דף יז - ב
מאן דתני "ראשונה" יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, לא משתבש. כי מאי "ראשונה" שאמר התנא - זאת שהיא "ראשונה" לנפילה, שנפלה ראשונה, מהאח הראשון, וצרתה נפלה רק בנפילה השניה, מהאח השני.
ומאן דתני "שניה" יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, נמי לא משתבש. כי מאי "שניה" שאמר התנא - האשה השניה לנשואין של האח השני, שהיה כבר נשוי אשה, ואחר כך ייבם את יבמתו, אשת אחיו הראשון.
ודוחה הגמרא: האם בהכרח שמדברת המשנה בכגון שתחילה נשא האח השני את אשתו ורק אחר כך ייבם את יבמתו, ולכן היא נקראת ה"שניה"?
מי, האם לא עסקינן במשנתנו, דקודם ייבם האח השני את יבמתו שנפלה לו מאחיו הראשון, ורק אחר כך כנס את אשתו. ואז אי אפשר לקרוא לאשת הראשון בשם "שניה לנישואין"!?
אלא, כך יש לתרץ את הגירסא השניה:
מאי "שניה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו" - זאת שהיא שניה בנשואין, שהיתה נשואה פעמיים, פעם אחת לאח הראשון, ופעם שניה לאח השני.
ועתה מבארת הגמרא את יסוד הדין של אשת אחיו שלא היה בעומו:
אשת אחיו שלא היה בעולמו - היכא כתיבא שהיא אסורה ליבום?
אמר רב יהודה אמר רב: אמר קרא בתחילת פרשת יבום [דברים כה]:
"כי ישבו אחים - יחדו".
וכך יש לדרוש את הפסוק:
"כי ישבו אחים" - באחים שהיתה להם ישיבה אחת בעולם הכתוב מדבר - פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, שלא היתה לשני האחים "ישיבה אחת" בעולם.
"יחדו" - אין מצות יבום נוהגת אלא באחים ה"מיוחדים" בנחלה, הנקראים "יחדו", בכך שהם ראויים לירש האחד את משנהו. [ועיין להלן, בהמשך העמוד, באותו הלימוד, בדברי רש"י]
פרט לאחיו מן האם, שאין הוא יורש אותם, ואין אחיו מן האם יורשים אותו, ולכן, אין בהם דין יבום.
רבה אמר: זה שמצות יבום נוהגת רק באחין מן האב - יליף נלמד בגזירה שוה "אחוה אחוה" מבני יעקב [בראשית מב].
מה להלן, אמרו בני יעקב אל אביהם, כאשר חזרו ממצרים בפעם הראשונה, וסיפרו לו את מה שאמרו ל"אדוני הארץ" [יוסף]:
"שנים עשר אנחנו אחים, בני אבינו".
והרי היו בני יעקב אחים מן האב, ולא מן האם.
אף כאן ביבום, "כי ישבו אחים", מדובר באחים מן האב, ולא באחים מן האם.
והוינן בה: מדוע יש לנו ללמוד מבני יעקב שהאחוה המדוברת ביבום היא רק באחוה מן האב, ולא נלמד מפרשת עריות, שהאחוה האמורה שם היא אפילו באחוה שהיא רק מן האם:
ולילף בגזירה שוה "אחוה אחוה" מעריות, שמצינו שם ש"ערות אשת אחיך" משמעותה היא בין אחיך מאב ובין אחיך מאם!
ומשנינן: דנין גזירה שוה "כי ישבו אחים" [ביבום] מ" שנים עשר אחים בני אבינו".
ואין דנין "כי ישבו אחים", מ" ערות אחיך לא תגלה".
ופרכינן: מאי נפקא מינה, מה זה משנה, לצורך לימוד של גזירה שוה, אם נכתב "אחים" או "אחיך"? והרי גזרה שוה נלמדת מהדבר השוה שבשני המקומות בתוכן הענין, ולא מהזהות השוה שבין המילים:
הא תנא דבי רבי ישמעאל בענין גזירה שוה בנגעי בתים, שלומדים גזירה שוה אפילו בלי זהות בין המילים: נאמר [ויקרא יד] "ושב הכהן", ונאמר "ובא הכהן" - זו היא "שיבה" זו היא "ביאה". שהיות והמכוון בשניהם הוא לאותו ענין, יש לנו ללמוד אחד מהשני בגזירה שוה.
