יבמות יב ע"א

דף יב - א

אמר ליה רבי אמי, ופשט לו את הבעיה לפי שתי הלשונות:

תניתוה, שנינו דין זה לקמן במשנה [מד א]:

היתה אחת היבמות כשרה, ואחת היבמות פסולה,

אם היה חולץ - חולץ לפסולה,

ואם היה מייבם - מייבם לכשרה.

והוינן בה: מאי "יבמה כשרה", ומאי "יבמה פסולה"?

אילימא שהיבמה ה"כשרה" - היא כשרה לעלמא, שראויה היא להנשא לכל אדם.

והיבמה ה"פסולה" - היא פסולה לעלמא, שאינה ראויה להנשא לכל אדם, וכגון גרושה, שהיא פסולה להנשא לכהן.

אך היבם עצמו אינו כהן, ואין הפסול של גרושה לכהן נוגע לו.

אם כן, כיון דלדידיה, ליבם הזה, חזיא, ראויה היא לו, בין לייבם ובין לחלוץ - מאי נפקא ליה מינה, מה זה נוגע לו איזו עליו לייבם, ואיזו עליו לחלוץ!? והרי שתיהן מותרות לו בשווה, ולמה שיחלוץ דוקא לגרושה, וייבם רק לזאת שאינה גרושה!?

אלא לאו, המדובר הוא, שהיבמה ה"כשרה"

- היתה כשרה ליה, ליבם עצמו. והיבמה ה"פסולה" - היתה פסולה ליה, ליבם עצמו.

ומאי ניהו? - מחזיר גרושתו. שהיתה אסורה לאחיו, והיא אסורה גם ליבם.

ויש להעמיד במחזיר גרושתו ולא בשאר חייבי לאוין, כי בשאר חייבי לאוין אין חידוש שהצרה מתייבמת.

אלא כל החידוש הוא במחזיר גרושתו, לפי שכתוב בה "טומאה" כמו בחייבי כריתות, והיה מקום לומר שצרתה כמותה, ואינה מתייבמת.

וקתני: אם היה מייבם - מייבם לכשרה.

ומוכח שהיא אסורה וצרתה מתייבמת.

ובכך יש פשיטות לשתי הלישנות.

ודחינן: לא מדובר במשנה שם בצרת מחזיר גרושתו.

אלא מדובר בה כגון שהיתה יבמה אחת כשרה לעלמא, ראויה להנשא לכל אדם, ויבמה אחת פסולה לעלמא, כגון שהיתה גרושה שאינה יכלה להנשא לכהן.

ודקאמרת, כיון דלדידיה, ליבם, חזיא היא ראויה - מאי נפקא ליה מינה, מה זה ענינו של היבם לאיזו לחלוץ ואיזו לייבם?

תשובתך: משום דרב יוסף.

דאמר רב יוסף, כאן במשנתנו שנה רבי: לא ישפוך אדם מי בורו, ואחרים צריכים להם. ולכן, יחלוץ דוקא לגרושה, ולא לשניה.

כי אם יחלוץ לזאת שאינה גרושה, היא תפסל בחליצתה להנשא לכהן.

תא שמע מזה ששנינו בברייתא: המחזיר גרושתו משניסת - היא וצרתה חולצת.

ודייקינן: וכי היא וצרתה חולצת סלקא דעתך!? והרי רק אחת חולצת!

אלא אימא: או היא או צרתה! ומשמע שאין כאן אלא אפשרות של חליצה, וגם צרתה אינה מתייבמת!

ודחינן: ולאו תרוצי קא מתרצת לה? וכי לא תקנת את לשון הברייתא? ואם כן, תריץ נמי הכי:

היא, גרושה שהחזירה משניסת, חולצת.

צרתה - או חולצת או מתייבמת.

אמר רב לילי בר ממל אמר מר עוקבא אמר שמואל: מי שנפלו לפניו מאח אחד שתי נשים, האחת גדולה והשניה קטנה [שהשיאוה אמה ואחיה בקידושין דרבנן], ומיאנה הקטנה ביבם, ואינה מתייבמת לו, ונשארה צרתה הגדולה, הרי:

צרת ממאנת - אסורה.

והוינן בה: למאן היא אסורה?

אילימא לאחים - אי אפשר לומר כן.

כי השתא, הרי היא גופא, הממאנת עצמה, שריא לאחים, ומותר להם ליבמה, שהרי לא מיאנה בהם אלא רק באח הזה.

וכמו דאמר שמואל: קטנה שמיאנה ביבם זה - הרי היא מותרת ביבם זה!

ואם כן, צרתה של הממאנת - מיבעיא!?

וכי יש צורך לומר שהיא מותרת לאחים.

אלא, בהכרח, שצרת ממאנת אסירא, לדידיה, ליבם שמיאנה בו, אך היא מותרת לאחיו.

והטעם שאסורה למי שמיאנה בו, אף על פי שבמיאונה בו היא נחשבת כעוקרת נישואי אחיו המת, ואינה נחשבת כלפיו אשת אח - משום שהיא נראית בשעת נפילה, כשעדיין לא מיאנה, כאשת אח. והמיאון עוקר את הזיקה, ואם יקחנה לאחר שמיאנה בו, יראה הדבר כאילו הוא לוקח אשת אח שאין לו בה זיקת יבום.

והוינן בה: ומאי שנא ממאנת עצמה דשריא לאחין, משום דלא עבדא בהו מעשה מיאון.

אם כן, צרה נמי תהיה מותרת לכל האחים, אפילו לאותו אח שהיבמה האחרת, הקטנה, מיאנה בו, משום דלא עבדא בהו מעשה, שהרי הצרה לא עשתה כל מעשה!

ומשנינן: אסרו חכמים כל צרת ממאנת, גזירה משום צרת בתו ממאנת.

ופרכינן: וצרת בתו ממאנת - מי אסירא!?

והתנן: וכולן, כל העריות, אם מתו לפני מיתת האח, או מיאנו - צרותיהן מותרות.

ויש לנו לבאר במי מיאנה הממאנת:

דמיאנה - במאן?

אילימא דמיאנה בבעל - היינו גרושה! ואין צורך לומר ממאנת.

אלא לאו, שמיאנה ביבם!

ומוכח מהמשנה שצרת ממאנת מותרת, ואיך אמר שמואל שהיא אסורה!?

ודחינן: לא מדובר במשנה שמיאנה ביבם, כי אז צרתה אסורה.

אלא לעולם מדובר שמיאנה בבעל.

ונקט התנא תרי גווני גירושין, גירושין רגילים, ומיאון.

והוינן בה: ומאי שנא כי מיאנה בבעל, שאז צרתה מותרת, משום דבמיאונה בבעלה עקרינהו לנשואין שלה, ונמצא שבשעה שמת בעלה היא אינה נופלת ממנו ליבום, וצרתה אינה צרת ערוה בשעת נפילה ליבום, ולכן היא אינה נאסרת.

כי מיאנה ביבם נמי - הרי את נשואין קמאי של בעלה המת היא קא עקרא! ונמצא למפרע שהיא לא נפלה ליבום, ואם כן, אין צרתה נחשבת לצרת ערוה בשעת נפילה, ולמה היא נאסרת, לדברי שמואל!?

ומשנינן: זה שאסר שמואל צרת ממאנת הוא משום דתני רמי בר יחזקאל.

דתני רמי בר יחזקאל: קטנה שמיאנה בבעל - מותרת לאביו, כיון שנעקרו נשואיה לבנו למפרע, וכאילו לא היתה מעולם כלתו.

אך אם מיאנה ביבם - אסורה לאביו.

אלמא, כיון שמשעת נפילה היא "נראית" ככלתו, הרי גם אם תמאן ותעקור את נישואיה למפרע, יש לחשוש מעין הרואים, שאינם יודעים ממיאונה, ויחשבו שהוא נושא את כלתו.

הכא נמי, משעת נפילה - "נראית" כצרת בתו.

ולכן גם אם הקטנה תמאן, צרתה אסורה. כיון שנראית כצרת בתו. ובאו חכמים וגזרו על כל צרת ממאנת שתהיה אסורה, בגלל צרת בתו ממאנת.

אמר רב אסי: צרת אילונית אסורה ליבום.

שנאמר: [דברים כה] "והיה הבכור אשר תלד" - פרט לאילונית, שאינה יולדת.

וכיון שהיא עצמה אינה מתייבמת, הרי היא כאשת אח שיש לה בנים, והיא אסורה על היבם בכרת, וצרתה היא צרת ערוה של אשת אח שיש בו כרת, ולכן גם היא פטורה מן החליצה ומן היבום.

מתיב רב ששת על רב אסי ממה ששנינו לקמן במשנה [לא ב]: שלשה אחין שהיו נשואין שלש נשים נכריות, ומת אחד מהם, ועשה בה האח השני "מאמר", שהוא קידושין מדרבנן, שתיקנו חכמים לקדש את היבמה לפני שיבוא עליה, ומת אותו האח שעשה בה מאמר.

ומעתה, אשת האח הראשון נופלת לפני האח השלישי משני האחים:

מן הראשון, היא ממשיכה בנפילתה מן התורה, ועדיין היא "זקוקה" לו מכח הראשון, שהרי מן התורה היא צריכה חליצה או יבום כדי להפקיע את זיקתה אליו, וזה לא נעשה בה.

ומן השני, שעשה בה מאמר, היא נופלת מדרבנן.

ואילו אשת השני נופלת רק מהאח השני אל האח השלישי מן התורה.

הרי אלו חולצות, ולא מתייבמות!

אשת הראשון אינה מתייבמת, לפי שנאמר [דברים כה] "כי ישבו אחים יחדו, ומת אחד מהם ... יבמה יבא עליה".

רק במי שעליה "זיקת יבם אחד", שנופלת מיבם אחד, אני קורא בה "יבמה יבוא עליה".

ולא במי שיש עליה "זיקת שני יבמין", שנופלת אליו משני אחים.

וכגון כאן, שנפילתה אל האח השלישי היא מכח שני אחים, ויש לו בה זיקה כפולה, זיקה מנפילתה מהאח הראשון [מן התורה], וזיקה מנפילתה מהאח השני, בעודה זקוקה מהאח הראשון.

לפי שהשני לא יבמה ולא הפקיע זיקתה, אלא רק עשה בה מאמר [מדרבנן].

וכיון שיש בה זיקה כפולה, היא אינה מתייבמת אלא רק חולצת.

ואשת האח השני, נהיתה צרתה [מדרבנן] של אשת האח הראשון, בעקבות המאמר שעשה בעלה באשת המת הראשון.

וגם היא חולצת ולא מתייבמת, היות והיא עתה נופלת מהאח השני יחד עם אשת האח הראשון [ממאמרו], כדין צרת ערוה.

והיינו, כיון שאשת האח מן הראשון, שעשה בה האח השני מאמר, אינה מתייבמת [עקב המיגבלה של "זיקת שני יבמים"], נעשית אשת האח השני צרת ערוה של "אשת אח" שלא הותר ליבום [מדרבנן].

ולכן גם היא חולצת ולא מתייבמת, כמו ה"ערוה".

וכמובן שהלימוד מהפסוק הוא רק בגדר "אסמכתא", שהרי קידושי המאמר, שבסיבתם נוצר מצב של "זיקת שני יבמים", הוא רק קידושין מדרבנן!

וקתני עלה, אמר רב יוסף: זו היא "צרת אשת אח מאב" מחודשת:

ש"איסור נפילה" גרם לה, ל"אשת אח מאב" שלא תתייבם, ומכח זה היא אוסרת גם את צרתה ליבום, כאילו היא היתה ערות אשת אח מהתורה.

שהרי רק מכח הנפילה הכפולה, שחזרה ונפלה [מדרבנן!] פעם שניה ליבום בעודה זקוקה, היא נאסרת [מדרבנן!] כאשת אח שיש לה בנים, וצרתה גם היא אסורה להתייבם מצד "צרת ערוה של אשת אח".

שלא מצינו בכל התורה כולה כגון זאת!

שלא תיתכן זיקה כפולה מן התורה, לפי שאין קידושי מאמר תופסים מן התורה, וכל זמן שלא התייבמה או חלצה היא אינה יכולה להתקדש לאחד מן האחים, ומשייבם לה אחד האחים או חלץ לה, אין בה זיקה.

ופה התחדשה הלכה שאינה נוהגת במקום אחר:

שערות אשת אח אשר אינה מונעת את היבום, אלא היא תוצאה מחמת המניעה של הנפילה ליבום - בכל זאת אוסרת את צרתה ליבום בתור "צרת ערוה"!

שהרי כאן עובדת היותה ערות אשת אח אינה הסיבה המונעת את היבום, אלא ההגבלה שאמרה תורה, שלא לייבם מי שיש עליה זיקת שני יבמים, היא הגורמת שתאסר בתור אשת אח.

ובכל זאת התחדש כאן, שצרתה אינה מתייבמת, כיון שהיא צרת ערוה של אשת אח!

ומקשה רב ששת: מה שאמר רב יוסף: זו היא "צרת ערוה מאשת אח" - למעוטי מאי?

לאו, הלא כוונתו היא למעוטי צרת אילונית, שהיא צרת ערוה של אשת אח, אשר ערות האשת אח אינה מונעת את היבום, אלא היותה איילונית מונעת אותו, דשריא צרתה להתייבם, על אף היותה צרת ערוה של אשת אח שאינה מתייבמת! ודוחה הגמרא: לא. כוונת רב יוסף היתה למעוטי צרת אילונית, ולומר דאסירא!

ומאי "זו היא"?

זו היא, שיש עליה זיקת שני יבמין, דאיסור נפילה, משני האחים, גרם לה שאינה מתייבמת - צרתה בעיא חליצה.

אבל אילונית - אפילו חליצה לא בעיא צרתה.

מאי טעמא?

הא, צרת איילונית מדאורייתא אינה מתייבמת משום שהיא צרת ערות אשת אח, והפטור שלה מהייבום מן התורה פוטר אותה גם מן החליצה.

אבל הא, "זיקת שני יבמים", אינה אלא מיגבלה דרבנן, שהרי מאמר קונה רק מדרבנן, ואיסור האשת אח הוא רק מדרבנן, ולכן היא וצרתה חייבות חליצה.

ומקשה הגמרא ממשנתנו על רב אסי:

תנן: וכולן - כל חמש עשרה הנשים, האסורות משום ערוה, ופוטרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום -

אם מתו הנשים האסורות לפני שמת האח, או מיאנו בו, או נתגרשו ממנו, או שנמצאו שהן אילונית - צרותיהן מותרות!

והניחה הגמרא שהיא נמצאה איילונית לפני קידושיה, ומוכח שצרת אילונית מותרת.

ומשנינן: לא קשיא:

כאן, מה שאמר רב אסי שאיילונית פוטרת צרתה, מדובר שהכיר בה האח המת שהיא איילונית, וחלו קידושיה, ובשעת מותו היא ערות אשת אח, ופוטרת צרתה.

כאן, משנתנו, מדברת בכגון שלא הכיר בה שהיא איילונית, והיה מקחו מקח טעות, ולא תפסו בה קידושי האח שמת, ולכן אין צרתה צרת ערוה.

דיקא נמי, יש גם לדייק מלשון משנתנו, שמדובר בה באיילונית שהיו קידושיה מקח טעות, דקתני ש"נמצאו" איילונית, ומשמע שלאחר נישואיה התגלה שהיא איילונית. ורק לכן מותרת צרת האיילונית.

ולא קתני ש"היו איילונית", והכיר בה בשעת קידושין, שאז היה משמע מכאן שצרת איילונית מותרת.

ומסקינן: שמע מינה.

גזירה משום צרת בתו ממאנת. ואף על גב דהיא גופא גזרה, לאו גזרה לגזרה היא, דקסבר שמואל דכולה חדא גזרא היא, דאי לא הא לא קיימא הא. ומיהו רבין דפסק בצרת ממאנת דשרי (להלן ע"ב) סבר דגזרה לגזרה היא.

אמר רבא הלכתא צרת איילונית מותרת ואפילו הכיר בה ואפילו צרת בתו איילונית. ופרש"י ז"ל משם הרב בעל הלכות ז"ל משום דכיון דלא חזיא ליבום כלל, הרי היא כצרת ערוה שלא במקום מצוה. והכין איתא בירושלמי (פ"א ה"ב) דגרסינן התם אלו בתו מן הנשואין בלא אילונית צרתה אסורה מפני שניתוסף לה אילונית צרתה מותרת אמר לי אילונית כמי שאינה בעולם, אלו שתי יבמות אחת אילונית ואחת שאינה אילונית ובא היבם וחלץ לה ובא עליה שמא פטר בחברתה כלום הוי אילונית כמי שאינה, כלומר, כיון שאין ביאתה או חליצתה פוטרת צרתה אף על פי שאינה ערוה, נמצאת שאין זיקה עליה כלל, והויה לה צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה דאיילונית ודכוותה אמרינן לקמן (יבמות יג, ב) כיון דלא אתי אסור אשת אח וחייל אאיסור אחות אשה הויא לה כצרה שלא במקום מצוה, כלומר שלא במקום מצוה דערוה (ועי' שו"ת ח"ד סי' צ"ז).

היא גופא שריא דאמר שמואל מיאנה בזה מותרת בזה פי' מיאנה ביבם מותרת בשאר יבמים ומיהו לההי' יבם גופיה תהא אסירא ולא מדינ' דהא ממ"נ שריא דהיא עקרתינהו לנשואין קמאי דמתני' א"כ הויא לה אנוסת אחיו ושריא ליה ואי לא עקרתינהו לנשואי' קמאי על כרחה אגידה ביה ולאו כל הימנה לעקור זיקתו אלא ודאי מדרבנן הוא דאסירא משום דלא מיאנה עד השתא נראי' לבני אדם דאשת אחיו כאלו עקרת לזיקתה ולא עקרתינהו לנשואי' אבל שורת הדין דעקרתינהו לנשואי' קמאי:

מיאנה בייבם נמי נשואי' קמאי עקרא פי' דהא לא סגיא למעקר זיקא אלא בהכי משום דתני רמי בר יחזקאל וכו' והא דלא אוקי' כדר' אושעיא דאמר לקמן שאינה ממאנת לזיקתו ואינה יכולה לעקור נשואי' דבעל לאחר מיתה ולא לעקור זיקת ייבם כדבעי לפרושי ז"ל משום דסבי' לן דהלכת' לאחר מיתתו כרמי בר יחזקאל וליתא לדר' אושעיא דשמואל נמי לית ליה כר' אושעיא כדמוכח לקמן במכילתיה בפ' ב"ש:

מיאנה בבעל מותרת באביו פי' דהא עקרתינהו לנשואין ואינה כלתו אלא אנוסת בנו דשריא ליה:

מיאנה בייבם אסורה לאביו פי' ואפילו אמרו שהיא ממאנת בבעל כיון דלאחר מיתתו הוא דאמר הכי לייבם אפילו הכי אסורה לאביו מטעם דמפרש ואזיל שנראית לעולם ככלתו כיון שלא מיאנה בבעל מחיים ומדרבנן הוא דאסירא:

ה"נ משעת נפילה נראית כצרת בתו וא"ת כיון דאפילו צרת בתו ממאנת אינה אסורה אלא משום גזרה כי אסרי צרת ממאנת דעלמא שאינו צרת ערוה הויא ליה גזרה לגזרה י"ל דהא כולה חדא גזרה הויא וחדא חשיבא ליה אליבא דשמואל ומיהו רבא פסק לקמן דצרת ממאנת דעלמא שריא דהוי גזירה לגזירה ולא אסירא אלא צרת בתו ממאנת דהויא חדא גזיר' ואפי' שמואל בייבום הוא דאסירי מהאי גזירה אבל חליצה בעיא ואפילו מדאוריתא וזה ברור:

ובתו ממאנת בייבם דאמרינן פרש"י ז"ל שמיאנה באביה שהיא יבמה פי' לפי' דאע"ג דלגבי אביה לא שייך מיאון כלל דהא לא חזיא ליה ולא נפקא קמיה אפילו הכי מפני שעשתה מעשה מיאון בעלמא חשבינן ליה כממאנת וי"מ שלא נצרכה אלא כגון שיש שם יבמים אחרים ומיאנה באחד מהם דאע"ג דשורת הדין דעקרתינהו לנשואין קמאי וצרתה מותרת א"ה חשבינן כאלו לא עקרתינהו וצרתה אסורה לאביה כדי שלא יבא לטעות לייבם צרת בתו שאינה ממאנת שלא מצינו לה בכל התורה כולה פי' דהא בכל התורה כולה פי' דהא מדינא מאמר השני אינה קונה ואינו זקוקה אלא מחמת הראשון וכל אחד מהם ראוי להתייבם אלא איסורא דרבנן היא מפני שנראית כאשתו וכאלו המאמר קונה קניין גמור ואם כן בא לייבם שתיהן כדינם:

ואמרו ב' יבמות הבאות מבית א' מתייבמות והתורה אמרה שלא יבנה ב' בתים מאח א' ואם בא לחלוץ לא' מהם ולייבם האחרת דילמא אתי למימר בית מקצתו בנוי ומקצתו חלון וכדאיתא לקמן בפ"ד אחים בהדיא הילכך אמור רבנן שיחלוץ לשתיהן דלפטור א' מהם מחליצה אי אפשר דשורת הדין כל חדא וחדא בעיא חליצה מדאוריתא:

הא דאוריתא הא דרבנן פי' צרת אילוני' אסורה מן התורה דכיון דאילוני' דלא חזיא לייבום כל קיימא (דקיימא) עליה באיסור אשת אח לגמרי וכאלו הוא משאר עריות וצרת ערוה פטורה והא דרבנן כדפרשינן:

מיאנה בזה מותרת בזה. כלומר באחיו לפי שהמיאון עוקר הזיקה. וא"ת אף לאותן שמיאנה נמי תשתרי שהמיאון יעקור הקדושין מאחיו ראשון ותהיה כמו נכרית בעלמא. וי"ל דטעמא משום דמשעת נפילה נראית כאשת אח דמכיון שנצטרך לה ליצא ממנו ע"י מיאון נראית כאשת אחיו כדאמרינן לקמן מיאנה ביבם אסורה לאביו משום דמשעת נפילה נראית ככלתו. בבעל מותרת לאביו שהמיאון עוקר הקדושין ונמצא שלא היתה מעולם כלתו ולא נחשבת כ"א כמפותת בנו:

מאי לאו למעוטי צרת אילונית דשריא. אבל א"ל צרת סוטה וצרת מחזיר גרושתו דאין לנו למעט אלא דכוותה כהך שאסורה משום אשת אח מאב ולא משום ערוה אחרת. וא"ת דלמא אתא למעוטי צרת ממאנת א) שלא היתה מעולם אשת אחיו ואינה אסורה רק משום גזרה משום צרת בתו ממאנת:

ת"ש המחזיר גרושתו משנישאת היא וצרתה חולצת, היא וצרתה חולצת ס"ד אלא או היא או צרתה חולצת ולא תירוצי מתרצת תרוץ ואיא הכי היא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת וה"ל כי האי תירוצא בתרא דהכי אמרי' לקמן, כי אתא רבין אמר ר"י צרת מחזיר גרושתו מורתת פי' וכבר פסקנו הל' כחכמים דהאי אחרי אשר הוטמאה לא קאי במחזיר גרושתו אלא בסוטה ודאית ודין הי' שהיא בעצמה תתיבם אי לאו משום ק"ו:

אר"ל ב"א אמר מ' עוקבא אמר שמואל צרת ממאנת אסורה פי' נפלו לפניו שתי יבמות מאת א' א' גדולה וא' קטנה ומיאנה בו הקטנה צרתה אסורה ואמי' למאן היא אסורה אי לימא לשאר האחין השתא היא גופא שריא לאחים דאמר שמואל מיאנה בזה מורתת בזה, צרהת מיבעי' פי' היבמה שהיא יתומה קטנה אם מיאנה דוקא לאותו שמיאנה בו אסור האבל לשאר האחין שריא וטעמא דאיסורא הוא שמום דמילפי הממאנת בבעלת הגט דכי היכי דאם נתן לה גט אסורה לו מדרבנן משום לא יבנה ה"נ לגבי מיאון, ומשום דלא דמי מיאון לגט מ"ה לא אסרינן לה לאחין כי היכי דאסרי' בעלת הגט צרתה נמי לא סרי' כי היכי דאסרי' צרת בעלת הגט אי לאו דמיחלפא בצרת בתו ממאנת, ולקמן בפ' ב"ש אמרי' בפירוש ממאנת מיחלפא בבעלת הגט אלא לאו לדידי' אמר שמואל דצרת ממאנת אסור הדכי היכי דממאנת גופא אסור הלי' ה"נ צרתה, ומקשה מ"ש ממאנת דשריא לאחין משום לא עבידא בה מעשה צרה נמי לא עבידי בה מעשה, פי' ממאנת דעבידי בבה מיאון סורה משום צרת בתו ממאנת שנפלה לפניו ליבום ומיאנה דמחלפא בבעלת הגט אבל רה דלא עבדא בי' מידי תשתרי ומהדר גזירה מושם צרת בתו ממאנת פי' דאתי למישרי צרת בתוממאנת שנפלה לפניו ליבום ומאינה בו דאמרי' נשואי קאמאי קא קרה ואין זו צרת ערוה, וה"ה מיאון בבתו הואיל והוא קיים ואין מיאון אלא ערוה, וה"ה מיאון בבתו הואיל והוא קיים ואין מיאון אלא ביתומה שאל קבל אבי' קדושין משכחת לה ביתומה בחיי האב כדתנן בפ' ב"ש, קטנה שהשיאה אבי' ונתגרשה ה"ה כיתומה בחיי האב דפקע לי' זכותי' מינה משיצאה מרשותו ואם הלכה ונישאת לאחי אבי' יכולה היא למאן ביבים פי' באבי' וה"נ אמרי' בירושלמי גבי מנתי' דתנן וכולן אם מתו או מיאנו וכו' ובתו ממאנת לאו נישואין דאורייתא הכי תיפתר בקטנה שהשיאה אבי' ונתגרשה בחייו שהיא כיבמה הכי מפרשי נמי בפ' האיש מקדש:

ומקשה וצרת בתו ממאנת מי אסורה והתנן וכולן אם מתו או מיאנו או שנמצאו איילנות צרותיהן מותרת, לא לעולם בבעל ותרי גווני גירושין, ומ"ש מיאנו בבעל דשריא דקעיקרינהו לנישואין קמאי לי מיאנו ביבים נמי נישואי קמאי קעקרה משום דדתני רמי ב"י מיאנה בבעל מותרת לאביו ממיאנה ביבם אסורה לאביו אלא משעת נפילה נראת ככלתו ה"נ משעת נפילה נראה כצרת בתו פי' יתומה קטנה שמיאנה בבעלה מותרת לאביו שהוא חמי' לפי שעקרתן לקדושין והרי היא כמפותה ולאו כלתו היא, אבל אם מיאנה ביבם אסורה לאביו דכיון דאהני נישואין דקמאי לזקוקה ליבום נראת כאשתו גמורה ונראת ככלתו של זה, ה"נ בבתו ממאנת משעת נפילה שנפלה לפניו ליבום והוצרכו למאן בו נראת כאשת אחיו וצרתה צרת הבת:

אמר רב אשי צרת איילנות אסורה שנאמר והי' הבכור אשר תלד פרטי לאיילנות שאינה ילדה פי' מי שהי' לו שתי נשים והא' היא איילונית אינה בת חליצה ויבום כדילפי' מאשר תלד הראוי' לילד פרט לאיילונית שאינה יולדת וכמו שהאי אינה בת חליצה ויבום והיא אסורה עליו דהוי לו אשת אח שלא במוקם מצוה וה"ה כערוה עליו צרתה נמי אסור הויוצאת באל כלום, תנן וכולן אם מתו או מיאנו או שנתגרשו או שנמצאו איילוניות צרותיהן מותרת, פי' אלמא צרות איילוניות מותרות ואע"פ שהיא ערוה פי' אם היא נכרית ל"ק כאן שהכיר בה כאן שאל הכיר בה, דייקא נמי דקתני שנמצאו ולא קתני שהי' פי' כשהכיר בה כשנשאה שהיא איילונית ורחמנא פטרי' מאש תלד, ומתני' כשלא הכיר בה כשנשאה שהיא איילונית ואין כאן מקח טעות אז הוי אשתו וצרתו היא צרת איילונית ורחמנא פטרי' מאש תלד, ומתני' כשלא הכיר בה כשנשאה שהיא איילונית והי מקחו מק"ט ולאו אשתו האי לפיכך צרתה מותרת דלאו צרת איילונית היא, עיין בפ' השולח גט ובס' המכריע:

והלכתא צרת ממאנת [מותרת אפילו לזה] שמיאנה בו ולא גזרינן משום בתו ממאנת שאסורה משום דבשעת נפילה נראית כצרת בתו והממאנת עצמה אסורה לזה שמיאנה בו ומותרת לאחיו כשמואל דאמר מיאנה לזה מותרת לזה:

גרסינן בנדה פרק בנות כותים קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין קטן שמא [ימצא] סריס קטנה שמא תמצא אילונית ואקשינן כי תמצא אילונית מאי הוי והא מקח טעות הוא ואין כאן אסור אשת אח ואפי' גט לא בעיא דהא תנן וכולן אם נמצאו אילונית צרותיהן מותרות להתייבם ואם אילונית היתה צריכה גט מספק אמאי מותרת להתייבם ודלמא צרת ערוה היא אלא לאו ש"מ דאילונית לא בעיא גט ועוד תניא בפ' הזורק כל עריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו הצרות האלו ונישאו ונמצאו אילונית תצא מזה ומזה שמא כיון דנמצאו העריות אילונית לאו צרת ערוה היא כלל ומותרת להתייבם ותנן נמי התם הכונס יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר ונמצאת אילונית תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. אמר רבא צרת בתו אילונית אפי' הכיר בה מותרת כל אילונית שלא הכיר בה בעלה בשעת קידושין צריכה גט מספק שמא יקפיד בה הבעל שמא לא יקפיד ואין לה כתובה דאוקי' ממונא בחזקת מריה וזו היא ששנינו הממאנת והשניה והאילונית אין להן כתובה משמע הא גט בעיא כדדייקינן בפ' המדיר כנסה סתם אין לה כתובה כתובה הוא דלא בעיא הא גט בעיא. והכי נמי איכא למימר גבי אילונית כתובה הוא דלית לה הא גט בעיא ועוד דקתני אילונית דומיא דשניה מה שניה צריכה גט אף אילונית שלא הכיר בה צריכה גט או מדרבנן או משום ספק שמא לא יקפיד הבעל בשעת קדושין ואע"פ שמקפיד עתה שנודע לו שהיא אילונית וכיון דצריכה גט אמרינן התם שמא תמצא אילונית והיא אשת אחיו שלא במקום מצוה. ומתני' דהכא ודפרק הזורק לא קשה לרבא כלל דהא ס"ל לרבא דאפילו צרת בתו אילונית דהכיר בה בשעת קדושין ונשואין צרתה מותרת להתייבם אבל לרב אשי צרת אילונית שהכיר בה אפי' אשה בעלמא שאינה ערוה אסורה להתייבם ואזלא לעלמא בלא חליצה ומתני' דהכא ודפרק הזורק דאמר צרותיהן מותרת להתייבם דוקא נמצאו לאחר קדושין מפני שהוא מקח טעות ולרבה ודאי כיון שמותרת להתייבם כשנמצאו אילונית אין כאן קדושין כלל וא"כ קשיא ההיא דפ' בנות כותיים דאמר קטנה שמא תמצא איילונית והא אמרת דאין כאן קדושין כלל ואם נמצאת איילונית אין כאן איסור אשת אח ואי לאו מתני' דהכא ההיא דפ' הזורק ל"ק מידי דאיכא למימר (דלרבה) [דלרב אשי] נמי ספק מקח טעות הוא שמא יקפיד שמא לא יקפיד וחולצת ולא מתייבמת ומפני שהלכו צרותיהן ונשאו בלא חליצה תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה אבל מתני' הכא קתני נמצאו איילונית צרותיהן מותרות להתייבם ש"מ דודאי מותרות וי"ל (כרבה) [דרב אשי] מוקים לה למתני' דהכא כגון שאמר הבעל בפירוש שיקפיד אם תמצא אילונית ותוספתא שכתב הרב אלפסי וכולן שנמצאו איילונית או שהיו נשואות לאחרים בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה כגון שגילה הבעל בחייו שיקפיד אם תמצא איילונית ורבינו יעקב תריץ אליבא דרב אשי כל זמן שלא הכיר בה הראשון הרי היא כאשתו ואע"פ שאם היה מכיר בה והיה מקפיד יוצאה בלא גט ואעפ"כ כל זמן שלא הקפיד לא מחזקינן לה בהכי וההיא דתנן בפ' הזורק מיירי שהכיר בהן הבעל שאינן איילונית והקפיד והצרות לא ידעו בקפידת הבעל ונשאו ולפיכך תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו ומתני' דהכא נמי דקתני נמצאו אילונית מותרות כגון שהקפיד הבעל בחייו שאמר אם תמצא איילונית אגרשנה והתוספתא שכתב הרב אלפסי בין בחיי הבעל בין לאחר מיתת הבעל כגון שאמר הבעל בחייו שיקפיד אם תמצא אילונית אבל כל זמן שלא יקפיד וכן אם מת ולא הכיר בה לא מחזיקים ליה שיקפיד והרי היא כאשתו ולפיכך אמרו קטנה שמא תמצא אילונית ועוד יש לפרש אליבא דרבא דרבא ההיא שמא תמצא איילונית דלמפטר צרתה קאמר כלומר שמא תמצא אילונית ותלך צרתה לעלמא ביבום זה ושמא תמצא אילונית ואינה פוטרת צרתה (אמר רבא הלכתא צרת אילונית מותרת) וכיוצא בזה אמר רבה בפ' האשה הא דאמרו רבנן זיקת שני יבמין מחלץ [חלצה] יבומי לא מייבמי גזרה משום שתי יבמות הבאות מבית אחד. לא תימא ה"מ היכא דאיכא צרה דאיכא למיגזר משום צרה [דהא] הכא ליכא צרה מחלץ חלצה יבומי לא מייבמה:

אמר רבא הלכתא צרת אילונית מותרת ואפי' הכיר בה ואפי' צרת בתו אילונית טעמא דמילתא דכיון דלא רמייה כלל ליבום אחד מן האחים הו"ל כצרת ערוה שלא במקום מצוה משא"כ בצרת עריות דמתני' וצרת אשת אחיו שלא היה בעולמו שאם לזה שאינה ערוה אינה ראויה ראויה היא לאחים אבל אילונית אינה ראויה לא' מן האחים וקי"ל כרבא כל אילונית שלא הכיר בה בעלה בשעת קידושין ונמצאת איילונית לאחר קדושין ומקפיד בה בעלה צריכה גט מספק או מדרבנן ויוצאים שלא בכתובה דאוקי ממונא בחזקת מאריה הרב אלפס כתב מילתא דרב זביד דאמר אין בנים בלא סימנים ולכאורה נראה דרב זביד ס"ל (אין בתוך) [דתוך] זמן כלאחר זמן וכן פרש"י ז"ל ואנן קי"ל תוך זמן כלפני זמן משום הכי אית לן לפרש דרב זביד לעולם ס"ל תוך זמן כלפני זמן משום הכי אית לן לפרש דאמאי דתני רבה בר שמואל קאי ובלאחר זמן וה"ק לעולם שמא תתעבר ותמות שאין קטנה יולדת והא דתני רבה בר שמואל שכבר ילדו ולא קתני שכבר הגדילו דאתא לאשמועינן אפי' למ"ד אין חוששין שמא נשרו משום צער לידה חיישינן ולפיכך תלה הטעם בלידה ולא תלה הטעם בגדלות דמשום לידה הוא דחיישינן שמא נשרו ואי לאו לידה אע"פ שהגיעה לכלל שנותיה איכא מ"ד אין חוששין שמא נשרו אבל בלידה לכ"ע חיישינן משום צער לידה וההיא דפרק אלו נערות דפריך התם ומי מעברא והא תני רב ביבי וכו' משמע התם דלא מעברא והכא אסיק' שמא תתעבר ושמא תמות וקשיין אהדדי ולמאי דפריש' איכא למימר (דהתם איכא למימר) דהתם אליבא דרב זביד קא פריך דס"ל שמא תתעבר ותמות דקטנה לא מעברא ואיכא לפרושי נמי ההיא דפ' [אלו] נערות דאליבא דרבנן קא פריך דאמר אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת וס"ל לרבנן דקטנה לא מעברא. א"נ אליבא דרב ספרא והכי קאמר בנים הרי הן כסימנים בשעת עבורה קאמר להכי פריך ליה התם כיון דבשעת עבורה ה"ל כסימנים אישתכח דבשעת לידה הרי היא בוגרת שהרי אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים וא"כ מאי קא מבעיא ליה יש בוגרת בקבר והרי קודם שמתה היתה בוגרת. מ"מ לא מפרשה מילתא דרב זביד לדעת הרב אלפסי אלא כדפריש' וכן נראה שפירש הראב"ד ז"ל ואיכא לעיוני דרב זביד גופיה אם בדקוה קודם לידה ולא הביאה ולאחר לידה ולא הביאה אי אמרינן דבההיא פורתא דבשעת לידה הביאה סימנין ונשרו ומיהו אליבא דהללו דחוששין שמא נשרו אפי' בלא בנים כ"ש בבנים. ולמ"ד אין חוששין בעלמא הכא משום צער לידה חוששין שמא בההיא פורתא הביאה סימנים ונשרו דאלת"ה למ"ד אין חוששין שמא נשרו מצינו. ושמא אם בדיקנא קודם לידה ולאחר לידה ולא הביאה. ואי אמרינן אין בנים בלא סימן לגבי חליצה דלמא לגבי מיאון אמרינן לחומרא שאינה ממאנת אבל לקולא שלא תחלוץ לא. ומסתברא מדקאמר חיישינן אלמא לחומרא קאמר שלא תמאן ולא לקולא שתחלוץ כדאמרינן בפ' יוצא דופן מכלל דלמ"ד חיישינן חלצ' והא חיישינן בעלמא קא':

גמרא ת"ש המחזיר גרושתו כו' היא וצרתה ס"ד אלא אימא או היא או צרתה כו' עכ"ל צ"ל לאבעיא בתרייתא דלא אתא למפשט האבעיא דא"כ לא קדחי מידי דהא א"נ תריץ או חולצת או מתייבמת מ"מ תיפשוט בעיא בתרייתא אלא דאתא לאקשויי על פשיטותא דיליה בצרתה דלא אלים ק"ו למדחי צרה והכא קתני או היא או צרתה חולצת ואהא קדחי שפיר תריץ או חולצת או מתייבמת:

תוס' בד"ה מאי לאו למעוטי כו' וא"ת אמאי לא פריך מיניה לעיל למאן דאסר צרת מחזיר גרושתו כו' וי"ל דלא כו' עכ"ל והא דלא קשיא להו אמאי לא פריך מיניה לשמואל דאסר צרת ממאנת דהתם ליכא לשנויי דאפילו חליצה לא בעי כדמשני באיילונית דצרת ממאנת כיון דאינה אסורה אלא משום גזירה ודאי חליצה בעי וליכא לתרוצי נמי כדמתרצי' התוס' במחזיר גרושתו דהא ממאנת היתה מותרת לבעלה אלא די"ל דלא דמיא לאשת ב' מתים דאיסור נפילה גרם לה דקודם שמיאנה מותרת להתייבם ומיהו מצרת סוטה ה"מ לאקשויי אלא דחדא מינייהו נקטי ובתירוצם מצרת סוטה נמי ניחא וק"ל:

גמרא תא שמע המחזיר גרושתו כו' היא וצרתה סלקא דעתך אלא אימא או היא או צרתה כו' ע"כ צ"ל לאיבעיא בתרייתא דלא אתא למפשט האיבעיא דא"כ לא קדחי מידי דהא אי נמי תירץ או חולצת או מתייבמת מכל מקום תיפשוט בעיא בתרייתא אלא דאתא לאקשויי על פשיטותא דיליה בצרתה דלא אלים ק"ו למדחי צרה והכא קתני או היא או צרתה חולצת ואהא קא דחי שפיר תריץ או חולצת או מתייבמת:

שם [המחזיר גרושתו וכו' עי' מ"ש בחדושי הלכות ולפ"ז יש להקשות איך הבין הפשטן הברייתא אהדדי דשם משמע דיכול לייבם הכשירה וכאן אמר דחולצת צרתה משא"כ לפי פשוטו איכא למימר דידע פשטן הזה שיש לפרש היא חולצת צרתה מתייבמת ומה שאמר ת"ש היינו ע"ז פשוט בעי' שלך גבי היא גופה דאינה מתייבמת ויש ליישב ודו"ק]:

שם [לאו תירוצי קא מתרצת וכו'. ר"ל הלא לפי דבריך אינו מתורץ הברייתא ויותר יש לתרץ הכי היא חולצת וכו' וזה שהקשו התוס' מאי מתרץ עכשיו יותר הלא גם אם מתרץ או היא או צרה אתי לישני דברייתא שפיר וא"כ מאי קשה ליה שמתרץ בתירוץ שלו יותר ודו"ק מהר"ם ?יצ"ו]:

תד"ה מאי לאו למעוטי כו'. וא"ת ואמאי לא פריך מיניה לעיל למאן דאסר צרת מחזיר גרושתו כו' וי"ל דלא כו' עכ"ל והא דלא קשיא להו אמאי לא פריך מינה לשמואל דאסר צרת ממאנת דהתם ליכא לשנויי דאפי' חליצה לא בעי כדמשני באיילונית דצרת ממאנת כיון דאינה אסורה אלא משום גזירה ודאי חליצה בעי וליכא לתרוצי נמי כדמתרצי התוס' מחזיר גרושתו דהא ממאנת היתה מותרת לבעלה אלא דר"ל דלא דמיא לאשת שני מתים דאיסור נפילה גרם לה דקודם שמיאנה מותרת להתייבם ומיהו לצרת סוטה הוה מצי לאקשויי אלא דחדא מינייהו נקט ובתירוצם מצרת סוטה נמי ניחא וק"ל:

ד"ה תני שהיו וא"ת כו' וי"ל דבהכיר בה איכא רבותא טפי כו' עכ"ל ק"ק דא"כ הדרן קושיין לדוכתי בתוספתא דקתני ונמצאו בין בחיי הבעל בין לאחר מיתה אמאי לא קתני רבותא טפי אפי' בהכיר בה:

בא"ד [וי"ל בהכיר בה איכא רבותא טפי וכו' עי' בחדושי מהדורא בתרא הניח בקושי' דא"כ הדרא קושי' לדוכתא מתוספתא ובמהר"ם מיישב שם וקצת ארחיב בביאור יותר דהיינו מתחלה הקשו התוספות דהתוספ' משמע דאתי לאשמועינן רבותא וע"ז מקשי הלא הרבותא אינה כלום דמאי קמ"ל אפי' בחיי בעל דהא דלמא קיבלה וכו' הא אפי' בודאי ידעינן דקיבלה קודם נשואין אפ"ה מותר' צרתה וע"ז מתרצת והוא רבותא דנראה בשעת נפילה ואף אם גם הכיר בה יש רבותא עכ"פ הרבותא דברייתא אתיא ג"כ שפיר. מהר"ם יצ"ו]:

תוס' ד"ה תני שהיו וכו' עד בסופו וי"ל דבהכיר בה איכא רבותא טפי. יש מקשין א"כ קשה על מה שתירצו התוס' בא"ד לעיל בסמוך על התוספתא דאצטריך לאשמועינן בין לאחר מיתה דס"ד למיסרה כשנמצאה לאחר מיתה וכו' הא בהכיר בה הוי רבותא טפי והוי לן לאשמועינן בהכיר בה כדכתבו הכא ול"נ דאין זו קושיא כלל כי אינו מן ההכרח שיצטרך התנא לאשמועינן כל דינים דאית בהו רבותא אפי' אית בהו רבותא כיון דבהאי דתני איכא נמי רבותא אבל במתני' דקתני שנמצאו אילונית ואיכא למטעי ולמימר דוקא נמצאו אבל הכיר בה לא מאי אמרת דלהכי תני נמצאו לאשמועינן נמצאו לאחר מיתה מאי נרויח בזה הלא כנגד זה נטעה בדין הכיר בה ולכך טפי הו"ל למיתני שהיו לאשמועינן דין הכיר בה דהוי רבותא טפי מלאשמועינן דין נמצא לאחר מיתה וק"ל:

רש"י בד"ה אלא לאו כו' בראשון ומכח נישואין כו' כצ"ל:

בד"ה צרת אילונית כו' מן הצאן ומת כו' בגדול לייבם ומ"מ דרשינן כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה הרי אלו כו' האחרון דכתיב כו' הד"א:

בד"ה כאן שהכיר כו' תלד ומתניתין כו' הד"א:

גמרא וקתני עלה א"ר יוסי כו'. כצ"ל:

תד"ה צרתה. תימה כו'. ולי י"ל משום דכיון דאין עליה איסור אחר זולת איסור אשת אח מאב שנפלה לו עתה ממנו ליבום הס"ד דאין סברא לאסור צרתה כדאר"י לקמן זו היא צרת אשת אח כו' שלא מצינו בכהת"כ ועמש"כ בסמוך ולקמן (יג ב) בתד"ה דלא:

תד"ה מאי לאו. וא"ת כו' וי"ל כו'. לכאורה מזה ראיה לדעת הרי"ף לקמן בפ' ב"ש בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה והחזירה דצרתה מתייבמת דהך ודאי דמיא להא אבל י"ל אדרבה לאידך גיסא מדלא משני דזו היא בא למעוטה ש"מ דגם היא צרתה אסורה:

רש"י ד"ה משום צרת כו' משכחת לה כו'. נ"ב וכן אם השיאוה אמה ואחיה שלא לדעת אביה שהיה במד"ה (ועי' קדושין מ"ד ב'):

גמרא אמר רב אסי צרת איילונית אסורה (אב"ה עיין מ"ש לקמן דף צא ע"ב):