דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - ב

אי אמרת בשלמא דמודעי להו בית שמאי לבית הלל מה הם הכלים הטמאים.

משום הכי לא נמנעו בית הלל מלשאול כלים מבית שמאי כדי לעשות בהם את טהרותיהם.

אלא, אי אמרת דלא מודעי להו -

בשלמא בית שמאי מבית הלל לא נמנעו מלשאול כלים, ולא חששו שמא בית הלל מקילים בדבר שהם מחמירים, היות דטמאות דבית הלל -

לבית שמאי, טהרות נינהו!

והיינו, שבית הלל מחמירים במחלוקתם עם בית שמאי בעניני טהרות.

אלא, בית הלל מבית שמאי - למה לא נמנעו מלשאול כליהם?

והרי טהרות דבית שמאי - לבית הלל, טמאות נינהו!

אלא לאו, דמודעי להו בית שמאי לבית הלל מה הם הכלים הטמאים לדברי בית הלל.

ומסקינן: שמע מינה שהיו מודיעים.

והוינן בה: ומאי אולמיה, מה היא העדיפות דהך, הראיה שהבאנו עתה, מטומאות של בית שמאי לבית הלל, שבהכרח הודיעום, מהך, מהראיה שהבאנו מהממזרים של בית שמאי, בני צרות ערוה, שבהכרח הודיעום. שהרי אמרנו "הכי נמי מסתברא", וזו היא לשון הבאת ראיה, העדיפה על הקודמת!?

ומשנינן: מהו דתימא, היה מקום לומר, כי צרה של ערוה - קלא אית לה, ובניה ידועים כממזרים, ולא ראו בית שמאי צורך להודיע זאת לבית הלל. ואם כן, אין ראיה שבמקרים אחרים הם כן היו מודיעים להם.

לכן קא משמע לן הראיה מטומאות, שהיו בית שמאי נוהגים להודיע להם.

גופא, אמר רבי אלעזר: אע"פ שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, מודים שאין ממזר - אלא ממי שאיסורו איסור ערוה, וענוש כרת.

והוינן בה: מאן, מי הם ה"מודים" למי?

אילימא מודים בית שמאי לבית הלל שבני צרות ערוה, שיצאו לשוק בלי חליצה [כשיטת בית הלל], אינם ממזרים -

פשיטא! שהרי בני חייבי לאוין [בני יבמה שיצאה לשוק ללא חליצה, לפי בית שמאי] - כשרים נינהו! שהרי אין ממזר אלא מחייבי כריתות.

אלא שמא תאמר, מודים בית הלל לבית שמאי, שבני צרות ערוה המתייבמות אינם ממזרים, היות ואין ממזר אלא מחייבי כריתות.

אי אפשר לומר כן! שהרי היא גופא, צרת ערוה - חייבי כריתות היא ליבם! שהרי היא עומדת עליו באיסור ערוה של אשת אח שלא הותר ליבום, והבן שלה הוא ממזר.

ומשנינן: לעולם מודים בית שמאי לבית הלל, שאין הבנים הנולדים מצרת ערוה שיצאה לשוק בלי חליצה [כדברי בית הלל], ממזרים.

ומה שהקשינו "פשיטא", שהרי בני חייבי לאוין הם -

תשובתך: ולאפוקי, להוציא מדרבי עקיבא, דאמר יש ממזר אפילו מחייבי לאוין.

קא משמע לן, דאין ממזר מחייבי לאוין, אלא רק מחייבי כריתות!

ומביאה עתה הגמרא ראיה מברייתא בתוספתא:

תא שמע מהא דתניא: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל:

א. בצרות ערוה, האם הן מותרות להתייבם או אסורות.

ב. ובשתי יבמות שהן אחיות, ונפלו משני אחים, וכל אחת אסורה ליבום מחמת "אחות זקוקתו", מה הדין אם קדמו היבמים וכנסו אותן, האם צריך להוציאן [לקמן כו א].

ג. בגט "ישן", שכתב גט לאשתו, ועדיין לא נתנו לה, והתייחד עמה אחר כתיבת הגט, האם אפשר לגרש בו.

ד. ובספק אשת איש [עיין שתי לשונות ברש"י].

ה. ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, האם יש לחוש שבא עליה לשם קידושין.

ו. בקדושי אשה:

לבית שמאי צריך לקדשה בכסף שהוא דינר, ובשוה כסף, בשווי של דינר.

ולבית הלל אפשר לקדשה אפילו בפרוטה של נחושת, ובשוה פרוטה של נחושת.

בכל זאת, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל.

ולא נמנעו בית הלל מלשאת נשים מבית שמאי.

ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה.

לקיים מה שנאמר: [זכריה ח] "האמת והשלום אהבו".

רבי שמעון אומר: נמנעו הן מן הודאי.

ולא נמנעו מן הספק.

והניחה עתה הגמרא שנמנעו באיסור ספק, כגון במגרש אשתו ולנה עמו בפונדק, שיש ספק אם קידשה בביאה.

ולפיכך מקשה הגמרא:

אי אמרת בשלמא עשו כדבריהם, משום הכי, לפי רבי שמעון, נמנעו מן הודאי [ומה שלא נמנעו מן הספק יתבאר להלן].

אלא אי אמרת לא עשו כדבריהם - אמאי נמנעו? ומקשה הגמרא על ראיה משם: ותסברא, האם סובר אתה שיתכן ללמוד כך?

נהי נמי דעשו כדבריהם, עדיין קשה - מהו "בשלמא" שאמרת!?

והרי בשלמא בית הלל נמנעו מבית שמאי, היות דצרות ערוה חייבי כריתות נינהו, ובניהם - ממזרים הם, לבית הלל

אלא בית שמאי - אמאי נמנעו מלשאת נשים מבית הלל?

והרי יבמות לשוק בלי חליצה - בני חייבי לאוין נינהו, ובניהם כשרים נינהו!

ומשנינן: כדאמר רב נחמן בר יצחק לקמן: לא נצרכה, אלא לצרה עצמה

הכא נמי, לא נצרכה אלא לצרה עצמה.

שגם בית שמאי נמנעו מלקחת מבית הלל צרת ערוה ללא חליצה, והיא אסורה להם בלאו של יבמה לשוק, לפי שאינה נחלצת לבית הלל. ואין החשש אודות בניה של צרת ערוה.

ועתה באה הגמרא לברר את האמור בברייתא, שנמנעו מן הודאי ולא נמנעו מן הספק.

והוינן בה: ומאי שנא מן הודאי, שנמנעו מלשאת, היות דאיסורא הוא.

והרי ספק, נמי - איסורא הוא!?

ומשנינן: לא תימא "לא נמנעו לשאת מן הספק"

אלא. אימא כך: לא נמנעו לשאת מן הסתם, כל עוד לא הודיעום שהן אסורות להן, היות דמודעי להו על מה שאסור לשיטתם, ופרשי מהם.

אך עדיין תיקשי: ומאי קא משמע לן בכך? - דאהבה וריעות נוהגים זה בזה.

אם כן, היינו רישא!?

ומשנינן: הא קא משמע לן - דכולה ברייתא בשיטת רבי שמעון היא.

תא שמע, מהא דאמר רבי יוחנן בן נורי:

היאך הלכה זו של צרת ערוה רווחת, נוהגת, בישראל?

אם נעשה כדברי בית שמאי - הולד ממזר לדברי בית הלל!

ואם נעשה כדברי בית הלל - הולד פגום לכהונה, מדין חלל, לדברי בית שמאי! וכפי שיתבר לקמן שלומדים זאת מקל וחומר מאלמנה לכהן גדול, שבנה חלל.

אי אמרת בשלמא דמודעי להו [נניח אם אומר אתה שהיו מודיעים להם] — משום הכי [כך] לא נמנעו, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלא מודעי להו [היו מודיעים להם], בשלמא [נניח] שבית שמאי מבית הלל לא נמנעו — משום שכל הנחשבות כטמאות לשיטת בית הלל — לשיטת בית שמאי טהרות נינהו [הן], ומשום כך לא היו צריכים להקפיד בכך.

אלא בית הלל מבית שמאי למה לא נמנעו? הלא טהרות לשיטת בית שמאי — לשיטת בית הלל טמאות נינהו [הן]! אלא לאו [האם לא] מדובר דמודעי להו [שהיו בית שמאי מודיעים להם] שדברים אלה הם טהורים רק לדעתם, והיו בית הלל פורשים מהם. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ושואלים על הוכחה זו: ומאי אולמיה דהך מהך [ומה תוקפו של זה מזה]? כלומר, מדוע ההוכחה מענין טומאות וטהרות טובה יותר מאשר ההוכחה מענין נישואין? שהרי ענין ההודעה לא נאמר בטומאות במפורש, והוצאנו אותו רק מסברה, ובאותה סברה אפשר היה להשתמש גם לענין נישואין! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] צרה שנישאת — קלא אית [קול פירסום יש] לה, שכיון שדבר זה אינו רגיל, הריהו מתפרסם ברבים, ולכן לכאורה אין צורך להודיע עליו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת היו מודיעים להם.

כיון שהזכרנו את דברי ר' אלעזר דנים לגופם של דברים. גופא, אמר ר' אלעזר: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, מודים שאין ממזר אלא ממי שאיסורו איסור ערוה וענוש כרת. ותוהים: מאן [מי] הם המודים? אילימא [אם תאמר] שבית שמאי הם שמודים לבית הלל — פשיטא [פשוט, מובן הדבר מאליו]! שהרי אם עשו כדברי עצמם הרי אלה צרות שנישאו לאחר בלא חליצה — בני חייבי לאוין בלבד הם, ואם כן כשרים נינהו [הם] שהרי בני חייבי לאווים אינם נחשבים כממזרים!

אלא תאמר שמודים בית הלל לבית שמאי — הלא היא גופא [עצמה], צרת ערוה הנישאת לאחד מן האחים, לדעת בית הלל חייבי כריתות היא, והוולד ממזר!

ומשיבים: לעולם תאמר שבית שמאי הודו לבית הלל בזה, ואין החידוש בדברים לענין מחלוקת זו, אלא ולאפוקי [ולהוציא, למעט] משיטת ר' עקיבא, שאמר: יש ממזר גם מחייבי לאוין, ולהוציא מדבריו קא משמע לן [השמיע לנו] דאין ממזר מחייבי לאוין שבזה הכל מודים שממזר הוא מחייבי כריתות בלבד.

ושוב מנסים להביא הוכחה לשאלה שעסקנו בה בראשונה, אם עשו בית שמאי כדבריהם, ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], ראיה ממה ששנינו: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, ונחלקו באחיות — שאם נפלו שתי אחיות כאחת לייבום (שהיו נשואות לשני אחים) לפני שני אחים — לדעת בית הלל אסורות שתיהן להתייבם, ואם עברו ונשאו אותן — יגרשו, ובית שמאי מתירים.

וכן נחלקו בגט ישן — גט שנכתב ולא ניתן, ואחרי זמן כתיבתו חיו יחד הבעל והאשה, שלדעת בית שמאי עדיין אפשר להשתמש בו לשם גירושין לאחר זמן. וכן בספק אשת איש, אם קטנה נשואה (ולא רק ארוסה) יכולה למאן, וכן במגרש את אשתו ולנה עמו לאחר מכן בפונדק, האם חושבים את לינתם יחד בפונדק כהוכחה שנישאו מחדש, או לא,

וכן בשאלה של קדושין בכסף ובשוה כסף, בפרוטה ובשוה פרוטה, שלדעת בית שמאי אין קידושי כסף תופסים אלא בדינר ובשוה דינר, ולדעת בית הלל אף בפרוטה ובשוה פרוטה.

ולמרות שכתוצאה ממחלוקות אלה יש הבדל גדול לגבי מעמדן ההלכתי של נשים שונות, אם נשואות הן או אינן נשואות, ואם בניהן כשרים, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי. ללמדך שיחסי חיבה וריעות היו נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט). ר' שמעון אומר: נמנעו הן מן הודאי, ולא נמנעו מן הספק, שלא היו חוששים לאשה מבית שמאי שיש בה אחד מן הספקות הללו.

ולענייננו, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שעשו בית שמאי כדבריהם — משום הכי [כך] נמנעו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלא עשו, אמאי [מדוע] נמנעו? ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כך] שמדובר במקרה שעשו כדבריהם? נהי נמי [אם אמנם גם כן] נאמר שעשו בית שמאי כדבריהם, בשלמא [נניח] בית הלל נמנעו מבית שמאי משום שחייבי כריתות נינהו [הם] בני הצרות שהתייבמו וממזרים הם לשיטת בית הלל.

אלא בית שמאי אמאי [מדוע] נמנעו מלשאת בני צרות שנישאו לשוק כדעת בית הלל? הלא בני חייבי לאוין נינהו [הם] וכשרים נינהו [הם]! ומשיבים: כפי שאמר רב נחמן בר יצחק, בענין אחר: לא נצרכה הלכה זו, אלא לצרה עצמה ולא לבניה, הכא נמי [כאן גם כן] לא נצרכה אלא לצרה עצמה, שלא שנו את ההלכה שנמנעו ביחס לבני הצרות, אלא ביחס לצרות עצמן איך היו נוהגים.

ושואלים עוד: ומאי שנא [ומה שונה] שהיו פורשים מן הודאי כגון איסור צרות שהן ודאי אסורות לבית הלל — דאיסורא [שאיסור] הוא לדעתם, הלא גם באותם דינים שנחלקו בהם שהם בגלל ספק, כגון: המגרש אשתו ולנה עמו בפונדק, נמי איסורא [גם כן איסור] הוא שגם אם טעמם של בית הלל הוא מפני הספק, מכל מקום לדעתם יש בכך משום איסור!

ומשיבים: לא תימא [אל תאמר, אל תפרש] שלא היו נמנעים מן הנשים שיש לגביהן ספק איסור (כגון נתגרש ולנה עמו בפונדקי שזהו רק ספק אם בא עליה), במובן שמקור ההלכה הוא מטעם של ספק, אלא אימא [אמור] ופרש במובן של מן הסתם. כלומר, שלא היו נמנעים מאשה סתם של בית הלל, שבמקרה שלא ידעו בבירור שהיה ספק קידושין בבני משפחה זו היו נושאים מהם נשים, אבל לא בספק גמור, ומדוע — דמודעי להו [שהיו מודיעים להם] שדבר זה אסור לשיטתם ופרשי [והיו פורשים], ואם לא הודיעו להם — סימן שאין כאן ספק.

ושואלים: אם כן, ומאי קא משמע לן [ומה השמיע לנו] בזה — שאהבה וריעות היו נוהגים בית שמאי ובית הלל זה בזה ולכן סמכו על בני מחלוקתם שלא יבואו להכשילם בדבר שבעיניהם הוא אסור — הלא היינו רישא [הרי זה מה שכבר נאמר בהתחלה] ומה חידש אם כן ר' שמעון? ומשיבים: הא קא משמע לן [זה השמיע לנו] שברייתא זו כולה כדעת ר' שמעון היא ואין כאן מחלוקת בין שני חכמים, אלא ביאור לדברים שנאמרו קודם.

ומציעים הצעה אחרת לפתור את השאלה: תא שמע [בוא ושמע] ממה שאמר ר' יוחנן בן נורי: היאך הלכה זו בענין צרות רווחת בישראל, כיצד ננהג בה? אם נעשה כדברי בית שמאי ונתיר הצרות לייבום — הלא הולד ממזר לדברי בית הלל, ואם נעשה כדברי בית הלל ונפטור את הצרות לגמרי — הרי הולד על כל פנים פגום לדברי בית שמאי, שהוא בן של אשה שיש בה איסור לאו ואף שאיננו ממזר — פגום הוא. אלא בואו ונתקן להן תקנה כללית לצרות,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Granted, if you say that they notified them, it is due to that reason that they did not need to refrain from using their objects. However, if you say that they did not notify them, granted, it is logical that Beit Shammai did not refrain from handling items belonging to Beit Hillel, as ritually impure objects for Beit Hillel are ritually pure for Beit Shammai, and therefore no special care is necessary.

However, why didn’t Beit Hillel refrain from touching articles that belonged to Beit Shammai? After all, ritually pure objects for Beit Shammai are ritually impure for Beit Hillel. Rather, is it not the case that Beit Shammai notified Beit Hillel that these items were ritually pure only in their own opinion, and Beit Hillel separated themselves from them? The Gemara summarizes the discussion: Conclude from here that this is the correct interpretation.

The Gemara asks: In what way is this case stronger than that case? In other words, why is the statement with regard to ritual purity and impurity more conclusive than the one that deals with marriage? Since the practice of notification was not explicitly stated in the case of ritual purity but was merely inferred logically, the same reasoning applies equally to the case of marriage. The Gemara answers: Lest you say that since it is so unusual, a marriage to a rival wife generates publicity and is so widely known that no special notification is required, therefore, the Gemara teaches us that even in this case notification is required.

§ Since the statement of Rabbi Elazar was mentioned, the Gemara turns to discuss the matter itself. Rabbi Elazar said: Although Beit Shammai and Beit Hillel disagreed with regard to rival wives, they concede that a mamzer is only from a union whose prohibition is a prohibition of forbidden relations punishable by karet. The Gemara asks: Who concedes to whom? If we say that Beit Shammai concede to Beit Hillel, this is obvious, since if they acted in accordance with their own opinion that rival wives who married others without ḥalitza are liable only for violating a regular prohibition, their children are therefore fit and are not mamzerim at all.

Rather, one could say that Beit Hillel concede to Beit Shammai. But in that case she herself, the rival wife of a forbidden relative who married one of the yevamin, is liable to receive karet in the opinion of Beit Hillel, and the child is a mamzer, whereas Rabbi Elazar’s statement indicates that they concede with regard to a different case.

The Gemara explains: Actually, Beit Shammai concede to Beit Hillel, and this is not a novelty with regard to their basic dispute. Instead, the statement comes to exclude the opinion of Rabbi Akiva, who said: The offspring from forbidden relations for which one is liable for violating a prohibition is a mamzer. Rabbi Elazar teaches us that Beit Shammai and Beit Hillel agree that the offspring from forbidden relations for which one is liable for violating a prohibition is not a mamzer; rather, one is a mamzer only if he is born of a union punishable by karet.

§ The Gemara returns to the initial question of whether or not Beit Shammai acted in accordance with their own opinion. The Gemara suggests: Come and hear: Although Beit Shammai and Beit Hillel disagreed with regard to several cases, nevertheless, they did not refrain from marrying women from each other’s communities. The cases with regard to which they disagreed include rival wives, and sisters, i.e., if two sisters had been married to two brothers and simultaneously became obligated in levirate marriage, Beit Hillel prohibit both in levirate marriage, and if they violated the prohibition and married regardless, they require a divorce. By contrast, Beit Shammai permit them to remain married.

Furthermore, Beit Shammai and Beit Hillel disagreed with regard to an outdated bill of divorce that had been written but not delivered. Beit Shammai maintain that if the husband and wife continued to live together after the writing of the bill of divorce, the same bill of divorce can still be used later, whereas Beit Hillel dispute this. And they likewise disagreed with regard to an uncertain married woman, i.e., whether a minor who was actually married, and not merely betrothed, may perform refusal. And they also disagreed with regard to one who divorces his wife and later she lodged together with him at an inn, as to whether or not this is sufficient grounds for assuming that they remarried.

Additionally, they disagreed with regard to the issue of betrothal by money and with the equivalent value of money, and by a peruta or with the equivalent value of a peruta. According to Beit Shammai, the minimal amount of money effective for betrothal is a dinar or the equivalent of a dinar, whereas Beit Hillel maintain that even the less valuable peruta or its equivalent is sufficient.

Despite the fact that these halakhot entail important ramifications depending on whether or not these women were married or fit for marriage, or whether their offspring are fit for marriage, Beit Shammai did not refrain from marrying women from Beit Hillel, nor did Beit Hillel refrain from marrying women from Beit Shammai. This serves to teach you that they practiced affection and camaraderie between them, to fulfill that which is stated: “Love truth and peace” (Zechariah 8:19). Rabbi Shimon says: They did refrain in the certain cases, but they did not refrain in the uncertain cases. In other words, Beit Hillel were not worried that any ordinary woman from Beit Shammai might be one of those of uncertain status.

The Gemara infers from the opinion of Rabbi Shimon: Granted, if you say that Beit Shammai did act in accordance with their opinion, it is due to that reason that they refrained in the certain cases. However, if you say that they did not act in accordance with their opinion, why did they refrain from marriage? The Gemara replies: And how can you understand it that way, that Beit Shammai acted in accordance with their opinion? Even if they acted in accordance with their opinion, granted that Beit Hillel refrained from marrying into Beit Shammai, as those rival wives who entered into levirate marriage are liable to receive karet and their children are mamzerim according to the opinion of Beit Hillel.

However, why did Beit Shammai refrain from marrying the offspring of rival wives of Beit Hillel? The parents are liable for violating a regular prohibition, and therefore their children are fit. The Gemara answers as Rav Naḥman bar Yitzḥak said with regard to a different matter: This halakha was necessary not for the children of the rival wife, but only for the rival wife herself. Here too, it was necessary only for the rival wife herself. The halakha was not taught with regard to the children of the rival wives; rather, it is referring only to the rival wives.

The Gemara asks further: And in what way are uncertain cases different from the certain cases, such as forbidden rival wives? If you say that certain cases are undoubtedly prohibited in the opinion of Beit Hillel, the cases involving uncertain circumstances, e.g., one who divorced his wife and then stayed with her in the same inn, are also prohibited. Even if Beit Hillel render these cases prohibited only due to some uncertainty, the ruling is the same.

The Gemara answers: Do not say: In the uncertain cases, i.e., that the halakha involved doubtful circumstances. Rather, say: From the unspecified case. In other words, barring clear knowledge of an uncertain betrothal within a specific family, they would take women from that family in marriage. The reason is that Beit Shammai would notify Beit Hillel of the prohibition according to their opinion, and they would refrain from the marriage. If there was no notification, this was a clear sign that no doubt was involved in this case at all.

The Gemara asks: But if so, what does this come to teach us? Is it that they had relations of affection and camaraderie between them, i.e., that each trusted that the other side would never cause them to err with regard to something they held to be prohibited? This is the same as the first clause of the baraita. What is Rabbi Shimon adding by his statement? The Gemara answers: This comes to teach us that the entire baraita is the opinion of Rabbi Shimon. This is not a dispute between two Sages. Rather, Rabbi Shimon’s opinion elucidates the earlier statement.

§ The Gemara offers an alternative resolution: Come and hear, as Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: How should one act with regard to this halakha of rival wives? In what form should it become widespread among the Jewish people? If we act in accordance with the statement of Beit Shammai and permit a rival wife in levirate marriage, the offspring will be a mamzer according to the statement of Beit Hillel. If we act in accordance with the statement of Beit Hillel and grant full exemption to the rival wives, the offspring will be of flawed lineage according to the opinion of Beit Shammai, as he is the child of a woman prohibited in marriage by a regular prohibition. Although he is not a mamzer, his lineage is nevertheless defective. Instead, let us enact a general decree for rival wives

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ה"ג בנוסחי דוקי וכך היא גירסת ר"ח: בשלמא ב"ה מב"ש לא נמנעו דטומאות דב"ש לב"ה טהרות וכו'. ורובא דנוסחי גרסי איפכא בשלמא ב"ש מב"ה וכו'. ופירש רש"י דב"ה מחמרי בטהרות טפי מב"ש ודברי תימה הם דהא בכולהו תלמודא ב"ש מטמאין וב"ה מטהרין ובכולה אהלות ב"ש לחומרא וב"ה לקולא ולקמן בשמעתין (יבמות דף ט"ו) בשוקת יהוא היו כל טהרות דב"ה לבית שמאי טמאות ותדע נמי שהרי שנינו במסכת עדיות (פרק ד') אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וקא חשיב חביות של זיתים מגולגלין וכו' ואדם שהיה נתון תחת הסדק בית שמאי אומרין אינו מביא את הטומאה וכו' ודם נבילות בית שמאי מטהרין וב"ה מטמאין הא למדנו שבאילו בלבד בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא בטהרות.
ופירש הכי נמי מסתברא לדבריו [של רש"י] הכי נמי מסתברא דמודעי דאי עשו ולא מודעי קשיא טהרות ומקשינן ומאי אולמיה דהך ראייה דטהרות מרישא פשיטא דאי עשו על כרחין מודעי אלא שיש לומר שלא עשו בין ברישא בין בסיפא ואין זה נכון דלא איתמר בה הכי נמי מסתברא כלל כיון דליכא ראייה מינה דעשו ומודעי אבל לדידן ה"פ דהכי נמי מסתברא דמתניתין משום דמודעי להדדי לא נמנעו דקתני סיפא בטהרות דלא נמנעו ונהי דב"ה מב"ש לא נמנעו בין עשו בין לא עשו משום דב"ש לחומרא אלא ב"ש אמאי לא מימנעו מב"ה דודאי ב"ה עשו כדבריהם וטהרות דב"ה לב"ש טמאות נינהו ואפי' כשתמצא לומר לא עשו נהי דלא היו מקילין כדבריהם ולא מורין כדבריהם בין לקולא בין לחומרא כדי שלא יעשו אגודות אגודות מכל מקום מחמירין הן על עצמן כדבריהם וכך אמרו בירושלמי מודים בית שמאי לב"ה לחומרין וכדאמרינן לקמן (יבמות דף ט"ו) גבי סוכה ושוקת יהוא הרואה אומר וכו' דשמעת מינה דוודאי מושכין היו ידיהם מן האיסור כדבריהם ולמה לא היו מושכין ידיהן מן טהרות של ב"ה אלא שמע מינה שאילו מודיעים לאלו ואלו לאלו שמע מינה.
ואקשינן ומאי אולמיה דהך מהא, כלומר אי הכי מתניתין אמאי קתני להני תרתי בבא פשיטא הואיל ועשו ומשום שמודיעין נושאין נשים אלו מאלו אף בטהרות סומכין אלו על אלו דבשלמא אי לאו עשו מתניתין תרתי קתני נושאין נשים משום שלא עשו ועושין טהרות משום שמודיעין אותם אלא אי אמרת עשו ותרווייהו משום מודיעין תרתי למה לי.
ומפרקינן מהו דתימא לא סמכינן אהודעה וצרה קלא אית לה קמ"ל טהרות
ואיכא דגרסי וכיון דסבירא ליה דעשו מאי אולמיה דהך מהך.

הא דתניא אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות ובאחיות ובספק אשת איש וכו'. פירש רש"י ז"ל ספק אשת איש אילו כולן ששנינו לקמן (יבמות דף ק"ז) ב"ש אומרים אין ממאנין אלא ארוסות ובבעל ובפניו ובב"ד וארבעה וחמשה פעמים וב"ה אומרים בכולהון ממאנין ואעפ"י שמיאון אינו אלא מדבריהם ואין ממזר בא מפני מחלוקת זה וכן גט ישן שאעפ"י שב"ה פוסלין הא קיימא לן שאם נתגרשה בו תנשא לכתחלה אלא משום שארא נקט הני.
ושמעתי שהר"ח ז"ל גורס ובספק אשת איש בגט ישן ובמגרש את אשתו וכו' ופירש הרב ז"ל דפרושי מפרש ואזיל בצרות ואחיות ליבום ובספיקות דאשת איש כגון גט ישן ופונדקי וכסף ופרוטה וכן עיקר מכל מקום גט ישן אגב שארא נקט ליה.

והא דאקשינן אלא ב"ש מב"ה אמאי נמנעין בני חייבי לאוין כשירין נינהו. הוי לי' למימר ב"ש מב"ה נמנעין אמגרש את אשתו ובכסף ובשוה כסף דאתי לידי חייבי כריתות וב"ה מב"ש אף אצרות אלא ניחא לי' לאשכוחי בתרוייהו נמנעין אף אצרות. והא דאקשינן ומאי שנא ודאי דאיסורא ספק נמי אסורה. פי' רש"י ז"ל קא סלקא דעתך באיסור ספק כגון מגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דליכא אלא ספק שמא בא עליה לשם קידושין.
ולי נראה מן הספק שאינו נודע אם זו האשה מאותן שנחלקו בהן והכי אקשינן מאי שנא ודאי דאיסורא היא לדידהו ספק נמי איסורא הוא וצריכין לבדוק שהרי מפני ספק אחר שנתערב במשפחה נדמעה כולה ונעשית עיסה כל שכן משפחות ב"ש לב"ה שהרבה נדמעו בהן על פי הוראתן שאסור לו לישא עד שיבדוק ומתרץ אימא מן הסתם דמודעי להם ופרשו.

הגרש"י ז"ל (ליתא ברש"י שלפנינו, ועי' ריטב"א שלפי פי' רש"י דלהלן יש לגרוס כן) וכן היא ברוב הספרים בשלמא בית שמאי מבית הלל לא נמנעו דטמאות דבית הלל לגבי בית שמאי טהרות נינהו. ופירש הוא ז"ל דבית הלל מחמרי בטהרות טפי מב"ש (עי' רש"י לעיל בע"א ד"ה ע"ג אלו). ולפי פירושו הא דאמרינן ה"נ מסתברא ה"ק, הכי נמי מסתברא דלבית שמאי תמצא לומר דעשו מעשה, הא דאין נמנעין משום דמודעי להו ופרשי הוא, דאי עשו מעשה ולא מודעי להו קשיא טהרות אמאי לא נמנעו בית הלל מטהרות דבית שמאי, ואקשינן ומאי אולמא דהא מהך, כלומר, מאי אולמא האי ראיה דטהרות מהך דצרות, פשיטא דאי עשו מעשה טעמא משום דמודעי להו ופרשי הוא. ואלא מיהו בין ברישא בין בסיפא איכא למימר דלא עשו מעשה ומשום הכי לא נמנעו, הא עשו לא סמכי אהודעה. ואין זה מחוור, חדא דבכלהו טהרות בית שמאי לחומרא ובית הלל להקל. וכן בכל מסכת אהלות, ולקמן (יבמות טו, א) נמי גבי שוקת יהו ב"ש לחומרא ובית הלל להקל. ובמס' עדיות (פ"ד) שנינו אלו דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל וקא חשיב (שם מ"ו) חבית של זתים מגולגלין ואדם שהוא נתון תחת הסדק בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה (שם מי"ב) ודם נבלות בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין (פ"ה מ"א) שמע מינה באלו בלבד בית שמאי לקולא ובית הלל לחומרא, הא בכלהו טהרות לבר מהני בית שמאי לחומרא ובית הלל לקולא ומיהו מסתברא דאי משום הא ל"ק לרש"י, דמכל מקום הא איכא הני תלת דבית הלל לחומרא אלא דאכתי קשה אמאי נסיב לה הכין ולא איפכא, בשלמא בית הלל מבית שמאי לא נמנעו הואיל וברובן בית הלל לכולה. ועוד דלא אתמר ה"נ מסתברא אלא בדבר מוכרח, והאי כיון דליכא ראיה מינה דעשו ומודעי, לא אמרינן בכי הא הכי נמי מסתברא.
והגירסא הנכונה כגר"ח ז"ל והיא במקצת הספרים, בשלמא בית הלל מבית שמאי לא נמנעו כו', וה"פ ה"נ מסתברא דמודעי להו ופרשי ממאי דקתני סיפא כל הטהרות כו', ובדואי בית הלל עשו מעשה כדבריהם, ואפילו הכי בית שמאי לא נמנעו מבית הלל. ונהי דבית שמאי לא היו עושין מעשה כדברי עצמן ואפילו להחמיר, מכל מקום לא היו מקילין לעשות כדברי בית הלל, וטהרות דבית הלל לבית שמאי טמאות נינהו, ומחמירין היו על עצמן להחמיר כדברי עצמן וכדאמרינן לקמן (יבמות טו, א) גבי שוקת יהוא ששלחו והרחיבוה, וגבי סוכה נמי דפחת שמאי את המעזיבה. אלא מושכין היו ידיהן מלהקל כדברי בית הלל, וכדאמרינן נמי בירושלמי (פ"א ה"ו) מודים בית שמאי לבית הלל לחומרין, א"ו ש"מ ומודיעין אלו לאלו דפרשי. ואקשינן ומאי אולמיה דהא מהך, פירוש, אי אמרת בשלמא דרישא לא עשו היינו דקתני תרי בבי, רישא לאשמועינן דלא עשו מעשה כדי שלא יעשו כאגודות אגודות, והיינו דלא נמנעו בית הלל מבית שמאי. וסיפא אשמועינן דאף במקום שעשו בית הלל להקל שלא כדברי בית שמאי, אהבה וריעות היו נוהגין זה בזה, ומודיעין הן זה לזה ופרשי. אלא אי אמרת עשו מעשה וטעמא דרישא נמי משום דמודעי להו למה לי תרי בבי, הא אשמועינן בבבא דרישא ומאי אולמיה דסיפא ומאי קא משמע לן בה טפי מדאשמועינן ברישא. ופריק מהוא דתימא צרה קלא אית לה ולעולם לא סמכינן אהודעה ושאני צרה משום דאם איתא דהות קלא אית לה קמ"ל.

אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות ובאחיות ובספק א"א כו'. אף על פי שאין באחיות ובספק אשת איש ובגט ישן משום כריתות, הני משום צרות ומגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי וכסף ושוה כסף דאפשר דאתו לידי כרת הוא דמייתי להו.

הא דאקשינן אלא בית שמאי אמאי נמנעין מבית הלל בני חייבי לאוין נינהו. בדין הוא דמצי למימר ליה דבית שמאי נמנעין מבית הלל במקדש בפרוטה ובשוה פרוטה דאתי לידי כרת כשבא אחר וקדשה בכסף ובשוה כסף, דהוה ליה הולד מראשון ממזר, ובית הלל נמנעין מבית שמאי במגרש את אשתו ובכסף ובשוה כסף ובצרות נמי, אלא דניחא ליה לאשכוחי נמי נמנעין אף אצרות.

מאי שנא ודאי דאיסורא ספק נמי איסורא. פרש"י ז"ל, (ד"ה מן הספק) ספק כגון המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקית דמספקא לן אם בא עליה אם לאו ואי נמי לשם קדושין או לאו.

ופריק אימא מן הסתם. כלומר, לאו מן הספק דלנה עמו קאמר אלא מן הסתם דצרות וקשה קצת לפירושו היכי סתים סתומי כולו האי ומדכר לה ללנה עמו בפונדקי בשם ספק ולספק צרות בשם סתם. ונראין דברי הרמב"ן נ"ר (בד"ה והא) שפירש לה כולה בצרות וספק היינו שאינו יודע אם זו מאותן שנחלקו בהן, והכי אקשינן מאי שנא ודאי דאיסורא הוא לדידהו ספק נמי ספק אסורה הוא, וצריכין לבדוק שהרי מפני ספק אחד שנתערב במשפחה נדמעה כולה ונעשית עיסה, כ"ש משפחות ב"ש וב"ה, שהרי הרבה נטמעו בהן על פי הוראתן, ואסור להן לבית הלל לישא מהן אלא בבדיקה. ומתרץ אימא מן הסתם דמודעי להו ופרשי.

נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש. ור' יוחנן בן נורי אית ליה קל וחומר דאלמנה כדאיתא לקמן (יבמות טו, ב) ולית ליה פירכא דמה אלמנה לכהן גדול שהיא עצמה מתחללת. ומעשה דר' יהושע דלקמן (שם) דהעיד על שתי משפחות בירושלים שהן בני צרות ומהן כהנים גדולים, דלמא סבירא ליה לר' יוחנן בן נורי דשלא כרצון בית שמאי היו עושין, אלא שידן דבית הלל תקפה וקבעו הלכה כמותן. אי נמי ר' יהושע חזא ר' יוחנן בן נורי לא חזא.

לא עשו ב"ש כדבריהם ותו ליכא למשמע כלל טעמא דמודעי ופרשי והק' בתוס' דלהאי פי' ב"ה מחמרי טפי בטהרות והא ליתא דבכל דוכתא מחמרי ב"ש בטהרות טפי וכדאיתא במס' עדיות שלא שנו שם כחומרי ב"ה אלא ג' חבי' של מים מגולגלי' ומשנת אדם נתון תחת הסדק ומשנ' דם נבלות וכלהו אידך ובמס' אהלות כולה ב"ש לחומר' וב"ה לקולא והא דשוקת יהוא ג"כ בכללה לפי' גורסי' כגירסת הספרים דגרסי בשלמ' דב"ה מב"ש לא נמנעו דטמאות דב"ש לב"ה טהורות נינהו אלא דב"ש אמאי לא נמנעו מב"ה דהא טהרות דב"ה לב"ש טמאות נינהו ובהא ליכא למימר לא עשו דהא לד"ה ב"ה עשו כדבריהם וכליהם טמאי' לב"ש הילכך ע"כ יש לך לומר דטעמא משום דמודעי להו ב"ה לב"ש ופרשי ה"נ מודעי להו ב"ש לב"ה ופרשי והשת' אתי שפי' דאמרי' הנ"מ דהא איכ' הכרח כיון דב"ה לדברי הכל עשו כדבריה' ופרכי' ומאי אולמיה דהא מהא כלומ' אי כדבריך הוא דב"ש נמי עשו כדבריה' וטעמא דלא נמנעו ב"ה משום דמודעי להו ב"ש ופרשי ל"ל לתנא למיתני תרתי לאשמיעינן דינו דמודעי להו ופרשי ופרקי דמקמיית' לא הוה שמעי' שפיר טעמא דמודעי להו ופרשי דהא טעמ' משום דצרה קלא אית לה הלכך תנא אידך לברורי ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה וצ"ע:

מאן מודי אלימא ב"ש לב"ה פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו פי' דעל כרחין האי הודאה מעין המחלוק' היא ולא שמעינן כי אעפ"י שנחלקו בניהם בדין הצרות מודים הם לענין בניהם של צרות שהם כשרי' דב"ש לב"ה אודו לב"ש ולהכי פרכי דאי ב"ש מודו לב"ה שבני צרותיהם כשרי' מאי קא משמע לן לר' אליעזר ואי ב"ה מודו לב"ש שבני צרותיהם כשרים להני הא ליתא דחייבי כריתות נינהו לב"ה:

ת"ש אעפ"י שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות האי ת"ש מהדר לברורי סוגייא דלעיל אם עשו ב"ש כדבריהם או לא אלא שהכניס התלמוד בנתים גופא דר' אליעזר דאייתי' לעיל ולא בעא למנטר עד סופא דשמעתא דאורחא דתלמודא משום דשמעתי' אדי ואדי איכא טוב' וזמני' דעביד תלמודא הכי בצרות ובאחיו' הא דאחיות בפ"ד אחים אפליגו בו בתרתי גווני כדאיתא התם. ובספק אשת איש ובגט ישן ומגרש את אשתו ובכסף ובשוה כסף רש"י ז"ל פי' בספק אשת איש ב' פירושי' ואין א' מחוור כל הצורך דבשום דוכת' לא קאמרי לממאנת ספק אשת איש אלא כשמה נסיב לה ומאי דפריש דשכיב מרע שנתן את הגט במהיום אם מת ונתייחד עמה בפני עדים הרי זו בכלל ומגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי כי שם נחלקו בפי' ואידך מכללא נפקא והכי פריש לה באנפיה נפשיה ואקדים לה נמי ויותר נר' לרב"ה ז"ל כפר"ח ז"ל דכלל ופרט קתני בספק אשת איש כגון המגרש את אשתו ולנ' עמו בפונדקי וגט ישן כדי נסבא ובדידיה ליכא ספק אשת איש שאין בו אלא משום שמא יאמרו גטה קודם לבנה ואם נתגרשה בו תנשא לכתחלה לד"ה כדאי' התם ספק אשת איש לשון מושאל הוא דלגבי גט ישן מפני שהולד הזה מסופק אם היה מבעלה כשהיתה אשת איש או אחר שנתגרש' ממנו בדרך זנות וכיילי אגב אידך ספק איש דנקט בדוקא:

אא"ב עשו מ"ה נמנעים פי' מדר' שמעון מייתי ראיה דאלו מתנא קמא דילמ' משום דמודעי להו ופרשי וזה היא אהבה וריעות שביניה' שלא היו שותקין מהם כ"ש להניחם לעשות מה שהוא אסור להם לפי דעתם של ב"ה ואעפ"י שהוא התר גמור לדעת דידם ואין לך אהבה וריעות גדולה מזאת וכדאמרינן בסמוך:

ג"ה המדוייקים ותסברא בשלמא ב"ה מב"ש נמנעו דבני חייבי כריתות נינהו אלא ב"ש מב"ה למה נמנעים בני חייבי לאוין כשרים נינהו והכי פירושו ותסברא דהא מתני' מתרצתא היא דניגמר מינה והא קתני שנמנעו אפי' ב"ש מב"ה דהא אסיפא דרישא קאי ואלו ב"ש מב"ה למה נמנעו ופרקי' כדאמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לצרת עצמה ולא גרסי' אלא כדאמר וליתיה בשום נסחאות דמייתי לה מעיקרא הוא דקאמר דלעולם מתני' מתרצתא ותפשוט מינה דעשו ב"ש כדבריהם ודקא קשיא לך למה נמנעו ב"ש מב"ה מן הצרות עצמן היו נמנעים שלא להנשא לאחת מהם אלא בחליצה וא"ת בלא הכי נמי לימא ליה דהא נמנעו ב"ש מב"ה היינו מההיא דאפליגי בדינר (ובשוה דינר) כגון אשה שנתקדשה לראובן וחזרה ונתקדשה לשמעון בדינר דלב"ש אסורה לשוק משום אשת איש גמור' דשמעון ולב"ה מותרת לגמרי י"ל דאין הכי נמי דאפשר לשנויי הכי משום פשיטותא דמתני' משמע דאכולה מתני מהדר במאי דאיכא טעם מניעה מיהת דאלו בגט ישן ואחיות ליכא טעם מניעה ולהכ' אתמה מעיקרא ותסברא ותלמוד בעי נמי לתרוצי לה לפום קושיי' כגון דאפשר ומ"מ אפשיטא מהא מתניתא דכיון דקתני שנמנעו ב"ה מב"ש מפני הצרות וספק אשת איש שביניהם כגון המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק ודינר ושוה דינר מכלל דעשו ב"ש כדבריהם להקל שאם לא כן למה נמנעו וליכא למימר שנמנעו מן הצרות עצמן שלא לייבם אותם דכיון דאמרת ב"ש לא עשו כדבריהם להקל לייבם אותם פשיטא דב"ה נמי לא עשו כדבריהם לייבמם אלא ודאי שמעת ומיהו משום דאי פשיטא בשנויי דחיק כדרב נחמן בר יצחק ולומר דכולה ר' שמעון היא לא חשבי לה פשיטתא שפירת' ושקלינן וטרינן בה ותו דלא אפשיטא אלא לר' שמעון בלחוד ודילמא דרבנן פליגי ומכלל דברינו אתה למד דליתא לההיא נוסחא דלא גרסי' ותסברא ונר' לאלתר כדאמר רב נחמן בר יצחק כלומר לעולם לא עשו ומתניתא כדאמ' רבי נחמן בר יצחק דוק ותשכח כנ"ל וכן דעת מ"ה הר"ם ז"ל:

ומ"ש ודאי דאסור ספק נמי איסורא פרש"י ספק כגון אשת איש דמגרש את אשתו דהוי ספק אם בא עליה לשם קדושין ופרקי' לא תימא מן הספק אלא מן הסתם כלל מסתם צרות ושאר נשי' דנסבי להו סתם דנסבי עלייהו דאי איסורה להו מודיעי להו ופרשי ובתוס' פי' וכן הרמב"ן ז"ל מ"ש ודאי צרה או ודאי אשת איש לדידהו דנמנעים משום איסור ודאי אפילו כשהדבר ספק להם אם יש במשפחה זו מאותה שהתירו ב"ש או ב"ה היה להם לימנע דכל משפחותיהם בחזקת נטמעות הן אלא אימ' מן הסתם וכדפרש"י ז"ל ומאי קמ"ל פי' בראשונה דסמכי על שתיקותה ויודעים להם דלא שבקו להו למיספי מידי דחשיבי להו איסור' דאהבה וריעות היו נוהגים זה בזה פי' דאלו מדינא נהי דאסיר למיספ' להו בידי' כדאמר בחולין חס ליה לזרעי' דאב' בר אבא למיספי מידי דלא ס"ל מ"מ כד ספו אינהו מנפשייהו לא מחייבי לאפרושינהו כיון דלדיהו התר גמור הוא אלא דאהבה וריעות נוהגים זה בזה ומאי דסני להו לחברינהו לא עבדי:

הקמ"ל דכלה ר' שמעון הי' פי' הקמ"ל תנא דהא בריי' ואיכא דלא גרסי דהא קמ"ל הולד פגום לב"ש פי' פגום מן הכהונה מק"ו דעבדי לק' מאי דפרכי עליה מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת לכהונה ואף לתרומה לא חשיב לה פירכא:

א) ומאי דפריך [מאי] אולמיה דהך מהך א) דהא מההיא דלעיל נמי דייקי' שפיר (ע"פ) דמודעי להו אפי' אי אמרינן דלא עשו דאל"ה קשיא לן ב"ש מב"ה אמאי לא נמנעו דאין לנו לומר (דלמא) דהאי דלא נמנעו ב"ש משום דלא עשו כדבריהם דהיכא אמרינן דלא עשו היכא דשייך אגודות אגודות אבל הכא לא שייך דהרואה יאמר לאתתא לא צריכי שהרי הרבה נשים אחרות ימצאו וא"כ אפי' לא עשו ב"ש כדבריהם צ"ל דמודעי להו וא"כ פריך שפיר מאי אולמיה דהך מהך ומשני מהו דתימא צרה קלא אית לה ולא צריכי למימר לעיל [גבי] צרה דמודעי (נהי) דליכא למפרך אמאי לא נמנעו היה להם להמנע משום הצרות דהתם ודאי עשו ב"ש כדבריהם דלא שייך אגודות אגודות דהרואה יאמר לאתתא לא צריכי דזה לא קשה מידי דהיינו משום דצרה קלא אית לה ולהכי לא נמנעו קמ"ל מההיא דטהרות דצ"ל ע"כ דמודעי להו אפי' אי אמרי' לא עשו:

בספק אשת איש. י"מ ספק אשת איש היינו מגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי וחדא מלתא היא דמגרש אשתו וכו' ספק אשת איש היא ופליגי ב"ש וב"ה אי צריכא גט שני:

ת"ש בית ר"ד בן הורקנוס הותרה צרת הבת לאחין ש"מ עשו ש"מ, ואין כל הל' אלא כי האי דאמרי', גופא בית ר"ד בין הורקנוס הותרת צרת הבת לאחין והי' הדבר קשה לחכמים מפני שחכם גדול הי' ועיניו קמו מלבוא לבהמד"ר אמרי מי ילך ויודיענו א"ל ר"י אני אלך ואחריו מי ר"א בן עזריה. ואחריו מי ר"ע הלכו ועמדו על ביתו נכנסה שפחתו וא"ל רבי חכמי ישרלא באים אצלך א"ל יכנסו כו' התחילו מסבבים אותו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת כיון שהגיעו לצ"ה א"ל הצרת הבת מה הוא א"ל מחלוקת ב"ש וב"ה והל' כדברי מי א"ל הל' כב"ה והלא משמך אמרו הל' כב"ש א"ל דוסא שמעתם או בן הורקנוס שמעתם א"ל חייך סתם שמענו א"ל אח קטן יש לי ויונתן שמו ובכור שטן שמו ומתלמידי ב"ש הוא ושלש מאות תשובות יש לו להשיב על צרת הבת. הזהרו שלא יקפח אתכם בהל' אבל אני מעיד עלי שמים וארץ על מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר ג' דברים צרת הבת אסורה, עמון ומואב מעשרין מ"ע בשביעית ומקבלים גרים מן הקרדויי' ומן התמרודיים:

בתד"ה בשלמא ב"ש כו' דאודועי מודעי להו אפי' למ"ד לא עשו כו' עכ"ל. כתב מהרש"ל י"א לפי גירסא זו ל"ג נמי מאי אולמיה דהך כו' ואני ראיתי כו' ואין לומר לפי גירסת ר"ת הוא מדברי תרצן לחוד כו' דהא אפי' למ"ד לא עשו קשה זה אינו דא"כ הל"ל ולטעמיך ולא בלשון הנ"מ עכ"ל לא ידעתי הכרע מזה דודאי מצינו הנ"מ בכה"ג גם תירוצו לקיים גירסת הספרים הוא דחוק ואין להאריך כי לפי הנראה דלגירסת ר"ח נמי אין כאן קושיא דהא דקאמר ש"ס ומאי אולמיה דהך מהך כו' לא קאי אדברי המתרץ דודאי הוא מחזיק התירוץ דאפילו למ"ד לא עשו אית לן למימר ע"כ אודעי להו אלא דבא ליישב למ"ד עשו ל"ל דתני במתני' תרתי חדא לענין צרות דלא נמנעו זה מזה וחדא לענין טומאה וטהרה דלא נמנעו זה מזה דלמ"ד לא עשו ניחא דלא שמעינן מרישא דאהבה ורעות נוהגין זה מזה והוו אודעי מודעי להו אבל למ"ד עשו ל"ל דתנא בסיפא כיון דמרישא נמי ע"כ שמעינן ליה דאודעי מודעי להו וקאמר דאולמי' ליה הסיפא דמרישא ס"ד דצרה קלא אית לה ולא שמעינן מינה דאודעי מודעי אי לאו הסיפא:

תוס' ד"ה בשלמא וכו' עד אלא למ"ד עשו וכו'. ר"ל ולא הוי האי ה"נ מסתברא ככל ה"נ מסתברא שבגמרא דאתי להכריח התירוץ של המתרץ דאיכא למימר דלעולם לא מודיע להו והא דלא נמנעו מלעשות טהרות וכו' משום דלא עשו כדבריהם:

בא"ד והשתא לפי גירסא זו מוכח שפיר וכו' כצ"ל דלפי גירסת ר"ח ל"ג בגמרא ומאי אולמיה דהך וכו' דהא אולמא ואולמא היא דהא מההיא דטהרות בא להוכיח דאפילו למ"ד דלא עשו צ"ל דאודועי מודיעו להו והוי האי ה"נ מסתברא ככל ה"נ מסתברא שבגמ':

בא"ד בסופו א"נ נקט בשלמא משום אליביה דמ"ד לא עשו. ר"ל דהא השתא בא לומר ולהוכיח דאפילו למ"ד לא עשו צריך לומר דמודעי להו ולדידיה אמר בשלמא וכו':

רש"י בד"ה ובספק א"א כו' (כדתנן) [כדתניא] בפרק מי שאחזו מה היא כו' כצ"ל [והד"א]:

בא"ד בעילתו תלויה כו'. נ"ב פי' אם ימות מחולי זה הוי גט למפרע ואם לא הויא אשת איש:

בא"ד צריכה הימנו גט שני ושם איפליגו בה כו'. נ"ב פי' בשכיב מרע שנתייחד עם אשתו אם צריכה לגט אחר:

בא"ד המגרש ולנה עמו בפונדקי הוא דאיפליגו בה כו' כצ"ל:

בד"ה גט ישן והמגרש את כו' כצ"ל. ונ"ב פי' שנתייחד עמה בין כתיבה לנתינה:

תוס' בד"ה בשלמא לב"ש כו' אודועי הוו מודעי להו אפי' למ"ד כו'. נ"ב י"א א"כ לגירסא זו לא גרסינן מאי אולמא דהך כו' ואני ראיתי בס"א כגירסת ר"ח ושפיר גרסינן ליה ונ"ל דבע"כ אפילו לפי גירסא שלנו צ"ל מאי דקאמר ה"נ מסתברא אינו בא לחזק תירוץ שלו כדי שלא תקשה עליו עוד דא"כ מאי מסיק ה"א צרה קלא אית לה מאי נ"מ סוף סוף מתורץ הקושיא אלא מדברי התלמוד לחזק הסברא דאמרינן אודועי מודעי ונפקא מינה לכל שאר דברים כדאיתא במרדכי וא"כ אפי' לפי גירסת ר"ח שפיר פריך מאי אולמא כו' כלומר מאחר שאינו אלא להוכיח דאמרינן אודועי מודעי א"כ מאי נ"מ אי דייק מחד מאן דאמר או מתרוייהו בפרט מאחר דהמסקנא לקמן כמ"ד עשו ואין לומר דשמא לפי גירסת ר"ח הוא מדברי התרצן לחזק התירוץ שלו שלא תקשה על מ"ד עשו דהא אפי' למ"ד לא עשו נמי קשה זה אינו דא"כ הל"ל וליטעמיך ולא בלשון הכי נמי מסתברא ודו"ק:

בד"ה פשיטא כו' חילוף היה הדברים תצא והולד ממזר משמע דהוי ממזר כו' כצ"ל:

גמרא נעשה כב"ש הולד ממזר לדב"ה נעשה כו' הולד פגום כו'. הא דל"ק דאם נעשה כב"ש ה"ז עובר מיד לדברי ב"ה על איסור כרת וכן אם נעשה כב"ה ה"ז בא מיד על יבמה לשוק לדברי ב"ש וכן לקמן (לז ב) נמצא אב נושא את בתו כו' ונתמלא כה"ע כולו ממזרים ולא חששו משום איסור דאב נושא את הבת וכו' גופייהו צ"ל דלהרבות פסולים בישראל חמירא להו טפי ממה שאיזו יחידים יעשו איסור וגם שמא יטמעו בהם אח"כ ויתרבו פסולים כדאמר שם ונתמלא כה"ע כו':

רש"י ד"ה ובספק א"א. כדתנן כו' רי"א בעילתה ספק רמ"א בעילתה תלויה. כ"ז אינו במשנה אלא בברייתא שם וע"ש:

רש"י ד"ה גט ישן. והמגרש כו'. כצ"ל:

תוס' ד"ה אלא. ומשום ההיא דשוה כסף וכסף כו'. כצ"ל:

לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאַהֲבָה וְרֵעוּת נוֹהֲגִין זֶה בָּזֶה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: (זכריה ח, יט) "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". נראה לי בס"ד דהתנא אמר (משנה אבות א, יח) על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום, ופרשנו בס"ד דין אלו דברי תורה דכתיב בה (תהלים עו, ט) מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, ואמת דברי סופרים וזו היא משנת חכמים ושלום זו משנת חסידים. ואמר כאן הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם כלומר בעלי משנת חכמים ובעלי משנת חסידים כולם אוהבים זה לזה ולא ירצה אחד לעבור על דברי חבירו.
ועוד נראה לי בס"ד יש שלום נעשה בין אדם לחבירו על ידי השקר שזה המתווך השלום יהיה מוכרח לשקר אצל זה ואצל זה כדי לעשות שלום ביניהם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש (אבות דרבי נתן יב, ג) על אהרן המלך ע"ה שהיה אוהב שלום ורודף שלום שישנה דבריו אצל זה ואצל זה ואז כשיתראו זה בזה נעשים אוהבים וכהאי גונא השקר מותר דעל זה אמרו רבותינו ז"ל (יבמות סה:) מותר לשנות מפני השלום דמצינו שהקדוש ברוך הוא שינה מפני השלום בין אברהם אבינו עליו השלום ובין שרה אמנו עליה השלום.
אך יש אדם שהוא נח לרצות ואין צריך לשנות ולשקר לפניו כדי לעשות שלום אלא השלום יהיה על פי דברי אמת ובודאי זה משובח יותר מהיות השלום על ידי השקר, ועל זה נאמר וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ כלומר יהיו נצמדים האמת והשלום יחדיו שלא יצטרכו לעשות שלום על ידי השקר.
וכן הענין במחלוקת שיהיה בין החכמים בדבר הלכה זה מכשיר וזה פוסל זה אוסר וזה מתיר ואף על פי שהם מריבים זה בזה בהלכה אין עומדים משם עד שיעשו שלום ביניהם כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (במדבר כא, יד) אֶת וָהֵב בְּסוּפָה.
אך אל תחשוב שעושין שלום מחמת שאחד מהם הטעה את חבירו באותה מעשה שהיו חולקים בה זה בזה ששינה באיזה דברים וחשב חבירו דלא הוה עובדא הכי אלא הוה הכי ולכן הודה לו ונשתווה עמו, לא כן! אלא זה וזה מדברים דברי אמת באותו ענין ואין מטעין זה את זה ועם כל זה סוף עושים שלום ביניהם!
ולזה אמר ללמדך שאהבה ורעות נוהגין זה בזה לקים מה שנאמר 'וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ' שיהיו האמת והשלום שלהם נצמדים יחד ולא שיהיה השלום על ידי שקר להטעות אחד את חבירו בדבר שקר חס ושלום כדי להשוותו עמו.

לא נמנעו ב"ש לישא נשים מב"ה וכו' ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר האמת והשלום אהבו. אפשר לומר כפי מ"ש הריטב"א ז"ל בשם רבני צרפת ז"ל דמ"ש אלו ואלו דברי אלהים חיים הוא כפשטו דהשם יתברך אמר למשה רבינו השני סברות וא"ל דההכרעה כפי חכמי הדור עכ"ד וא"כ בית שמאי כבר ידעו דסברתם אמת והם דברי אלהים חיים רק דב"ה רוב ולכן בחילוק שיש דמחדדי טפי עשו כדבריהם והיו נוהגים חיבה ואהבה וז"ש לקיים מ"ש האמת והשלום כלומר מה שאנו עושים היינו שסברתנו אמת. ובהיות דב"ש בחינת גבורות בחינת השכינה לזה היו מכוונים לקיים האמת ת"ת והשלום יסוד עם המ' וגם ב"ה זו כונת' כי תורה שבע"פ בחינת השכינה ונוהגים אמת ושלום ת"ת ויסוד ליחדם עם המלכות כי זה כל פרי התורה ועוד יש ציצים ופרחים ודוק ועמ"ש בככר לאדן דף קפ"ה ע"א:

ומאי אולמיה דהאי מהאי. דקאמר ה''נ מסתברא דמודעי להו מהאי היכי מסתברא טפי: קלא אית לה. ולא צריך לאודועי ומהתם לא תילף דמודעי: ה''ג פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו: מדר''ע. לקמן בפרק החולץ (דף מט.): בצרות. במתני': ובאחיות. בפרק ד' אחין (לקמן כו.): ובספק אשת איש. בפרק ב''ש (לקמן קז.) דתנן בש''א אין ממאנים אלא ארוסות וכו' והקטנה בת מיאון קרי ספק אשת איש דלמא ממאנת ונפקא לישנא אחרינא נראה שכיב מרע שכתב לאשה זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה כל אותם הימים נקראת ספק אשת איש כדתנן (גיטין דף עד.) מה היא כל אותן הימים ר' יוסי אומר בעילתו ספק ר''מ אומר בעילתו תלויה ותנן לא תתייחד עמו אלא ע''פ עדים אע''פ שלא שנינו בה מחלוקת ב''ש וב''ה על כרחך נחלקו בה אותו מחלוקת שנחלקו במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק (שם דף פא.) לב''ש דאמרי לא אמרי' הן הן עדי ייחוד הן הן עדי ביאה אינה צריכה הימנו גט שני ולב''ה דאמרי הן הן עידי ייחוד הן הן עדי ביאה צריכה הימנו גט שני ובפ' מי שאחזו קורדייקוס (שם עג:) איפליגו בה ר' יוסי בר' יהודה ורבנן דקתני ראוה שנתייחדה עמו באפלה כו' ומוקמינן התם דאליבא דב''ה דמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי הוא דאיפליגו בה דאמר כמאן אזלא הא דא''ר יוחנן מחלוקת כשראוה כשנבעלה כו' וההיא דר' יוחנן גבי פלוגתא דב''ש וב''ה איתמר: גט ישן. המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי במס' גיטין בהזורק (ד' פא.): בכסף ושוה כסף בפרוטה ושוה פרוטה. לענין קידושי אשה ב''ש אומרים בדינר ושוה דינר ובה''א בפרוטה ושוה פרוטה ודינר הוא כסף צורי ופרוטה היא של נחושת וה''ק הכא בכסף ובשוה כסף לב''ש בפרוטה ובשוה פרוטה לב''ה ובפ''ק דקדושין (דף יא.) קרי לדינר דב''ש כסף דאמר רב אסי כל כסף האמור בתורה סתם כסף צורי ואותבינן והרי קידושי אשה כו' לימא רב אסי דאמר כב''ש: מן הספק. קא ס''ד השתא באיסור ספק כגון מגרש ולנה עמו בפונדקי דליכא אלא ספק דשמא בא עליה לשם קידושין: לצרה עצמה. הא דקתני נמנעים מצרה עצמה ולעולם ב''ש נמי נמנעים מב''ה מלישא צרת הבת בלא חליצה: מן הסתם. כל כמה דלאו מודעי להו לא היו פרשי מסתמא דודאי אי הוי מהנך דלא סבירא להו הוו מודעי להו: הולד פגום לדברי ב''ש. דאם היה כהן פסול לכהונה ואע''ג דבני חייבי לאוין כשרים לקהל חללים הם לענין כהונה דאתא בק''ו מאלמנה לכ''ג לקמן בשמעתין:
בשלמא ב''ש לא נמנעו מב''ה כו'. להאי גירסא לא מוכח מהכא אלא דלמ''ד עשו אודועי מודעי להו אבל ר''ח גריס איפכא בשלמא ב''ה לא נמנעו מב''ש דטומאות דב''ש לב''ה טהורות נינהו וזאת הגירסא נראית דבכל מקום ב''ש מחמיר לענין טומאה דכי חשיב בעדיות (פ''ה) קולי דב''ש וחומרי דב''ה לא חשיב אלא תרי מילי דטומאה וטהרה אבל כל שאר מילי דטומאה וטהרה כגון שדרה וגולגולת ושוקת יהוא הוו ב''ש לחומרא והשתא לפי האי גירסא מוכח שפיר דאודועי מודעי להו [אפי' לא עשו] דליכא למימר דלא נמנעו ב''ש מב''ה משום דלא עשו ב''ש כדבריהם והיו עושין בכל דבר כב''ה ואפי' לקולא כדמוכח לקמן דהא טעמא דלא עשו משום אגודות ובטומאה ובטהרה דב''ש לחומר' היה להם לב''ש למנוע מלעשו' טהרות אגב כלים דב''ה דליכא אגודות דהרואה אומר לא צריכי לכלים דידהו כדאמר גבי שוקת בית יהוא הרואה אומר לאפושי מיא הוא דעבדי אלא ודאי ע''כ אודועי הוו מודעי להו אפילו למ''ד לא עשו והא דקאמר בשלמא בית הלל לא נמנעו מב''ש דטומאות דב''ש לב''ה טהורות נינהו ואע''ג דבתרי מילי ב''ש לקולא הני תרי מילי לא שכיחי א''נ נקט בשלמא משום אליבא דמ''ד לא עשו: פשיטא בני חייבי לאוין כשרים נינהו. תימה דלא מסיק אדעתי' דאתא לאפוקי מדר''ע ואי הוה האי ר' אלעזר אמורא הוה א''ש דפשיטא ליה דאין הלכה כר''ע אבל הוא רבי אלעזר בן שמוע שהוא תנא כדמוכח בעשרה יוחסין (קדושין עה:) ונראה דס''ד דלשום תנא לא הוי ממזר מיבמה לשוק אלא דוקא מחייבי לאוין דשאר כדתנן בהחולץ (לקמן מט. ושם) איזהו ממזר כל שאר בשר שהוא בלא יבא והא דתנן בהאשה רבה (לקמן ד' צב. ושם) האשה שהלך בעלה ובנה למד''ה ואמרו מת בעלה ואח''כ מת בנה ונשאת ואח''כ אמרו לה חילוף היו הדברים תצא (מזה ומזה) והולד ממזר (מזה ומזה) משמע דהוי ממזר מיבמה לשוק קס''ד דקנסא בעלמא הוא אע''ג דתניא בגמ' זו דברי ר''ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ההיא ברייתא לא שמיע ליה: ובספק אשת איש. לשון אחר שפי' בקונט' דהיינו שכיב מרע שכתב גט לאשתו ואע''ג דאין שם מחלוקת ב''ש וב''ה הא נחלקו במגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי לא נהירא דבהדיא חשיב הכא ההיא פלוגתא דהמגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי: בגט ישן. תימה למ''ד בפ' [הזורק] בגיטין (ד' עט: ושם) דאם פטרה בגט ישן תנשא לכתחלה למה היה להם למנוע דמשמע דלא נמנעו משום דלא עשו כדבריהם או משום דהוו מודעי להו ופרשי: אלא ב''ש אמאי נמנעים מב''ה. וא''ת ודלמא משום ממאנת ומשום ההיא דשוה כסף ככסף היו נמנעים דאם נתקדשה לראשון בפרוטה ולשני בדינר לב''ש מקודשת לשני ובניה מן הראשון ממזרים ואומר ר''י דעיקר הך ברייתא משום צרות קתני לה [ולכך קתני לה גבי מתני' דהכא] דלגבי הכי קתני לה מתני' ומשמע משום צרות גרידא היו נמנעים: ומאי שנא ודאי כו'. לא. אשנוייא קאי אלא בתר דאסיק קושייתו בא לפרש הברייתא: נעשה כדברי ב''ה הולד פגום לדברי ב''ש. פי' בקונט' דאע''ג דבני חייבי לאוין כשרים לקהל חללים הם לענין כהונה דאתי בק''ו מאלמנה כדלקמן ופליג אדר' יהושע ולית ליה פירכא דמה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת ועוד י''ל דשפיר אית ליה הך פירכא ומ''מ הולד פגום מדאיצטריך במחזיר גרושתו היא תועבה ואין בניה תועבין (קידושין דף עז.) ול''ל קרא דהא לא אתי מק''ו דאלמנה דאיכא למיפרך שכן היא עצמה מתחללת אלא דאתי למידק הא כיוצא בזאת דהיינו יבמה לשוק בניה תועבין אבל קשה דבסוף נדה (ע. ושם) מסיק ר' יהושע דולד מחזיר גרושתו כשר משום היא תועבה ואין בניה תועבין ול''ל קרא דליכא למימר דאתי למידק אבני יבמה לשוק דהא לקמן קאמר רבי יהושע בני צרות מעיד אני לכם דכשרים לכהונה לב''ש משום פירכא

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד