יבמות יט ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

רבי שמעון אומר: אם עשה השני מאמר באשת הראשון, יש להסתפק אם מאמר קונה [וכמו שהביאה הגמרא לעיל בתחילת עמוד א, שרבי שמעון מסתפק אם מאמר קונה או לאו].

ולכן, ביאתה או חליצתה של אחת מהם - פוטרת צרתה.

ולקמן תבאר הגמרא שרבי שמעון מדבר בעשה בה מאמר ואחר כך נולד אח.

אך הוסיף רבי שמעון, שלא בביאתה או בחליצתה של כל אחת משתיהן הדברים אמורים.

אלא, אם חלץ לבעלת מאמר [אשת האח הראשון] - לא נפטרה צרה, אשת האח השני. שהרי מסתפק רבי שמעון אם מאמר קונה, ואם אינו קונה הרי בעלת המאמר, שהיא אשת הראשון, אסורה עליו מדין אשת אחיו שלא היה בעולמו, וחליצתה אינה כלום.

ורק אם בא על השניה או חלץ לה, נפטרה גם הראשונה.

כי ממה נפשך: אם מאמר קונה, הרי הראשונה אינה נאסרת מדין אשת אחיו שלא היה בעולמו, שהרי נולד האח השלישי לאחר שעשה בה השני מאמר, ומצאה השלישי כאשתו של השני. ולכן, השניה אינה צרת ערוה, אלא שתיהן נופלות מהשני בלבד, וחליצתה של השניה פוטרת גם את הראשונה.

ואם מאמר אינו קונה, הרי הראשונה היא אשת אחיו שלא היה בעולמו, ויוצאת מן השלישי בלי חליצה כדין ערוה. והשניה אינה נחשבת כצרת ערוה, לפי שמאמר אינו קונה.

עד כאן דברי רבי שמעון.

וממשיכה הברייתא, לדברי חכמים:

אם כנסה השני לאשת הראשון, ומת השני, ואחר כך נולד לו אח, ומצאה האח שנולד כאשת אחיו שלא היה בעולמו.

או שנולד לו אח, ואחר כך כנסה השני, ומת -

והיינו, נולד ואחר כך ייבם.

שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום.

הראשונה מדין ערות אשת אחיו שלא היה בעולמו, והשניה מדין צרת ערוה.

ודין זה, לדברי הכל הוא. וכדברי רב פפא, ולא כדברי רבי אושעיא.

ואם כנסה השני, ואחר כך נולד לו אח, ואח"כ מת השני - שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום, כמו בנולד ואחר כך ייבם, דברי רבי מאיר.

ורבי שמעון אומר: הואיל ובא האח השלישי שנולד עתה, ומצאה בהיתר, שהרי מכח נשואי השני היא עתידה להיות מותרת לו ליבום, ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור אשת אח של אחיו הראשון שלא היה עמו בעולמו - מייבם לאיזו מהן שירצה, או חולץ לאיזו מהן שירצה.

והוינן בה: הא בבא דסיפא, האומרת שבייבם ואחר כך נולד נחלקו רבי מאיר ורבי שמעון [אך בנולד ולבסוף ייבם לא הוזכר בה מחלוקת] -

למאן קתני לה?

דהיינו, לאיזה תנא הוצרכה הברייתא לומר שהוא סובר כך?

אילימא לרבי מאיר קתני לה, אין זה יתכן!

מכדי, הרי לא שני ליה לרבי מאיר בין ייבם ואחר כך נולד, בין נולד ואחר כך ייבם,

ואם כן, תיקשי: לערבינהו ולתנינהו, שבין נולד ולבסוף ייבם ובין ייבם ולבסוף נולד, שתיהן פטורות מן החליצה והיבום, היות ואשת הראשון היא אשת אחיו שלא היה בעולמו.

אלא לאו, סיפא זו, חידושו של רבי שמעון היא.

ולהשמיענו כי רק בייבם ואחר כך נולד - פליג רבי שמעון, וכמו שהוא מנמק את טעמו, הואיל ובא השלישי ומצאה נשואה לשני, שהיא בהיתר עתידי ליבום, בנפילה מן השני.

אבל בנולד ואחר כך ייבם - לא פליג רבי שמעון. וכרב פפא, ודלא כרבי אושעיא!

ומסקינן: אכן שמע מינה.

ועתה מבארת הגמרא את לשון הברייתא לעיל:

אמר מר: עמד השני לעשות מאמר ביבמתו, ולא הספיק לעשות מאמר ביבמתו עד שנולד לו אח, ומת -

ראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ושניה - או חולצת או מתייבמת.

והוינן בה: מאי "עמד"? ומאי "לא הספיק"?

והרי ממה נפשך: אי עבד, אם עשה בה מאמר - עבד.

ואי לא עבד - לא עבד!

אלא, כך הוא ביאור הדברים:

עמד לעשות בה מאמר - מדעתה, בהסכמתה.

ולא "הספיק" לעשות בה מאמר, שלא היה סיפק בידו לעשות את המאמר מדעתה, אלא עשאו בעל כרחה, שנתן לה את הכסף, וקידשה בלי הסכמתה.

ומשמיעה לנו הברייתא, שהיות ולא קידשה מרצונה, הוא לא קנה בכלל, אפילו לא במקצת, ולכן השניה אפילו מתייבמת.

ודלא כרבי, הסובר שמאמר ביבמה מועיל לקנותה אפילו בעל כרחה.

דתניא: העושה מאמר ביבמתו, שמקדשה בכסף, שלא מדעתה - רבי אומר: קנה אותה בקנין מאמר.

וחכמים אומרים: לא קנה כלום.

ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם:

מאי טעמא דרבי?

גמר מביאה דיבמה, שקונה אותה מן התורה.

מה ביאה דיבמה, קנאה אפילו אם בא עליה בעל כרחה - אף קדושין של מאמר מדרבנן דיבמה, יכולים להעשות אפילו בעל כרחה.

ורבנן גמרי מקדושין דעלמא, של אשה שאינה יבמה.

מה קדושין דעלמא הם רק מדעתה, אף קדושין דיבמה הם רק מדעתה.

ומבארת הגמרא את טעם מחלוקתם: במאי קמיפלגי?

מר רבי סבר: מילי ענינים דיבמה - ממילי דיבמה הוה ליה למילף. והרי יבמה נקנית בעל כרחה בביאה, והוא הדין בקידושי מאמר שתקנו לה חכמים.

ומר רבנן סבר: מילי דקדושין, ממילי דקדושין הוה ליה למילף. שהרי המאמר מעשה קידושין הוא, ו"קידושין" הוא מעשה קנין שמקנה האשה עצמה לבעל הקונה אותה, ואי אפשר לעשות מעשה קנין ללא דעת המקנה. ועוד, שנאמר בקידושין "והלכה והיתה לאיש אחר", ומשמע שהיא הולכת ומהוה את עצמה מדעתה.

ועתה מבארת הגמרא את מה שאמרו: עשה בה האח השני מאמר, ואחר כך נולד לו אח שלישי.

או שנולד לו אח שלישי, ואחר כך עשה בה האח השני מאמר.

ומת האח השני שעשה מאמר באשת הראשון.

והרי אשת האח הראשון שנעשה בה מאמר, נופלת יחד עם אשת האח השני לפני האח השלישי ליבום -

ראשונה, אשת הראשון, יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ושניה, אשת השני, חולצת ולא מתייבמת.

רבי שמעון אומר: ביאתה או חליצתה של אחת מהן - פוטרת צרתה.

רבי שמעון - אהייא קאי? על מה הוא בא לחלוק?

אילימא שבא לחלוק אנולד לו אח שלישי קודם המאמר, ואחר כך עשה בה האח השני מאמר. וסבר רבי שמעון שמותר לאח השלישי, שלא היה בעולמו של הראשון, לבוא על איזו מהן שירצה, וביאתה או חליצתה של אחת פוטרת את השניה.

אי אפשר לומר כך. כי:

הא אמרת שב"נולד ולבסוף ייבם" לא פליג רבי שמעון על חכמים, אלא הראשונה אסורה על השלישי מדין אשת אחיו שלא היה בעולמו.

והרי יתכן שמאמר קונה, ונמצאת אשת השני צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו, ואיך היא מתייבמת? ועוד, מה שייך לומר שביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה? והרי אשת הראשון היא ערוה, מדין אשת אחיו שלא היה בעולמו, והיא פטורה מכח היותה ערוה!

אלא, בהכרח שרבי שמעון בא לחלוק אעשה בה מאמר ואחר כך נולד לו אח. שאם היה מאמר קונה, הרי זה כייבם ואחר כך נולד שלשיטתו של רבי שמעון, אין היא אסורה.

אך הסתפק רבי שמעון האם מאמר קונה או אינו קונה.

ותחילה משמיעה הברייתא שהספק של רבי שמעון הוא האם מאמר קונה לגמרי, או אינו קונה כלל.

ולכן, אם עשה השני מאמר באשת הראשון, ואחר כך נולד השלישי, אשת השני חולצת או מתייבמת, ממה נפשך:

אם מאמר קונה לגמרי, הרי זה ייבם ואחר כך נולד, שלפי רבי שמעון היא מותרת לשלישי.

ואם מאמר אינו קונה, ולגמרי הוא אינו קונה, ואפילו לא במקצת, אם כן, אין אשת השני נחשבת לצרת אשת הראשון כלל, ולכן היא מותרת אפילו להתייבם לשלישי.

ובסיפא משמיעה הברייתא שרבי שמעון מחלק בין נולד ולבסוף ייבם ובין ייבם ולבסוף נולד, כדי שלא נטעה לומר שמה שאמר רבי שמעון בתחילה "ביאתה או חליצתה של אחת מהם [של השניה] פוטרת צרתה", הוא גם בנולד ואחר כך ייבם.

ועתה מביאה הגמרא את יסוד הדין, שרבי שמעון מסתפק אם מאמר קונה, שלפיו ביארנו את כל המהלך עד עתה:

והוינן בה: זה שאמר רבי שמעון שאם חלץ לבעלת מאמר, אשת הראשון, לא נפטרה בכך הצרה, אשת השני - מאי טעמא?

משום דהואי צרה [אשת השני] ודאי זקוקה לחליצה, ואילו בעלת מאמר היא ספק זקוקה לחליצה.

וספק אם היא אשתו של שני, עד שתוכל חליצתה לפטור את השניה מדין בית אחד.

כי רק אם מאמר קונה היא מותרת לשני, כדין ייבם ואחר כך נולד לרבי שמעון, ואז תפטור חליצתה את השניה, שהיא יחד עמה באותו הבית.

אך אם מאמר אינו קונה היא אסורה עליו בערוה של אשת אחיו שלא היה עמו בעולמו, ואינה נחשבת בבית אחד עם השניה.

ואין ספק מוציא מידי ודאי!

דהיינו, אין חליצת בעלת המאמר, שהיא חליצה "מסופקת", יכולה להתיר את אשת השני, שהיא ודאי זקוקה לחליצה.

יתיב רב מנשה בר זביד קמיה דרב הונא, ויתיב וקאמר: מאי טעמא דרבי שמעון?

ותמהה הגמרא: וכי יש לדון מאי טעמא דרבי שמעון?

והרי זה כדאמר טעמא: הואיל ובא ומצאה האח שנולד בהיתר, ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור אשת אח הראשון! אלא כך הוא דן: מאי טעמא דרבנן החולקים על רבי שמעון?

וביאר: כי אמר קרא "ולקחה לו לאשה, ויבמה"

מלמד. הכתוב שגם אחר שלקחה לו היבם לאשה - עדיין יבומים הראשונים עליה.

והיינו, שעדיין שם אחיו הראשון קיים עליה, והיא אסורה על האח הנולד, משום שלא היה עמו בעולמו.

ומקשינן: אלא הא דתנן: יבמה שכנסה - הרי היא כאשתו לכל דבר!

ר' שמעון אומר: ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת את צרתה והכוונה שיחלוץ או ייבם לאשת אחיו השני והראשונה נפטרת ממילא, אבל אם חלץ לבעלת מאמר — לא נפטרה על ידי כך הצרה, זו שהיתה אשת האח השני, שמא אין כוח המאמר כנשואין. כנסה האח השני את אשת אחיו המת, ומת גם הוא, ואחר כך נולד לו אח, או שנולד לו אח ואחר כך כנסה, ומת — שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום, אחת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, והשניה משום צרתה.

כנסה את יבמתו ואחר כך נולד לו אח, ואחר כך מת — שתיהן, גם אשת האח שמת תחילה וגם אשת המייבם, פטורות מן החליצה ומן הייבום, אלו דברי ר' מאיר. ור' שמעון אומר: הואיל ובא האח השלישי הזה ומצאה בהיתר, ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור, שהרי על האח השלישי לא היתה אשה זו אסורה מעולם, שכן כשנולד כבר היתה היא אשת האח השני החי, על כן — מייבם לאיזו מהן שירצה, או חולץ לאיזו מהן שירצה.

ונברר: הא בבא דסיפא למאן קתני לה [את השער, הקטע הזה שבסופה של ברייתא זו בייבם ולבסוף נולד לצורך דעתו של מי שנה אותה]? אילימא [אם תאמר] שלצורך ר' מאיר קתני לה [שנה אותה] — מכדי [הרי] לא שני ליה [שונה לו] לר' מאיר בין ייבם ואחר כך נולד ובין נולד ואחר כך ייבם, שלשיטתו בשני המקרים הרי זו אשת אחיו שלא היה בעולמו ואסורה לו, ואם כן לערבינהו ולתנינהו [שיערב אותם וישנה אותם יחד], באופן זה: כנסה ומת ואחר כך נולד לו אח, או שנולד לו אח ואחר כך כנסה ומת, או שכנסה ונולד לו אח ואחר כך מת — שתיהן פטורות?!

אלא לאו [האם לא] שהקטע האחרון נועד רק להבהיר את דעת ר' שמעון. וכיון שבחלקים השונים בברייתא זו מנויות כל האפשרויות ובייבם ואחר כך נולד פליג [חולק] ר' שמעון, ואילו במקרה שנולד האח בזמן שאשת המת היתה עדיין זקוקה לייבום ואחר כך ייבם החי לא פליג [איננו חולק], משמע שאף הוא מסכים להלכה זו. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שר' שמעון חולק רק בזו, וכדברי רב פפא.

א כיון שהזכרנו ברייתא זו, באים לדון בה לגופה. אמר מר [החכם]: עמד השני לעשות מאמר (קידושי כסף) ביבמתו ולא הספיק לעשות מאמר ביבמתו עד שנולד לו אח, ומת השני ונפלו שתיהן, אשת האח הראשון ואשת השני, לפני השלישי, הנולד, לייבום — ראשונה יוצאה משום שהיא אשת אחיו שלא היה בעולמו, ושניה — או חולצת או מתייבמת. ושואלים: מאי [ומה פירוש] "עמד", ומאי [מה פירוש] "לא הספיק" לעשות מאמר? שהרי מאמר הוא הקידושין, והשאלה איננה מה היתה כוונתו, כי אם מה קרה למעשה, אי עבד [אם עשה] — עבד [עשה], ואי [ואם] לא עבד [עשה] — לא עבד [עשה]!

אלא צריך לפרש כך: "עמד" פירושו עמד לעשות מאמר מדעתה, בהסכמתה, ו"לא הספיק" — כוונתו שלא הספיק לעשות זאת מדעתה, אלא בעל כרחה, ובאופן כזה אין המאמר מועיל לכלום וחולצת ולא מתייבמת. ותהיה שיטת ברייתא זו מפורשת שלא כשיטתו של רבי. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: העושה מאמר ביבמתו (שמקדש אותה) שלא מדעתה, שלא בהסכמתה, רבי אומר: קנה מדברי סופרים, והקידושין הללו תופסים כמאמר של יבם מדעתה, וחכמים אומרים: לא קנה כלל.

ומפרשים: מאי טעמא [מה טעם] שיטת רבי — גמר [למד] זאת מביאה שבא היבם על היבמה, באופן זה: מה ביאה ביבמה — אפילו בא עליה בעל כרחה קובעת שהיא נעשית אשתו, ואין הדבר תלוי בהסכמתה, אף קדושין ביבמה יכולים שיהיו בעל כרחה. ורבנן גמרי [וחכמים למדים] מקדושין דעלמא [בכלל] באופן זה: מה קדושין דעלמא [בכלל] — אינם תופסים אלא אם כן נעשים מדעתה של האשה, אף קדושין ביבמה אינם מועילים אלא אם כן נעשים מדעתה.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים], כלומר, מהו העקרון המונח בביסוס מחלוקת זו? — מר סבר [חכם זה, רבי, סבור] כי מילי [דברים, הלכות] של יבמה ממילי [מדברים, מהלכות] של יבמה הוה ליה למילף [היה לו ללמוד] ולא מתחום אחר, ומר סבר [וחכם זה, חכמים, סבור]: מילי [דברים, הלכות] של קדושין ממילי [מדברים, מהלכות] של קדושין הוה ליה למילף [היה לו ללמוד].

ומבררים קטע אחר בברייתא. שנינו בה: שני אחים ומת האחד ועשה בה השני מאמר ואחר כך נולד לו אח, או שקודם נולד לו אח ואחר כך עשה בה, באשת הראשון, מאמר, ומת ונפלה לפני השלישי, הנולד, לייבום — ראשונה יוצאה משום שהיא לו אשת אחיו שלא היה בעולמו, ושניה חולצת ולא מתייבמת. ר' שמעון אומר: ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה.

ושואלים: ר' שמעון אהייא קאי [על איזה מהם, מן המקרים, הוא עומד, מתייחס]? אילימא [אם תאמר] כי למקרה של נולד לו אח ואחר כך עשה בה השני מאמר הוא מתייחס — הא אמרת [הרי כבר אמרת] שבנולד השלישי ולבסוף, לאחר שנולד, ייבם השני את אשת הראשון לא פליג [חולק] ר' שמעון, והריהי אסורה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו. אלא צריך לומר כי על המקרה בו עשה בה מאמר השני ואחר כך נולד לו אח חלק ר' שמעון ולדעתו חולץ או מייבם לשניה.

בהמשך הברייתא נאמר שאם חלץ השלישי לבעלת מאמר לא נפטרה הצרה, כלומר, אשת השני, ויכולה להינשא לאחרים. ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] — משום דהואי [שהיא] הצרה, אשת האח השני, היא חיוב ודאי, שהרי היא אשת אחיו שהיה בעולמו, ובעלת המאמר אינה אלא ספק, שלא ברור אם על ידי המאמר נעשתה לגמרי כאשת האח השני או לא, וכלל הוא שאין ספק מוציא מידי ודאי, ולכן, אם יחלוץ לה היבם, כיון שחיובה אינו ברור — אף חליצתה איננה חליצת ודאי, כי שמא לא היתה צריכה לחליצה, ולפיכך לא הועילה החליצה לפטור את צרתה, ועל כן השמיע לנו שצריך לחלוץ או לייבם לודאית ואז תיפטר האחרת.

יתיב [ישב] רב מנשה בר זביד קמיה [לפני] רב הונא ויתיב וקאמר [וישב ואמר] דבר זה: מאי טעמא [מה טעם] שיטת ר' שמעון שמתיר בייבם ולבסוף נולד אשת אח שלא היה בעולמו? ותוהים: מאי טעמא [מה טעם] שיטת ר' שמעון?! — כדאמר טעמא [כפי שאמר את הטעם] באותה ברייתא: הואיל ובא ומצאה בהיתר, ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור!

אלא כך היתה השאלה: מאי טעמא דרבנן [מה טעם שיטת חכמים] האוסרים בייבם ולבסוף נולד? שהרי ר' שמעון נתן טעם טוב לשיטתו. ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "ולקחה לו לאשה ויבמה" (דברים כה, ה), ומשמעו: עדיין יבומים הראשונים עליה, שגם לאחר שלקחה לו לאשה, עדיין היא נחשבת ליבמה, ועל כן לא פקע ממנה האיסור שהיה עליה בעודה יבמה מבעלה הראשון. ותוהים: אלא הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: כנסה, נשא את היבמה לאשה — הרי היא כאשתו לכל דבר. ואמר ר' יוסי בר חנינא: דבר זה מלמד,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Shimon says: Intercourse or ḥalitza with one of them, i.e., the wife of the second brother, exempts her rival wife, but if he performed ḥalitza with the one who received the levirate betrothal, then her rival wife, i.e., the wife of the second brother, is not thereby exempt, since possibly levirate betrothal does not have the same strength as marriage. If the second brother married his deceased brother’s wife and then died himself, and afterward a brother was born, or if a brother was born and then he married her and died, the two wives are both exempt from ḥalitza and levirate marriage. In this case, one was the wife of a brother with whom he did not coexist and the other her rival wife.

The baraita continues: If he married his yevama and then a brother was born, and then he died, both the wife of the first deceased brother and the original wife of the yavam are exempt from ḥalitza and levirate marriage; this is the statement of Rabbi Meir. And Rabbi Shimon says: Since the third brother came and found her in a permitted state, and she was never for a moment prohibited to him, as when he was born she was already the wife of the second brother, who was still alive, he therefore takes whichever he wishes in levirate marriage, or performs ḥalitza with whichever he wishes.

The Gemara clarifies: The section of the latter clause of the baraita, which refers to the case of a brother born after the levirate marriage, according to whom is it taught? If we say it is taught for the purpose of clarifying the opinion of Rabbi Meir, it does not make sense, since it makes no difference to Rabbi Meir whether the levirate marriage preceded the birth or the birth preceded the levirate marriage. In his opinion under both circumstances she is the wife of a brother with whom he did not coexist. And if this were in fact taught for the purpose of clarifying his opinion it should have combined the cases and taught them together.

Rather, is it not that the latter segment was meant to clarify the opinion of Rabbi Shimon, since the different parts of the baraita enumerate different possibilities? And Rabbi Shimon disagrees in the case when the brother first performed levirate marriage and afterward his brother was born, but he does not disagree in the case where the younger brother was born and afterward the second brother performed levirate marriage. The Gemara summarizes: Conclude from this that Rabbi Shimon disagrees only here, as Rav Pappa explained.

§ The Gemara proceeds to discuss the baraita itself. The Master said: The second was about to perform levirate betrothal with his yevama, but did not manage to perform levirate betrothal with his yevama before his brother was born, and then the second brother died. The first woman goes out and is free to remarry without ḥalitza or levirate marriage due to the fact that she was the wife of a brother with whom the third brother did not coexist, and the second woman performs ḥalitza or enters into levirate marriage. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: Was about to, and what is the meaning of: Did not manage to perform levirate betrothal? The important issue is not his intention but his actions. If he did it, he did it; and if he did not do it, he did not do it.

Rather, the correct interpretation is: Was about to means that he was about to perform levirate betrothal with her consent. Did not manage means that he did not manage to perform it with her consent, but instead did it against her will. Consequently, it is understood that this baraita is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita: With regard to one who performs levirate betrothal with his yevama without her consent, Rabbi Yehuda HaNasi says: He acquired her and the betrothal is fully valid, like a consensual levirate betrothal with his yevama; and the Rabbis say: He did not acquire her.

The Gemara explains: What is the reason for Rabbi Yehuda HaNasi’s opinion? He learned this from the case of a yavam engaging in intercourse with a yevama. Just as even non-consensual intercourse with the yevama renders her his wife, as the matter does not require her consent, so too, betrothal of a yevama can be non-consensual. But the Rabbis learned from the halakhot of betrothal in general; just as betrothal in general requires consent by the woman, so too, betrothal of a yevama for purposes of levirate marriage requires consent.

The Gemara explains: With regard to what principle do Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis disagree? One Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that halakhic matters concerning yevamot must be inferred from matters concerning yevamot and not from other areas of halakha. And one Sage, the Rabbis, holds that halakhic matters concerning levirate betrothal must be inferred from matters concerning betrothal.

The Gemara clarifies another segment of the baraita. It is taught: If the second brother performed levirate betrothal with her, and afterward his brother was born, or if his brother was born and then he performed levirate betrothal and died, the first woman goes out and is free to remarry because she is the wife of a brother with whom he did not coexist, and the second, the wife of the second brother, performs ḥalitza but does not enter into levirate marriage. Rabbi Shimon says: Intercourse or ḥalitza with one of them exempts her rival wife.

The Gemara asks: To which case is Rabbi Shimon referring? If we say that he is referring to the case when his brother was born and then he performed levirate betrothal with her, didn’t you already say that Rabbi Shimon did not dispute the case where the brother was born and then ultimately he performed a levirate marriage, and she would be forbidden as the wife of a brother with whom he did not coexist. Rather, one must say that Rabbi Shimon disputed the case where he performed levirate betrothal with her and afterward his brother was born.

Later in the baraita it is taught: If the third brother performed ḥalitza with the wife of the first brother, to whom the second brother performed levirate betrothal, her rival wife is not exempt. The Gemara clarifies: What is the reason for this? It is because the rival wife, the widow of the second brother, has a definite legal status that requires an act to free her to remarry, as she is the wife of a brother with whom he did coexist, whereas the widow of the first brother with whom the second brother performed levirate betrothal had only an uncertain legal status, as it is not clear if she is to be considered truly the wife of the second brother by means of the levirate betrothal or not. And the principle is that an uncertainty does not override a certainty. Therefore, even if the third brother performs ḥalitza, since the status of the first woman’s obligation is uncertain, the status of the ḥalitza itself is uncertain, as it is possible that she did not require ḥalitza at all. Consequently, this ḥalitza is not sufficient to exempt her rival wife. This teaches that he must perform ḥalitza or levirate marriage with the woman who is definitely obligated, and then the other will be exempt.

Rav Menashe bar Zevid sat before Rav Huna. He sat and said: What is the reason that Rabbi Shimon allows the third brother to marry the wife of his brother with whom he did not coexist where she was taken in levirate marriage prior to his birth? The Gemara also wonders: What is Rabbi Shimon’s reason? The reason is as he stated in that same baraita: Since the third brother came and found her in a permitted state, and she was never for a moment prohibited to him he may perform levirate marriage with her.

Rather, the question was as follows: Rabbi Shimon gave such a persuasive explanation of his opinion that it raises the question: What is the reason for the Rabbis’ opinion? The Gemara answers that the verse states: “Her brother-in-law will…take her to him to be his wife and consummate the levirate marriage [veyibbema]” (Deuteronomy 25:5). This means that the first levirate bond is still upon her. Even after she is taken as a wife by the second brother, her earlier status as wife of her late first husband is still in effect. The Gemara challenges this: But what about that which we learn in a mishna (38a): If he took his yevama in marriage as his wife, then her legal status is that of his wife in every sense; and Rabbi Yosei bar Ḥanina said: This teaches

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה. פי' יש אחת מהן שביאתה או חליצתה פוטרת צרתה ואם חלץ לבעלת המאמר לא נפטרה צרה וכן אם בא עליה אלא משום שאסור לו לבוא עליה קתני חלץ לה ומפרש לה לקמן משום דבעלת מאמר ספק.
וקשיא לן, נימא מיהא תיהוי תיובתא דר' הושעיא דאי ס"ד זיקה ככנוסה דמיא חלץ לבעלת מאמר תפטר צרתה ואפילו בלא מאמר נמי דכנוסה לאחיו השני היא ולאו אשת אחיו שלא היה בעולמו היא והוו להו שתי יבמות הבאות מבית אחד שביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ואיכא דמפרקי אי מרישא לא תהוי תיובתא משום דאיכא למימר כי אמר ר' שמעון זיקה ככנוסה דמיא דוקא שיבם בסוף אבל לא יבם לא ואע"ג דעד השתא לא אמרינן הכי כדפרישית לעיל כיון דהוה אפשר לתרוצי לדר' הושעיא אלימא לי' סיפא.
ואיכא דאמרי דילמא גזירה היא דגזר ר' שמעון משום בעלת מאמר בשני יבמין דזיקה דידהו לאו ככנוסה דמיא ולאו מילתא היא דאם כן כל נולד ולבסוף יבם לגזור ר' שמעון משום שני יבמין בעולמו של מת דאסירא כדתניא לעיל.
ובתוספות מתרץ דילמא הוה דחי לה כדדחינן לעיל גזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים חדא מיבמא וחדא איפטרא בלא כלום פי' לפי' דכיון דלא כנסה נראית כבת בית אחר הילכך כשהוא חולץ לה לא ישגיחו עלי' שמחמת שני הוא חולץ לה אבל כשהוא חולץ לשני' ואינו משגיח עליה יאמרו אשת אחיו שלא היה בעולמו היתה ובלא כלום היא יוצאה והלשון הראשון נראה.

האי בבא דסיפא למאן קתני לה וכו'. פירש"י ז"ל להודיעך כח מי קתני לה לבדה אי לימא לר' מאיר לאשמועינן דבהא נמי אסר ולאו למימר דר' שמעון אהך לחודה פליג מכדי לא שני ליה לר' מאיר לערבינהו לבבי ולתני ברישא הכי כנסה ומת ואחר כך נולד אח או שנולד לו אח ואחר כך כנסה ומת או שכנסה ונולד לו אח ואחר כך מת שתיהן פטורות.
ואיכא למידק מאי תיובתא מי אלימא ממתניתין דפליג להו בתרתי ותירץ הרב אב"ד ז"ל כך לערבינהו וליתנינהו כי היכא דתני רישא עשה בה מאמר ואחר כך נולד או שנולד ואחר כך עשה בה מאמר אמאי פליג להון ותני תרתי זמני שתיהן פטורות ולהכי לא אקשי ממתניתין דליכא לאקשויי נערבינהו וניתנינהו כדעביד ברישא לענין מאמר ואין זה נכון דשאני רישא דתרווייהו חדא דינא הוא ולא אלימא חדא מחברתה אבל סיפא כיון דלא דמיין להדדי לא זו אף זו קתני בתרתי בבא דומיא דמתניתין וליכא למימר להכי פליג להו במתניתין משום דקתני עשה בה מאמר ומת בתרווייהו דהוה ליה למתני בסיפא עשה בה מאמר ומת.
אלא הכי דייקינן, מכדי כנסה ומת ונולד לו אח דברי הכל הוא ופשיטא דהיינו אשת אחיו שלא היה בעולמו ולמאי הלכתא קתני לה לומר כשם שזו פטורה כך נולד לו אח ואחר כך כנסה פטור א"כ לערבינהו לכולהו וליתני כשם שזו פטורה כך נולד ואחר כך כנסה או כנסה ואחר כך נולד פטורה אלא לאו משום דר' שמעון לא פליג אלא אסיפא ולדידיה קתני לה אבל נולד ואחר כך כנסה פטורה לדברי הכל כשם שכנסה ומת ואחר כך נולד פטורה לדברי הכל.
ולי נראה דתיובתא מדקתני הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור מיבם לאיזו שירצה האי לא עמדה עליו שעה אחת באיסור לאפוקי מאי לאו לאפוקי נולד ואחר כך יבם שעמדה עליו שעה אחת באיסור אלמא לאו ככנוסה דמיא ואסורה והיינו תיובתא והא דקאמרינן בבא דסיפא למאן קתני לה מפרש ואזיל דתנא נמי פליג להו בתרתי משום הכי.

הכי גרסינן וכן גרסתו של רב חננאל ז"ל: אלא הא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ואמר ר' יוסי בר חנינא לומר שמגרשה בגט ומחזירה התם נמי לימא ויבמה עדיין יבומין הראשונים עליה. ופי' אמאי מגרשה בגט ולא בעיא חליצה ואמאי מחזירה נימא מצוה דרמיא עליה עבדה השתא תקום עלה באיסור אשת אח אלמא הלכו יבומין הראשונים ממנה והכי נמי אקשינן בפרק החולץ (יבמות דף ל"ט) ומתרצינן נמי התם אמר קרא ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו לכל דבר ורש"י ז"ל גורס ותבעי חליצה ולא מיחוורא גירסיה דתרתי קא דייקינן.
ויש שהקשו, היכי קס"ד הכי אם כשהיא יושבת תחתיו של יבם עדיין עלי' זיקת יבום ביאה שניה תיתסר דמביאה ראשונה קיימא למצוה דרמיא עליה והשתא תיקום עליה באיסור אשת אח ואין תשובה זו כלום שיש לומר כשהוא בא להוציא חלין עליה יבומין ובעיא חליצה ועוד שאם תמצא לומר יבומין הראשונים עליה ובעיא חליצה אף בביאה שניה איתא למצות יבום.

ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. לפום מאי דאסיקנא הכא דמודה ר' שמעון בראשונה ואותביניה לר' הושעיא מהא [דאמרינן] ר' שמעון אעשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח קאי וכדמפרש לקמן. וטעמא דר' שמעון דאמר דבחליצתה הראשונה נפטרה בעלת המאמר, משום דאזיל לטעמיה דאמר לעיל דמאמר קונה או אינו קוה, והלכך אם הוא קונה מיבם לאחת ונפטרה השניה, ואם אינו קונה כלל, אם כן בעלת המאמר פטורה מכלום משום דהוי נולד ולא מיבם דבאיסור אשכחה, אבל אי אפשר לומר דסבירא ליה לר' שמעון דמאמר קונה ומשייר, דאם כן לא היה מתיר את הראשונה לביאה, משום מאמר קונה קצת, והוה ליה ככנוסה קצת, וראשונה הויא לה צרה. והמאמר גם כן אינו קנין גמור שתהא כיבם ולבסוף נולד אלא כנולד ולבסוף יבם והלכך הוי לה ראשונה כצרת אשת אחיו שלא היה בעולמו ואסירא.

האי בבא דסיפא למאן קתני לה כו'. קשיא לן למאי איצטריך למידק מסיפא דברייתא, לותביה מדקתני בהדיא חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה, דאלמא זיקה לאו ככנוסה, ובנולד ולבסוף יבם לא פליג ר"ש, דאי אמרת זיקא ככנוסה דמיא אפילו חלץ לבעלת מאמר נפטרה צרתה. דאף כשתמצא לומר דמאמר אינו קונה כלל, ת"ל דמשעת נפילה הויא לה ככנוסה לאחיו זה שהיה בעולמו, וחולץ או מיבם לאיזו שירצה, והאחרת פטורה מן החליצה ומן היבום, דהוו להו שתי יבמות הבאות מבית אחד ויש מתרצין דדיוקי דסיפא עדיפא ליה, דאי מרישא הוה מצי לדחויי דעד כאן לא קאמר ר' שמעון זיקה ככנוסה אלא בשכנס לבסוף, אבל לא יבם לא. ואף על גב דעד השתא לא אמרינן הכי כדכתבינן לעיל, מכל מקום כיון דאפשר ליה לדחויי בהכי, אלימא ליה סיפא דעל כרחיה הויא תיובתיה. ואינו מחוור לי דאם איתא, אף לאחר שכנסה תאסר לו, משום דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה, שוב אין לה התר וכדאמרינן לעיל. ובתוס' מתרצין דדלמא הוה דחי ליה כדדחינן לעיל, גזרה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות משני בתים חדא מיבמא וחדא מיפטרא בלא כלום. דהאי כיון דלא כנסה נראית להן כבת בית אחד, הלכך כשהוא חולץ לה ופוטר את השניה יאמרו שלא חלץ לזו אלא מחמת זיקת הראשון, ואף על פי כן אשת השני פטורה בחליצתה של זו, וכן לכל שתי יבמות הבאות משני בתים ממש. אבל כשחולץ לשני ואינו משגיח על הראשונה, יאמרו אשת אחיו שלא היה בעולמו היתה ובלא כלום יוצאה. גם זה אינו מחוור, דאם כן נגזור נמי דלמא אמרי נולד ואחר כך עשה בה מאמר ולא הספיק לבנות עד שמת לא חולצת ולא מתיבמת, ולר' שמעון חולצת או מתיבמת ונמצאת יבמה יוצאה לשוק בלא כלום. ול"נ לפרש משום דהוה מצי לדחויי דהיינו דוקא בחליצה, דלא אלימא חליצת זקוקה לפטור את הכנוסה, משום דחליצה פטור הוא ולא קנין וכדאמרינן בירושלמי (פ"ג ה"א) מה אתה סבור חליצה קנין אינה אל פטור, כלומר שמסלק זיקתו ממנה, וכיון שכן אין כח חליצה הזקוקה יפה לפטור הכנוסה. אבל אם בא על בעלת המאמר נפטרה צרתה, והיינו דקתני אבל חלץ לבעלת מאמר ולא קתני אבל ביאתה וחליצתה של בעלת מאמר אינה פוטרת צרתה, דאלמא חליצתה אינה פוטרת אבל ביאתה פוטרת כנזכר לעיל.

האי בבא דסיפא למאן קתני לה וכו'. פרש"י ז"ל (בד"ה הך ואילך) בבא דסיפא סיפא ממש. דהיינו כנסה ונולד לו אח להודיעך כחו של מי קתני לה לבדה.

אילימא לר' מאיר. לאשמועינן דבהא נמי אסר ולאו למימר דר' שמעון אהא לחודא פליג.

לערבינהו. לבבי וליתני ברישא הכי כנסה ומת ואח"כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואחר כך כנסה ומת או שכנסה ונולד לו אח ואחר כך מת שתיהן פטורות. ואיכא למידק מאי תיובתא, והא מתניתין אוקימנא לה להודיעך כחו דר' שמעון ואפילו הכי פליג להו בתרתי ואם כן לותביה ממתניתין אמאי לא ערבינהו. ותירץ הר"א אב"ד ז"ל דהכי קאמר ליערבינהו וליתנינהו כי היכי דערבינהו לבבי דרישא, עשה בה מאמר ואחר כך נולד לו אח, או שנולד ואחר כך עשה בה מאמר, ומאי שנא סיפא דפליג להו בתרתי ותנא תרי זמני שתיהן פטורות. אבל במתניתן ליכא לאקשויי הכי ליערבינהו וליתנינהו כרישא לענין מאמר. ואיכא מאן דפירש דהכי דייק, מכדי כנסה ומת ואחר כך נולד לו אח דברי הכל היא ופשיטא דהיינו אשת אחיו שלא היה בעולמו, אלא למאי הלכתא קתני לה לומר כשם שזו פטורה כך נולד לו אח ואח"כ כנסה פטורה, ואי פטורה לר' מאיר קאמר ליערבינהו לכולהו וליתני כשם שזו פטורה כך נולד ואחר כך כנסה או כנסה ואחר כך נולד פטורה, אלא לאו משום דר' שמעון לא פליג אלא אסיפא, משום הכי פלגינהו ולדידיה איצטריך, והכי קאמר כשם שכנסה ומת ואחר כך נולד פטורה לכולי עלמא, אף נולד ואחר כך כנסה ומת פטורה לכולי עלמא, שר' מאיר ור' שמעון לא פליגי אלא בכנסה ואחר כך נולד לו אח, שר' מאיר אומר שתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום, ור' שמעון אומר הואיל ובא ומצאה בהתר מיבם לאיזה שירצה או חולץ לאיזו שירצה.
ולי נראה דהכי קאמר, האי בבא דסיפא דהינו נולד לו אח ואחר כך כנסה ומת מאן קתני לה, אילימא ר' מאיר ור' שמעון פליג עליה, אם כן לערבינהו וליתנינהו לכלהו פטורי דר' מאיר דכולה ברייתא וליתני לכולהו לצד אחד, ולכלהו בבי דר' שמעון לצד אחד, כיון דלר' מאיר לעולם פטורה מן החליצה ומן היבום, ולר' שמעון לעולם חולצת או מתיבמת. ורישא דקתני לא הספיק לעשות מאמר ביבמתו עד שמת ראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ר' מאיר היא ולא ר' שמעון, דאי לר' שמעון חולצת או מתיבמת, ואם כן ליערבינהו וליתני הכי שני אחין בעולם אחד ומת אחד מהם ולא הספיק לעשות מאמר ביבמה עד שנולד לו אח ומת, הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ושניה חולצת או מתיבמת, עשה בה מאמר ונולד לו אח או שנולד לו אח ועשה בה מאמר ומת, הראשונה יוצאה וכו' והשניה חולצת ולא מתיבמת, כנסה ומת ואחר כך נולד לו אח או שנולד לו אחר ואחר כך כנסה ומת, כנסה ואחר כך נולד לו אחר ואחר כך מת שתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום דברי ר"מ, ור' שמעון אומר מיבם לאיזו שירצה או חולץ לאיזו שירצה. עשה בה מאמר ואחר כך נולד לו אח, או שנולד לו אח ואחר כך עשה בה מאמר ומת ביאתה או חליצתה כו' ואמאי תברא לברייתא לכל הני בבי השתא לר' מאיר והשתא ר' שמעון. אלא לר' שמעון נמי אתיא בבא דסיפא, דבנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון, היינו דתברא לברייתא כולי האי, משום דמעיקרא תנא מאי דשני ביה ר' מאיר ור' שמעון בשלא הספיק לכנוס עד שמת, והדר תנא דפליגי ביה בההיא אנפא, והיינו דקתני כשלא הספיק לא לכנוס ולא לעשות בה מאמר עד שנולד לו אחר לכולי עלמא הראשונה יוצאה משום אשת אח שלא היה בעולמו והשניה חולצת או מתיבמת, דזיקה לאו ככנוסה. וכן אם נולד ואחר כך עשה בה מאמר ומת הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו והשניה חולצת ולא מתיבמת. אבל אם עשה בה מאמר ואחר כך נולד אף על פי שלא כנסה בהא פליגי, דלר' שמעון כיון דמאמר מספקא ליה אם קונה קנין גמור או לא חולץ או מיבם לשניה והראשונה פטורה בביאתה או בחליצתה של זו. והדר תנא כשכנסה מאי דשוו ביה ומאי דפליגי עליה בההוא אנפא, וקתני כנסה ומת ואחר כך נולד לו אחר, כלומר כשם שזו פטורה לכולי עלמא כך נולד לו אח ואחר כך כנסה ומת פטורה לכולי עלמא, דבנולד ולבסוף יבם לא פליג רבי שמעון. אבל כנסה ונולד לו אח ואחר כך מת בהא פליגי. דלר' מאיר שתיהן פטורות ולר' שמעון מיבם לאיזו שירצה או חולץ לאיזו שירצה. וזה סדור ישר דתנא מעיקרא מאי דשוו בה בלא כניסה ומאי דפליגי ביה. והדר תנא מאי דשוו בכניסה ומאי דפליגי ביה. והא דלא אותביה נמי ממאי דקאמר ר' שמעון הואיל ובא ומצאה בהתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור, דאלמא לכאורה טעמיה דר' שמעון משום דלא עמדה עליו שעה אחת באיסור היא, הא בנולד ולבסוף יבם דעמדה עליו באיסור לא פליג. משום דאיכא לדחויי דלטעמייהו דרבנן קאמר, כלומר לדידי אפילו בנולד ולבסוף יבם פליגנא עלייכו משום דזיכה ככנוסה, אבל לדדיכו אודו לי מיהא ביבם ואחר כך נולד הואיל ובא ומצאה בהתר. כן נראה לי פירוש שמועה זו. והשתא דאסיקנא דבנולד ולבסוף יבם לא פליג ר' שמעון, מתניתין דקא מיבם לאיזו שירצה או חולץ לאיזו שירצה, לא אעשה בה מאמר קאי, אלא ארישא דבבא דסיפא בלחוד קאי, דהיינו יבם ואחר"כ נולד לו אחר, וכדקתני נמי בהדיא בהאי ברייתא חלץ לבעת מאמר לא נפטרה צרתה, אלמא על כרחין חולץ לאיזו שירצה דמתניתין, לאו אעשה בה מאמר קאי.

מה קדושין דעלמא מדעתה אין בעל כרחה לא אף קדושין דיבמה כו'. ולא תקשי לך דאשכחן קדושין דעלמא בעל כרחה על ידי האב עד שתבגר (כתובות מו, ב. קדושין ג, ב) דשאני התם דיד אביה כידה ודעתו עדיפא מדעתה, כיון דאין לה יד לקבל קדושיה בלא דעת האב הלכך לא קרינא בה בעל כרחה. אף על גב דדעת האב לגבי גרושין לא חשבינן ליה כדעתה, דהא לדעת האב בלא דעתה קרינא בה בעל כרחה בגטין פרק המביא תניין (גיטין כא, א) שאני גט הואיל ואית לה יד נמי לקבל את גיטה דשתי ידים זוכות כאחת. וכבר הארכתי יותר מזה בריש פרק קמא דקדושין בס"ד (ב, ב ד"ה תנא). וקיימא לן כרבנן דאמרי דגמרינן מקדושין דעלמא דמדעתה אין בעל כרחה לא. וקטנה שנתאלמנה מן האירוסין דעדיין ברשות אביה אין המאמר קונה בה אלא מדעת אביה.

נראה שכך היתה גירסתו של ר"ח ז"ל אלא הא דתנן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ואמר ר' יוסי בר חנינא לומר שמגרשה בגט ומחזירה התם נמי לימא ויבמה עדין יבומין הראשונים עליה ותבעי נמי חליצה. ותרתי קא קשיא ליה אמאי מחזירה נימא מצוה דרמיא עליה עבדא, השתא תיתסר עליה משום אשת אח שלא במקום מצוה, ותו אמאי מגרשה בגט בלחוד תיבעי נמי חליצה, לומר שתצטרך גט וחליצה, גט לכניסתו וחליצה לזיקתו שעדין יבומין הראשונים עליה (ועיין רמב"ן ומהרש"ל) ואף רש"י ז"ל כתב כן (ד"ה ולקחה, ודף כ, א ד"ה לימא) דאיכא דגרסי הכי וכן פי'. ואיכא דקשיא ליה היכי ס"ד למימר הכי, דאם כן אף ביושבת תחתיו תאסר לו מביאה ראשונה ואילך דמצוה דרמיא עליה עבדא בביאה ראשונה כדאיתא לקמן (יבמות כ, ב). ומסתברא דהאי קושיא ליתא, דהא כי כתוב ולקחה לו לאשה ויבמה לא להתירה לו ביאה ראשונה בלבד ולאוסרה לו מראשונה ואילך קא אתי, אלא אחר שאסר התיר, והתיר לעולם כל זמן שהוא רוצה לעכבה אצלו כאשתו. והא דכתיב ויבמה לא משתמע מינה שיהא צריך להוציאה משום יבומיה. ואדרבה משמע טפי שייבם אותה, כלומר שיעכבנה אצלו כל זמן שירצה. אלא מדאמר רחמנא ויבמה, הוה איכא למשמע דאף על פי שלקחה עדיין יבמה מקריא, ואם בא להוציאה שתהא צריכה חליצה, ואם נמי אם הוציאה שתהא אסורה לחזור לו, דלא התירה לו הכתוב אלא בלקוחין ראשונים, אבל בלקוחין שניים לא התירה לו אחר שעדיין יבומין הראשונים עליה.

מה קדושי דעלמא מדעתה פי' לאו דוקא דהא ייבם קטנה שקדשה אביה לא בעי' דעתה ואפילו בנערה נמי אלא דעת' מקנה קאמרי' וכשיש לה אב אביה ידו חשיב ידה ואיהו הוא מקנה לה דאמרי' הכא נמי דעתה לאו דוקא שאם קטנה או גדולה נערה שנתאלמנ' מן האירוסין בדעת אביה סגי והלכתא כרבנן אלא הא דתניא כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ואמר ר' יוסי בר חנינא שמגרשה בגט ומחזירה נימא עדיין יבומים הראשונים עליה ועיקר הפי' דתרתי מקשה נימא עדין יבומים הראשונים עליה וכשמגרשה תהא צריכה חליצה עם הגט וגם לא יכול להחזירה דנימא מצוה דהוה ליה למעבד עבד' וחזר עליה איסור אשה ויש מקשי' אמאי לא פרכינן דנימא ייבומים הראשונים עליה ותאסר עליו בביאה שניה ומתרצי' דהא ליכא למימר דכיון דקתני ולקחה לו לאשה הא ודאי שמקיים ייבום ומקח שלו דהכתו' התירה לו שתהא כאשתו אבל כשבא להפקיר גירושי' בהך שייך לומר שיהו יבומים הראשונים עליה:

ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. ומפרש לה ואזיל חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה וא"כ הא דקאמר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה ר"ל מאותה שאינה בעלת מאמר דהויא אשת השני וטעמא דביאתה או חליצתה פוטרת צרתה היינו מ"נ דאי מאמר קונה תרווייהו חזיין דהוי יבם ואח"כ נולד וא"כ כי מייבם לחדא מפטרה צרתה. ואי מאמר אינו קונה מצי לייבומי אשת השני דהא לא הוי צרת אשת אחיו בעולמו [כלל] (אבל) דר' שמעון לא סבר מאמר קונה קצת ואינו קונה מכל וכל אלא אומר [או] קונה מכל וכל או אינו קונה כלל. אבל חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה דשמא מאמר אינו קונה כלל ונמצא שהחליצה בחנם היתה ואינה כלום שהיא אשת אחיו שלא היה בעולמו וא"כ לא נפטרה צרתה וצריכה לייבם לזה. וא"ת היכי קאמר דמצי לייבם אותה שאינה בעלת מאמר הא מ"מ היתה זקוקה לאחיו השני והויא ליה אשת אח השני צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה וא"כ היכי מצי לייבמה. וי"ל דלרב פפא איירינן דסבר ר' שמעון אין זיקה וא"כ לא הוי צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו. ואף לר' הושעיא דאמר לר' שמעון יש זיקה וזיקה ככנוסה לא קשה מידי דא"כ היא עצמה יכולה לייבם כיון דזיקה ככנוסה דהוי כמו יבם ואח"כ נולד:

ואמרי' יתיב ר"מ ב"ז קמאי' דר"ה ויתיב וקאמר מ"ט דר"ש הואיל ומצאה בהיתר ולא עמדה שעה א' באיסור, אלא מ"ט דרבנן, פי' דאסרי אפי' כנסה ולבסוף נולד והא כי אשכחה בהיתרא אשכחה, ומהדר א"ק ויבמה עדיין יבומין הראשונים עלי' פי' אע"ג דכתיב יבמה יבא עלי' ולקחה לו לאשה שעדיין זיקת יבמין עלי' והילכך הא' אסורה לזה שנולד מכח זיקת יבומין הראשונים שלא הי' בעולמו, ואלא הא דתנן כנסה ה"ה כאשתו לכל דבר ואמרי' לכל דבר למאי הל'.

גמ' חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה כו' צ"ע אמאי לא דייק מהכא תיובתא לר' אושעיא מדלא קתני ייבם או חלץ לבעלת מאמר כו' כדקתני ברישא דמלתיה ביאתה או חליצתה כו' כיון דזיקה ככנוסה היא לר' אושעיא מותרת לייבם ומיהו בתירוץ של התוס' שכתבו אקושיא דאמאי לא נפטרה צרתה יתיישב גם קושייתנו דכיון דאסור לייבמה גזירה שלא יבא להתיר אשת אח שלא היה בעולמו מש"ה לא קתני ייבם:

רש"י בד"ה אי נימא כו' ערוה ועוד כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה אלא אעשה כו' ואפילו מקצת לא מהני כו' כצ"ל:

בד"ה הויא צרה צ"ל דהויא כו'. תוס' בד"ה ר"ש אומר כו' וי"ל ר"ש סבר אין זיקה כו'. נ"ב פירוש לפי האמת דלא סבירא ליה בנולד ולבסוף ייבם זיקה ככנוסה דמי ומהכא לא מצי למפרך לרבי אושעיא דאדרבה אי ס"ל זיקה ככנוסה דמי מכ"ש דלא קשה מידי דאז אפילו היא גופא מתייבמת ולא שייך לומר אצרתה דהוי צרת ערוה וק"ל:

בא"ד ניחא דאי זיקה אוסרת כו' כצ"ל:

בד"ה ליערבינהו כו' בתראי קאמר כדפרישית כצ"ל והס"ד:

תד"ה ר"ש. ולר"י נראה כו' דאין זיקה כו'. ההגהה שבגליון דאי זיקה טעותא היא:

רש"י ד"ה חלץ לבעלת מאמר וכו' משום אשת אחיו שלא היה בעולמו.
קשה לי דזהו שפת יתר דאם מאמר לא קנה גם חליצה המועילת לא היה פוטרה לזו דהוי משני בתים:

תוס' ד"ה רש"א, ולר"י נראה דאפילו ס"ל יש זיקה ומאמר קונה קצת מדרבנן כו'.
תמוה לי הא סברא זו נסתר מההיא דלעיל ג' אחין נשואין ג' נכריות וכו' דנימא ג"כ דמותר ליבם, דל"ש לומר דמאמר קונה קצת דהא אלו כנסה ממש לא היתה אסורה דאז לא נקראה אשת ב' מתים:

ר''ש אומר ביאתה כו'. מפרש לקמיה דאעשה בה מאמר ואח''כ נולד לו אח קאי ומשום דקסבר מאמר ספק קונה ספק אינו קונה כדאמר לעיל ומפרש ר''ש ואזיל: חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה. כלומר הא דקאמינא ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה כגון שיהא חולץ או מייבם לשניה והראשונה פטורה ממ''נ אי מאמר קני הוי ליה ייבם ולבסוף נולד ואפי' ראשונה מותרת לר' שמעון ובחליצה דאידך מיפטרה דהא מאמר ככנוסה והוו להו מבית אחד ואי מאמר לא קני הרי שפיר ייבם לשניה דאשת אחיו שהיה בעולמו היא ואינ' צרת ערוה וראשונה תצא משום אשת אחיו שלא הי' בעולמו אבל חלץ לבעלת מאמר שהיא ראשונה לא נפטרה צרה דדלמא מאמר לא קני וממילא פטורה משום אשת אחיו שלא היה בעולם וחליצתה אינה חליצה והכי מפרש לקמן: או שנולד לו אח. דה''ל נולד ולבסוף ייבם: שתיהן פטורות. בהא לא פליג ר''ש וכרב פפא: הך בבא דסיפא. ייבם ולבסוף נולד: למאן קתני לה. כלומר להודיע כחו של מי קתני לה בפני עצמה ולא עירבה עם נולד ולבסוף ייבם: אילימא לר''מ. לאשמועינן דבהא נמי אסר ולאו למימר דר''ש אהך לחודה הוא דפליג: לערבינהו. לבבי וליתני ברישא הכי כנסה ומת ואח''כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואח''כ כנסה ומת או שכנסה ונולד לו אח ואח''כ מת שתיהן פטורות אלא מדפלגינהו ש''מ משום דאיירי בה ר''ש היא דאשמועינן דבהא לחודה פליג משום דבא ומצאה בהיתר אבל ברישא מודה: אלא בעל כרחה. וקמ''ל דמאמר בע''כ ואפילו למקצת לא קני ושניה יבומי נמי מייבמה: ביאה דיבמה. אמרי' בפ''ק (דף ח:) ויבמה בעל כרחה דאם בא עליה אפי' באונס קנאה: קדושין דעלמא. והלכה והיתה לאיש אחר (דברים כד) מדעתה משמע: אי נימא אנולד לו אח. קודם מאמר בהא לימא ר''ש ביאת השניה כשרה והא דייקת מסיפא דבנולד ולבסוף ייבם לא פליג והוה ליה אשת אחיו שלא היה בעולמו ודלמא מאמר קני וה''ל שניה צרת ערוה ועוד מאי פוטרת צרתה איכא הא מיפטרה וקיימא דאשת אחיו שלא היה בעולמו היא: אלא אעשה בה מאמר ואח''כ נולד אח. ואשמועינן ברישא דמאמר ספק קונה לגמרי ספק לא קונה אפי' מקצת לא מהני הלכך מייבם או חולץ לשניה ממ''נ אי מאמר המת קנין גמור הוא הוה ליה ייבם ולבסוף נולד ואפילו קמייתא חזיא לייבומי ואי לאו קנין גמור הוא בתרייתא שריא דלאו צרת ערוה היא דקנין מקצת במאמר לית ליה לר''ש ובסיפא אשמועינן דייבם ולבסוף נולד הוא דשריא אבל נולד ולבסוף ייבם אסורה דלא תימא ביאתה או חליצתה דקאמר ר''ש ברישא אנולד ואח''כ עשה בה מאמר נמי קאי: הויא צרה ודאי. זקוקה לייבם דאי מאמר קני תרווייהו חזו דהוי ליה ייבם ולבסוף נולד ואי מאמר לא קני שניה חזיא דלאו צרת ערוה היא ובעלת מאמר ספק זקוקה ספק אין זקוקה דדלמא לא קני והוי אשת אחיו שלא היה בעולמו וחליצתה לאו חליצה לפטור את הודאית: מ''ט דרבנן. דאסרי בייבם ולבסוף נולד הרי לא עמדה על זה בזיקת אחיו שלא היה בעולמו מימיו: ולקחה לו לאשה ויבמה. אע''ג שכנסה עדיין קרויה יבמה אית דגרס אי הכי תיבעי חליצה אלמה תנן כנסה הרי היא כאשתו כו' כלומר אי הכי דאשה שנתייבמה עדיין זיקה ראשונה עליה תיבעי חליצה כל אשה שנתייבמה ובא שני זה לגרשה לא תסגי לה בגט:

רבי שמעון אומר ביאתה או חליצתה כו'. פי' בקונטרס דקסבר ר' שמעון מאמר ספק קונה ספק אינו קונה וכשייבם או חלץ לשניה נפטרת בעלת מאמר ממ''נ ונראה שפי' כן דאין ר''ל שיקנה לר''ש מדרבנן דא''כ לא היה יכול לייבם השניה דהויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו במאמר אלא ודאי קסבר דקני לגמרי או לא קני כלל וא''ת אכתי צרתה היא בזיקה וי''ל דר''ש סבר אין זיקה ולר''י נראה דאפילו ס''ל דיש זיקה ומאמר קונה קצת מדרבנן ניחא דאין זיקה אוסרת ולא המאמר אלא היכא דאם היתה נשואה היתה אוסרת וכאן אם היתה נשואה היא עצמה היתה מותרת לר''ש דשרי ייבם ואח''כ נולד ומ''מ אמת הוא דלר''ש אי לא קני מאמר לא קני אפילו מדרבנן מדקאמר לעיל אם מאמרו של שני אינו מאמר אשת ראשון בועל משמע דלא קני כלל: חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרתה. וא''ת ואמאי לא דייק מהכא תיובתא לר' אושעיא דלדידיה כיון דהוי זיקה ככנוסה אמאי לא נפטרה הצרה וי''ל מדרבנן כדאמר לעיל גזירה משום שתי יבמות הבאות משני בתים חדא מיחלצה וחדא מיפטרה בלא כלום: כנסה ומת ואח''כ נולד לו אח וכו'. הא מילתא דפשיטא היא ולא הוה צריך כלל למתנייה ואר''י דלא שנאה אלא לאשמועי' דהאי תנא עירובי מערב ותני מילי בהדי הדדי ולהכי דייק מינה דבנולד ולבסוף ייבם לא פליג ר''ש מדעריב ותני להו בהדי כנסה ומת ואח''כ נולד לו אח דמודה בה ר''ש דאי בנולד ולבסוף ייבם פליג נמי ר''ש א''כ בהדי סיפא הוה ליה למיערבה ולא בהדי רישא והשתא א''ש דלא מותיב לר' אושעיא ממתני' דלא עריב ותני להו דאברייתא שייך למידק כדפרישית: לערבינהו ולתנינהו. לא כמו שפירש בקונטרס דאכולהו קאי דאכנסה ומת ואח''כ נולד ודאי ל''פ ר''ש אלא אתרי בתראי קאי: גמרינן מביאה דיבמה. דאע''ג דמאמר אינו אלא מדרבנן מ''מ מר מסתבר ליה דעשאוהו חכמים כביאה ולמר מסתבר דעשאוהו כקדושין וכה''ג איכא בפ''ק דב''מ (ד' יא. ושם) דקאמר מר יליף מציאה מגט אע''ג דלקטן לית ליה זכיה אלא מדרבנן כדאמרי' בסוף הניזקין (גיטין סא. ושם):

דף יט - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד