יבמות טז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - א

אבל על שאלתכם על בני צרות שיצאו ונישאו לשוק בלי חליצה כמו בית הלל, ושאלתם מה דינם של הוולדות לבית שמאי, האם הם פגומים לכהונה או לא, כדי שתוכלו לפשוט את דין ולד מחזיר גרושתו לבית הלל -

על כך אני מעיד לכם שאינם פגומים, שהרי היו מהם כהנים גדולים.

ומביאה עתה הגמרא ראיה נוספת שעשו בית שמאי כדבריהם:

תא שמע ממה ששנינו בברייתא: בימי רבי דוסא בן הרכינס - הותרה צרת הבת לאחין.

שמע מינה שעשו בית שמאי כדבריהם.

ומסקינן: אכן שמע מינה.

גופא: בימי רבי דוסא בן הרכינס - התירו צרת הבת לאחין! שהיה אחיו של רבי דוסא בן הרכינס מתלמידי בית שמאי, והתיר את צרת הערוה להתייבם, לפי שכך הוא היה סבור, ונהגו העם על פיו למעשה.

והיה הדבר קשה לחכמים, מפני שרבי דוסא בן הרכינס חכם גדול היה, והיו סבורים שעל סמך דבריו רבי דוסא בן הרכינס התירוה.

ועיניו של רבי דוסא בן הרכינס קמו כהו מלראות, ולכן נמנע מלבא לבית המדרש, ולא היו יכולים לשאול אותו בבית המדרש אודות הוראה זו.

אמרו בבית המדרש: מי ילך ויודיעו לרבי דוסא בן הרכינס על שנהגו היתר בצרת הבת?

אמר להן רבי יהושע: אני אלך.

ואחריו מי ילך?

רבי אלעזר בן עזריה.

ואחריו מי?

רבי עקיבא.

הלכו ועמדו על פתח ביתו של רבי דוסא בן הרכינס.

נכנסה שפחתו, אמרה לו: רבי, חכמי ישראל באין אצלך!

אמר לה: יכנסו! ונכנסו.

תפסו רבי דוסא בן הרכינס לרבי יהושע, והושיבהו על מטה של זהב.

אמר לו רבי יהושע: רבי, אמור לתלמידך אחר, וישב!

אמר לו: מי הוא?

אמר לו רבי יהושע: רבי אלעזר בן עזריה!

אמר רבי דוסא: וכי יש לו בן, לעזריה חבירנו!?

קרא עליו המקרא הזה [תהלים לז]:

"נער הייתי, גם זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב, וזרעו מבקש לחם"

תפסו, והושיבו על מטה של זהב. אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: רבי, אמור לתלמידך אחר, וישב,

אמר לו: ומי הוא?

אמר לו: עקיבא בן יוסף.

אמר לו: אתה הוא עקיבא בן יוסף, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו?

שב, בני, שב! כמותך ירבו בישראל!

התחילו מסבבים אותו בהלכות, עד שהגיעו לצרת הבת.

אמרו ליה: צרת הבת - מהו דינה?

אמר להן: מחלוקת בית שמאי ובית הלל.

ושאלו אותו: הלכה - כדברי מי?

אמר להן: הלכה כבית הלל!

אמרו ליה: והלא משמך אמרו שהלכה כבית שמאי!?

אמר להם: הלכה זו ששמעתם, האם בשמו המלא של דוסא בן הרכינס שמעתם אותה, או בשם בן הרכינס סתם, בלי דוסא, שמעתם אותה?

אמרו ליה: חיי רבי, בשמו של בן הרכינס סתם, שמענו אותה. וחשבנו שאתה אמרת אותה.

אמר להם: אח קטן יש לי, בכור שטן [חריף, ואינו מתחשב בדעת רבים, אלא מורה הלכה כפי דעתו] הוא, ויונתן שמו.

והוא מתלמידי שמאי. ומורה הלכה כמותן, ולכן יצאה השמועה שאני מורה כך.

והזהרו שלא יקפח אתכם בהלכות, לפי שיש עמו שלש מאות תשובות בצרת הבת שהיא מ ותרת.

אבל, מעיד אני עלי שמים וארץ, שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא, ואמר שלשה דברים:

א. צרת הבת - אסורה!

ב. עמון ומואב - מעשרין מעשר עני בשביעית.

ג. ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודים, ואינם ממזרים כדעת חכמים, שסוברים כיון שבאו עליהם גויים, מביאת גויים בבנות ישראל נהיים הבנים ממזרים.

והלכות הללו יבוארו בגמרא להלן.

תנא: כשנכנסו - נכנסו בפתח אחד.

אבל כשיצאו - יצאו בשלשה פתחים.

פגע בו יונתן ברבי עקיבא. אקשי ליה יונתן קושיותיו, ואוקמיה, ותירצם רבי עקיבא.

אמר לו יונתן: האם אתה הוא עקיבא, ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו?

והוסיף לומר לו בזלזול: אשריך שזכית לשם מפורסם, ועדיין לא הגעת למדריגת רועי בקר!

אמר לו רבי עקיבא בענוה: ואפילו למדריגת רועי צאן לא הגעתי!

ומבארת עתה הגמרא את שתי ההלכות הנוספות שאמר להם:

בשטחי עמון ומואב, שנכבשו על ידי משה רבינו ויוצאי מצרים, והתקדשו אז בקדושת ארץ ישראל, מעשרין בהן מעשר עני בשביעית, למרות שבשאר השטחים שהתקדשו בקדושת ארץ ישראל אין מעשרים כלל בשביעית, לפי שכל הפירות בשנה השביעית הם הפקר, והפקר פטור מן המעשר.

דאמר מר, שכך שנינו בברייתא: הרבה כרכים כבשו עולי מצרים, ואולם לא כבשו אותם עולי בבל.

ובכוונה הניחום מלכבשם, כדי שלא יתקדשו בקדושת הארץ, בעת שחזרו מבבל, ולא יתחייבו לנהוג בהן הלכות שמיטה בשנה השביעית.

ולא נהגה בכרכים אלו קדושת ארץ ישראל, היות והקדושה הראשונה שהתקדשה בה ארץ ישראל בזמן הכיבוש הראשון על ידי עולי מצרים, קדשה רק לשעתה, כל עוד ישבו בני ישראל על אדמתם, אך היא בטלה בשעה שהארץ נכבשה על ידי הנכרים, ועם ישראל גלה מארץ ישראל.

ולא קדשה אותה הקדושה לעתיד לבא, אלא בשעה שחזרו מבבל היו צריכים לחזור ולקדש את המקומות שבארץ ישראל על ידי כיבוש. וכל מקום שלא נכבש על ידי עולי בבל נשאר בלי קדושת הארץ.

וכיון שכך, אין קדושה במקומות שלא קידשו עולי בבל.

ובשעה שחזרו מבבל, הניחום את ערי עמון ומואב מלכובשם, ולא קידשום, כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית.

שלא ינהגו בהם הלכות שמיטה, ולא יהיו הפקר לכל אדם כמו בארץ ישראל, שיד הכל שוה בהם.

והיינו, שדאגו חכמים לכך, שיהיו מקומות שבהם לא תנהג מצות שמיטה, ויוכלו העניים לעבוד בהם ולהשתכר למחייתם.

וכמו כן לא יהיו הפירות הפקר לכל, אלא יוכלו העניים לקבל משם את מתנות העניים, כמו מעשר עני, פאה, לקט, ושכחה.

ועל אף שלא התקדשו ערים אלו בקדושת ארץ ישראל, חייבום חכמים במעשר עני, כיון שתיקנו על המקומות הסמוכים לארץ ישראל שינהגו בהם מעשר.

ומקבלים גרים מן הקרדויים והתרמודים ואין חוששים שמא יש בקרבם ממזרים.

ופרכינן: איני!

והא תני רמי בר יחזקאל: אין מקבלים גרים מן הקרדויים כיון שיש בהם ממזרים!?

אמר תירץ רב אשי: "אין מקבלים גרים קרתויים" אתמר.

וכדאמרי אינשי: קרתויים - פסולים הם!

ואיכא דאמרי, הכי תני רמי בר יחזקאל: אין מקבלים גרים מן הקרתויים.

מאי לאו, היינו קרתויים היינו קרדויים!?

אמר תירץ רב אשי: לא. קרתויי לחוד, והם פסולים.

וקרדויי לחוד והם כשרים.

וכדאמרי אינשי: קרתויי - פסילי.

רבי יוחנן וסביא, דאמרי תרוייהו: אין מקבלים גרים מן התרמודים.

ופרכינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי?

והתנן: מן התורה אשה הרואה דם נדות, אין הוא דם טמא ואין הוא מטמא אותה בטומאת נדה, אלא אם כן הרגישה ביציאת הדם.

אבל גזרו חכמים על כל הכתמים של דם שנמצאו על הבגדים שיהיו בחזקת טמאים. וגזרו זאת רק על כתמי דם של ישראליות ולא על של נכריות, לפי שאין דם הנדות של נכריות טמא, אלא רק של ישראליות.

ולכן, כל הכתמים של דם הנמצאים על בגדים הבאים מן העיר רקם - טהורים הם, לפי שודאי לנו שהם כתמי דם של עובדי כוכבים, ולא גזרו חכמים על כתמי הדם של נשים נכריות, שיטמאו.

ורבי יהודה מטמא את כתמי הדם, מפני שתושבי רקם הם גרים, ודם הנדות שלהן מטמא, וטועים הם, שהמירו דתם, ואינם מצניעים את כתמיהן כדי שלא יטמאו.

אבל הכתמים מבין מקומות של העובדי כוכבים, שאין ישראלים גרים שם - טהורים!

והוינן בה:

בני צרות אני מעיד לכם שאינם פגומים, שהרי כפי שאמר — מבני בניהם היו כהנים גדולים.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת שעשו בית שמאי כדבריהם ממה ששנינו: בימי ר' דוסא בן הרכינס הותרה צרת הבת לאחין. שהתירה אחיו של ר' דוסא, שהיה מתלמידי בית שמאי. שמע מינה [למד מכאן] כי עשו בית שמאי כדבריהם. ומסכמים על סמך הוכחות אלה: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

א קטע אחרון זה היה חלק ממעשה ארוך יותר, ומעתה מביאים את כל הענין לגופו. גופא, בימי ר' דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין. כלומר, נודע שר' דוסא התיר את צרת הבת לאחים והיה הדבר קשה לחכמים, מפני שחכם גדול היה והכרעתו כבית שמאי היתה הכרעה בעלת משקל רב. ולא יכלו לשאול אותו מיד כיון שהיה זקן מאוד ועיניו קמו (כהו) עד כדי כך שנמנע מלבא לבית המדרש.

אמרו: מי ילך ויודיעו ויברר את הענין עמו? אמר להן ר' יהושע: אני אלך. ושאלו: ואחריו מי ילך? — ר' אלעזר בן עזריה שהיה אמנם צעיר, אבל מגדולי חכמי הדור. ושוב שאלו: ואחריו מי? — ר' עקיבא. הלכו שלושת החכמים ועמדו על פתח ביתו. נכנסה שפחתו, אמרה לו: רבי, חכמי ישראל באין אצלך, אמר לה: יכנסו, ונכנסו.

תפסו ר' דוסא לר' יהושע, שאותו הכיר מכבר, והושיבהו על מטה של זהב, לפי שר' דוסא היה עשיר מופלג. אמר לו ר' יהושע: רבי, אמור לתלמידך אחר וישב. כלומר, לתלמיד חכם אחר שנמצא כאן. שבלשון כבוד נוהגים שכאשר פונים לחכם גדול קוראים לכל אדם אחר תלמידו. אמר לו: מי הוא? אמר לו ר' יהושע: ר' אלעזר בן עזריה. אמר ר' דוסא: ויש לו בן לעזריה חבירנו? שמחמת זקנתו המופלגת לא היה זמן מרובה בבית המדרש, ולא שמע עליו.

קרא עליו המקרא הזה: "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" (תהלים לז, כה), כלומר, שבנו של תלמיד חכם זוכה גם הוא עצמו להיות תלמיד חכם. תפסו והושיבו על מטה של זהב. אמר לו ר' יהושע: רבי, אמור לתלמידך אחר וישב. אמר לו: ומי הוא? אמר לו: עקיבא בן יוסף. אמר לו ר' דוסא: אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם עד סופו?! שאת שמעו של ר' עקיבא כאדם גדול שמע גם ר' דוסא. שב בני, שב, כמותך ירבו בישראל.

מפני הנימוס לא רצו לגשת מיד לנושא והתחילו מסבבים אותו בהלכות, ועסקו בהלכות שונות עד שהגיעו לצרת הבת. אמרו ליה [לו]: צרת הבת מהו דינה, האם מותרת להתייבם? אמר להן: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא. שאלו אותו: הלכה כדברי מי? אמר להן: הלכה כדברי בית הלל. אמרו ליה [לו]: והלא משמך אמרו שהלכה כדברי בית שמאי!

אמר להם: האם שמעתם שדוסא בן הרכינס התיר, או שבן הרכינס התיר, שמעתם? אמרו ליה [לו]: חיי רבי, סתם שמענו. כלומר, בן הרכינס. אמר להם: אם כך אין זה תמוה, כי אח קטן יש לי, בכור שטן הוא כלומר, חריף מאוד ואמיץ בדעתו כשד, ויונתן שמו, והוא מתלמידי שמאי, והוא זה שהתיר.

ונוסף לכך אמר: והזהרו שלא יקפח (יכה) אתכם בהלכות בענין זה. לפי שיש עמו שלש מאות תשובות (הוכחות) בצרת הבת שהיא מותרת. אבל אין אתם צריכים לחשוש לעצם הענין, כי מעיד אני עלי שמים וארץ, שעל מדוכה זו, שהיתה בתוך ביתו מדוכה, שנשמרה בגלל הזכרון שהיה כרוך בה, ואשר עליה ישב חגי הנביא, ומקובל אני כי אמר שלשה דברים בהלכה: אחד — שצרת הבת אסורה,

שני — שעמון ומואב, כלומר שטחי עבר הירדן שהיו פעם שייכים לעמון ומואב, שיש להם דין מעין ארץ ישראל ולא כמוה לגמרי, שהם, מעשרין מעשר עני בשנת השביעית. שאין השמיטה נוהגת בהם כיון שאינם מארץ ישראל, אבל מביאים מהם מעשר עני לעניי ארץ ישראל, שכן שנת השמיטה בארץ ישראל היא שנה ללא מעשרות בכלל ואף אין בשנה זו לקט שכחה ופאה ואין איפוא לעניים שבה מה לאכול בשנה זו. ועוד העיד: ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודים ואין אנחנו חוששים לתערובת של ישראלים שהיו שם שנטמעו ביניהם, ואין חוששים שמא ממזרים הם ואסורים לבא בקהל.

תנא [שנה] החכם: כשנכנסו ר' יהושע, ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא — נכנסו כולם בפתח אחד, אולם כשיצאו, יצאו בשלשה פתחים כדי לנסות לפגוש את אחיו של ר' דוסא. פגע (פגש) בו בר' עקיבא. אקשי ליה [הקשה לו] יונתן בן הרכינס כל אותן קושיות שיש לו על שיטת בית הלל, ואוקמיה [והעמיד אותו], כלומר, השיב עליהם.

הקפיד יונתן בן הרכינס, אמר לו: אתה הוא עקיבא ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לשם גדול, למרות שעדיין לא הגעת אפילו למדרגה של רועי בקר. שרועי בקר הם אנשים פשוטים מאוד, ובדרך כלל הם עמי הארץ ואינם בקיאים אף בהליכות העולם, ובודאי לא בהלכה. אמר לו ר' עקיבא בצניעות: ואפילו למדרגה של רועי צאן, שהם גרועים מרועי בקר — לפי שהם נחשבים כפסולים לעדות — עדיין לא הגעתי.

כיון שהזכירו הלכות אלה בשם חגי הנביא, דנים אף בהן כאן, הוא אמר שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. שאמר מר [החכם]: הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל כשעלו בפעם השניה מבבל, וקדושה ראשונה של ארץ ישראל שנתקדשה על ידי עולי מצרים קדשה רק לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והיא תלויה בכיבושה של הארץ מחדש על ידי ישראל.

והניחום עולי בבל את כל המקומות הללו ולא החשיבו אותם כארץ ישראל גם אחרי שהתיישבו יהודים במקומות הללו, וחורשים וזורעים וקוצרים בהם בשנת השמיטה כחוץ לארץ, ומכל מקום מעשרים מעשר עני כבארץ ישראל כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית, שהעניים שבארץ ישראל שאין להם בשנה זו לקט שכחה ופאה ומעשר עני מפירות ארץ ישראל, ייעזרו במעשר זה.

עוד אמר: ומקבלים גרים מן הקרדויים והתרמודים. ושואלים: איני [האם כן הוא] והא תני [והרי שנה] רמי בר יחזקאל ברייתא: אין מקבלים גרים מן הקרדויים! אמר רב אשי: קרתויים אתמר [נאמר], כלומר, רמי בר יחזקאל אמר שאין מקבלים גרים מן הקרתויים. כדאמרי אינשי [כפי שאומרים אנשים] בכלל בפתגם: קרתויים פסולים.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] זאת בסגנון קצת שונה: תני [שנה] רמי בר יחזקאל: אין מקבלים גרים מן הקרתויים. מאי לאו [האם לא] היינו [הם־הם] הקרתויים היינו [והם־הם] הקרדויים ואם כן יש סתירה בין ברייתא זו לדברי ר' דוסא בן הרכינס! אמר רב אשי: לא, קרתויי [קרתויים] לחוד וקרדויי [וקרדויים] לחוד וכדאמרי אינשי [וכפי שאומרים אנשים]: קרתויי פסילי [קרתויים פסולים].

ואילו ר' יוחנן וסביא [והזקנים] עמו דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם], כלומר, הסכימו כולם: אין מקבלים גרים מן התרמודים. ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שאין מקבלים מהם גרים. משום שיש שם חשש של תערובת יהודים וממילא של ממזרות? והתנן [והרי שנינו במשנה]: כל הכתמים כלומר בגדים מוכתמים בדם, שיש לחשוש שהוא דם נידה, הבאים מן הרקם מעיר זו שבגבול ארץ ישראל — טהורים, משום שהם בודאי שייכים לגויים, ודם נידה של גויים אינו מטמא.

ור' יהודה מטמא, מפני שהם באותו מקום גרים וטועים. כלומר, חלק מהם, לאחר שנתגיירו, חזרו והתבוללו בין הגויים, ואף שאינם שומרים עוד את דיני התורה, נחשבים הם כישראלים גמורים, וצריך לחשוש לכתמים שלהם שהם של דם נידה. אבל כתמים הבאים מבין הגוים טהורים. והוינן [והיינו עוסקים] בה, בבעיה זו:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

whereas with regard to the children of rival wives, I testify to you that they are not disqualified, since, as stated, their descendants served as High Priests.

§ The Gemara states: Come and hear another source that indicates Beit Shammai did act upon their opinions: In the time of Rabbi Dosa ben Harkinas, the rival wife of a daughter was permitted to the brothers. Conclude from this that Beit Shammai did act in accordance with their opinions. The Gemara summarizes these proofs: Indeed, conclude from these sources that Beit Shammai did put their rulings into practice.

§ Since the last source is only part of a larger incident, the Gemara cites the matter itself. In the time of Rabbi Dosa ben Harkinas the Sages permitted the rival wife of a daughter to the brothers. In other words, it became known that Rabbi Dosa ben Harkinas deemed permitted a daughter’s rival wife. And this matter was difficult in the eyes of the Rabbis because he was a great Sage and his decision in favor of Beit Shammai carried great weight. They could not approach him immediately, as he was very old and his eyes had dimmed so much that he was incapable of coming to the study hall.

They said: And who will go and notify him that this matter requires clarification? Rabbi Yehoshua said to them: I will go. They asked: And who shall go after him? They selected Rabbi Elazar ben Azarya, who was one of the great Sages of the generation, notwithstanding his youth. They further inquired: And who after him? Rabbi Akiva. They went and stood at the entrance of Rabbi Dosa ben Harkinas’s house. His maidservant entered and said to him: Rabbi, the Sages of Israel have come to you. He said to her: Let them enter, and they entered.

Rabbi Dosa ben Harkinas grabbed Rabbi Yehoshua, with whom he was already acquainted, and sat him on a bed of gold, as Rabbi Dosa was extremely wealthy. Rabbi Yehoshua said to him: Rabbi, call your other disciple so that he may sit. He asked him to call the other Sage as well, as it is a mark of respect when speaking to a great scholar to call every other Sage his disciple. He said to him: Who is it? Rabbi Yehoshua replied: Rabbi Elazar ben Azarya. Rabbi Dosa said: And does our colleague Azarya have a son? Due to his old age and prolonged absence from the study hall he had not heard of him.

Rabbi Dosa ben Harkinas recited this verse about Rabbi Elazar ben Azarya: “I have been young, and now am old; yet I have not seen the righteous forsaken, nor his seed begging bread” (Psalms 37:25). He interpreted this verse to mean that the son of a Torah scholar also becomes a Torah scholar. He grabbed him and sat him on a bed of gold. Rabbi Yehoshua said to him: Rabbi, call your other disciple so that he may sit. He said to him: Who is that? He said to him: Akiva ben Yosef. Rabbi Dosa said to him: You are Akiva ben Yosef, whose name has spread from one end of the world to the other? Even Rabbi Dosa had heard of Rabbi Akiva’s reputation as a great man. Sit, my son, sit. May the likes of you multiply in Israel.

Out of courtesy, they did not wish to broach the subject immediately. Rather, they began to encircle him with deliberations on different halakhot, until they came to the case of the rival wife of a daughter. They said to him: What is the halakha with regard to the rival wife of a daughter? He said that it is a matter of dispute between Beit Shammai and Beit Hillel. They asked him: According to whose statement is the halakha? He said to them: The halakha is in accordance with the opinion of Beit Hillel. They said to him: But didn’t they say in your name that the halakha is in accordance with the opinion of Beit Shammai?

He said to them: Did you hear that Dosa ben Harkinas issued this ruling, or did you hear that it was stated by ben Harkinas? They said to him: On your life, Rabbi, we heard simply ben Harkinas. He said to them: If so, it is no wonder, as I have a younger brother who is the firstborn of the Satan, i.e., he is extremely sharp and as brazen as a demon. And his name is Yonatan, and he is among the disciples of Shammai. It is he who issued this ruling.

Rabbi Dosa ben Harkinas added: And beware that he not batter you with halakhot in this matter, as he has with him three hundred proofs with regard to the rival wife of a daughter that she is permitted. However, you need not worry about the issue itself, as I call as witnesses before me the heavens and the earth that on this very mortar, which was preserved in my house due to its historical importance, Haggai the prophet sat, and I have a tradition that he said three matters of halakha: First, that the rival wife of a daughter is forbidden.

Second, that the halakhic rulings for the territories of Ammon and Moab in Transjordan, although similar to those of Eretz Yisrael, are not exactly the same, as their residents tithe the poor man’s tithe in the Sabbatical Year. The total abandonment of fields in the seventh year does not apply in Ammon and Moab, as they are not part of Eretz Yisrael. Instead, in those areas one must bring the poor man’s tithe to the paupers of Eretz Yisrael, as there are no tithes in Eretz Yisrael in the Sabbatical Year. Lastly, Haggai testified: And one accepts converts from the Karduyin and the Tarmodim, without concern that there might be Jews mingled among them, which could render them mamzerim and prohibited from entering the community.

The Sage taught: When they entered, they all entered through one entrance. When they left, they left through three entrances, in an effort to try to find Rabbi Dosa’s brother. Rabbi Akiva encountered him. Yonatan ben Harkinas raised against him all of his objections to the opinion of Beit Hillel, and he withstood him, i.e., Rabbi Akiva was able to respond to all of them.

Yonatan ben Harkinas grew angry and said to him: You are Akiva ben Yosef, whose name has spread from one end of the world to the other? Be happy that you have merited a great name, and yet you have not yet reached the level of cattle herders. Cattle herders were generally simple individuals who were not familiar even with ordinary matters, and certainly not with halakha. Rabbi Akiva said to him with characteristic modesty: And I have not even reached the level of shepherds, who are considered even worse than cattle herders, as they are unfit for giving testimony.

§ Since the halakhot of the prophet Haggai were mentioned, the Gemara discusses them here. Haggai said that Ammon and Moab tithe the poor man’s tithe in the Sabbatical Year, as the Master said: Many cities were conquered by those who returned from Egypt, and were not conquered by those who returned from Babylonia after the destruction of the First Temple. And the initial consecration of Eretz Yisrael, by those who returned from Egypt, sanctified it for its time and did not sanctify it forever, as the future sanctification of Eretz Yisrael depended on the renewed conquest of the land by the Jewish people.

And those who returned from Babylonia left those places aside and did not consider them part of Eretz Yisrael even after Jewish settlement was renewed there. They would plow and harvest in these places in the Sabbatical Year and tithe the poor man’s tithe so that the poor of Eretz Yisrael who did not have sufficient income from the previous years could rely upon them. Consequently, in the Sabbatical Year the poor received help from this tithe.

§ Haggai also declared: And one accepts converts from the Karduyim and the Tarmodim. The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rami bar Yeḥezkel teach in a baraita: One does not accept converts from the Karduyim? Rav Ashi said: Kartuyim, not Karduyim, was stated by Rami bar Yeḥezkel. As people say in common discourse: The Kartuyim are unfit.

And there are those who say a slightly different version of this discussion. Rami bar Yeḥezkel taught: One does not accept converts from the Kartuyim. What, is it not the case that Kartuyim is the same as Karduyim? If so there is a contradiction between the baraita of Rami bar Yeḥezkel and the statement of Rabbi Dosa ben Harkinas. Rav Ashi said: No; the Kartuyim are one discrete category and the Karduyim are another discrete category, as people say: Kartuyim are unfit.

Rabbi Yoḥanan and the Elders both say: One does not accept converts from the Tarmodim. The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say this, that one does not accept converts from the Tarmodim due to a concern that Jews may have intermingled with them? But didn’t we learn in a mishna: All clothing with stains of blood that might be from a menstruating woman and that come from the city on the border of Eretz Yisrael called Rekem are ritually pure, as it can be assumed that they belong to gentiles, and the blood of a menstruating gentile woman is not ritually impure.

And Rabbi Yehuda deems it ritually impure because those residents of that place are converts and are in error. In other words, some of the inhabitants of Rekem assimilated and no longer observe the halakhot of the Torah, and therefore one must be wary lest the stains are in fact from a Jewish menstruating woman. Stains that came from among the gentiles, however, are ritually pure. And we discussed the following problem:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בני צרות מעידני לכם. פי' ולא היה אדם מב"ש שערער בדבר אלמא הוראות ב"ה לב"ש הולד כשר לדבריהם ור' יהושע פליג אדר' יוחנן בן נורי דאמר לעיל הולד פגום לדברי ב"ש דדריש קל וחומר ולא פריך והא מעשה דחזא ר' יהושע לא חזא ר' יוחנן בן נורי אי נמי סבר שלא ברצון ב"ש הוי אלא שידן של ב"ה תקפה וקבעו מעשה כדבריהם.

עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. מפורש אצלנו במסכת שבועות בפרק ידיעות.

והא ר' יוחנן הלכה כסתם משנ' פי' ואע"ג שיש מחלוקת ר"מ ורבנן במשנ' זו גבי כותיים ובהא דרק' נמי יש מחלוקת רבי יהודה וחכמים בסתמא דבין הגויים ליכא שום פלוגתא וסתם משנה חשיב לרבי יוחנן וכשאמרו בירושלמי כי אם יש מחלוקת בצרה לא אמר ר' יוחנן זהו יש מחלוקת על הסתם וזה פשוט:

בני צרות מעידני לכם לפי שהם אף לב"ש בני יבמה לשוק וכשרים הם. ותימה עדיין הוא מכניס ראשו בין הרים גדולים לרב המנונא שאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה וגם לכהונה נפסלה כדמשמע לקמן פרק הערל וא"כ מצרה נמי הוי הולד פגום מק"ו דאלמנה וליכא למפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת דהא היא מתחללת נמי לרב המנונא וי"ל דסוגיא דהכא לא אתיא כרב המנונא דלרב המנונא לא אמרי' תרתי בעי מיניה דלא תקשי לן קא בעי מיניה צרות וקא פשיט ליה בני צרות דודאי מתירוצא דבני צרות נוכל לפשוט דין דצרות דכיון שהוא אומר שהבנים שמשו ע"ג המזבח א"כ (אמאי) [ממילא] מביא ראיה שאין הלכה כלל כב"ש דלב"ש הולדות פגומים ולא יוכלו לשמש אליבא דרב המנונא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה וזאת השיאה עצמה לשוק א"כ לדברי רב המנונא בני זונה הם. וא"כ מדפשט מבני צרות דכשרים הם ושמשו ע"ג המזבח הצרות עצמן יהיו מותרות להנשא [לשוק] ודלא כב"ש דלב"ש הולד פגום:

בכור שטן פ"ה כך שמו. י"מ שזה שם עירו ור"ל יש לי אח בכור שטן כדאמר התם רב אקלע לבור שטן:

והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה. וא"ת ולימא דקאמר כאידך סתמא דאמרינן לקמן (ד' סט) עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ולדידיה אין מקבלין גרים מן התרמוד משום עבדי שלמה שבאו על בת ישראל. וי"ל מ"מ פריך שפיר דמאי אולמיה דהך סתמא מהך סתמא:

א"ל רבי יהושע אני אלך כו'. לפי שהוא היה אב"ד באותו דור ואחריו ראב"ע שהוא היה נתמנה לנשיא ואחריו רבי עקיבא ששמו כשם הגדולים כדקאמר לקמן ששמך הולך מסוף כו' ולפי שהיה רבי יהושע בן חנניא גדול מהם בשנים שהוא היה מתלמידי ריב"ז בזמן הבית משא"כ ראב"ע שנתמנה לנשיא בן י"ח שנה אחר החורבן כמ"ש התוס' פרק במה בהמה וכן רבי עקיבא היה בזמן בן כוזיבא בביתר אחר החורבן כמה שנים וע"כ כשבאו לפניו בלי שאלה לרבי יהושע מי הוא תפסו והושיבו שנראה שהיה מכירו כבר בזמן הבית כדקא"ל יש לו בן לעזריה חבירנו כו' דרבי דוסא זקן גדול היה כדמוכח לקמן אבל לראב"ע ולרבי עקיבא לא הכיר ולא הושיבם עד ששאל עליהם מי הם גם לרבי יהושע ולראב"ע הושיב בכבוד על מטה של זהב לפי שזה היה נשיא וזה היה אב"ד ולא כן לרבי עקיבא אע"ג שסיפר בשבחו כדלקמן היה נחשב בעיניו כתלמיד גם שהיה תלמידו של רבי יהושע. ולזה קרא על ראב"ע המקרא הזה נער הייתי גו' בזמן עזריה אביו וגם זקנתי עתה בזמן בנו ר"א ולא ראיתי צדיק נעזב הוא עזריה וזרעו מבקש לחם הוא בנו ר"א וע"ש שעזריה ובנו ר"א עשירים גדולים היו כדמוכח פרק במה בהמה ולר' עקיבא אמר אתה הוא (רבי) עקיבא בן יוסף גר צדק מבני בניו של סיסרא כמותך ירבו בישראל ולא מן הגרים שיזכו בני ישראל לכך ולא גרים הבאים מעובדי כוכבים. ואמר התחילו מסבבים אותו בהלכות כו'. עשו כן כדי שלא ירגיש שעיקר ביאתם על דין צרת הבת ויתיירא לגלות להם האמת כדאמרינן לעיל בר"י שלא רצה לגלות הדבר שאמר מתיירא אני שמא ירוצו כו' לפי שבני צרות של אלו פגומים לאלו:

א"ל אח קטן יש לי בכור כו'. לפי דעת הרמב"ם שהאריך ר' דוסא ימים רבים כמעט כל זמן בית שני מזמן חגי הנביא עד אחר חורבן בית שני ניחא דאמר אח קטן יש לי בשנים שלא האריך ימים כ"כ ולא שמע קבלתי מחגי הנביא אבל בספר יוחסין דחה דברי הרמב"ם בזה ויש לפרש דה"ק דגם שהוא אחי קטן ממני הזהרו בו שלא יקפח אתכם בהלכות כי אין בידו קבלה מחגי הנביא כמו שקבלתי ממנו ולזה אמר כי בכור שטן בכור ע"ש שהוא סומך על כפול חכמתו ע"ד ויגד לה תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה גו' ושטן ע"ש שלא ישוב מפני כל ועומד על דבריו כפרש"י. ואמר תנא כשנכנסו נכנסו בפתח אחד כו'. עיין בפי' התוס' ועוד נראה לפרש כי לפי הדין נשיא קודם לאב"ד אבל כשנכנסו נכנסו לפי ההיכרא שהיה להם עם ר' דוסא כמ"ש לעיל דעם ר' יהושע היה לו היכירא ואח"כ ראב"ע שלא היה לו היכירא עמו רק עם אביו עזריה ואח"כ ר"ע שלא היה לו היכירא גם עם אביו של רע"ק אבל כשיצאו אין מן הראוי שיצאו כסדר שנכנסו כיון דנשיא קודם לאב"ד ע"כ יצא רבי יהושע בפתח אחרת שלא יצא אחר ראב"ע כיון שכבר נכנס מקודם לו וכן צ"ל בר' עקיבא כיון שהיה גדול בחכמה לא היה ראוי לצאת אחריהם ויצא בפתח אחרת:

ואמר ועדיין לא הגעת לרועי בקר כו'. איכא לפרושי שרמז לו רמז על ששמע מאחיו ר' דוסא לאסור צרת הבת בקבלה מחגי הנביא כדאמרי' בשמעתין א"ל שאין לך לסמוך על קבלה זו מאחרון שבנביאים שהוא חגי כדאמרי' פרק בתרא דסוטה מאן נביאים אחרונים חגי זכריה מלאכי כי עדיין לא הגעת בקבלתך בדבר זה מנביאים הראשונים לומר שהיו רועי בקר כגון עמוס שנאמר בו בוקר אנכי גו' ואפשר שרמז לו על עמוס על שהיה ערל שפתים וכבד לשון כדאמרינן במדרשות ור"ל גם אם היה קבלתכם ממנו אינה מבוררת שלא תבינו לשונו יפה ודבורו וטעות הוא בידכם והשיב לו ר' עקיבא כו' הגעתי בקבלתי מחגי אפילו לרועי צאן שהוא רמז על משה רבינו שהיה רועה צאן וגם שהיה ג"כ כבד פה ולשון ודאי דאין לטעות בקבלתו ממנו דהא הך דרשא דעליה עליה לג"ש דמינה נילף לאסור צרת הבת היא בקבלה מסיני מפי משה דאין אדם דן ג"ש מעצמו ודו"ק:

תוס' ד"ה בני צרות וכו' עד וא"ת לשמואל דמספקא ליה וכו'. ר"ל ומה מספקא ליה תפשוט מהכא דאין תופסין דאי תופסין ביבמה לשוק א"כ פשיטא דכשירה ומה צריך רבי יהושע להעיד על זה:

גמ' אמרו מי ילך כו' צרת הבת אסורה כו'. נ"ב שנשאת לכהן ירושלמי:

גמרא תנא כשנכנסו כו' כשיצאו כו'. כצ"ל:

תְּפָסוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הוֹשִׁיבוֹ עַל מִטָּה שֶׁל זָהָב. הא דעשה כן לרבי יהושע ולרבי אלעזר לתפסם בידו ולא עשה כן לרבי עקיבה אף על גב דשבחו ביותר, נראה לי כי מטה אחת של זהב היתה שהוא יושב עליה ולא תכיל יותר משלשה בני אדם אך מלבד אותה המטה יש כסאות הרבה ואם היה אומר בפיו לרבי יהושע ורבי אלעזר שישבו על מטה של זהב עמו לא היו יושבים בעבור כבודו שאין ראוי לישב עמו במטה אחת ולכך הוצרך לתפסם בידו כדי להושיבם דאז אין ראוי לסרב בכהן גדול מה שאין כן לרבי עקיבה לא נשאר מקום במטה שישב עליו וכיון שאמר לו שב ישב מאיליו על הכסא כי על זה אין לסרב כי הכסאות מונחים כדי לישב עליהם כל אורח אשר יבא שם.

וְיֵשׁ לוֹ בֵּן לַעֲזַרְיָה חֲבֵרֵנוּ? קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה: (תהלים לז, כה) "נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם". מה חידוש קא משמע לן בלשון זה דאמר בדרך תימא? ועוד מה שייכות יש לרבי אלעזר בן עזריה בפסוק זה טפי מזולתו דקאמר קרא עליו?
ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב אהל יעקב ז"ל דהבן הנשמע לאביו וסר למשמעתו ואוהב ללמוד ממנו חכמה ובינה אז בן זה גם בעודו קטן נחשב לגדול בשנים יען כי החכמה אשר אסף אביו ברבוי שנותיו את הכל קלט ולקח הבן הזה בזמן מועט ונמצא כאלו הוא חי כל אותם שנים שחי בהם אביו שאסף בהם דברי חכמה אלו. ובזה פירש הכתוב כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ (שמות כ, יא) עיין שם.
ובזה פרשתי בס"ד מאמר רבי אלעזר בן עזריה (משנה ברכות א, ה) שאמר הריני כבן שבעים שנה, כלומר תהילות לאל קבלתי וקלטתי חכמה אשר אסף וקבץ אבי בשנותיו ונמצא אף על פי שאני קטן בשנים הריני נחשב לגדול בשנים כאיש זקן שקנה חכמה ברוב שנים כמו שנאמר (איוב לב, ז) וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה, דחשוב כאלו חייתי אותם שנים אשר השיג אבי בהם דברי חכמה אלו שקבלתי ממנו.
וכאן כששמע רבי דוסא מן רבי יהושע שייחס את רבי אלעזר לאביו עזריה שלא אמר רבי אלעזר בסתם אלא אמר רבי אלעזר בן עזריה, אמר שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד, ודאי נתכוון להודיע לי שרבי אלעזר הוא דומה לאביו עזריה בחכמה על דרך שאמרו רבותינו ז"ל אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף (בראשית לז, ב) קא משמע לן שדומין לאביהם. וכיון שמזכירו בשבח זה שדומה לאביו הגדול בתורה ובחכמה ודאי קלט וקבל כל מה שאסף אביו ברבוי שנים ולכן אף על פי שאני רואהו עודנו נער נחשב לזקן.
ולזה אמר ויש בן לעזריה חבירנו שהיה גדול בתורה, יש לו בן דומה לו? על כן ראוי לקרא עליו המקרא הזה נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי פירוש אף על גב דנער בשנים הייתי גם זקנתי נחשב לזקן וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב מבנו אלא בנו הולך אחריו ואוחז בדרכיו ונתיבותיו וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לחמה של תורה.

אַתָּה הוּא עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שֶׁשִּׁמְּךָ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ?. נראה לי בס"ד הטעם דנקיט מסוף ועד סוף מפני שהצדיק על ידי תורתו מעלה אורות הנקראים מ"ן [מיין נוקבין] מסוף העולם התחתון עד ראש העולם העליון וחוזר ומוריד על ידי זה אור הנקרא מ"ד [מיין דוכרין] מראש עולם העליון עד סוף עולם התחתון נמצא עסק שלו מתחיל מהסוף ומסיים בסוף.
או יובן בס"ד סוף תיבת 'עוֹלָם' הוא אות מ' וגם מ"ם במלואה גם כן סופה מ'. נמצא אומרו מסוף העולם ועד סופו רמז בזה על שני מ' וידוע דרבי עקיבה מ' שנה למד ומ' שנה לימד ולכן אמר לו 'שֵׁב בְּנִי שֵׁב' כפל לשון שב רמז שזכה לשני ישיבות שהוא אחת ישיבה של לומדים ואחת ישיבה של מלמדים.

שֵׁב בְּנִי, שֵׁב. נראה לי בס"ד טעם של כפל לשון שֵׁב על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים דכל החכמים או רובם בוראים נפשות הגרים על ידי עסקם בתורה והבריאה היא שמביאים אותם מקליפה הנקראת נגה שהיא טוב ורע ומכניסים אותם במקום הקדושה ונתקנים אך לא היו יכולים לחזור ולמשוך אותם הנפשות ממקום הקדושה לתת אותם אל הגרים, אבל רבי עקיבה ובן עזאי היה להם כח כפול שהיו מביאים הנפשות מקליפת נגה ומכניסים אותם במקום הקדושה ונתקנים שם ואחר כך היו ממשיכים אותם משם לתת אותם אל הגרים עיין שם.
נמצא דרבי עקיבה בעסק תורתו היה עושה שני מושבות אל נפשות הגרים האחת שיכניסם במקום הקדושה שישבו שם עד שיהיו נתקנים והשניה שהיה חוזר ומושך אותם משם ומושיב אותם בגופות הגרים, ולכן אמר לו כאן 'שֵׁב בְּנִי שֵׁב' דרוח ה' דבר בו לכפול לו הישיבה על שם כחו שפועל בשני ישיבות הנזכר על ידי עסק תורתו אשר לא נמצא כזאת אצל חכמים זולתו.
ועוד נראה לי בס"ד כפל הלשון 'שֵׁב בְּנִי שֵׁב' על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים הקדמה וכו' ובעץ חיים שער המוחין דנשמת רבי עקיבה יש לו שני בחינות ישיבה אחת בבינה מצד נשמתו ואחת בחכמה מצד לבוש נשמתו. ולכן אמר לו 'שֵׁב בְּנִי שֵׁב' שכפל בו הישיבה לרמוז אתה חביב ויקר שיש לך שני בחינות ישיבה בשני מקומות אחת בחכמה ואחת בבינה.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד שרומז בכפל הלשון על סוד מאמר (מנחות כט:) 'כך עלה במחשבה' שאמר השם יתברך על רבי עקיבה שביאר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בדרוש נפילת אפיים דהכונה הוא על זווג עליון דחכמה ובינה הרמוז בכף פשוטה ועל זווג תחתון דתפארת ומלכות הרמוז בכ"ף כפופה ועל זה אמר כ־ך עלה במחשבה עיין שם. וכן כאן רוח ה' דבר בו שכפל לו הישיבה 'שֵׁב בְּנִי שֵׁב' כלומר יש לך מושב בדירה של מעלה שהוא זווג עליון דחו"ב [חכמה ובינה] ובדירה של מטה שהוא זווג תחתון דתו"מ [תפארת ומלכות].
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כפל הלשון שרמז לו שהוא ראוי להתכבד בישיבה הן מצד חכמתו הן מצד מעשיו ומדותיו הטובים עד כאן דבריו נר"ו.

קָרָא עָלָיו מִקְרָא זֶה: (קהלת ז, א) "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב". נראה לי בס"ד דהלומד תורה מעודו קטן על הרוב ילמוד בעל כרחו וכל יום מסרב אך מביאים אותו לבית הספר על ידי הכאה או על ידי שוחד דברים או מאכל וכיוצא והרי זה ידמה לשמן עכור שאינו נמשך מאיליו אחר הפתילה אלא צריך להטותו אחר הפתילה בידים תמיד מה שאין כן אם אחר שגדל בשנים בא ללמוד תורה הנה הוא נמשך מאיליו אחר לימוד התורה כי שלם בדעתו וידע ערך התורה ומחבבה מאיליו ומעצמו דלא אפשר לכפות ולהכריח לאדם גדול בשנים אם לא יהיה הוא מעצמו רוצה בלימוד.
וידוע כי רבי עקיבה למד תורה אחר היותו בן ארבעים שנה שאז הוא שלם בדעתו והיה לומד בחשק גדול ומחבב התורה מאד והתחיל ללמוד מן אבג"ד ואילך כמו שאמרו במדרש (אבות דרבי נתן נוסח א, פרק ו) שהיה הוא ובנו תופסים בלוח של אבג"ד ולומדים אם כן ידמה לשמן הטוב שהוא נמשך אחר הפתילה מאיליו ואין צריך להטותו בידים כל שעה לכך קרא עליו המקרא הזה 'טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב'.
ועוד נראה לי בס"ד טעם שקרא עליו מקרא זה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים בשם עקיבה נרמז כח השגתו שעלה במחשבה כי מי שהוא במקום הנקרא עקב יש לו כח לעלות עד סוד המחשבה בסוד הכתוב (ירמיה לא, כא) נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר, וכאשר נביא דבריו לקמן עיין שם.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב בפרשת פקודי בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ (שמות לח, כו) והיינו בהפוך עקב רוצה לומר מי שהוא במקום הנקרא עקב זה יעלה לגלגלת ששם סוד המחשבה ואז מי שהוא עתה מחצית השקל יעלה ויהיה בשקל הקודש סוד המחשבה שהוא בחכמה הנקרא קודש.
וידוע כי שמן כינוי לחכמה לכך הרואה שמן בחלום יצפה לחכמה (ברכות נז.) ולכן קרא עליו המקרא הזה טוב שם שלך שהוא עקיבה שרומז שאתה במקום הנקרא עקב שהוא מורה שאתה זכית ועלית לשמן טוב שהוא כינוי לחכמה שהוא סוד המחשבה.

'דּוֹסָא' שְׁמַעְתֶּם? אוֹ 'בֶּן־הָרְכִּינַס' שְׁמַעְתֶּם?. נראה לי בס"ד דלא היה אביו שמו הרכנס אלא זה הוא שם המשפחה דאיך היה קורא אותו בשמו בסתם.

לְפִי שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תְּשׁוּבוֹת בְּצָרַת הַבַּת שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת. נראה לי בס"ד היה לו ש' תשובות כמנין ש' דשמאי שהוא אב לתלמידיו ולהיות כי ש' דשמאי היא מצד הגבורה החזקה כנודע לכך היו ש' תשובות ההם מחודדות מאד וקשה לסתור אותם בדרך לימוד בשקלא וטריא כי אם רק נסתרים על ידי עדות שהעיד רבי דוסא מפי חגי הנביא דעל הקבלה אין לערער וכמו שאמרו אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה ולכך אמר רבי דוסא מעידיני עלי שמים וארץ כי אותיות שמים וארץ המה אותיות צורם שמאי כלומר בעדות זו צורם ההלכה על בית שמאי דעל הקבלה אין לערער כלום.

כְּשֶׁנִּכְנְסוּ נִכְנְסוּ בְּפֶתַח אֶחָד, וּכְשֶׁיָּצְאוּ יָצְאוּ בִּשְׁלֹשָׁה פְּתָחִים. נראה לי בס"ד נתכיונו בזה עוד לפי דרכם לומר נכנסנו בשביל דבר אחד שהוא צרת הבת ויצאנו בלימוד שלשה דברים שלמדנו מעדות רבי דוסא.

אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ לְשֵׁם, וַעֲדַיִן לֹא הִגַּעְתָּ לְרוֹעֵה בָּקָר. נראה לי בס"ד על מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים פרק ל"א דנשמתו של רבי עקיבה היתה ממקום הנקרא עקב וכל נשמות שבעקב הזה יש להם יכולת לעלות למעלה למעלה עד סוד המחשבה בסוד נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיהו, לא, כא) ולסיבה זו זכה רבי עקיבה לעלות עד המחשבה וכמו שרמזו עליו רבותינו ז"ל במאמר 'כך עלה במחשבה' וכתב שם דאורות הנמשכות ממקום העקב הזה לפעמים נעשית יעקב לפעמים עקביא לפעמים עקיבה עיין שם. נמצא השגתו הגדולה רמוזה בשמו ולזה אמר לו אשריך שזכית לשם המורה על השגה גדולה ועדיין לא הגעת לרועה בקר.
גם נודע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל כי עקיבה בה־א ולא באלף ורמוז בסופי תיבות אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צז, יא) עיין שם. וידוע כי פסוק זה ימלל מילין עלאין ולזה אמר אשרי שזכית לשם הרמוז בפסוק הידוע ועדיין לא הגעת לרועה בקר.

וַעֲדַיִן לֹא הִגַּעְתָּ לְרוֹעֵה בָּקָר. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וַאֲפִלּוּ לְרוֹעֵה צֹאן. נראה לי בס"ד דידוע טנת"א שהם טעמים נקודות תגין אותיות כך הוא סדרם: טעמים בחכמה נקודות בבינה תגין בתפארת אותיות במלכות. וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש בקרבנות הנשיאים פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר (במדבר ז, כא) כנגד אברהם דכתיב ביה (בראשית יח, ז) וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר וכו' עיין שם. וידוע כי אברהם יונק מחכמה בסוד וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ (בראשית יח, ח) וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל ששם עקיבה מורה שהוא עולה ומשיג עד סוד המחשבה שהוא חכמה ששם הטעמים.
וזהו שנאמר אשריך שזכית לשם של עקיבה שמורה שאתה עולה עד חכמה ועדיין לא הגעת בהשגתך בפועל לרועי בקר רמז למדרגת אברהם אבינו עליו השלום שהיה יונק מחכמה שהוא בחסד ולמעלה מן החסד הוא חכמה! והשיב לו רבי עקיבה מצד הענוה דאפילו לרועי צאן לא הגעתי! כלומר אפילו למדרגה של אותיות שהוא במלכות מקום דוד המלך ע"ה שהיה רועה צאן עדיין לא הגעתי וכל שכן וכל שכן לטעמים שהם בחכמה מדרגה עליונה.
ונראה לי באותיות צאן נרמז שלשה הנזכר שהם נקודות תגין אותיות וידוע דהתגין נקראין ציצין בספרי המקובלים וצאן ראשי תיבות ציצין אותיות נקודות ולזה אמר שלא הגיע לרועי צאן שכלל בזה כל השלשה הנזכר.

רַבִּי יוֹחָנָן וְסָבַיָּא אַמְרֵי תַּרְוַיְהוּ: אֵין מְקַבְּלִין גֵּרִים מִן הַתַּרְמוֹדִיִּים. קשא איך אומרים הפך עדות רבי דוסא שקיבל מן חגי הנביא ע"ה? ובשלמא יונתן אחיו לא שמע עדות זו אך בדור רבי יוחנן כבר נתקיימה אצל חכמים עדות זו!
ונראה לי דסבירא ליה דרבנן גזרי עלייהו אחר עדות זו כי מה שהיו תחלה מקבלים היינו משום דקים להו דהוו מיעוטא דבטלי במיעוטייהו ברם דורות האחרונים ראו לפסלם דחשו שלא יטעו העולם בזה.

גמ' בני צרות אני מעיד לכם. עיין לקמן דף פא ע"א תד"ה לימא ודף צב ע"א תד"ה אבל חכמים:

שם ואחריו מי ר"ע. עיין כתובות דף קה ע"א תד"ה דחשיב ליה:

גמרא בני צרות (ערוה שנשאת לשוק) אני מעיד לכם (דכשרים אף לב"ש דלית ליה דרשא דלצרור, וסבר דצרת ערוה זקוקה ליבום).
וא"ת מעדותו של ר' יהושע תפשוט מה דמספקא ליה לשמואל אי קידושין תופסין ביבמה תפשוט דאין תופסין, דא"א דתופסין פשיטא דכשרים דהא מיד כשקידשה פקע ליה זיקה כמו שומרת יבם שקידש אחותה שקידושיה מפקיעין היבום, תירצו בתוס' בשם רב יצחק, דלא תהיה אשת המת לאיש זר משמע דאפילו ע"י הויה דהיינו קידושין לא תהיה לאיש זר, דלהכי אפקה בלשון הויה.
תימא הא לרב ודאי א"א למדרש הקרא הכי, דהא סבר אין קידושין תופסין ביבמה, ובאמת אין לה הויה ולא משכחת לה ע"י הויה אלא דהוא דריש להקרא דלא תהיה כפשוטו שלא יהיה בה הויה, וא"כ לרב ישאר פרכת הש"ס סוף פרק יש מותרות דלא יהיו מתים כחיים לפוטרה מיבום, (דאם היה לה בן בשעת מיתת הבעל ומת הבן תהיה מאז זקוקה ליבם) ומה דמשנינן דרכיה דרכי נועם, והיינו דאם תנשא וימות הבן תצטרך חליצה ותתגנה לבעלה (וכמו שפירש"י ז"ל) זהו ל"ש לרב, דהא לא תצטרך חליצה תחת בעלה, דבעידן שנתקדשה דהיה הבן חי ולא היתה זקוקה ליבם תפסו הקידושין, ואח"כ כשמת הבן והיא תחת בעלה לא חל הזיקה כיון דהיא ערוה משום א"א, וי"ל דלאותו ס"ד גם לרב אפשר למדרש לא תהיה אפילו ע"י הויה, ובגוונא זו דמת הבן תחת בעלה השני.
ועדיין קשיא כיון דלפי האמת דמתים כחיים ע"כ לא דרשינן קרא בהכי אלא מפרשינן כפשוטו דלא יהיה בה הויה, א"כ מנ"ל דמתים כחיים נימא דאינם כחיים ונימא באמת דכשהיא א"א לא יחול הזיקה, ונדרוש ג"כ הקרא רק ללא יהיה בה הויה.
ע"כ נראה לי דר"י לא יפרש כפירש"י שם בסוף פרק יש מותרות מחמת שתתגנה על בעלה, אלא שכל שבשעת מיתת בעלה לא היתה זקוקה, אין זה דרכי נועם להיות שוב נזקק (אב"ה עמ"ש לקמן דף יז ע"ב) ורש"י שפירש כן ע"כ לית ליה כתירוצו של ר"י אלא כתירוץ ראשון שבתוס' כאן, דכיון דאפשר לתקן ע"י גירושין שיגרשה המקדש לא פקע הזיקה ואינו דומה לקידש אחותה:

על מדוכה זו ישב חגי הנביא וכו'. הרב עיון יעקב ז"ל דקדק למה אמר ג' דברים מה שלא שאלו ותירץ דבאומרו צרת הבת אסורה לא נודע אם הוא לאחין לכך אמר ג' דברים ומוכרח שא' אינו לקולא דלא לימרו ב"ד שריא ע"ש באורך. ודבריו אינם מחוורין דכיון שקבל הג' דברים כאחד שפיר נאה לומר מה שקבל. ומ"ש דיש ספק מה ר"ל צרת הבת אסורה. לא נהירא דהוא כבר גילה דעתו דהלכה כב"ה ואחיו אומר שהיא מותרת שהוא מב"ש ומביא ראיה מחגי שהוא ראה אותו וקבל ממנו כמו שאמרו בפסיקתא פ' אמור ובודאי כיון דפה אל פה ידבר בו ידע מאי קאמר. ומה דאייתי מבי דינא שריא אינו ענין למי שאומר מה שקבל ומה גם דמוכח מהפסיקתא דהוא הל"מ ודוק כי קצרתי:

מעיד אני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא וכו'. בס' יוחסין וס' סדר הדורות מסתפקים אם הוא ראהו כדעת הרמב"ם או נאמר שקבלה היתה בידו עיין בדבריהם. ואני בעניי מצאתי בפסיקתא פ' אמור דף ל' ע"ב דקאמר רבי דוסא ראה את חגי הנביא ואמר מעיד וכו' ע"ש הרי מפורש כדעת הרמב"ם ז"ל דהדברים כפשוטן. ומאי דקשיתיה לס' יוחסין ממ"ש דורות אחרונים כגון ר' דוסא בן הרכינס לק"מ דאפשר דלא נסמך עד איזה דורות:

(טז א) שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא.—כעין זה בתוספתא (כלים ב"ב פ"ב ה"ג) בכופת שעליה ישב חגי הנביא.

בני צרות. דב''ה דקא בעיתו אי הם פגומים: מעיד אני לכם. שהם כהנים גדולים: בימי ר' דוסא הותרה. אחיו של ר' דוסא שהי' מתלמידי ב''ש התירה כדתני לקמן ועשו על פיו ונהגו כן: שחכם גדול היה. וסבורים חכמים שהוא התירה: קמו. עמדו מלראות: אמר לו. רבי יהושע לר' דוסא אמור לתלמידך אחר וישב: דוסא. התירו שמעתם אומרים: או בן הרכינס. בלא דוסא: סתם שמענו. בן הרכינס סתם ושמו לא הוזכר: בכור שטן הוא. חריף ועומד על שמועה ועושה מעשה ואינו שב משמועתו לעשות כרבים: עמון ומואב. ישראלים הדרים בארץ עמון ומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדשו בקדושת א''י ועכשיו בבית שני בטלה קדושתה וזורעין בשביעית ותקנו להן מעשר ראשון ומעשר עני בשביעית כדמפרש לקמן מפני פרנסת עניים שבא''י שאין להם מה לאכול בשביעית לפי שבטל לקט שכחה ופיאה והולכים שם ונוטלים לקט שכחה ופיאה ומעשר עני: ומקבלים גרים מן הקרדויין כו'. ולא אמרינן ממזרים הן מבנות ישראל שבאו עליהן עובדי כוכבים דאיכא רבנן דפסלי: פגע בו. יונתן בר''ע: וקדושה ראשונה. דבימי יהושע קדשה לשעתה ולא לעתיד הלכך זורעים בהן בשביעית שיסמכו עליהן עניים לשכור עצמן לחרוש ולקצור ועוד ליטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני: אין מקבלין גרים. מפרש לקמן שממזרים הן מישראל שנטמעו שם: הכתמים. שנמצאו בבגדים הבאים מרקם: טהורים. לפי שלא גזרו על כתמי עובדי כוכבים: שהם גרים. ודמם מטמא: וטועים. שהמירו דתם וגזרו על כתמיהם שאף על פי שחטאו שהמירו ישראלים הם: מבין העובדי כוכבים. שאין ישראל דרים שם:

בני צרות אני מעיד לכם. דכשרים אף לב''ש וא''ת לשמואל דמספקא ליה בהאשה רבה (לקמן צב: ושם) אי קידושין תופסין ביבמ' לשוק א''כ פשיטא דכשירה דמיד שקדשה פקעה לה זיקה כדאמרי' בשומרת יבם שקידש אחותה שקידושיה מפקיעין הייבום וי''ל דלא דמי דהתם אין שום תקנה לעשות שתתייבם שאין להמית אחותה אבל היבמה שנתקדשה לשוק אפשר לתקן ע''י גירושין שתתייבם הלכך לא פקע זיקה ועוד אמר רבי יצחק דלא תהיה אשת המת לאיש זר משמע דאפילו ע''י הויה דהיינו קידושין לא תהיה לאיש זר דלהכי אפקיה בלשון הויה: יצאו בג' פתחים. שלא ימצאם כולם יחד ויקפחם בהלכות ויצטרכו לקבוע הלכה כמותו א''נ יצאו בג' פתחים כדי שימצאו וישמעו תשובתו: עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. פי' בקונטרס ישראלים הדרים בארץ עמון ומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדשו בקדושת הארץ ועכשיו בבית שני בטלה קדושתה וקשה לר''ת דאמר בפ' מקום שנהגו (פסחים נב: ושם) ג' ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן וגליל ועבר הירדן היא ארץ סיחון ועוג אלמא שקדשוה עולי בבל ואומר ר''ת דהתם בארץ סיחון ועוג שלא היתה של עמון ומואב אבל ארץ סיחון שכיבש מעמון ומואב לא קדשו עולי בבל כדמשמע הכא ועוד אמר ר''ת דמצינו למימר דהכא בארץ עמון ומואב שלא כיבש סיחון מעולם שלא קדשוהו אפילו עולי מצרים וכן משמע במס' ידים (פ''ד משנה ג) דמדמה לה מצרים ובבל וה''פ הכא דאמר מר הרבה כרכים קדשו עולי מצרים ועולי בבל לא קדשו והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים אלמא חששו לתקנת עניים אע''ג דמא''י היו נמנעו מלקדש כל שכן בעמון ומואב שלא נתקדש מעולם שראוי לתקן מעשר עני בשביעית ולא מעשר שני דבמס' ידים איכא מ''ד מעשר שני בשביעית וכן יש לפרש במס' חגיגה (ד' ג. ושם) דקאמר נמי ר''א התם עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ומפרש מה טעם הרבה כרכים כו' ולא בעי למימר דעמון ומואב הוא מכרכים שכבשו עולי מצרים ותדע דהא לר''א מספקא ליה בפ''ק דמגילה (דף י.) ובפ''ב דשבועות (טז. ושם) אי סבר קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא או לא ור' יהושע ס''ל דקדשה לעתיד לבא במגילה ובשבועות ואפ''ה אית ליה במס' ידים בעמון ומואב כר''א אלא על כרחך הא דקאמר התם מה טעם לא מדברי ר''א הוא ודברי ר''א הם במס' ידים ולא קתני לה התם אלא הש''ס הוא שמפר' כן דלמ''ד לא קדשה הניחו לקדש אף מא''י בשביל עניים ולכך אין תימה אם גזרו על עמון ומואב מעשר עני ולא מעשר שני והא דשבק הכא ובחגיגה טעמא דקאמר ר''ט בהדיא במסכת ידים מצרים ח''ל עמון ומואב ח''ל מה מצרים שהיא קרובה עשאוה מעשר עני כדי שיסמכו עליה עניים אף עמון ומואב כו' משום דניחא ליה להש''ס דמשכחת טעמא דאף בא''י הניחו מלקדש בשביל עניים וכ''ש עמון ומואב שהן ח''ל: כל הכתמים הבאים מרקם טהורים. אע''ג דברקם נמי הוו ישראל כדתנן בריש גיטין (דף ב. ושם) אף המביא מן הרקם ומן החגר מ''מ כתמים הבאים מרקם טהורים דלאו דישראלים נינהו דישראל מצניעים כתמיהם ועובדי כוכבים הדרים שם עובדי כוכבים גמורים ולא ישראל מומרים:

דף טז - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד