יבמות טו ע"ב

הרואה את הרחבת החור, אומר: לאפושי מיא [להרבות מים] הוא דקא עביד [שעשה] ולא שהתכוונו לשנות את ההלכה, אלא סברו שלא נכנסו המים במידה מספיקה לשוקת, והרחיבו לשם כך את השוקת, ואין איפוא להוכיח מדבר זה לענייננו.

ושוב מנסים להביא ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע]: שאמר ר' אלעזר בר צדוק: כשהייתי לומד תורה אצל ר' יוחנן החורני שהיה מבית שמאי, ראיתי שהיה אוכל פת חריבה (יבשה) במלח, וזה היה בשני בצורת. באתי והודעתי את אבא על אכילתו הדלה, אמר לי: הולך לו זיתים, והולכתי לו. ראה אותן ר' יוחנן, את הזיתים הללו, שהן לחין, משום הנוזל ("מוהל") היוצא מן הזית וכיון שהם לחים הרי הוכשרו לקבל טומאה, וחשש שמא בינתיים נטמאו, ולכך אמר לי: אין אני אוכל זיתים. שלא רצה לומר שהוא חושש משום הטומאה, אלא אמר בלשון מנומסת שאין הוא אוכל זיתים בכלל.

באתי והודעתי את אבא. אמר לי: לך ואמור לו: חבית שבה היו הזיתים נקובה היתה אלא שסתמוה שמרים שבשמן וכתוצאה מכך נשארה רטיבות מסויימת בפנים, אולם מתוך שנקבו את החבית אין הזיתים שבתוכה נעשים מוכשרים לטומאה, שאין הכשר לטומאה אלא מרצון, ובכך שנקב את החבית בכוונה להוציא את המשקה, גילה את דעתו שאינו מעוניין בהכשרתם. ותנן [וכן שנינו במשנה]: חבית של זיתים מגולגלים (כבושים), בית שמאי אומרים: אין צריכה לנקב (להינקב), שלדעתם המשקה היוצא מן הזיתים הללו איננו מן המשקים המכשירים לקבל טומאה ואף שהזיתים נרטבים בו, אין בכך כדי להכשירם.

ובית הלל אומרים: צריכה לנקב, משום שלדעתם המשקה היוצא מן הזיתים נחשב כשמן, והוא מכשיר לקבל טומאה, וכיון שאין משקה מכשיר לקבל טומאה אלא אם כן היה שם מרצון, הרי מאחר שעשה נקב בחבית גילה דעתו שאיננו מעונין במשקה זה, ולכן אין הזיתים נעשים מוכשרים לקבל טומאה על ידי מגעם במיץ הזה. ומודים בית הלל שאם ניקבה החבית ברצון בעליה וסתמוה שמרים — שהיא טהורה, שלא הוכשרו הזיתים שבתוכה לקבל טומאה למרות שהם לחים. שהרי בנקיבת החבית גילה כבר דעתו שאיננו רוצה במשקה היוצא מן הזיתים.

ומעירים: ואף על פי שר' יוחנן החורני תלמיד שמאי היה — כל מעשיו לא עשה אלא כדברי בית הלל. ולענייננו אי אמרת בשלמא עשו [נניח אם אתה אומר שעשו] בית שמאי כדבריהם — היינו רבותיה [זו גדולתו], שבכל זאת נהג כבית הלל. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] לא עשו — מאי רבותיה [מה גדולתו] וייחודו, הלא נהג כמנהג העולם?! ומכאן שכרגיל עשו בית שמאי כדבריהם.

ומוסיפים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו ששאלו את ר' יהושע: צרת הבת מהו? אמר להם: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא. הוסיפו ושאלו אותו: והלכה כדברי מי? אמר להם: מפני מה אתם מכניסין ראשי בין שני הרים גדולים, כלומר, בין שתי מחלוקות גדולות, בין בית שמאי ובין בית הלל, מתיירא אני שמא ירוצו (ירוצצו, ישברו) גלגלתי בהתנגשות בין שני "הרים" אלה.

אבל אני מעיד לכם על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים, משפחת בית צבועים שבאו מבן עכמאי, ומשפחת בית קופאי מבן מקושש, שהם בני צרות שנישאו לאחרים כבית הלל, ומהם כהנים גדולים, ושמשו על גבי המזבח. ובזה יכול אני להעיד שכך נהגו הלכה למעשה במשך הדורות.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שעשו בית שמאי כדבריהם — היינו דקאמר [הוא שאמר] מתיירא אני, שהרי אם יפסוק הלכה, הרי הוא קובע בזה שילדים מסויימים הם ממזרים, ושמא יבואו בני המשפחות הללו להינקם בו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלא עשו, אמאי קאמר [מדוע אמר] מתיירא אני? ושואלים: ונהי נמי [ואם גם כן] נאמר שעשו, מאי [מה] טעם לאמור מתיירא אני יש כאן?

הא [הרי] אמר ר' יהושע לשיטתו: אין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין, ולא מחייבי כריתות, ואם כן בני הצרות שהתייבמו שהם מחייבי כריתות לא ייתכן שיהיו ממזרים לדעת ר' יהושע, ולשיטתו לא אמר דבר רע כל כך! ומשיבים: אף על פי כן היה לו מקום להתיירא, נהי נמי [אם אמנם גם כן] שבן הצרה ממזר לא הוי [אינו], מכל מקום פגום מיהו הוי [הרי הוא על כל פנים] לענין כהונה.

ודבר זה למדים מקל וחומר מאלמנה: מה אלמנה, לכהן גדול שאין איסורה נוהג בכל, שהרי איסור זה של אלמנה הוא רק לכהן הגדול, ולא לכל אדם אחר, ובכל זאת בנה פגום לכהונה, זו, הצרה שאיסורה שוה בכל, וחל גם על ישראלים, כל שכן שבנה פגום לכהונה.

אגב אותו ענין מעירים: הרי קבעו מיניה [שאלו אותו] בענין צרות, וקפשיט ליה [וענה לו] בענין של בני צרות, ועל הצרות עצמן לא ענה כלל! ומסבירים: תרתי קא בעו מיניה [שני דברים שאלו ממנו]: צרות מאי [מה] דינן? ואם תמצי לומר [ואם תמצא לומר] ותסכם שלענין צרות הלכה כבית הלל שהן פטורות, בני צרות של בית הלל, כלומר, שיצאו בלא חליצה ונישאו לאחים — לדעת בית שמאי מהו, מה דינן?

ושואלים: אם כך, למאי נפקא מינה [למה, לאיזה חידוש דין יוצא ממנה], שכיון שהוא פוסק הלכה כבית הלל, מדוע צריך היה לעסוק בשאלה מה דעת בית שמאי על מנהג בית הלל? ומסבירים: על ידי תשובתו אפשר למיפשט [לפתור] בעיה אחרת: מה דינו של ולד מחזיר גרושתו לבית הלל, כלומר, מי שהחזיר את גרושתו אחרי שנישאה לאחר, האם הילד שנולד מנישואין אלה כשר או פסול לכהונה?

מי קאמרינן [האם אנו אומרים] כך: קל וחומר, ומה אלמנה לכהן גדול שאין איסורה שוה בכל, שהרי היא אסורה לכהן גדול בלבד — בנה פגום לכהונה. זו, הגרושה שנישאה לאחר שאיסורה לחזור ולהינשא לראשון שוה בכל, שהרי האיסור הזה חל על כל אדם — אינו דין שבנה מנישואין אלו פגום?

או דלמא איכא למיפרך [או שמא יש לשבור] את ההשוואה הזו, ולומר: מה לאלמנה שהיא עצמה מתחללת, שאם הכהן הגדול בא על אלמנה, היא נעשית "חללה", והיא עצמה נפסלת ואסורה גם לכהן הדיוט, מה שאין כן בגרושה שהוחזרה, שאיננה חללה. ואמר להו [להם]: לגבי צרות מתיירא אני לפסוק הלכה, משום שהדבר יביא לסכסוכים,

anyone watching would say that he did it to increase the water flow, and he did not intend to change the halakha. Rather, they would think that he widened the water trough only because there was not enough water flow.

§ The Gemara cites another relevant source. Come and hear, as Rabbi Elazar bar Tzadok said: When I studied Torah with Rabbi Yoḥanan the Ḥorani, who was a disciple of Beit Shammai, I saw that he would eat dry bread in salt in years of drought. I went and informed my father of his meager meal, and he said to me: Take olives for him, and I took for him some olives. Rabbi Yoḥanan saw that they were moist with the liquid that oozes from olives, which renders them susceptible to ritual impurity. Concerned that they had already become ritually impure, he said to me: I do not eat olives. He spoke politely and stated that he did not eat olives because he did not wish to embarrass his benefactor by disclosing that he feared they had become ritually impure.

Rabbi Elazar bar Tzadok continued his account. I went and informed my father. He said to me: Go and say to him that the barrel containing the olives was perforated, but it was clogged by sediments in the oil and therefore some moisture remained inside. However, due to the presence of the hole, the olives were not rendered susceptible to ritual impurity. And we learned this in a mishna: With regard to a barrel of preserved olives, Beit Shammai say it does not need to be perforated, as the juice issuing from the olives does not render them susceptible to ritual impurity.

And Beit Hillel say that it does need to be perforated, as they maintain that the juice of olives is considered oil and it therefore renders the olives susceptible to ritual impurity. And Beit Hillel concede that if the barrel was perforated and subsequently clogged by sediments it is ritually pure, despite the moisture on the olives. Since liquids render food susceptible to ritual impurity only if they were placed on them intentionally, the hole in the barrel clearly shows that one did not intend for the juice to be there. By boring a hole in the barrel he has rendered it obvious that he did not desire the presence of the olive juices, and therefore it does not matter that the hole became blocked.

The baraita adds: And although Rabbi Yoḥanan the Ḥorani was a disciple of Shammai, he always acted only in accordance with the statements of Beit Hillel. The Gemara infers: Granted, if you say that Beit Shammai acted in accordance with their opinions, this is Rabbi Yoḥanan the Ḥorani’s greatness, i.e., he is praised for acting in accordance with the opinion of Beit Hillel. However, if you say that Beit Shammai did not act in accordance with their own rulings, what is the greatness and uniqueness of Rabbi Yoḥanan the Ḥorani? From here it can be inferred that Beit Shammai generally did act in accordance with their opinions.

§ The Gemara adds: Come and hear a different proof. They asked Rabbi Yehoshua: What is the halakha with regard to the rival wife of a daughter? He said to them: It is a matter of dispute between Beit Shammai and Beit Hillel. They continued to ask him: And in accordance with whose statement is the halakha? He said to them: Why are you inserting my head between two great mountains, i.e., between two great disputing opinions, between Beit Shammai and Beit Hillel? I fear lest these two mountains break my skull.

However, I shall testify to you about two great families that were in Jerusalem, the Beit Tzevo’im family who came from the town of Ben Akhmai, and the Beit Kofai family from the town of Ben Mekoshesh: They were the descendants of rival wives who married others, in accordance with the opinion of Beit Hillel, and from them came High Priests who served on the altar. Accordingly, I can testify that this was the accepted halakhic practice throughout the generations.

The Gemara infers from this statement: Granted, if you say that Beit Shammai acted in accordance with their opinions, this is why Rabbi Yehoshua said: I fear, since a conclusive halakhic ruling would mean that certain children are mamzerim, and the descendants of that family might take vengeance upon him. However, if you say that they did not act in accordance with their opinions, why did he say: I fear? The Gemara retorts: And even if Beit Shammai did act in accordance with their rulings, what is the reason that he said: I fear?

Didn’t Rabbi Yehoshua say that in his opinion a mamzer is only someone born from a union of those liable to receive the court-imposed capital punishments, not from those liable to receive karet. If so, in the opinion of Rabbi Yehoshua, the children of rival wives who entered into levirate marriage would not be mamzerim at all, and therefore he had no reason to fear reprisals. The Gemara answers: Even if this is the case, nevertheless, he had something to fear, as, although the child of a rival wife would not be a mamzer, he would nevertheless be of flawed lineage and disqualified from the priesthood.

The Gemara adds that this can be derived by an a fortiori inference from the case of a widow: Just as in the case of a widow, whose prohibition does not apply to all, as she is forbidden in marriage only to a High Priest and not to any other man, and yet the lineage of her son is flawed, as he is disqualified from the priesthood, the son of this rival wife should certainly be disqualified from the priesthood, as her prohibition applies equally to all, even regular Israelites.

§ Incidentally, the Gemara notes a problem with the above discussion: They asked Rabbi Yehoshua about rival wives, and he answered them about the children of rival wives. He did not refer to the rival wives themselves. The Gemara explains: They asked him questions on two matters: First, what is the halakha with regard to rival wives? And if you say that the halakha in the case of rival wives is in accordance with the opinion of Beit Hillel and they are exempt, what is the halakha according to Beit Shammai in the case of the children of rival wives who, following Beit Hillel, married others without ḥalitza?

The Gemara asks: What difference does this question make? Since Rabbi Yehoshua maintains that the halakha is in accordance with the ruling of Beit Hillel, why even discuss Beit Shammai’s opinion on this matter? The Gemara explains: His answer enables one to resolve a different issue, the case of a child of one who remarries his divorcée according to the opinion of Beit Hillel. Is the child of a divorcée who remarried her previous husband after she had been married to another man fit or disqualified from the priesthood?

The Gemara elaborates: Do we say the following an a fortiori inference: And just as with regard to a widow married to a High Priest, whose prohibition does not apply to all, as she is prohibited in marriage only to a High Priest, and yet the lineage of her son is flawed as he is disqualified from the priesthood, so too, in the case of this rival wife, whose prohibition applies equally to all men, is it not right that her son should be of flawed lineage?

Or perhaps this comparison can be refuted: What about the fact that a widow is different, as she herself is disqualified from marrying a priest, i.e., if a High Priest has intercourse with her she is disqualified from marrying any member of the entire priesthood, including common priests, whereas a remarried divorcée herself is not disqualified from marrying into the priesthood? And Rabbi Yehoshua said to them: I fear that if I issue a decisive ruling concerning rival wives this might lead to a conflict,