יבמות יא ע"ב

דף יא - ב

ואם מת ונופלת לפני אחיו ליבום, הרי היא חולצת  ולא מתייבמת!

ואילו לפי רב אין היא צריכה חליצה, שהרי היא אסורה מן התורה לבעלה מספק שמא זינתה, ובזונה נאמר דין טומאה כמו בעריות.

אמר לך רב: אמינא לך אנא, אני אמרתי לך את הדין בסוטה, שהיא זונה ודאי, שהיא אינה חולצת ואינה מתייבמת, משום שנאמר בה טומאה כבעריות.

ואמרת לי את, ואילו אתה מקשה לי מהדין של סוטה ספק, שהיות ואין ודאות שנבעלה, אין היא "טמאה" כערוה, ולכן אין היא פטורה מן החליצה! ^[1]

ומקשה הגמרא על חילוקו של רב:

ומאי שנא סוטה ודאי, שלדברי רב היא כמו ערוה, ופטורה מן החליצה ומן היבום, משום דכתיב בה "טומאה" כמו בעריות. ולכן דינה כערוה.

הרי "סוטה ספק", נמי - "טומאה" כתיבא בה! וכפי שתבאר הגמרא מיד.

ולדברי רב, בכל מקום שנכתבה בו "טומאה", הרי הוא כדין עריות, והיה צריך להיות שהיא וצרתה תהיינה פטורות מן החליצה ומן היבום.

והראיה לכך מהא דתניא:

מי שגירש את אשתו, והלכה ונהייתה אשתו של איש אחר, אסורה היא לחזור אליו לאחר שתצא מבעלה השני, שנאמר [דברים כד]:

א. כי יקח איש אשה ... ואם לא תמצא חן בעיניו, וכתב לה ספר כריתות, וונתן בידה, ושלחה מביתו.

ב. ויצאה מביתו, והלכה והיתה לאיש אחר.

ג. ושנאה האיש האחרון, וכתב לה ספר כריתות, ונתן בידה, ושלחה מביתו. או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה.

ד. לא יוכל בעלה הראשון, אשר שלחה, לשוב לקחתה לאשה, אחר אשר הוטמאה.

כי תועבה היא לפני ה'!

רבי יוסי בן כיפר אומר משום רבי אלעזר: המחזיר גרושתו -

אם מחזירה מן הנישואין, שכבר נישאת הגרושה לאדם אחר - אסורה היא לחזור אליו. ^[2]

אבל אם מחזירה מן האירוסין, שרק התארסה לבעל אחר, אך עדיין לא נישאה לו ולא נבעלה לו, וגירשה בעלה השני או שמת - מותרת היא לחזור לבעלה הראשון.

משום שנאמר: "אחרי אשר הוטמאה"! ורק אם נבעלה לבעל השני אפשר לקרות בה "אחרי אשר הוטמאה".

וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו, בין נישאה ובין התארסה, אסורה לחזור לבעלה. היות ונאמר בפסוק "והיתה לאיש אחר", ו"הויה" לאיש משמעותה קידושין בלבד, אפילו אם לא היו עדיין נישואין.

אלא, מה אני מקיים "אחרי אשר הוטמאה"?

והרי ארוסה, שלא נבעלה על ידי הבעל שני, אין אני יכול לקרות בה "אחרי אשר הוטמאה", ובכל זאת היא אסורה לחזור לבעלה, לפי חכמים!

אלא, לדעת חכמים, המילים "אחרי אשר הוטמאה" אינם אמורים לענין מחזיר גרושתו, אלא הם נכתבו לענין טומאת אשה שלא יצאה כלל מתחת בעלה, והם באים לרבות את הסוטה שנסתרה עם אדם זר, שתהיה אסורה לבעלה באיסור לאו! ^[3]

והיינו, שיהיה דין אשה סוטה שנסתרה עם אדם זר, הנקראת "סוטה ספק", כדין אשה זונה, שנבעלה בודאי לאדם זר, ותהיה אסורה באיסור לאו לבעלה.

ואם כן, תיקשי מדברי רבנן לרב.

כיון שמצינו שלפיהם גם בסוטה ספק אני קורא בה לשון "טומאה". והרי לפי רב כל מקום שנאמר בו טומאה דינו הוא כבמקום ערוה, ותהא פטורה היא וצרתה מן החליצה ומן היבום, כדין ערוה.

ואילו המשנה בתחילת מסכת סוטה [לעיל] אומרת שסוטה ספק חולצת!? ומשנינן: מאי, מה היא כונת הברייתא האומרת "לרבות סוטה שנסתרה" - לרבות סוטה שנבעלה! שבה נאמרה טומאה, ובה אכן אמר רב את דינו, שהיא פטורה מן החליצה ומן היבום.

ואמאי קרי ליה התנא בברייתא "נסתרה"? והרי הוא מדבר דוקא באשה שנבעלה! - היות ו"לישנא מעליא" נקט התנא. שלשון שכזו היא מעולה, בנקיונה.

ותמהינן: כיצד יכול אתה לומר שהתנא בא ללמד, שזונה ודאית אשר נבעלה תחת בעלה, אסורה לבעלה מחמת המילים "אחרי אשר הוטמאה", האמורים בפרשת מחזיר גרושתו, וכיון שאינם "ענין" שם, הם באים ללמד על סוטה שנבעלה.

והרי אשה אשר נבעלה תחת בעלה - "טומאה" בהדיא, במפורש כתיב בה! לפי שנאמר בפרשת סוטה, בענין אשה שזינתה ודאי תחת בעלה [במדבר ה]:

"ונסתרה - והיא נטמאה"!

ואם כן, אי אפשר לומר שהמילים "אחרי אשר הוטמאה" באים לענין סוטה שנבעלה.

ובהכרח, שהם באים לומר לענין סוטה שנסתרה, שגם בה יש ענין של טומאה. ואם כן, תיקשי לרב, שהיות ונאמר בסוטה ספק לשון טומאה, היא צריכה להיות כערוה שאינה חולצת. ואילו המשנה בתחילת מסכת סוטה אומרת שסוטה ספק חייבת חליצה!?

ומשנינן: לעולם המילים "אחרי אשר הוטמאה" אכן מדברים בסוטה שנבעלה, ובאו כדי למיקם עלה בלאו, בנוסף לאיסור עשה.

שהרי לשון טומאה האמור בפרשת נשא, בענין סוטה שנבעלה, הוא רק "והיא נטמאה", שמשמעותו איסור עשה, ואינו לאו. ולכן בא הכתוב "אחרי אשר הוטמאה", האמור בתוך פרשת הלאו של מחזיר גרושתו, ללמד על איסור לאו בסוטה שנבעלה, שאסורה באיסור לאו לבעלה.

ואילו רבי יוסי בן כיפר, החולק על חכמים, וסובר ש"אשר לא הוטמאה" בא ללמד שאסור להחזיר גרושתו רק אם נישאת ונבעלת, ולא אם התארסה ולא נבעלה. ולדבריו כל הפרשה עוסקת רק בענין מחזיר גרושתו, ולשיטתו - לאו בסוטה, לית ליה.

ואפילו זנאי זנתה תחת בעלה בודאי - נמי אין בה לאו.

מאי טעמא? דהיינו, מנין לו לדרוש כך, ולא להעמיד את הפסוק כחכמים, לענין איסור לאו בזונה שנבעלה תחת בעלה!?

ומבארת הגמרא את טעמו:

אין פרשה זו עוסקת באשה המזנה תחת בעלה, היות ו"הויה" ו"אישות" כתיב בה בפרשה זו!

והיינו, האשה הזאת, שאוסר אותה הכתוב לבעלה בפרשת מחזיר גרושתו, נאמר בה "והיתה לאיש אחר", וכן נאמר בה "או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה".

ומשמע, שרק מכח היותה לאשה לבעל האחר על ידי קידושין ואישות, אחרי שבעלה הראשון גירש אותה, רק משום כך היא נאסרת לבעלה הראשון, ולא כאשר היא מזנה תחתיו של הבעל הראשון.

ועתה מביאה הגמרא את ספיקו של רב יהודה, מהו דינה של צרת "מחזיר גרושתו".

[ואילו הדין של מחזיר גרושתו עצמה מתבאר בהערה].

וספק זה מביאה הגמרא בשתי לשונות שונות:

הלשון הראשונה:

בעא מיניה רב יהודה מרב ששת: המחזיר גרושתו משניסת, ומת -

צרתה - מהו דינה? ^[4] אליבא דרבי יוסי בן כיפר - לא תיבעי לך!

כיון דאמר רבי יוסי בן כיפר: טומאה ["אשר לא הוטמאה"] במחזיר גרושתו הוא דכתיבא, ולא באשה המזנה תחת בעלה, ודאי הוא שצרתה היא כמותה, כמו כל צרת ערוה.

ואי משום דכתיב בה במחזיר גרושתו "תועבה היא" - ו"היא" מיעוטא הוא, והיה מקום לומר ש"היא" בא ממעט צרה, שלא תקרא הצרה "תועבה" ליבום כמותה.

לא זה בא הכתוב למעט.

אלא הוא בא למעט, שאין הבת הנולדת מאשה הזאת [שגירשה, והחזירה אחר שנטמאה על ידי הבעל השני], נפסלת לכהונה.

וכך אנו דורשים מ"היא":

היא עצמה, נחשבת לבעלה הראשון "תועבה".

ואין בניה ממנו "תועבין", אלא הם כשרים לכהונה.

הא צרתה של מחזיר גרושתו, שלא התמעטה מהפסוק, היא תועבה ליבם, כמותה!

ולכן אין לנו בעיה לפי רבי יוסי בן כיפר, ופשוט לנו שצרת מחזיר גרושתו - דינה הוא כמחזיר גרושתו עצמה.

כי תיבעי לך - אליבא דרבנן.

כי אע"ג דאמור רבנן ש"טומאה" האמורה בפרשת מחזיר גרושתו ["אחרי אשר הוטמאה"] אינה ענין למחזיר גרושתו. שהרי לדעתם היא אסורה לחזור לבעלה משעה שנתקדשה לבעל האחר, אף על פי שלא נבעלה תחתיו, ואין אני יכול לקרות בה "אחרי אשר הוטמאה". אלא בענין סוטה המזנה תחת בעלה הוא דכתיב "טומאה".

בכל זאת, הרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והרי המקרא הזה מדבר במחזיר גרושתו בין מהאירוסין ובין מן הנישואין. ואם החזירה מן הנשואין יכולים לקרוא בה "אחרי אשר הוטמאה".

או דלמא, כיון דאיעקר, שנעקר לשון הטומאה האמור בפסוק, ממחזיר גרושתו לסוטה [כיון שלא יתכן לשון טומאה במחזיר גרושתו מן האירוסין, שהרי לא נבעלה לשני] - איעקר לגמרי!

וכיון שאין לשון טומאה אמור כלל במחזיר גרושתו, אין צרתה של מחזיר גרושתו נחשבת לצרת ערוה.

איכא דאמרי, שהבעיה היא אחרת:

אליבא דרבנן לא תיבעי לך. כי כיון דאיתעקר לשון טומאה ממחזיר גרושתו [לפי שאינו שייך במחזיר גרושתו מהאירוסין] - איעקר לגמרי. וכיון שאין במחזיר גרושתו לשון של טומאה, אין צרתה כמותה.

כי תיבעי לך, אליבא דרבי יוסי בן כיפר, הסבור שלשון הטומאה נאמר במחזיר גרושתו - מאי, מהו דינה של צרת מחזיר גרושתו?

האם אע"ג דאמר רבי יוסי בן כיפר שלשון ה"טומאה", במחזיר גרושתו הוא דכתיבא, בכל זאת אין צרתה נאסרת, היות ומיעט אותה רחמנא, באומרו "תועבה היא", ודרשינן: רק "היא" עצמה [מחזיר גרושתו] תועבה, ואין צרתה תועבה, אלא היא כשירה ליבום.

או דלמא הכי דרשינן:

רק היא עצמה תועבה - ואין בניה תועבין.

הא צרתה - תועבה כמותה!

אמר ליה רב ששת לרב יהודה: תניתוה, שנינו את פתרון הבעיה הזו במשנה [לקמן מד א]. ^[5]

דתנן: מי שנפלו לפניו שתי יבמות מאח אחד, והיתה אחת מהיבמות "כשרה", ואחת "פסולה" [ויבואר לקמן הכשרות והפסלות].

הרי אם היה היבם חולץ - חולץ ל"פסולה".

ואם היה מייבם - מייבם ל"כשרה".

והוינן בה: מאי "כשרה", ומאי "פסולה"?

אילימא, יבמה "כשרה" - שהיא כשרה לעלמא, להנשא לכל אדם, גם לכהונה.

ואילו יבמה "פסולה" - שהיא פסולה לעלמא, כגון שהיא גרושה, שאינה ראויה לכהן, אך היבם עצמו אינו כהן, והיא כשירה לו.

אין זה יתכן. כי:

כיון דלדידיה, ליבם עצמו, חזיא, היא ראויה ליבום - מאי נפקא ליה מינה, מה זה נוגע לו אם היא כשירה או פסולה לעלמא, ומדוע אין הוא רשאי לייבם את הפסולה לעלמא, ולחלוץ לכשירה לעלמא!?

אלא לאו, מדובר במשנה ביבמה כשרה - שהיא כשרה ליה.

וביבמה פסולה - פסולה ליה! אך כשירה היא לעלמא.

ומאי ניהו? מי היא היבמה שבא התנא לחדש, שאם היא פסולה לו אין לו ליבמה, אלא יש לו ליבם את צרתה, ה"כשירה" לו?

שמא תאמר שמדובר במשנה בשתי יבמות שאחת היא עליו באיסור לאו, והשניה מותרת לו - מה חידוש יש בכך שמייבם את הכשירה לו, וחולץ לפסולה?

ובהכרח, שהמדובר הוא במשנה במחזיר גרושתו, שאחיו המת החזיר גרושתו משנישאת, ומת, ונפלה לפני היבם, והיא אסורה עליו לפי שהיתה אסורה על אחיו המת, ויש לה צרה, והיא מותרת להתייבם.

ויש בה חידוש, שאין צרתה נאסרת על אף שכתוב במחזיר גרושתו לשון טומאה, לפי שמיעט הכתוב "תועבה היא" - היא עצמה תועבה, ואין צרתה תועבה, והתיר לה הכתוב להתייבם! וקתני: ואם היה מייבם - מייבם לכשרה!

ומוכח מכאן שצרת מחזיר גרושתו מתייבמת.

ודחינן: לא מדובר במשנה במחזיר גרושתו.

אלא, לעולם מדובר ביבמה כשרה - שהיא כשרה לעלמא.

וביבמה פסולה - שהיא פסולה לעלמא, כגון גרושה, שפסולה לכהונה.

ואין ראיה ממשנה זו לדין צרת מחזיר גרושתו.

ודקאמרת: כיון דלדידיה חזיא - מאי נפקא ליה מינה?

תשובתך: משום דרב יוסף!

דאמר רב יוסף, כאן, במשנתנו זאת, שחייבים לייבם את הכשירה לעלמא ולחלוץ לפסולה לעלמא, שנה רבי את הכלל:

לא ישפוך אדם מי בורו, גם אם אינו צריך להם, ואחרים צריכים להם. ^[6]

ולכן אין לחלוץ לפסולה, כדי שלא תיפסל לכהן, שאסור בחלוצה.

תא שמע מברייתא, ששנינו בה: המחזיר גרושתו משנשאת - היא וצרתה חולצת.

והוינן בה: וכי גם היא וגם צרתה חולצות סלקא דעתך!? והרי אין חליצה אלא רק באחת היבמות!

אלא אימא: או היא או צרתה חולצת.

ומוכח שצרת מחזיר גרושתו חולצת!

ודחינן: וכי לאו תרוצי קמתרצת לה, שמתקנים את לשון הברייתא!

אם כן, תריץ תתקן נמי הכי את לשון הברייתא:

היא, מחזיר גרושתו - חולצת.

צרתה - או חולצת או מתייבמת.

ועתה מביאה הגמרא את השאלה מה דינה של צרת מחזיר גרושתו, באופן אחר, ובשמם של אמוראים אחרים:

אמר רבי חייא בר אבא, רבי יוחנן בעי:

המחזיר גרושתו משניסת - צרתה מהו?

אמר ליה רבי אמי לרבי יוחנן: ותיבעי לך היא, מחזיר גרושתו גופה מה הוא דינה!

אמר ליה: היא גופה - לא קמיבעיא לי שאינה מתייבמת, משום דאמרינן קל וחומר:

אם בבעל המת, שהיה מותר לה, לפני שגירשה ונישאת לאחר, היא אסורה עתה, לאחר שגירשה ונישאת לאחר.

ביבם, שהוא היה אסור לה לפני מות בעלה, משום אחי בעלה - לא כל שכן שתהיה אסורה בו, לאחר שנאסרה לאחיו המת בהיותו בחיים!

ולכן, כי קא מיבעיא לי: צרתה של מחזיר גרושתו - מאי דינה?

מי אלים קל וחומר ["במותר לה אסורה, באסור לה לא כל שכן"] למידחי צרה מיבום. ^[7]

או לא אלים הקל וחומר הזה לאסור את צרתה מלהתייבם.

ואילו רב נחמן בר יצחק מתני הכי את השאלה של רבי יוחנן:

אמר רבי חייא בר אבא, בעי רבי יוחנן: המחזיר גרושתו משניסת, היא עצמה - מהו להתייבם?

אמר ליה רב אמי לרבי חייא בר אבא: ותיבעי לך גם צרתה אם היא מתייבמת!

אמר ליה: צרתה לא קמיבעיא לי, דפשיטא שהיא מתייבמת, היות ולא אלים קל וחומר של מחזיר גרושתו, למידחי צרה של מחזיר גרושתו מייבום.

אלא כי קמיבעיא לי - היא גופה, מאי דינה?

מי אלים קל וחומר אפילו במקום מצוה, והיא אסורה לייבום.

או דילמא לא אלים קל וחומר למונעה ממצות יבום?

לרבות סוטה הנסתרה. ולעולם טמאה לאו במחזיר גרושתו כתיבא, וכיון שכן מוחזרת גופה צרתה לאו אסירא משום דכתיב (דברים כד, ד) כי תועבה היא, וצרתה חולצת או מתיבמת דהא לא כתיבא בה טומאה. אי נמי דכתיב היא תועבה ואין בניה ולא צרתה תועבין, דהיא ממעט כל שהן חוץ מהיא.

למיקם עליה בלאו. ומיהו אפילו סוטה ספק קאי עלה בלאו, דהא אמרינן בסוטה דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה וטעמא דמלתא משום דדרשינן בסוטה בפרק כשם (כח, א) אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה משקה מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי. ומיהו לחמורין עשה אותה כודאי ללקות עליה ולאוסרה להתיבם, אבל להקל לא עשאה כודאי, ולפיכך חולצת. ומכל מקום צריך עיון דהא פריך בפרק קמא דסוטה (ה, ב) גבי מתניתין דנכנסה עמו לסתר אם מת חולצת ולא מתיבמת, דפריך עלה בגמרא ותתיבם יבומי, ומאי קושיא דהא אמרינן שהכתוב עשה את הספק כודאי לחומרין וזו חומרא היא שלא תתיבם. ואם תאמר השתא דאמרינן דטומאה לאו בסוטה ספק כתיבא והא תנן נכנסה עמו לסתר אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ודרשינן עלה בסוטה בפרק כשם (שם) משום דכתיב ונטמאה שלש פעמים אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה, אלמא טומאה בסוטה ספק כתיב. ויש לומר דלעולם לא קרא הכתוב טומאה לספק, אלא הזנות הוא שקרא טומאה, וכיון שהודאי שכתב בה טומאה ג' פעמים אסורה לבעל ולבועל ולתרומה, הספק נמי כך משום שעשה הכתוב את הספק כודאי להחמיר כמו שכתבנו.

הא דאמר ר' יוסי בן כיפר הויה ואישות כתיב בה. פירשו בתוס' (ד"ה הויה) דאחרי אשר הוטמאה גבי להיות לאשה קאי, וההוא במחזיר גרושתו כתיב על כרחין דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה, ואי בסוטה ודאי קאי מאי לשוב לקחתה, והלא לא גרשה מעולם אלא ודאי במחזיר גרושתו קא מיירי. ורש"י ז"ל (ד"ה מ"ט) לא פירש כן.

א"ל תניתוה היתה אחת מהן כשרה ואחת מהן פסולה וכו' וקתני אם היה מיבם מיבם לכשרה. יש לפרש דלא פשיט מינה השתא אלא אליבא דבעיא ראשונה, אבל לאיכא דאמרי לא פשיט מידי, דאיכא למידחי דהא ברייתא כרבנן, והוי כאלו אמר פשוט מינה חדא. ולי נראה דאפילו לאיכא דאמרי פשיט, דקא סברינן השתא דתנא דברייתא לא אצטריך לאשמועינן הכי אליבא דרבנן, דפשיטא היא לרבנן דכיון שהיא פסולה וצרתה כשרה גמורה, אם היה מיבם מיבם לכשרה ולא לפסולה. אבל לר' יוסי אצטריך לאשמועינן דאע"ג דכתיב בה טומאה כעריות צרתה אינה כמותה אלא או חולצת או מתיבמת. וכן הדין באותה ברייתא דבסמוך דוהיא וצרתה חולצת. ומיהו ודאי בעיא דר' חייא בר רבא דבסמוך לא בעי אלא אליבא דרבנן, אי אלים קל וחומר למידחיה בדידיה או בצרתה או לא. דאלו לר' יוסי בן כיפר פשיטא בדידה מיהא דאינה מתיבמת משום דכתיב בה טומאה. ואפילו הכי פשיט מיהא ברייתא ומברייתא דוהיא וצרתה חולצת דאלים קל וחומר למדחי בדידה ובצרתה, ולא דחי להו דאתי כר' יוסי בן כיפר, דאין הכי נמי דהוי מצי לשנויי ליה הכין, אלא משום דניחא ליה טפי לשנויי אפילו לכשתמצא לומר דאתיא כרבנן כנ"ל.

תריץ הכי היא חולצת צרתה או חולצת או מתיבמת. ואם תאמר צרתה איך חולצת והא אמר רב יוסף לא ישפוך אדם מי בורו. יש לומר דלא סבירא ליה השתא הא דרב יוסף. ואם תאמר היא איך חולצת והלא חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין כדשמואל דבריש פ"ד אחין (כז, א) יש לומר סבירא ליה להאי תנא אין זיקא. אי נמי לא אמר שמואל אלא בפסול דמחמת זיקה. אי נמי מחמת שנעשה באותו בית בבעלת הגט ובעלת מאמר, ואי נמי חליצת מעוברת. ובמקומה (להלן שם ד"ה שמואל וד"ה הא) נאריך יותר בס"ד. ובליקוטין (שו"ת ח"ד סי' צ"ו) יש לי פירוש אחר בהלכה זו.

לרבות סוטה שנסתרה פי' והכתו' תרתי קאמר לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה היות לו לאשה כלומר אחר שגרשה והיתה לאיש אחר ולא אחרי הוטמאה שנבעל' תחתיו:

נבעלה טומא' כתיב בה בהדיא ונסתר' והיא נטמא' וכולי תמיהא מילת' טובא אדרבה לומר ליה דבסוטת ספק כתיב בה ונטמאה ג' פעמים דהא בפ' סוטה כתיב' ולא עוד אלא דהכא אמרי' דבסוטה ודאי הוא דאיכא לאו ומדכתב לא יוכל בעלה אחרי אשר הוטמאה ואנן אמרינן בפרק כשם גבי סוטה ספק שאם בא עליה בעלה בדרך לוקה לוקה מדאורייתא קאמר ופריש' התם דלהכי כתיב בה טומאה לעשות הספק כודאי וי"ל דלעול' לא קרא הכתוב טומאה אלא לזנות ודאי אלא שהכתוב אמר גבי סוטת ספק שספקה וסתירתה חשוב לאוסרה לבעל ולבועל ולתרומה כאלו נטמאה ודאי וא"ת הרי עשאה כודאי ותפטור צרתה כמותה י"ל דלהכי אסורה הוא שעשאוה כודאי ולחומרא ואפי' ללאו אבל לפטור לצרתה או לאוסרה ולפוטר' מן הייבו' לגמרי לא עשאה כודאי ור' יוסי בן כפר לאו בסוטה לית ליה ואפילו זנויי זנאי מטעם אישות:

והויא כתיב בה פרש"י ז"ל באותה הנאסרת לבעלה כתיב בפרשה והיתה לאיש אחר וכתי' או כי ימות האיש האחרון אשר לקח לו לאשה וכתי' בתריה לא יוכל בעלה אלמא באותה שיש בה הויה ואישות לאחרים דהיינו שגרש הראשון הכתוב מדבר ואינו מחוור דהא מודו רבנן דלא יוכל בעלה על מחזיר גרושתו קאי ובענין כל הפרשה הכתוב למעלה ומיהו במקרא הזה ריבה הכתוב גם סוטה שנבעלה דכתיב אשר הוטמאה והנכון כמו שפרש ז"ל דכתיב לא יוכל בעלה כתיב לשום בעל לקחתה להיות לו לאשה אלמא צריך הבעל לעשות בה הוייה ואשות והיינו לפי שגרשה ואילו כשזנתה תחתיו מאי לשוב לקחתה להיות לו לאשה והלא לא גרשה מעולם ומיהו רבנן סבר דה"ק קרא לא יוכל בעלה הראשון לשוב עוד לקחת' ולהשיבה או לקחת להיות לו לאשה אחר גרשה או לשוב אליה אחרי אשר הוטמאה והפרישוהו ממנה:

אלא לאו כשרה כשרה לעלמא פסולה פסולה לעלמא וא"ת היכי קתני חולץ לפסולה למשרייה לכשר' דהא אמרינן בפ' ד' אחים דכי איכא חליצה פסולה וחליצה מעולה בעיא חליצה מעולה לפטור צרה י"ל דההיא למאן דסבר יש זיקה והשתא סבירא לן דהאי תנא סבר אין זיקה ומיהו למאי דדחי' בסמוך אתיא אפי' למ"ד יש זיקה ובדכותא כדפרש"י:

ומאי (לאו) ניהו מחזיר גרושתו וא"ל מהיכן משמע זו טפי משאר חייבי לאוין וי"ל כדפרש"י ז"ל דאי שאר חייבי לאוין פשיט' דצרתה מותרת לגמרי ומאי קא משמע לן וא"ת עוד ולפום לישנא בתרא מ"ל דהא ר"י בן כפר הי' דילמ' רבא היא דפשיטא לן דלדידהו שריא וכיון דמייתי מתני' למפשט בעין ודאי אפי' על לישנא בתרא פשטי' י"ל דלפום לישנא בתרא אי רבנן היא פשיט' דשריא דהא לית ליה בם טומאה כלל ודינא כשאר חייבי לאוין שצרותיהן מותר' משום דר' יוסף (טו) ומעיקרא דס"ד דפסולה פסולה הוה משמע לן דלהכי קתני חולץ לפסולה לאשמועי' דאפי' בחליצה פסולה משתריא כשרה ואפילו לכתחלה ומיהו עיקר רבותא דתנא לאשמועי' שמותר לייבם את הכשר' תריץ הכי היא חולצת צרתה חולצת או מתייבמת וא"ת צרתה היאך חולצת והא אמר רב יוסף לא ישפוך אדם מי בורו מוטב שיחלוץ לפסולה י"ל דודאי תנא לא סבירא ליא השתא ההיא דרב יוסף אי נמי דכי מתרצים הכי נקטינן אורחא דמילתא למיתני חולצת או מתייבמת לומר דחזיא להכי ולהכי ומיהו הדין נותן שאם בא לחלוץ יחלוץ לפסול מדרב יוסף:

בעי ר' יוחנן המחזיר גרושתו משנשאת צרתה מהו פי' מהו להתייבם אליבא דרבנן בעי ליה וסתים לה סתומי משום דהלכתא כוותיה והיינו דהדר ותיבעי לך היא גופא ואלו לר' יוסי בן כפר מאי תבעי ליה בהיא גופא דהא טומאה כתיב בה ופשיטא שאינה מתייבמת והא דאתינן למפשט ממתני' דל"ק דהיא חולצת וצרתה מתייבמת ודאי אתרוייהו לישני דבעיין מהדרינן דתפשוט מיהו דאלים ק"ו למדחי נפשה ולא אלים ק"ו מדחי צרתה וא"ת היכי מינייהו בעיין אליבא דרבנן לגבי היא גופא לפום הדא לישנא דילמא האי מתני' ר' אליעזר בן כפר היא אבל רבנן לא אלים ק"ו אפי' למידחי גופה י"ל דהשתא ס"ל דכר' יוסף אפי' צרתה דחיא כיון דכתיב בה טומאה כלישנא קמא דלעיל א"נ ניחא לן למדחייה אפי' אם תמצא לומר דהויא רבנן מלמידחיי' לומר מדר' אלעזר בן כפר היא:

א"ל אמינא לך סוטה ודאית ואת אמרת לי סוטה ספק פי' ספק סוטה בעי חליצה אבל סוטה ודאי היא וצרתה יוצאת בלא חליצה, ומ"ש סוטה ודאי דכתיב בה טומאה ספק סוטה נמי כתיב בה טומאה דתניא ר"י בן כיפר ומר משום ר"א המחזיר גרושה מן הנשואין אסורה מן הארוסין מותרת שנאמר אחרי אשר הוטמאה וח"א א' זו וא' זו אסורה אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנאסרה פי' ר"י סבר דוקא מחזיר גרושתו שנישאת לאחר אסורה אבל מת האי מותרת דכתיב אחרי אשר הוטמאה דוקא אם נבעלה לשני אסורה אבל אם לא נבעלה לשני מורתת היא לחזרו לו וחכמים סברי אף מן האירוסין אסורה דכתיב והלכה והיתה לאיש אחר והויה היינו קדושין וכתיב בתרי' לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה והיא דכתיב אשר הוטמאה לא אמחזיר גרושתו קאי אלא לרבות סוטה שנסתרה, אלמא סוטה שנסתרה טומאה כתיב בה ותיפוק בלא חליצה ומשני מאי נסתרה נבעלה ואמאי קרי לה נסתרה לישנא מעליא, פי' ולעולם ספק סוטה לא כתיב בה טומאה, ומקשה נבעלה טומאה כתיב בה בהדיא, ונסתרה והיא נטמאה ומשני למיקום עלה בלאו פי' להכי אתא אשרר הוטמאה ליתן לאו על בעלה ולעולם כשנבעלה בודאי מיירי ור"י בן כיפר דמוקי ולה קרא במחזיר גרושתו או בסוטה המזנה תחת בעלה לית לי', ואפילו פשיטא לן דזנאי מ"ט הוי' ואישות כתיב בה באותה הנאסרות לבעלה, הוי' דכתיב והיתה לאיש אחר אשיות דכתיב אשר לקחה לו לאשה משנשאת לאחר ע"י קדושין ואשיות ומת או שגירשה הוא דקאי בלא יוכל אבל מזנה תחתיו לא וה"ל כר"י א"ר דסוטה ודאית היא וצרתה יוצאת בלא חליצה ובלא יבום, אבל ספק סוטה חולצת ולא מתיבמת, ולענין מחזיר גרושתו ה"ל כחכמים וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואפי' מן האירוסין אסורה כדכתיב והיתה לאיש אחר והאי הויה דקדושין משמע ואמרי' נמי בשלהי מס' גיטין לא מצוא דבר על בורין מהו אומר ר"ה מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא גזירה שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין אלא אף מן האירוסין לא, וגרושה שזנתה לאחר שנתגרשה מותר להחזירה דדוקא ע"י הוי' אסרתה תורה אבל בלא הוי' לא, ודוקא אשתו שזנתה אסורה לבעלה וקיימא עלי' בלוא כדאמר אחרי אשר הוטמאה ולרבות סוטה שנבעלה שנאמר שנסתרה אבל גרושותו שזנתה מותרת:

אר"ח ב"א בעי ר"י המחזיר גרושתו משנישאת צרתה מהו א"ל ר"א ותבעי לך היא גופא, היא גופא לא קמבעי לי' דאמרינן ק"ו אפילו במקום מצוה, פי' כשגירשה בעלה היתה מורתת לבעלה ואסורה ליבמה וכשהלכה ונישאת לאחר נאסרה לבעלה המורת בה כ"ש ליבמה שהי' אסורה בה, כי קא מבעי' לצרתה מאי אלים ק"ו למידתו צרה או לא.

תנן שתי יבמות הבאות מבית אחד היתה אחת כשרה וא' פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה ואם היה מיבם מיבם לכשרה לא מבעיא אם פסולה לו וכשרה לעלמא כגון מחזיר גרושתו משנשא' שמיבם לכשירה שהיא כשרה לו וחולץ לפסולה שהיא הגרושה שאסורה לו מק"ו אם נאסרה במותר לה באסור לה מבעיא אלא אפילו שתיהן כשירות לו כגון שהוא ישראל והאחת גרושה שהיא פסולה לכהן חולץ לפסולה ולא לכשרה משום דרב יוסף דאמר כאן שנה ר' לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו:

בפרש"י בד"ה פסולה פסולה ליה כו' דאע"ג דכתיב בה טומאה צרתה כשרה דכתיב היא תועבה כו' עכ"ל ולפירושו למפשט בעיא בתרייתא אתא דאפילו לרבי יוסי בן כיפר צרתה כשרה ולא כדברי התוספות שהוכיחו דלמפשט בעיא קמייתא אתא וליכא לאקשויי לפירושו דא"כ היכי קתני חולץ לפסולה כיון דטומאה כתיבא בה לר"י בן כיפר דאיכא למימר דרש"י ס"ל דטומאה דכתיב בה לא אסור אלא ליבום אבל חליצה בעי ולא דמיא לסוטה דטומאה פוטרת בה אף מחליצה וכן פי' הנ"י בשם הרשב"א (א) ושלא כדברי התוס' שפירשו דלר"י בן כיפר בהיא גופא פשיטא ליה דפטורה אף מן החליצה ומיהו כיון דאין פירושם מוכרח לומר כן אלא דאיכא לפרש כפרש"י מש"ה לא רצו להוכיח מזה דלמפשט בעיא קמייתא אתא למפשט וק"ל:

תד"ה מי אלים ק"ו וכו' דלפוטרה מחליצה לא מהני ק"ו אפי' להיא גופא כדאמרינן בפ"ק דסוטה כו' עכ"ל מתוך פשיטותא קמייתא ובתריית' דשמעתין מוכח (כו') דלא מהני קרא אפי' להיא גופא לענין לפוטרה מחליצה ודו"ק:

רש"י בד"ה פסולה כו' וכשרה לכל העולם כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הויה ואישות כו' ואפילו רבנן לא פליגי. נ"ב פי' ומוקי כולי קרא בגירושין רק דמעקרי אחרי אשר הטומאה אסוטה עם הלאו אבל לעולם והיתה לאיש אחר או כי ימות האיש האחרון בודאי אגירושין קאי ומ"ה פרש"י דהויה ואישות היינו להיות לו לאשה וא"א לעקר אחרי אשר הוטמאה זולת להיות לו לאשה דעלה קאי אחרי אשר הוטמאה ודו"ק:

בד"ה או היא כו' צריך לחזור על כל האחין היינו כו' כצ"ל:

בא"ד דלא נפטרו צרות. נ"ב פי' ולמ"ד יש זיקה והויא כאחות אשה וק"ל:

בא"ד וכן חלץ לבעלת גט דלא נפטרה כו' כצ"ל:

גמרא אלא מה אני מקיים כו'. שנסתרה מאי נסתרה כו'. כצ"ל בל"ו:

שם מי אלים ק"ו למידחי צרה. ק"ל דהא היא עצמה אינה אסורה ליבם אלא בלאו דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וח"ל צרותיהן מותרות להתייבם ויש לחלק:

רש"י ד"ה פסולה ליה. דאי שאר ח"ל כגון אלמנה לכ"ג. אשיגרת לישן היא דאם הוא כ"ג תרוייהו פסילי לי':

תד"ה הויה. דבסוטה לא שייך הויה כו' שהרי לא גרשה מעולם. ע"כ הרשב"א בכאן לא ס"ל פי' הר"י דלקמן (מט ב) בתד"ה סוטה ע"ש ועי' בכ"מ בפ' יא מהל' גירושין הל' יד דליש מי שתירץ שם ודאי אינו עולה פי' הרשב"א:

גמ' דאמרי' ק"ו כו'. עיין לקמן פד ע"ב תד"ה שייר פצוע דכא:

תוס' ד"ה מאי וכו' דאם בא וכו' לוקה. עיין לקמן סט ע"א תד"ה כי תהיה:

ד"ה א"ל וכו' כרבנן. עי' לקמן לה ע"ב תד"ה כ"ע לא פליגי:

ד"ה או היא וכו' שלימה פוטרת. עי' לקמן כו ע"ב תד"ה וחליצה פסולה:

ולא מתייבמת. טעמא מפרש בפ''ק דסוטה [קתני מיהא] חולצת קשיא לרב: מן הנשואין. משניסת לאחר ומת או גירשה: אסורה לחזור. לראשון: מן האירוסין. שנתארסה לאחר ומת מותרת לחזור לראשון: הוטמאה. ונבעלה: אחת זו ואחת זו אסורה. דכתיב והיתה לאיש אחר והויה היינו קידושין וכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה וגו': ורבי יוסי. דמוקי כולה קרא במחזיר גרושתו: לאו בסוטה. המזנה תחת בעלה לית ליה ואפילו פשיטא לן דזנאי: מ''ט הויה ואישות כתיב בה. באותה הנאסרה לבעלה יש בה הויה דכתיב והיתה לאיש אחר אישות דכתיב או כי ימות האיש האחרון לא יוכל בעלה הראשון משניסת לאחר על ידי קידושין ואישות וכגון דגירשה הראשון הוא דקאי קמא בלא יוכל אבל מזנה תחתיו לא: צרתה מהו. להתייבם צרתה כמותה וגמיר טומאה מעריות: ואי משום דכתיב בה תועבה היא. דמשמע מיעוטא היא ולא צרתה איכא למידרש מיעוטא אבניה דאין בתה הימנו פסולה לכהונה: היתה אחת כשרה. מי שנפלו לפניו שתי יבמות מאח אחד ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה היתה אחת כשרה ואחת פסולה וכו': כשרה לעלמא. מיוחסת וכשרה לכהונה: פסולה לעלמא. כגון שהיתה גרושה או חלוצה מבעל אחר ופסולה לכהונה: כיון דלדידיה חזיא. דהוא ישראל: מאי נפקא ליה מינה. הי דליבעי לחלוץ ואי בעי לייבם הי דליבעי לייבם: פסולה פסולה ליה. וכשרה לעלמא לכל העולם ומאי ניהו כגון שהחזיר אחיו גרושתו ולו אשה אחרת ומת דהוי הגרושה פסולה לזה שאינה ראויה לאחיו ואשמועינן דאע''ג דכתיב בה טומאה צרתה כשרה דכתיב היא תועבה דאי שאר חייבי לאוין כגון אלמנה לכ''ג וגרושה לכהן הדיוט מאי אתא לאשמעינן: פסולה לעלמא. לכהונה: כאן שנה רבי. במשנה זו דקתני חולץ לפסולה למדנו רבי לא ישפוך אדם מי בורו אע''פ שאין צריך להם ואחרים צריכים להם כגון הכא מכיון דיכול לחלוץ לפסולה ותפטר הכשרה לא יחלוץ לכשרה ויפסלנה לכהונה והא דרב יוסף בפ' החולץ (לקמן מד.) עלה דהא משנה: היא וצרתה ס''ד. חליצה לתרוייהו למה לי: צרתה מהו. לייבום: במותר לה. בעלה זה שמת נאסרה תחלה כשנשאת לשני וחזר הראשון והחזירה באיסור ולמחר מת: באסור לה. כגון יבמה לא כ''ש: מי אלים ק''ו. האי ק''ו דאמרן במותר לה נאסרה:

לרבות סוטה שנסתרה. וא''ת והיכי מפקי רבנן קרא מפשטיה דפשטיה דקרא במחזיר גרושתו כתיב וי''ל דלא מסתבר להו למיקרי טומאה לנישואי גרושה כיון דבעילתה היתר היא: מאי נסתרה נבעלה. וא''ת וכיון דלא כתיב לאו בסוטה ספק אמאי אמר בסוטה (דף ז.) דאם בא עליה בעלה בדרך לוקה . וי''ל דלחומרא עשה הכתוב ספק כודאי כדפרישית לעיל: הויה ואישו' כתיב בה. פי' בקונטרס דההוא ענינא במחזיר גרושתו כתיב ותימה דפשיטא דבמחזיר גרושתו איירי קרא ואפילו רבנן לא פליגי ונראה לרשב''א לפרש דהויה ואישות כתיב בה פירוש או הוטמאה דכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה אלמא במחזיר גרושתו איירי דאחרי אשר הוטמאה אלהיות לו לאשה קאי דבסוטה לא שייך הויה ואישות שהרי לא גירשה מעולם: צרתה מהו. היא גופה לא מיבעי ליה דלר' יוסי בן כיפר ודאי פטורה מן החליצה ומן הייבום דטומאה כתיב בה כעריות ולרבנן נמי היא גופה פשיטא דחולצת ולא מתייבמת דאפי' אם תמצא לומר כיון דאיתעקר איתעקר אינה מתייבמת מק''ו דהשתא במותר לה נאסרה באסור לה לא כ''ש ואת''ל נמי דאין מקרא יוצא מידי פשוטו אין לפוטרה מן החליצה כיון דעיקר קרא דטומאה בסוטה כתיב ולא במחזיר גרושתו משום דלא מסתברא למיקרי טומאה נישואי גרושה כדפרישית לעיל וכן משמע לקמן דקאמר אלא או היא או צרתה חולצת ובעי למיפשט דלרבנן אין מקרא יוצא מידי פשוטו ואפילו הכי אין פוטרתה מחליצה כדפרישית אבל צרתה בעי לר' יוסי בן כיפר אם פטורה מן החליצה או אפילו מתייבמת ולרבנן בעי אי מתייבמת דפשיטא ליה דלא אלים קל וחומר למידחי צרה או חולצת ולא מתייבמת משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו: אמר ליה תניתוה. למיפשט בעיא קמייתא הוא דאתא דלאיכא דאמרי דפשיטא ליה לרבנן כיון דאיתעקר איתעקר איכא למימר דאתיא כרבנן: או היא או צרתה. אע''ג דחליצה פסולה צריך לחזור [על כל האחין] היינו דוקא כגון חלץ לאחיות דלא נפטרו צרות וכן חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה דהורע הזיקה וקלשה לה אבל בשאר דוכתי דאע''ג דאסורה להתייבם כיון שהזיקה שלימה פוטרת: לאו תרוצי קא מתרצת לה תריץ הכי. תימה במאי מתרץ לה דאע''ג דבעי למימר או היא או צרתה שייך למיתני שפיר היא וצרתה כמו. חלץ ועשה בה מאמר ובפ' נערה בנדרים (דף סו:) דקתני אביה ובעלה מפירין נדריה איצטריך למתני סיפא הפר האב ולא הפר הבעל הפר הבעל ולא הפר האב אין מופר דלא תימא אביה ובעלה אביה או בעלה קאמר: מי אלים ק''ו למידחי לצרה. לאוסרה לייבום קא מיבעיא ליה דלפוטרה מן החליצה לא מהני קל וחומר אפילו