ומשנינן: הני מילי שלומדים גזירה שוה גם כשאין זהות בין המילים, היכא דליכא מידי, כאשר אין מילה זהה דדמי ליה.
אבל היכא דאיכא מידי דדמי ליה, וכגון כאן, שיש אפשרות ללמוד גזירה שוה ממילות זהות "אחים אחים", הרי מדדמי ליה ילפינן גזירה שוה, ולא לומדים גזירה שוה "אחים" מ"אחיך".
ועדיין הוינן בה: ולילף "אחוה אחוה" מלוט, דכתיב [בראשית יג] שאמר אברהם אבינו אל לוט: "כי אנשים אחים אנחנו"!
וכיון שלוט היה בן הרן, אחיו של אברהם, וייחס אותם אברהם כ"אחים", יש לנו ללמוד בגזירה שוה "אחים אחים", שינהג יבום גם בבן אח, שייבם את אשת אחי אביו המת!
ומשנינן: מסתברא, מבני יעקב הוה ליה למילף, עדיף ללמוד מהם בגזירה שוה, ולומר שהאחוה ביבום היא רק באחים מן האב, ולא ללמוד מאברהם ולוט שיבום נוהג גם בבני אחים. משום דהמילה "אחים" הכתובה בבני יעקב היא "מפני".
מיותרת היא, כדי להיות פנויה ללמוד ממנה גזירה שוה לאחוה של יבום.
מדהוה ליה למכתב "שנים עשר עבדיך, בני אבינו". וכתיב, והוסיף הכתוב את המילה "אחים" - שמע מינה, לאפנויי הוסיפה הכתוב, למילה "אחים", כדי שתהיה פנויה לגזירה שוה ליבום.
אבל אצל אמירת אברהם אבינו ללוט, אין המילה "אחים" מיותרת להיות פנויה לגזירה שוה!
ומוסיפה הגמרא לבאר את הפסוק "כי ישבו שני אחים יחדו":
ואיצטריך למכתב "כי ישבו אחים", ואיצטריך גם להוסיף ולמכתב "יחדו".
דאי כתב רחמנא רק "אחים", הוה אמינא לילף "אחוה אחוה" מלוט, שאפילו בן אח יכול לייבם.
וכי תימא, כמו שרצינו לומר, שאי אפשר ללמוד מלוט בגזירה שוה היות ולא מפני, שאין שם מילה מיותרת שתהיה פנויה להכריח את הלימוד של גזירה שוה, ואילו בבני יעקב יש מילה פנויה "אחים" ללמד ממנה בגזירה שוה ליבום.
לאיי! אינך יכול לומר שאין שום דבר "פנוי" אצל אברהם ולוט, שיכולים להכריח ממנו את הלימוד של גזירה שוה מלוט.
אלא אכן אפנויי מפני!
מדהוה ליה למכתב, שיאמר אברהם ללוט, "אנשים רעים אנחנו", וכתיב "אחים" - שמע מינה לאפנויי!
והיה מקום ללמוד בגזירה שוה מלוט, שנוהג ייבום של בן האח באשת אחי האב.
לכן הוסיף וכתב רחמנא "יחדו", ללמד שאין מצות יבום אלא באחים המיוחדים בנחלה, שחולקים ביניהם נחלה אחת.
ואי כתב רחמנא רק "יחדו" ולא "אחים", הוה אמינא שאין מצות ייבום נוהגת אלא עד דמייחדי האחים, באבא ובאמא, שתהיה האחוה ביניהם גם מאב וגם מאם [והייתי אומר שזו היא משמעות "יחדו"].
לכן צריכא לכתוב גם "אחים", וללמוד בגזירה שוה מבני יעקב, שהאחוה היא מן האב בלבד.
ומקשה הגמרא על הצורך לכתוב "אחים" כדי שלא נלמד מ"יחדו" שהאחוה תהיה בין מאבא ובין מאמא:
והא, ההוה אמינא שאין יבום אלא באחים שהאחוה ביניהם היא גם מהאב וגם מן האם - מהיכא תיתי? מהיכן נבוא לומר כך!?
והרי מצות יבום - בנחלה תלא רחמנא, דכתיב ביבם "יקום על שם אחיו המת", ו"הקמת שמו" של המת, משמעותה היא, שהאח המייבם זוכה בכל נכסי המת, ולא שאר האחים.
ו"נחלה" - רק מן האב, ולא מן האם, היא!
ומשנינן: בכל זאת איצטריך לכתוב "אחים".
כי סלקא דעתך אמינא, הואיל ועצם ענין יבום חידוש הוא, דקמשתרי ערוה, שהותרה ערות אשת אחיו, גביה, כלפיו.
ואם כן, אימא, שלא הותרה "אשת אח", עד דמייחדי שני האחים גם באבא וגם באמא.
לכן צריכא לכתוב "אחים", בנוסף ל"יחדו", ללמד שאחוה מהאב ולא מן האם, גם נקראת אחוה ליבום.
אמר רב הונא אמר רב: שומרת יבם שמתה - מותר היבם באמה.
אבל כל עוד היא חיה, אסור לקחת את אמה או את אחת קרובותיה, כי בכך תיעשה עליו היבמה ערוה, והוא לא יוכל לייבמה, ותיבטל בכך מצות יבום. ואסור לו ליבם "לבטל מצות יבמין".
ומדייקת הגמרא: אלמא, מוכח מדבריו, שהתיר לקחת את אמה אחרי מות היבמה - קסבר רב הונא בשם רב, "אין זיקה".
והיינו, אין כח בזיקתה של היבמה אליו, להחשיב אותה מדרבנן כאילו היא ארוסתו, עד שתאסר עליו אמה כ"חמותו", מדרבנן.
ומקשה הגמרא: אם כך, ולימא רב הונא בשם רב: הלכה כדברי האומר "אין זיקה"!
שהרי נחלקו תנאים בכך, אם קרובות היבמה הזקוקה ליבום אסורות על היבם.
ומצינו מחלוקת תנאים זו לקמן [מא א], כאשר עבר היבם וקידש את אחות יבמתו, וביטל בכך את מצות יבמין, לפי שנעשתה עליו עתה יבמתו ערוה של אחות אשתו, ושוב אין היא זקוקה מן התורה, לא לחליצה ולא ליבום - האם אסורה עליו אחות יבמתו שקידש לאשה, באיסור דרבנן של "אחות זקוקתו"?
רבי יהודה בן בתירא אומר: "יש זיקה", ונשאר עליה איסור של "אחות זקוקתו" אפילו לאחר שיבמתו נעשתה עליו ערוה!
היות ואמרו חכמים, שאין קידושיו באחות יבמתו [על אף שהם תופסים מן התורה!], יכולים להפקיע את איסור "אחות זקוקתו" מדרבנן.
ולכן עליו להמתין עם קידושיו, ולהמנע מלכנוס את אחות אשתו [המקודשת לו מן התורה], עד שאחד מאחיו יחלוץ ליבמה או ייבמנה, ואז פוקעת הזיקה מעליה, והוא מותר בקרובותיה.
וחכמים סוברים ש"אין זיקה", ואם כי לכתחילה אין לו לקדש את אחות יבמתו משום שאסור לבטל מצות יבמין, אם עבר וקידשה, מותר לו לכונסה, כי אין איסור בקרובות יבמתו.
וכיון שנחלקו תנאים בדבר, היה לו לרב הונא בשם רב לומר שהלכה כמאן דאמר אין זיקה, והיינו יודעים שמותר אדם בקרובות יבמתו, במקום שאין בכל משום ביטול מצות יבמין, כגון, לאחר מות יבמתו.
ומשנינן: אי הוה אמר רב הונא הכי, שהלכה כדברי האומר אין זיקה, ולא היה מפרש דבריו שמותר לקחת את קרובות יבמתו לאחר מיתתה, הוה אמינא הני מילי שאין הזיקה של היבמה ליבם נחשבת כאילו היתה ארוסה לו עד שיאסרו קרובותיה עליו, כשהיתה הזיקה בתרי יבמים, שאז היא אינה יכולה להחשב כארוסה של שני היבמים כאחד, ואין אנו יודעים לפני מי היא עתידה ליפול לייבום עד שנאמר שכבר עתה הרי היא כארוסתו.
אבל בחד יבם, שהיא מיועדת אך ורק אליו, הייתי אומר ש"יש זיקה" כלפיו כאילו היתה ארוסתו, וייאסר היבם בקרובותיה של יבמתו מדרבנן, כאילו כבר כנס אותה להיות ארוסתו.
והייתי אומר שאיסור זה נוהג בקרובות יבמתו גם לאחר מותה, למרות שלא ייבם אותה!
ולכן העדיף רב הונא בשם רב, להודיע שבכל ענין, גם בנפילה לפני יבם אחד, אין הוא נאסר בקרובותיה.
אך עדיין קשה: ולימא רב הונא בשם רב במפורש: הלכה כדברי האומר אין זיקה אפילו בנפילה ליבם אחד! [1]
והוא רבי עקיבא, הסובר לקמן [כט ב] שאין בכח הזיקה, אפילו ליבם אחד, להחשיבה כאשתו, לגבי הפרת נדרים [בעוד שרבי אליעזר ורבי יהושע חולקים, וסוברים שיכול היבם להפר את נדרי יבמתו מכח זיקת האישות שביניהם].
ומשנינן: אי אמר הכי, שהלכה כדברי האומר אין זיקה אפילו בנפילה ליבם אחד, הוה אמינא שאפילו מחיים, בחיי היבמה, ולא רק אחר מותה, אין זיקה!
והיינו, שמותר לו ליבם לשאת את אמה של יבמתו, אפילו לפני שיחלוץ לה, ואז תצא היבמה בלי חליצה, כדין ערוה, שהרי מעתה היא אסורה עליו משום "בת אשתו".
קמשמע לן רב הונא בשם רב, כי רק לאחר מיתה של יבמתו, אין, רק אז מותר לו ליבם לקחת את אם יבמתו.
אבל מחיים של יבמתו, לא יקחנה, משום דאסור לו ליבם לבטל מצות יבמין.
ואם יקח את אם יבמתו לאשה, הרי תצא יבמתו ללא יבום וללא חליצה, כדין ערוה, ויבטל בכך את מצותו לייבם או לחלוץ.
ומביאה הגמרא ראיה נגד דברי רב, ממשנה שמוכח ממנה שיש זיקה.
תנן [לקמן מט א] יבמתו שמתה - מותר באחותה, כמו שמותר כל אדם, שלא במקום יבום, באחות אשתו לאחר מיתת אשתו.
ומשמע שרק באחותה, אין, הוא מותר, כמו שמותר באחות אשתו אחר מותה.
אבל באמה - לא! כי יש זיקה, והיא אסורה עליו.
ומשנינן: הוא הדין דאפילו באמה הוא מותר אחרי מות יבמתו.
ואיידי דתנא רישא של אותה משנה: אשתו שמתה - מותר באחותה.
שבאשתו, אחר שמתה, באחותה, אין, הוא מותר. אבל באמה, אחר שמתה אשתו, לא הותרה לו.
דהויא לה חמותו, אפילו לאחר מיתת אשתו, איסורא דאורייתא.
תנא נמי סיפא מתה אשתו מותר באחותה, אך הוא הדין באמה.
ורב יהודה חולק על רב הונא אמר רב, ואמר: שומרת יבם שמתה - אסור באמה.
אלמא קסבר רב יהודה: יש זיקה, שנחשבת היבמה כאילו היא כנוסה ליבם, ולכן הוא אסור בקרובותיה. [2] ופרכינן: ולימא רב יהודה הלכה כדברי האומר "יש זיקה"!
ומשנינן: אי הוה אמר רב יהודה הכי, הוה אמינא הני מילי שיש זיקה ביבם חד, שהזיקה היא רק אליו.
אבל בתרי יבמים אין זיקה, ולכן קא משמע לן רב יהודה שגם בשני יבמים יש זיקה.
ופרכינן: והא כי פליגי רבי יהודה בן בתירא וחכמים אם יש זיקה או אין זיקה, בתרי יבמים פליגי! והיה לו לרב יהודה לומר שהלכה כרבי יהודה בן בתירא, שיש זיקה, והיינו יודעים שהמדובר הוא אפילו בזיקה לשני יבמים! ומכח קושיה זו מביאה הגמרא תירוץ אחר.
אלא, אי אמר רב יהודה הכי, שיש זיקה, ולא היה אומר "שומרת יבם שמתה אסור באמה",
הערות
[1] רש"י כתב שמאן דאמר אין זיקה ואפילו בחד יבם הוא רבי עקיבא, הסובר שאין היבם מיפר נדרי יבמתו אפילו אם היתה היבמה זקוקה ליבם אחד בלבד. ויש להבין: הרי מחלוקתם של רבי עקיבא וחבריו היא בדין הפרת נדרים, שהוא מן התורה, ואילו הויכוח ביחס לדיני הקרובות של יבמה, הוא רק באיסור דרבנן. אך למה שיתבאר בהערה הבאה, שאיסור האישות מדרבנן תלוי אם יש ליבם קנין מן התורה ביבמתו, שפיר אפשר ללמוד מרבי עקיבא, הסובר שאין ליבם האחד קנין מספיק ביבמתו כדי שיוכל להפר נדריה, לדין דרבנן של איסור האישות, שהרי אם אין קנין ליבם ביבמתו אי אפשר ליחס לה איסורי קירבה של אישות [עיין שיעורי רבי שמואל ח"ב יב].
[2] לפי רוב הראשונים, כל הדיון בגמרא בענין קרובות היבמה אינו אלא מדרבנן. חוץ מאשר דיוק בתוס' לקמן כז ב ד"ה אבל, שכתב בשם ר"ח שלפי רב הסובר אין זיקה, הזיקה היא מדרבנן, ומכאן היה מקום להוכיח שלרבי יוחנן הסובר יש זיקה, איסור הקרובות הוא מהתורה [עיין נאות דשא סימן לא]. אך גם הרשב"א כתב זאת בשם ר"ח, וכתב שאפשר לומר בדעת הר"ח שכוונתו "כעין דאורייתא" ולא מדאורייתא ממש. אכן המהרש"א בדף ח א ד"ה כי איצטריך, סבור שהזיקה אוסרת את הקרובות מן התורה, למאן דאמר "יש זיקה". והאור שמח בקונטרס הזיקה סוף אות ל' הוכיח מהירושלמי שזיקה אוסרת את הקרובות מן התורה. ובנאות דשא [סימן ל] מחלק שאיסור הזיקה הוא בחיי היבמה מדאורייתא, ולאחר מותה מדרבנן. אך אף על פי שהמחלוקת אם יש זיקה או אין זיקה לאסור את קרובותיה של היבם היא בדין דרבנן, שאין איסור הקרובות של יבמה [לדעת רוב רובם של הראשונים] אלא מדרבנן. אך יסוד המחלוקת הוא בדין דאורייתא, האם הזיקה שבין היבמה ליבם היא קנין של היבם ביבמתו, או אינה נחשבת לקנין. ומעתה, נחלקו גם באיסור הקרובות כי אם יש קנין ליבם ביבמתו מן התורה, יכולים חכמים ליחס לקנין זה איסורי אישות, ולאסור את קרובותיה. אך אם אין לו קנין ביבמתו מן התורה, אי אפשר לחכמים לתקן לאסור את קרובות היבמה, שאם אין כלל קנין ליבם ביבמתו, אי אפשר לייחס אליה איסורי אישות.
אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא. איכא מידק ותיפוק ליה משום דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, דבכי האי גוונא אמרינן בשלהי פרק יש מותרת (להלן יבמות פז, ב) דאמרינן התם ולא נעשה מתים כחיים מקל וחומר, כלומר שאם היו לו בנים ומתו לאחר מיתתו תתיבם אשתו, ומהדרינן דרכיה דרכי נועם, כלומר כיון שהתרתה והלכה ונשאת לאחר אם אתה מוציאה לאחר מיתת הבן אין זה דרכי נועם ושלום ה"נ לא שנא. ויש לומר בשהיתה אשת אביו מעוברת שתהא צריכה להמתין עד שתלד לידע אם ולד של קיימא תלד ותתיבם לו. והכי איתא בירושלמי (ה"א) דגרסינן התם יחדיו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו דלא כן מה נן אמרין מת בלא בנים תהא אשתו אסורה להנשא שמא יוליד אביו בן ותהא אשתו זקוקה ליבום ומעתה אפילו מתה אמו תהא אסורה אשתו להנשא שמא ילך אביו וישא אשה אחרת ותהא אשתו זקוקה ליבום ויאמר קרייה ובן [בכת"י: ואב] אין לו. פירוש, מדכתיב ובן אין לו לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה, משמע הא אין לו אח שיבא עליה מותרת לאיש זר אף על פי שיש לו אב, דאם לא כן יאמר קרייה ובן ואב אין לו יבמה יבא עליה, הא יש לו אב אף על פי שאין יבם שיבא עליה לא תהיה החוצה לאיש זר, שהרי כשם שיבם אוסר אותה כך האב אוסר אותה. ומשני אלא כן אנן קיימין שמת והניח אמו. מעוברת שלא תאמר אלו שמת והניח אשתו מעוברת שמא אינה צריכה להמתין ולידע אם בן של קיימא הוא או אינו בן קיימא לפום כן צריך מימר יחדו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, פי', כי אצטריך יחדו למת והניח אמו אשת אביו מעוברת. ועוד יש לתרץ לעיקר קושיתנו דאצטריך קרא היכא דמת והניח אחים ואח"כ נולד לו אח.
רבא אמר אחין מן האם לא צריכי קרא. (כ"ה הגי' בגמ' בה"ג הל' יבום נח, ב) פירוש, קרא מיוחד למעטן אלא מדכתיב אחים ממילא דמעטו. והא דאמרינן במסקנא ואצטריך למיכתב אחים כו' לאו סיומא דמלתא דרבא היא, אלא תלמודא הוא דקאמר לה, כלומר לא היא, דאדרבה מיחדו בלחוד נפקא כרב יהודה ולא מאחין בלחוד כדרבא אלא תרוייהו איצטרכי. ויש נוסחאות דלא כתיב בהוא לא צריכי קרא אלא גרסי הכי אחין מן האב ילפי אחוה מבני יעקב, ולהאי גירסא אפשר דהאי אצטריך מסקנ' דמימריה דרבה הוא. (עי' ריטב"א).
ה"א לילף אחוה אחוה מלוט. פי', ותהא אשת אחי האב מתיבמת.
וכ"ת לא מופנה לאיי אפנויי מופנה מדהו"ל למיכתב ריעים וכתיב אחים ש"מ לאפנוי. איכא דקשיא ליה (רמב"ן) היכי לכתוב ריעים והוא אחים ממש קאמר. ועוד השתא דמופנה ולא ילפינן מיניה אפנויי למה לי. ואיכא למימר דהכא לאו מופנה ממש קאמר אלא משום דלגבי יבום כתיב אחים סתם, היה בדין דכל שנקראו אחין בכלל, והלכך אף אחי האב בכלל אי ילפינן מלוט, ומש"ה אמרינן הו"א לילף אחוה אחוה מלוט, וכ"ת התם לאו אחים דקורבה קאמר אלא אחוה דריעות, וכדכתיב (דהי"א כח, ב) שמעוני אחי ועמי, שור אחיך, ולא ריבה הכתוב ביבום נשי החברים, לאיי אפנויי מופנה דאחים, דקורבה ממש קאמר מדהו"ל למיכתב ריעים וכתב אחים ואף אחי האב בכלל וכלן מיבמין להכי כתב רחמנא יחדו המיוחדין בנחלה, ופירש"י כאן מיוחדין בנחלה שיורשין שניהם נחלה אחת, דהיינו אחין מן האב שיורשין נחלת אביהן כאחת וקשיא ליה והלא לוט יורש את תרח עם אברהם. ואין לומר לפי שאינו בא מכחו אלא מכח אביו במשמוש נחלה וכמי שאינו מיוחד בנחלה הוא, דהא אמרינן אלא במקום אב קאימנא ואבוה דאבא קא יריתנא. ויש לומר דכיון שפעמים שאברהם יורש ואין לוט יורש עמו, כגון שאבי לוט קיים לא קרינא ביה יחדו, אבל אחים אי אפשר לזה לירש בלא זה ומיוחדין הן בנחלה לעולם. אבל למה שפרש"י ז"ל למעלה (גבי אחין מן האם) מיוחדין בנחלה שיורשין זה את זה קשיא. ונראה שמה שפירש כאן עיקר ומיהו אכתי ק"ל להדין פירוש, דהאחין מן האם נמי מיוחדין הם בנחלת האם. אבל לפ"מ שפירש"י למעלה ניחא דאינן יורשין זה את זה. ויש לומר דבנחלת האם לא תלה רחמנא משום דפעמים מתה ואין הבנים יורשים וכשמתה בחיי הבעל. ואכתי קשה לי דהא ניחא למאן דאמר ירושת הבעל דאורייתא אבל למאן דאמר דרבנן תהדר קושיין לדוכתה. ויש לומר דנחלת האם לא שכיחא דלאו בת נכסים היא דאינה יורשת בין הבנים ומיעוט הן דיש להן נכסים, ומנחלה כזו לא תלה בה רחמנא כנ"ל). ור"ח פירש לפיכך כתב רחמנא יחדו המיוחד בנחלה למעט אחים מן האם, וכ"ש אחים של לוט.
הגה"הואפשר דרש"י נשמר מכל זה ופירש דב' מיעוטין מתמעטין מדרשת יחדו, אם מיעוטא דאחוה דלוט ואם מיעוטא דאחין מן האם נמעט מיעוטא דאחוה דלוט דאשת אחי האב לא תיבם נפרש יחדיו המיוחדין בנחלה שיורשין נחלה אחת פרט לאחוה דלוט על הדרך שתירץ הרשב"א ז"ל. ואם למיעוטא דאחין מן האם פירש המיוחדין בנחלה שיורשין זה את זה פרט לאחין מן האם שאינם יורשין זא"ז לעול' והשת' לא קשיא ולא מידי כך כתב מהר"ר שמואל הלוי ן' חכם ז"ל.
הא מהיכא תיתי יבום בנחלה תלה רחמנא. פרש"י ז"ל דכתיב יקום על שם אחיו המת ומוקמינן לה לקמן (יבמות כד, א) יקום על שם אחיו לנחלה. ואינו מחוור דאם כן לר"י ל"ל יחדו פרט לאחין מן האם, ת"ל מיקום על שם אחיו. אלא דמהתם ליכא למילף אלא שמי שקדם ויבם זכה בנחלה, ולא אמר רחמנא התם מי שיירש ייבם, אלא מי שייבם יירש. ומעתה כשם שאחד מן האחין שעמד ויבם הוציא מידי האחין כל הנחלה אף על פי שכולן ראוין לירש, הכי נמי אם קדם אחיו מן האם ויבם זכה בנחלה והוציא מידי אחין מן האב הראוין לירש. אלא ה"פ יבום בנחלה תלה רחמנא מדכתיב יחדו, וכיון שכן מה לי אחים מן האב שלא מן האם, מה לי אחים מן האב ומן האם הא צד האם לא מעלה ולא מוריד בנחלה אלא צד האב בלבד שגורם לנחלה הרמב"ן נר"ו.
אצטריך סד"א הואיל וחדוש הוא עד דמיחדי באבא ובאמא. איכא דקשיא ליה אדרבא כיון דחדוש הוא, הוה ליה למימר אין לך בו אלא חדושו, ואחין מן האב ולא מן האם דוקא דחדא איסורא הוא, אבל אחין המיוחדין באבא ובאמא דתרי איסורי נינהו לא שרא רחמנא. ויש לומר דיבום בקורבא תלה רחמנא, והלכך כל שקרובין טפי מיבמין, וסלקא דעתך אמינא דעד דקרובין לגמרי מצד אב ואם קא משמע לן.
ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה. פירש"י דהיינו תנא קמא דפליג עליה דר' יהודה בן בתירא דמייתינן לקמן בשמעתין (יבמות יח, א) דמדקאמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא מכלל דרבנן פליגי עליה. ואינו מחוור דאי משום בר פלוגתיה דר' יהודה בן בתירא, כיון דלא אשכחן דפליגי עליה בהדיא, לא הוה מקשה ליה הכי להדיא. אלא לקמן (יבמות יח, א) איכא תנאי דסבירא להו הכי בהדיא דהיינו ר"ג ור"מ, וכדברי רמי בר חמא ר' יהושע בנדרים פרק נערה (נדרים עד, א)׀.לפנינו שם: בשלמא ר"ע סבר אין זיקה ור' יהושע סבר יש זיקה וכן העתיק הרשב"א בתשו' ח"א סי' שנ"ח ועי' להלן ד"ה ואקשינן ודף כט, ב ד"ה הא דאמר.
ופרקינן אי אמר הכי הוה אמינא הני מילי בתרי. כלומר, הוה אמינא דסבירא ליה לרב דפליגי רבנן עליה דר' יהודה בן בתירא, ואיהו כרבנן סבירא ליה דאין זיקה בתרי אבל בחד יש זיקה.
ואקשינן תו ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה ואפילו בחד. ופרש"י דהיינו ר"ע דאמר בפרק נערה בנדרים (עד, א) אינו מפר לא לאחד ולא לשנים, ומפרש התם רמי בר חמא טעמיה דר"ע משום דאין זיקה ואפילו בחד. ומיהו רבא ורב אשי (שם עה, א) לא מוקמי ליה בהכי אלא משום דאין יבמה גמורה לבעלה, דהא אין אדם חייב עליה משום נערה המאורסה. ולפיכך נראה לפרש דהאומר אין זיקה ואפילו בחד היינו ר"מ. אי נמי רבן גמליאל כדאיתא בסמוך (יח, א).
קא משמע לן לאחר מיתה אין מחיים לא משום דאסור לבטל מצות יבמין. כתבו בתוס' (ד"ה אבל) דאפילו רבן גמליאל דאמר לקמן (יבמות יח, א) אם מאנה מאנה הכא מודה. דשאני התם דכבר היתה נשואה לו. ואינו מחוור בעיני דאדרבה משמע דלר"ג אפילו בשאינה נשואה לו אמרה, מדאמרינן עלה בגמרא במקומה בפרק בית שמאי (יבמות קט, ב) קסבר רבן גמליאל המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, אלמא אפילו בעלמא אמר הכין, ועוד דבהדיא אמרינן לקמן בשמעתין (יבמות יח, א) ואי סלקא דעתך אמר ר' מאיר אין זיקה הני מתרי בתי קא אתיין הא ליבם חדא והא ליבם חדא, ופרקינן משום דקסבר ר"מ אסור לבטל מצות יבמין, ואקשינן תו ואין אין זיקה תבטל דהא רבן גמליאל דאמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין, דתנן רבן גמליאל אומר אם מאנה מאנה כו'. ואם איתא מאי קושיא, לימא ליה בהא אפילו רבן גמליאל מודה דשאני התם דנשואה היתה לו כבר. אלא אם תאמר עוד דביבם אחד דוקא מודה רבן גמליאל דמחיים לא, אבל בשני יבמין אין זיקה, שמותר לבטל מצות יבמין אפילו מחיים, ומסתברא דהכי קאמר קא משמע לן דסבירא ליה כמאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין, דהיינו ר' מאיר כדאמרינן לקמן (שם).
הא דאקשינן והא כי פליגי בתרי פליגי. פירוש, דהא דפליגי ר' יהודה ורבנן בתרי פליגי, וכיון שכן אי אמר הלכה כדברי האומר יש זיקה שפיר משתמע דאפילו בתרי קאמר. וקשיא לן והא איכא תנא נמי דאית ליה יש זיקה בחד ולא בתרי, ועדיין אני אומר דדכותיה קא פסיק. ואיכא למימר משום דלא אשחכן תנא דאית ליה (הכי בהדיא, ואשכחן ר' יהודה דאמר לה בהדיא (להלן יבמות מא, א) לא שבקינן ר' יהודה בהדיא ותלינן במאי דלא שמעינן בהדיא, אי נמי איכא לפרושי דהכי קאמר והא כי פליגי בתרי פליגי, וכיון דאשכחן תנא דאמר יש זיקה אפילו בתרי דהיינו ר' יהודה, לימא בפירוש הלכה כר' יהודה.
223ימים לסיום הש״ס