשם ר' חנינא אשת חמיו אסורה מפני מראית העין וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל שלא כתב זה הירושלמי ויש לו סמך לדבר שאמרו עוד שם שני חורגין שגדלו בבית אחד אסורים להנשא מפני מראית העין אתא עובדא קמיה דר' חנינא בריה דר' אבוה אמר יסבון באתר דלא חכמין להון ובגמרא דילן בפ' משוח מלחמה (סוטה דף מ"ג) איתמר נמי חורגה הגדולה בין האחין אסורה מפני מראית העין ודחינן לה ואמרינן ולא היא דקלא אית לה ומכאן נלמוד שאין לנו כדעת הירושלמי שהוא מפני מראית העין בחורגין והוא הדין לאשת חמיו.
ובהלכות גדולות שלנו מצאתי ואשת חמיו אסורה לו מפני מראית עין ולא כך הלכה אלא מותרת לו אבל הרב ר' יעקב כתב בספר הישר בהלכות גדולות ותלמוד ארץ ישראל גרסי' אשת חמיו ואשת חורגו מותרות לו אבל אמרו חכמים אסורה לו מפני מראית העין ואעפ"כ אין כאן בית מיחוש.

ומותר אדם באשת חמיו. איכא למידק למה לי למתני אשת חמיו מותרת, לישתוק מינה דכל דלא אסר לה, בהיתרא קיימא. יש לומר משום דבתה אסורה לו אצטריך, סלקא דעתין אמינא כיון דבתו ערוה, בדידה ליגזור מדרבנן, והא דלא תנא לה תנא ושייר כדשייר שיתא דר' חייא (להלן יבמות כא, ב. כב, א) קא משמע לן שאף זו אומרת לו אני מותרת לך ובתי אסורה לך. ואף על גב דאמרינן דלא פסיקא ליה מכל מקום משום לתא דבתה דזמנין דהיא אסורה לו תנא לה להיתרא. ומדתנינן לה לאשת חמיו להיתרא ולא סיימינן בה ואסורה משום מראית העין שמעינן מינה דמשרא שרי לגמרי. בירושלמי (פ"ב ה"ד) גרסינן ר' זריקא בשם ר' חנינא אשת חמיו אסורה מפני מראית העין. עוד אמרו שם שני חורגין שגדלו בבית אחד אסורין להנשא מפני מראית העין. אתא עובדא קומי דר' חנינא בריה דר' אבהו אמר יסבו באתר דלא חכמין לון. ואפשר דבדורות אחרונים גזרו עליהן ולא נגזרה גזירה בימי תנא דברייתא דשניות. ומיהו לא משמע הכין מדאמרינן במסכת סוטה פרק משוח מלחמה בסופו (מג, ב) חורגה הגדלה בין האחין אסורה מפני מראית העין, וזו כסברת רבי חנינא דירושלמי. ודחי לה ואמרינן ולא היא דקלא אית לה. אלמא לא גזרינן משום מראית העין. ומכאן ראיה נמי לאשת חמיו שהיא מותרת, דלמראית העין לא חיישינן דקלא אית לה. וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שלא כתבו לירושלמי. אבל רבינו תם ז"ל כתב בספר הישר (סי' לט), ובהלכות גדולות (הל' עריות) ותלמוד ארץ ישראל (שם) גרסי אשת חמיו ואשת חתנו מותרת לו אבל אמרו חכמים אסורה לו מפני מראית העין עד כאן. ובתוס' (ד"ה ומותר) כתבו דמעשה היה בימי רבינו תם ז"ל שקדש אשת חמיו ועשה סעודה והפסיד רבינו תם את סעודתו. והרמב"ן נר"ו מן המתירין, ובודאי מדחזי רב הלל שיתסר לאיסורא ולא קשיא להו אלא אשת אחי אבי אביו ואחות אבי אביו כדאיתא לקמן (עמ' ב) שמע מינה שאין להוסיף על השניות שמנו כאן חכמים.

הא פסיק' ליה והא לא פסיק' ליה פי' בת חורגו פסיק. ליה לתנ' לאיסור' ולומר בת בתו אסורה לך שאין לה שום דבר התר אבל בת חמיו לא פסיק' ליה לאיסור' דזימנין דאי' ליה התר אם מתה אשתו וק"ל ולמ' ליה למיתני היתר' לאשת חמיו כלל ליתני האסורו' וממילא ידעי דכלהו שאר' מותרות וי"ל דנהי דלא פסיקא ליה למיתני בהדי' ואע"ג דבתו אסורה לו בדידיה לא גזרו בה רבנן רבותא אית בה בשל' אסורה ולהכי תניי' דלא נימ' גזרו מפני בתה ותנא תנא ושייר כדשייר בני ר' חיי' והא דקתני וחורגו מותר באשתו היינו משום דאצטריך למיתני שהוא מותר באשת חותנו ובירושלמי אמרו משמיה דר' חנינא דאשת חמיו אסורה מפני מראית העין וכ"פ ר"ת ז"ל ובה"ג ובתו' כתבו כי (מי) שקדש אשת חמיו ועשה סעודה וצוה ר"ת ז"ל לגרשה והפסיד הסעודה ורבי' הר"ם ז"ל ואחרי' התירו כיון דבגמ' דילן לא אידכר הכי כלל ותדע דבירוש' ג"כ אסרו משום מראית העין חורגין הגדלים בבית אחת ואתא עובד' קמיה ר"ח ואמר יסבון באתר' דלא חכמין לון ובגמ' דילן במס' סוטה פליג עליה בהדי' דהתם אמרי' בשילהי פי' משיח מלחמה חורגה הגדלה בין אחים אסורה מפני מראי' העין ואמרי' ולא היא דקל' אית לה הרי בגמר' דאמרו מעיקרא כר' חנינא ומחו לה אמוחא וה"ה דפליגי על ר' חנינ' באשת חמיו דאסר בירוש' מדלא אדכריה הכא ובחורגין דשייך למגזר טפי הוצרכו לומר דלא שייך ולא חיישי' דאילו באשת חמיו פשיטא להו דליכא למיחש מפני מראית העין וכ"מ וכן עושין בכל ספרד:

אמר רבא ד' נשים שניות יש להם הפסק פי' שלא אסרו בהם דורות כלל ונקיט רב בידי' תלת פי' גמיר דהוו ארבע ולא דכיר לפרושי מינייהו אלא תלת. אשת אחי האב מן האב פי' שהיא שניה כדאית' לעיל ולא גזרו בה דורות דאשת אחיו מן האב מותרת לו ואשת אחיו מן האב פי' דאשת אחי אבי האם מותרת וכלתו מפרש לק' כלת בתו אסורה כלת בת בתו שרינן זעירי מוסיף אף אשת אחי אמו פי' שיש הפסק דאשת אחי אבי אמו שריא:

וסימניך פי' למידע ההיא דמוסיף זעירי לעילא דרב פרשי' אותה שניה שהוסיף זעירי היא דור א' למעלה עלה' דמתני' שאמ' רב דרב אמ' בשניה אחרונה שלו אשת אחי האם וזעירי אשת אבי האם שהיא דור א' למעלה. ואחרי' פי' מה שהוסיף זעירי היא שנויה בברייתא דלעיל על הראשונה שאמר רב וזה יותר נכון:

דלא אפשר בתשובה דאין יודע למי משלם ואין להקשות יעשה מהן צרכי רבים דמ"מ אין זה תשובה כתיקונה כיון דאינו משלם לאותו שגזל:

הני אפשר בתשובה ובלבד שלא הוליד בן דאם הוליד בן הוי מעוות לא יוכל לתקון:

עד שבא שלמה ועשה לה אזנים. וא"ת התם פרק עושין פסין חשיב ערובין ונט"י דקאמר בשעה שתקן שלמה ערובין וידים ואמאי לא חשיב שניות דהכא וי"ל דלא חשיב אלא דבר התלוי בחכמה ובסברת הלב. אבל הכא אין הדבר תלוי בחכמה אלא להחמיר ולעשות סייג לתורה:

ת"ר מה הן שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האב מן האב וכלת בנו וכלת בתו, ומותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ואסור ובת בחורגו מותר באשתו ובבתו באשת חורגו אומרת אני מותרת לך ובתי אסורה לך פי' אמו כתיב וגזרו על אם אמו שיתרחק מאמו וגזרו נמי באם אביו משום אם אמו, ואע"ג דהא גזירה לגזירה משום דתרוייהו אימא רבתא קרי להו, ואשת אבי אביו משום אשת אביו הכתובה ואשת אבי אמו ואע"ג דאינה אבי אמו גזירה משום אשת אבי אביו דתרוייהו אבא רבא קרו להו הלכך חדא נינהו, ואשת אחי האב מן האם דדאורייתא ערות אחי אביך כתיב ואמרי' לקמן בהבא על יבמתו דבאחי אביו מן האם שריא וגזרו עלה משום אשת אחי אב מן האב, ואשת אחי האם מן האם נמי גזירה משום אשת אחי אביו מן האם קא משתעי אבל אם הי' אחיו של אחיו מן האם שריא וגזר רבנן עלה משום אשת אחי האב מן האם, ואשת אחי האם נמי מן האב גזירה משום אשת אחי אביו מן האם דהיא נמי שני' ואיכא צד וכלת בנו גזירה משום כלתו וכלת בתו משום כלת בנו ואסור בבת חורגו.

בת חורגו דאורייתא דכתיב את בת בנה ואת בת בתה פי' והיכי תני לה בהדי שניות משום דקבעי למיתנא אשת חורגו אומרת אני מותרת לך ובתי אסורה לך דאע"ג דבתי אסורה לך מדאורייתא מבדידי' לא גזרו רבנן תנא בת חורגו.

אמר רב ד' נשים יש להן הפסק ונקט רב בידי' תלת, אשת אחי האם מן האב, ואשת אחי האב מן האם וכלתו וכלת בנו וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו, פי' ד' נשים שניות יש להן הפסק שלמעלה מן ושלמטה מהן מותר אבל האחרות כגון אם אמו אין לה הפסק שלמעלה הימנה עד סוף כל הדורות הויא נמי שני' הוא ואמו מה"ת וכן אשת אבי אביו, הואיל אשת האב דאורייתא למעלה מהן אסור עד לעולם ונקיט רב בידי' תלת גמרא הוה גמיר דד' נשים שניות יש להן הפסק ולא הוה בידי' לפרושי אלא תלת אשת אחי האם מן האב לבדה שני' אבל אשת אחי אם אמו מותרת וטעמא משום דלא שייכי בהו ערוה מדאורייתא, אבל אם אמו דשכייכי בדורותי' ערוה דאורייתא כגון אמו, וכן אשת אבי אביו יש בדורותי' אשת אב דאורייתא ואם אביו נמי אע"ג דלא שייכא בה ערוה דאורייתא אין לה הפסק ואסורה אף אם אבי אביו דמיחלפא באם אם אמו וכלת בנו שיש בדורותי' ערוה דאורייתא אין לה הפסק דתנאי כלתו ערוה כלת בנו שני הוכן אתה אומר בבנו ובבת בנו עד סוף כל העולם ולא אסרו כלת בתו אל אמשום כלת בנו מ"ה י"ל הפסק וזעירי מסיף אף אשת אבי אמו שי"ל הפסק מפני שאין בדורותי' ערוה דאורייתא, ורב מ"ט לא חשיב לה מיחלפא באשת אביו אביו:

תנו רבנן מה הן שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו פי' כל הני אין להן הפסק דאם אמו ואם אבי אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי (אבי) אמו [אסור] עד סוף כל הדורות. אמר רב [ארבע נשים] יש להן הפסק. ונקט רב בידיה תלת אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן (האב) [האם] וכלת בתו אבל כלת בנו וכלת בן בנו עד סוף כל הדורות אין להן הפסק. וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו. אבעיא להו אשת אחי האם מן האם מהו אשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב דאיכא צד אב הוא דגזור רבנן אבל היכא דליכא צד אב לא או דלמא לא שנא ופשיט לאסור דכי אתא רב שילא אמר אמרי במערבא כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו על אשתו משום שניה והא ודאי לאו כללא הוא דאילו חמותו ערוה אשת חמיו מותרת. בת חמותו ערוה אשת בן חמיו מותרת חורגתו ערוה אשת חורגו מותר' בת חורגו ערוה אשת בן חורגו מותרת. על כרחין דרב שילא לאתויי אשת אחי האם מן האם. אמימר אכשר באשת אחי [אבי] אביו ובאחות אבי אביו. הר' אלפס לא פסק בשניות כר' חייא. יש להן הפסק או אין להן הפסק ומסתברא לקולא דבשל סופרים הלך אחר המקל מסקנא דשמעתתא דל"ש אחותו מחייבי כריתות וכ"ש מחייבי לאוין וכ"ש אחותו מאנוסתו אסור אחותו היא. דולדה כמוה ולא תפסי בה קדושין ואפי' בשפחה שטבלה לשם עבדות דשייכא במצות דהא אמר בהא שמעתתא וצריכה דאי אשמעינן בעובדת כוכבים משום דלא שייכא במצות. ואם אנס ופתה אשה מותר לישא בתה ודוקא לאחר מיתת האשה אבל בחיי האשה אסור לישא בתה דתנן הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה דנשי לגבי נשי שכיחין דאזלן:

תוס' בד"ה א"ה אשת חמיו נמי מאם אם חמיו לא מצי פריך דתימא ליה אני כו' דבעיא היא כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה מאם אם אם חמיו וטעמו דאם אם חמיו לא תימא אני מותרת דהיא משניות דר' חייא ולפי הגהתו מקשינן הא בתה אינה אסורא מדאורייתא ואיך תאמר בדידי לא גזרו רבנן וכתב לתרץ וצ"ל אף דלמטה דידה ליכא ערוה דאורייתא מ"מ מאחר דבהאי דרי איכא ערוה דאורייתא עדיף לגזור כמו אשת חמיו כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש ואין אלו אלא דברים דחוקים למבין דהא ודאי רבותא דאשת חורגו ואשת חמיו דתימא אני מותרת כו' אינו אלא משום דאע"ג דבתי אסורה לך מדאורייתא אפ"ה לא גזרו בדידי שאינו אלא דור א' למעלה משום שנייה אבל דלא נגזור דור אחד למעלה או למטה על השנייה משום השנייה אין זו רבותא דאי לא תימא הכי אין לדבר סוף בכל השניות ומא קמבעיא ליה לקמן בכל שניות דר"ח כדמשמע לקמן בתוס' אם יש להן הפסק הא ודא בשלישי שבבתו ושבבת אשתו אין להן הפסק מה"ט גם אם היה כוונת דברי התוס' כמ"שי מהרש"ל לא היה להם לסתום כוונתם אלא לפרש דאין אלו אלא דברי נביאות וע"ק לפי תירוץ התוספות דלכך לא מ"ל באם אם אם חמיו דתימא ליה אני מותרת כו' משום דבעיא היא לקמן כו' עכ"ל א"כ תפשוט מזה האבעיא דע"כ שניות דר"ח אין להן הפסק דאל"כ לתני באם אם אם חמיו דתימא ליה אני מותרת כו' וע"ק דאי אית ליה להאי תנא דברייתא דשניות דר"ח אין להן הפסק דמש"ה לא מצי למתני אם אם אם חמיו דתימא ליה כו' א"כ אכתי תקשי לן השתא דליתני כלת בת בתו דתימא ליה אני מותרת לך ובתי אסורה לך דהיא משניות דר"ח דהיינו שלישי שבבנו ושבבתו דאין להן הפסק וע"כ הנראה לקיים כל גירסת הספרים שלנו דבכולהו גרסינן אם אם חמיו וכוונתם כך הוא דעולה על דעתם בתחלת העיון דהאי תנא דמתני' לית ליה שניות כלל אלא הני דקתני בברייתא וכדבעי למפשט לקמן דלא גזרו באשת אחי אבי האב ובאחות אבי האב מדקתני מה הן שניות ולא קחשיב להו בהדייהו וא"כ הוא גם אם אם חמיו שהיא שנייה דר"ח מותרת להאי תנא ואהא קאמרי התוס' דתימא ליה אם אם חמיו שאע"ג דבתי אסורה מדאורייתא בדידי לא גזרו רבנן משום שנייה ותירצו מדבעי' לקמן לסתמא דתלמודא אם שניות דר"ח יש להן הפסק או לא מוכח מינה דליכא מאן דפליג להתיר שניות דר"ח דאי הוה מאן דלית ליה כלל שניות דר"ח לא הוה סתמא דתלמודא מסתפק בהו אם אפילו הפסק אין להן כיון דאיכא מאן דמתיר השניה גופה וכה"ג כתב המרדכי דמשמע מדבריו דבתחלת העיון היה עולה על הדעת לומר דהאי תנא לית ליה שניות דר"ח מדלא קחשיב להו בהדייהו וז"ל ושניות דר"ח לא איפשיטא אם יש להן הפסק או לא ואזלינן לחומרא כו' ותנא דמתני' אית ליה שניות דר"ח ותנא ושייר ור"ח מוסיף הוא עכ"ל והתוס' לא רצו להוכיח דהאי תנא אית ליה שניות דר"ח מדקמשני לקמן דתנא ושייר ומאי שייר דהאי שייר שייר שאר שניות דר"ח משים דאיכא למימר דהאי שנויא אינו אלא דחייה בעלמא אהא דבעו למפשט להיתירא אשת אחי אבי האב ואחות אבי האב ומש"ה ניחא להו לאתויי ראיה מדבעיא ליה לתלמודא אם שניות דר"ח יש להן הפסק דההיא ודאי ראיה נכונה היא וכמו שפירשנו דבריהם וכ"ז ברור ודו"ק:

גמ' אני מותרת לך ובתי כו' בשאר עריות כגון באם כלתו ואם אשת אחי כו' לא אצטריך למיסר אלא דוקא באשת חורגו ובתה דשניהן באין מחמת חורגו וכן אשת חמיו ובתו דשתיהן ה"ל למיסר מחמת חמיו אפ"ה שרי אע"ג דלמטה בבתו ערוה כו' ואנוסת אביו לרבנן דשרו אע"ג דלמטה ערוה אם נתעברה מביאת אונס לית בה קידושין ולא שום קורבא ובאשת אחי אם אביו נמי לא גזרו לקמן אע"ג באשת אחי אביו ערוה כו' עכ"ל:

בפרש"י ד"ה ואשת אחי האם מן האב כו' גזירה משום אחי אביו מן האם כו' ע"כ אבל משום אשת אחי אחי אם מן האב לא הוה גזרינן אשת אחי האם מן האב כדמוכח לקמן דלא גזרינן ליה אלא משום אחי אביו מן האם דאיכא בה נמי צד אב וק"ל:

בד"ה ארבע נשים כו' וכן אשת אבי אביו ואם אבי אביו למעלה כו' עכ"ל אע"ג דבאם אבי אביו לית ביה למטה ערוה דאורייתא נזרו ביה משום אם אם אמו השמיט בפירושו ואשת אבי אבי אמו דאסור נמי לעולם אע"ג דליכא ביה למטה ערוה דאורייתא יש למגזר משום אשת אבי אבי אביו כך משמע מדברי רב דלא קאמר אלא הני תלת יש להן הפסק אבל כל האחרות דקתני בברייתא אין להם הפסק מ"מ כיון דהרבועים לא ידע מאי הוא וזעירי מוסיף אותה לא נקיט לה רש"י במלתא דרב ודו"ק. בד"ה וסימן הא דאוסיף זעירי דעילאי דרב הוא דור א' למעלה כו' עכ"ל ובגליון שהוזכרה בברייתא עלוייהו דהכא דחשיב רב אשת אבי אמו מנ"ל:

דהאל לישנא דקשה הוא כו' קשה עונשן של מדות יותר כו' מבואר פרק הספינה בחדושינו שם:

ואיזן וחיקר כו' לכפיפה שאין לה אזנים כו'. לפי שלשון האזנה בכ"מ השומע מאחר כמו האזינו השמים גו' והאזינה תפלתי גו' אבל האי איזן וחיקר ותיקן גו' משמע שהוא בעצמו איזן בלי שומע מאחר וע"כ דרשוהו מלשון שעשה אוזן לכלי וק"ל:

פרעהו אל תעבור בו גו'. דלעיל מיניה כתיב באורח רשעים אל תבא גו' דהיינו אורח העריות אמר שתגדל ותוסיף אותו אורח לאיסור וק"ל:

רש"י בד"ה ארבע נשים שניות הס"ד:

תוס' בד"ה אי הכי כו' מאם אם אם חמיו כו' כצ"ל:

בא"ד אני מותרת לך. נ"ב י"מ הלא בתה אינה אסורה מדאורייתא ואיך תאמר בדידי לא גזרו רבנן וצ"ל אף דלמטה דידה ליכא ערוה דאורייתא מ"מ מאחר דבהאי דרי איכא ערוה דאורייתא עדיף לגזור כמו אשת חמיו דנהי דבתה אסורה היינו מכח קורבה שהיא אחותה והיא אינה קורבה כלל והכא היא ובתה בחד סוגנינא ודו"ק. (עי' במהרש"א):

גמרא ארבע נשים יש להן הפסק. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלה. מכלל דהאל לאו קשה הוא. כצ"ל:

רש"י ד"ה פרעהו. הגדילהו לאיסור כו'. כ"ה בע"י וישר:

רש"י ד"ה ואשת אחי האם מן האב. גזירה משום אחי האב מן האם כו' ואיכא צד אם כו'. כ"ה ברש"י שברי"ף ונכון:

תד"ה ומותר. הא דוד נשא רצפה בת איה. לכאורה מזה הירושלמי ראיה דפילגש הוה בקדושין (עי' רמב"ם פ"ד מהל' מלכים הל"ד ובכ"מ ולח"מ) דהא רצפה היתה פילגש שאול ובאמת ל"י מנ"ל להירושלמי דנשי אדוניך קאי על רצפה דוקא ואולי לפי שלא מצאנו לשאול נשים זולתה רק אחינעם (שמואל א' י"ד נ') והיא היתה חמותו ועי' בק"נ אות ד:

תד"ה א"ה. מה שהוגה בגליון הוא ממהרש"ל והמהרש"א קיים הגיר' שלפנינו ע"ש:

וּמַאי מַשְׁמַע, דְּהַאי 'אֵל' לִישְׁנָא דְּקָשֶׁה הוּא? דִּכְתִיב: (יחזקאל יז, יג) "וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח". הקשה הרב עיון יעקב ז"ל אמאי לא הביא פסוק מן התורה אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב (שמות טו, טו)? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דהתם הוה אמינא אֵילֵי מוֹאָב קאי על הכומרים של עבודה זרה דנקראו אילי על שם עבודה זרה שלהם שנקראת אלילים דכתיב כָּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים (תהלים צו, ה).

קֹדֶם שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה, הָיְתָה תּוֹרָה דּוֹמָה לִכְפִיפָה שֶׁאֵין לָהּ אָזְנַיִם, עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה וְעָשָׂה לָהּ אָזְנַיִם. נראה לי בס"ד נקיט לשון אזנים כי תורה שבעל פה תתייחס לאזנים כי דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרה בכתב, ותורה שבכתב תתייחס לעין דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה וכמו שאמרו הראשונים ז"ל על פסוק (משלי כ, יב) אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה הֳ' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם, וכאשר תיקן שלמה המלך ע"ה שניות ועירובין ונטילת ידיים (עירובין כא:) נתחזקה תורה שבעל פה המתייחסת לאזנים. לכך אמר 'ועשה לה אזנים' שחיזק האזנים שהיא תורה שבעל פה גם עתה הלבבות של בני אדם יטו אזנים שלהם לתורה ללמוד ולא יפלו בעצות רשעים כי עתה הכין לפניהם כמה מאות טעמים לכל דבר ודבר מדברי סופרים.
ומה שנאמר וְאִזֵּן וְחִקֵּר וְתִּקֵּן (קהלת יב, ט) פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו דהתורה יש בה ארבעה חלקים שהם ראשי תיבות פרדס ושלשה מהם פשט רמז דרש הם בנגלה של התורה והוא אזן בחלק הרמז וחקר בחלק הדרש ותקן בחלק הפשט עד כאן דבריו נר"ו.

גמ' ומאי משמע דהאל לישנא דקשה הוא. עי' מדרש רבה פרשה תולדות פ' סד בפסוק את כל הארצות האל:

תוס' ומותר באשת חמיו ירושלמי אשת אחיו אסורה משום מראית העין וכו' בתוספי הרא"ש למכילתין שנדפסו מקרוב יש טעות דמוכח ופשוט. ומ"ש דהא דוד נשא רצפה וכו' כבר ביארו מהרש"ל בים של שלמה סי' ה'. אבל הרב כנה"ג סוף א"ח בהגהותיו להר"מ ה' מלכים פ"ד צדד בזה כמה צדדים והביא דברי מהרש"ל הנז' שכת' כן בביאורי סמ"ג ושקיל וטרי עלה ע"ש ומ"ש לעיל פ"ג ומ"ש התו' ומעשה בפרובינציא באחד שהיה טבחו טבוח וכו' היינו שכבר קדש והיה טבחו טבוח לישא ואפסדיה ר"ת לסעודתיה והצריכו לגרשה כמבואר בחידושי הריטב"א והביא דבריו הרב הנמקי וכ"כ הרשב"א בחידושיו ולשון המרדכי שכתב דהיה טבחו טבוח לקדש וכו' לאו דוקא וכמ"ש הרב צמח צדק בתשובותיו סי' מ':
אמנם מ"ש שם הרב צמח צדק דדעת מרן בש"ע דנטה לאסור ולהחמיר שכתב דעת האוסרין באחרונה משמע שדעתו נוטה להחמיר ע"ש עמו הסליחה דמרן בש"ע כתב בסתם דמותרת ושוב כתב ויש מי שאוסר. ובכי הא הדבר פשוט ומבורר דפוסק כמו שסתם וכן כתב הרב בית חדש שהוא רבו של הרב צמח צדק בסוף פסק הנהגת אסור והתר דמ"ש מרן בסתם הוא העקר לדעתו ואשר כתב דיש חולק הוא טפל ע"ש וכבר מפורש זה בדברי הגאון הרמ"ע בתשובותיו סי' צ"ז שהיה בדורו של מרן וכ"כ כמה אחרונים כידוע. ושוב ראיתי שהעיר בזה הרב יד אהרן בח"ב הנדפס מחדש:
ועתה נדפס ס' שו"ת נודע ביהודה לאחד המיוחד הגאון מהר"ר יחזקאל נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק פראג ובא"ה סי' כ"ו ראיתי שנתעצם מאד בדברי התוס' הללו שכתבו ואע"ג דשמעתין שרי להו אשת חמיו וחורגו שמא אח"ך אסרום ותמה על זה מאד וכמעט שהיה דוחה דברי התוס' והרא"ש לולי כי כשל כחו דהרי מריה דהאי בירושלמי הוא ר' חנינא שהיה תלמידו של רבינו הקדוש. ובשמעתין דף זה עצמו מקשה רבא על ר"י בר שילא והרי חמותו ערוה אשת חמיו מותרת ורבא כמה דורות אחר ר' חנינא וא"כ איך כתבו התוס' דהירושלמי דאסר היינו שנגזר אחר כן ותלמודין מיירי קוךם ונהפוך הוא ואין לומר דר"י בר שילא כללא כייל על השניות וע"ז שפיר מקשה רבא מאשת חמיו דקתני בריתא דמותרת זה אינו שהתוס' עצמם כתבו שם דבהני גזרו בתר הכי וקים ליה בהנהו דשרו והאריך בזה ע"ש באורך ואפשר לישב דמאי דגזרו בתר הכי היינו משום שניות וקים ליה דהנהו שרו משום לתא דשניות והיינו דפריך אכלליה דר"י בר שילא. אבל כבר ידע רבא דאסרו מפני מראית העין והיינו מ"ש בירושלמי ומאי דאותביה היינו על כלליה בשניות דמאי דגזור קמאי ובתראי היינו משום שניות. ובחפשי באמתחות ספרי דבי רב חדשים מקרוב ראיתי להרב קרבן נתנאל שכתב על דברי הרא"ש וז"ל ושמא אח"ך אסרו היינו מפני מראית העין אבל בשמעתין לא קאמר אלא דאינו אסור משום אסור מצוה לחוד עכ"ל ונראה דכיוין למה שכתבנו לעקור תמיהת הרב הנז'. הגם הלום ראיתי בס' קרבן העדה פי' לירושלמי נשים שבא לידי מחדש שכתב בהדיא בתוספותיו וז"ל ובסמוך מסיק דאשת חמיו אסורה מפני מראית העין ובבריתא דתני מותר באשת חמיו היינו מטעם שניה. ונפקא מינה אי עבר ונשאה משום שניה יוציא ומשום מראית העין בדיעבד יקיים וכו' ובבלי דפריך מאשת חמיו היינו אהא דקאמר התם כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו משום שניות ודאי שפיר קשיא מבריתא דלא גזרו משום שניות עכ"ל וק"ק מ"ש דמשום מראית העין יקיים דהרי ר"ת אחר שקדש וטבח טבחו אפסדיה וגירשה. ועיין מ"ש הרב צמח צדק:
אמנם ראיתי למהרש"ל בים של שלמה שפירש בדברי התוס' והרא"ש שכתבו שמא אח"ך אסרום דכונתם דשמא אחר התלמוד אסרו הגאונים וכתב שסברתם ישרה דא"א שר"ת וה"ג יחלקו על התלמוד אם לא שנאסר במנין והביא מ"ש התוס' והרא"ש דבסוף פ' משוח מלחמה וכו' ופירשו יפה לפי דרכו עש"ב ותימא על הרב נודע ביהודה שהרעיש העולם ולא ראה דברי מהרש"ל והזכירו הוא בריש דבריו. דלפי דברי מהרש"ל אזדו להו כל קושיותיו כמבואר למעיין בתשובתו הנז':