יבמות ז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ז - ב

לכן תלמוד לומר: "כי כחטאת - האשם הוא".

לימד הכתוב בהשוואה של חטאת לאשם:

מה כמו שחטאת, טעונה מתן דמים, והקטרת אימורים, לגבי מזבח

אף אשם מצורע, טעון מתן דמים והקטרת אימורים, לגבי מזבח

ומבואר בברייתא, כי אי לא אהדריה קרא, אם אין הכתוב מחזיר את הפרט שיצא מן הכלל, להשוותו אליו, הוה אמינא:

למאי דנפק, רק אותו הפרט שיצא מן הכלל, נפק, רק הוא יצא מן הכלל, ואינו כמותו.

ולמאי דלא נפק - לא נפק.

והיינו, שאר הפרטים של הכלל, שלא הוציאם הכתוב מן הכלל, לא יצאו מהכלל. כי אין לנו להשוות ולדמות את הכלל אל הפרט שיצא ממנו, או את הפרט אל הכלל.

ואם כן, הכא נמי, באשת אח במקום יבום, שיצאה מן הכלל לדון בדבר חדש של היתר ליבום, הוה אמינא, הייתי אומר, גם לולי הפסוק של "עליה", כי רק אשת אח, שיצאה מן הכלל של העריות, דאישתרא, שהותרה ליבום - היא בלבד אישתראי, הותרה לצורך יבום.

אבל שאר עריות, שלא יצאו מן הכלל - לא הושוו לה, אלא נשארו באיסורן, גם ללא הלימוד של "עליה"!

ונשארה השאלה: למאי איצטריך "עליה"!?

אלא, חוזרת בה הגמרא מהסבר זה, ומביאה הסבר אחר:

סלקא דעתך אמינא תיתי, נלמד שכל ערוה מתייבמת בלימוד של "מה מצינו" מערות אשת אח:

מה, כמו אשת אח, שהיא ערוה, ובכל זאת מייבמה.

אף אחות אשה נמי תתייבם.

לכן בא הלימוד של "עליה", להוציא מידי הלימוד של "מה מצינו".

ודחינן: מי דמי אחות אשה לאשת אח, עד שהוצרך הכתוב "עליה" לומר שאין ללמוד בלימוד של "מה מצינו" להתיר אחות אשה כמו אשת אח?

והרי התם, שם באשת אח, יש בה רק חד איסורא, של אשת אח בלבד, והוא בלבד הותר במקום ייבום.

אבל הכא באחות אשה, יש עליה תרי שני איסורי!

שהרי בנוסף לאשת אח יש עליה איסור של אחות אשה!

ואי אפשר ללמוד בלימוד של "מה מצינו", להתיר ליבום אשה שיש עליה שני איסורים, מהיתר יבום של אשה שיש עליה איסור אחד בלבד.

ולכן, מביאה עתה הגמרא מהלך חדש, המסביר לשם מה יש צורך בלימוד של "עליה":

מהו דתימא, היה מקום לומר: הואיל ואישתרי ערות אשת אח לצורך מצות יבום - אישתרי לצורך יבום גם ערות אחות אשה!

קא משמע לן "עליה", שלא הותר אלא האיסור של אשת אח, ולא אומרים שהואיל והותר איסור אשת אח הותר גם איסור אחות אשה.

ומבארת הגמרא: ומנא תימרא, ומנין יש לנו מקום לומר שיש צד שכזה, דאמרינן "הואיל ואישתרי אישתרי"?

מהא דתניא לגבי טומאת מצורע, שהואיל והותר לו הכנסת בהונותיו לעזרה על אף טומאת נגעו, הותר לו גם להכניסם לעזרה בטומאה נוספת, בטומאת "טבול יום", שטבל בו ביום מטומאת קרי:

מצורע שנרפא מצרעתו, וטיהרו הכהן כמבואר בפרשת מצורע - עדיין הוא "מחוסר כיפורים", שהוא אסור בכניסה לעזרה, ואסור באכילת בשר קדשים, עד שיבוא ביום השמיני לטהרתו להר הבית, ויביא את קרבנות הטהרה של מצורע.

ויעמוד המצורע בשער ניקנור, כיון שלא התקדש מקומו של השער הזה בקדושת העזרה.

ויכניס את בוהן ידו הימנית ובהן רגלו הימנית לתוך העזרה, כדי שיתן עליהן הכהן מדם קרבן האשם שהביא המצורע.

והטעם שהותר לו להכניס את בהונותיו לעזרה, למרות שהוא עצמו אסור להכס לשם יבואר להלן.

ותניא: אם אירע, שהיה מצורע, שחל יום השמיני שלו בערב הפסח, שחייבים להביא בו קרבן פסח.

וראה המצורע שבא להטהר קרי, בו ביום.

ומי שנטמא בטומאת קרי אסור לו להכנס להר הבית. ונמצא, שאינו יכול לבוא להר הבית ולעמוד בשער ניקנור ולהכניס בהונותיו לעזרה כדי להטהר על ידי דם האשם שינתן על אצבעותיו.

וכיון שהוא טמא, הוא אינו יכול להקריב ולאכול קרבן פסח!

ואם טבל כדי להטהר מטומאת הקרי, עדיין הוא טמא בגדר "טבול יום", לפי שהוא מחוסר "הערב שמש" כדי להטהר לגמרי מטומאת קריו אחר שטבל.

ולכן, כל זמן שעדיין הוא יום, אין הוא ראוי להכנס להר הבית, ואינו יכול להטהר מטומאת נגע הצרעת, ונמצא שלערב הוא לא יוכל לאכול קרבן פסח, ולפיכך גם אין יכולים להקריב עבורו קרבן פסח.

אמרו חכמים: אף על פי שאין "טבול יום" [שטבל מטומאת קרי] אחר נכנס להר הבית, כל זמן שלא העריב שמשו -

טבול יום זה, שהצטרע, ונרפא ונטהר, והגיע ליום השמיני, אלא שנטמא בטומאת קרי - כיון שטבל מטומאתו, ועתה הוא ערב פסח, הוא נכנס להר הבית, למתן דמים על בהונותיו, שמכניסם פנימה לעזרה בעומדו בשער ניקנור, ויטהר לגמרי מטומאת צרעתו, ואז יכול לערב לאכול קרבן פסח, ולכן יוכלו להקריב עליו ביום קרבן פסח.

כי מוטב שיבא עשה של הקרבת קרבן פסח, שיש בו, בביטולו, עונש כרת, וידחה את איסור עשה של כניסת בעל קרי טבול יום להר הבית, שאין בו כרת.

ולכן, יכנס להר הבית עד לשער ניקנור, ויכניס בהונותיו לעזרה, ויתן עליו הכהן מדם האשם, ויטהר בכך מטומאת נגעו.

ואז, הוא יכול לשלוח את קרבן הפסח שלו באמצעות שליח לעזרה, ולערב הוא יטהר לגמרי מטומאת קריו, ויוכל לאכול קרבן פסח.

והוסיף ואמר רבי יוחנן על דברי הברייתא:

דבר תורה - אפילו איסור איסור עשה, של כניסה להר הבית, שהוא "מחנה לויה" - לית ביה אין בו בטבול יום, שטבל לקריו.

לפי שנאמר באותו היום המתואר בספר דברי הימים ב [פרק כ], שנטהרו בו ישראל מטומאתם: "ויעמוד יהושפט בקהל יהודה לפני החצר החדשה".

מאי "חצר החדשה"?

אמר רבי: חצר שחדשו בה דברים, ואמרו בה תקנה חדשה, שתיקנו אז: טבול יום - לא יכנס למחנה לויה [הר הבית].

ומוכח, שאיסור טבול יום להכנס להר הבית, שהוא מחנה לויה, הוא רק מתקנת חכמים, ולא מן התורה!

אך זה מבאר רק כיצד נכנס טבול יום להר הבית, שהוא מחנה לויה, ואין בכניסתו איסור תורה, וכל שכן שאין בכניסתו איסור כרת.

אך עדיין אין זה מסביר כיצד מותר לו להכניס את בהונותיו לעזרה, שהיא מנה שכינה בטומאת "טבול יום"?

ואמר עולא: למרות ש"ביאה במקצת [גופו] " בעזרה שמה "ביאה".

והיינו, טמא המכניס מקצת גופו לעזרה, חשובה "ביאה במקצת" של מקצת גופו, כביאה לעזרה, והיא אסורה בעונש כרת למי שהוא טמא.

ורק למצורע יש היתר מיוחד, שהתירה לו התורה להכניס בהונותיו לעזרה כדי שיטהר במתן הדמים עליהן.

בכל זאת למצורע, שהוא גם טבול יום מטומאת קרי - הותר להכניס בהונותיו אפילו בטומאת קרי.

ומה טעם התירו חכמים למצורע שנטמא בטומאת קרי, וטבל, והוא "טבול יום", להכניס בהונותיו לעזרה? והרי הוא אסור בהכנסת בהונותיו לעזרה מחמת היותו "טבול יום" של טומאת קרי, וביאה במקצת שמה ביאה?!

כי הואיל והותר איסור ביאה בעזרה לטומאת צרעתו - הותר גם איסור ביאה בעזרה לטומאת קרויו! ^[1]

ומוכח, שכל ההיתר הוא מדין "הואיל".

שהואיל והותר למצורע איסור הכנסת בהונות בטומאת מצורע, הותר לו גם איסור הכנסת בהונות בטומאת קרי [לאחר שטבל].

ומכאן היה לנו ללמוד לענין יבום, שהואיל והתיר הכתוב איסור ערות אשת אח לגבי יבום, הוא התיר גם איסור ערות אחות אשה לצורך קיום מצות יבום.

ולכן הוצרך הכתוב "עליה" - לשלול היתר שכזה ביבום ערווה.

ודחינן: מי דמי, כיצד ניתן לדמות, ולומר "הואיל והותרה הותרה" ביבום ערוה, לדברי עולא, בהיתר הכנסת בהונות מצורע שהוא טבול יום מטומאת קרי!? ^[2]

הערות

^[1] כתבו התוס' בזבחים לג א, וכן תוספות ישנים כאן, כי "הואיל ואישתרי אישתרי" נאמר רק במקום שהיה איסור, והותר. אבל אם היה לאדם היתר בדבר שמעולם לא נאסר בו, אין אומרים שיהיה מכח זה מותר באיסור אחר. ולכן, למחוסר כיפורים, שמותר לו להיכנס להר הבית, שהוא מחנה לויה, לא הותר לו להכנס להר הבית כשהוא בעל קרי הואיל ומותר לו להכנס לשם עתה, כשהוא מחוסר כפורים. ולכן כל ההיתר שלו להכנס הוא מחמת שהותר לו ביום השמיני להכניס בהונותיו לעזרה, על אף שביאה במקצת שמה ביאה, וכיון שהותר לו איסור כניסה בטומאת נגע הותרה לו גם כניסה בטומאת בעל קרי.

^[2] לא בכל מקום אומר עולא "הואיל ואישתרי אישתרי", אלא רק כשמדובר בשני דברים שהם ענין אחד, וכגון בכרת של עריות, שנכללו כל העריות בכרת אחד, בסוף פרשת עריות, ולכן הואיל והותר כרת של אשת אח היה מקום לומר שהותר הכרת שבאחות אשה, אבל בשני לאוין שנכתבו עליהם עונשים חלוקים בתורה, לא אמר עולא. ובזה מתורצת קושיית הטורי אבן [מגילה ג ב] מכהן גדול ונזיר [רע"א בתשובות הנספחות לדרוש וחידוש, סימן ד, ואחיעזר ח"א ד-ד]. וכתב הראבי"ה שאם מיסב אצל אדם אורח שאינו נזהר מלאכול פת של גוי, ויש לו פת של גוי שהיא נקיה יותר מפת ישראל, שאז התירו למארח לבצוע על פת של גוי כדי לכבד את האורח, רשאי המארח להמשיך ולאכול מהפת של גוי, שהיות והותר לו לבצוע עליה, הותר לו לאכול אותה במשך כל הסעודה, וזכר לדבר "הואיל ואישתרי, אישתרי". הוכתב הגר"א או"ח קס"ח ס"ק יד, שזהו המקור היחיד לדברי הראבי"ה.

תלמוד לומר: "כי כחטאת האשם הוא" (ויקרא יד, יג), ללמד: מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים לגבי מזבח — אף אשם מצורע טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח.

ואי [ואם] לא אהדריה קרא [היה מחזיר אותו הכתוב], כלומר, אם לא היה לימוד מיוחד שיחזיר את האשם לכללו — הוה אמינא [הייתי אומר]: למאי דנפק [למה שיצא וחודש בו] — נפק [יצא], ולמאי דלא נפק [ולמה שלא יצא] — לא נפק [יצא] והיה דינו שונה. הכא נמי [כאן גם כן] הוה אמינא [הייתי אומר]: אשת אח דאישתרא [שהותרה] — אישתראי [הותרה], אולם שאר עריות לא הותרו כלל. ואם כן, אין להביא מכאן כל ראיה להיתר כללי.

אלא יש לומר באופן אחר, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כך: תיתי [תבוא, תילמד] סברה זו בדרך הלימוד של "מה מצינו" (שהוא לימוד בדרך השוואה של פרט אחד לפרט אחר הדומה לו), מאשת אח. ונאמר: מה אשת אח מייבמה [מתייבמת] אף אחות אשה שהיתה נשואה לאחיו, תתייבם לו.

ותוהים: מי דמי [האם דומה הדבר]? איך אפשר ללמוד זה מזה? התם [שם] בהיתר היבמה חד איסורא [איסור אחד] בלבד הוא שהותר — איסור אשת אח, הכא [כאן] באחות אשתו תרי איסורי [שני איסורים] הם, גם איסור אשת אח, וגם איסור אחות אשה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הואיל ואישתרי [והותר] — אישתרי [הותר], שכיון שהתירה התורה איסור אשת אח כשיש ייבום, הותר הדבר גם אם היה שם נוסף לכך גם איסור אחות אשה.

ומנא תימרא דאמרינן [ומנין תאמר שאנו אומרים] נימוק זה של הואיל ואישתרי [והותר] אישתרי [הותר] — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מצורע שחל יום שמיני שלו, שבו הוא נטהר מצרעתו, ומביא את קרבנותיו האחרונים למקדש, בערב פסח, ואירע לו שראה קרי בו ביום, ביום השמיני, וטבל, אמרו חכמים: אף על פי שאין טבול יום אחר (מי שטבל כדי להיטהר מטומאתו ועדיין לא העריבה השמש) נכנס למקדש להקריב, אבל זה המצורע שראה קרי וטבל — נכנס.

והטעם: מוטב שיבא עשה שיש בו כרת של הקרבת קרבן פסח בזמנו, וידחה עשה שאין בו כרת של כניסת טמא למקדש. שאם לא יטהר מצרעתו לא יוכל להקריבו. ואמר ר' יוחנן: לאמיתו של דבר, לפי דבר תורה אפילו איסור עשה לית ביה [אין בו] בטבול יום שנכנס למקדש,

שנאמר: "ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה' לפני החצר החדשה" (דברי הימים ב' כ, ב). ואמרו: מאי [מה] פירוש "חצר החדשה"? אמר ר' יוחנן: שחדשו בה דברים, ואמרו גזירה חדשה: טבול יום לא יכנס למחנה לויה שבארץ ישראל, הוא הר הבית (אף שמדין תורה אין איסור בדבר).

ולגופה של הלכה זו שמצורע שראה קרי ביום השמיני לטהרתו שהוא ערב פסח יכול מיד לאחר שטובל להקריב את קרבן פסח ואינו צריך להמתין להערב שמש, אמר עולא: מה טעם התירו לו — הואיל והותר לצרעתו, שהרי התורה התירה לו להיכנס להר הבית ולמקדש בעודו מצורע, שהרי לא נטהר לגמרי עד לאחר הבאת הקרבן, והתורה התירה לו לבוא למקדש ולהיטהר — הותר גם כן לקרויו (לכאשר הוא בעל קרי). הרי שאנו אומרים: הואיל והותר איסור אחד, אפשר להתיר לו גם שני איסורים. את הראיה הזו דוחים: מי דמי [האם דומה] הנחה זו שהנחנו לדבריו של עולא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Therefore, the verse states: “As the sin-offering…so is the guilt-offering” (Leviticus 7:13), to teach that just as the sin-offering requires placement of the blood and sacrificial parts on the altar, so too, the leper’s guilt-offering requires placement of the blood and sacrificial parts on the altar.

The Gemara comments: And had the verse not explicitly restored this case of guilt-offering to its generalization, I would say: With regard to that which was excluded from the generalization as a novel ruling in this case, it was excluded, and with regard to that case which was not excluded, it was not excluded, and therefore the halakha would have been different in the various cases. Here, too, I would say: A brother’s wife who was permitted is permitted, whereas the other women with whom relations are forbidden were not permitted at all. Consequently, there is no proof from here that one might have thought that women with whom relations are forbidden are in fact permitted in levirate marriage.

§ Rather, the suggestion that other women with whom relations are usually forbidden might be permitted for levirate marriage was based on a different argument: It might enter your mind to say: Let this claim be derived by the hermeneutical principle of: What do we find with regard to, which is a principle of inductive reasoning involving a comparison between cases that include similar details. In other words, the halakha of all other women with whom relations are forbidden can be derived from that of a brother’s wife: Just as a brother’s wife enters levirate marriage, so too, a wife’s sister should enter into levirate marriage.

The Gemara wonders about this: Is it comparable? How can one case be derived from the other? There, in the case of a brother’s wife, only one prohibition has been permitted, the prohibition with regard to a brother’s wife, whereas here, we are dealing with two prohibitions, both a brother’s wife and a wife’s sister. The Gemara answers: It is nevertheless necessary to refute this suggestion, lest you say: Since it is permitted, it is permitted. In other words, as the Torah permitted a brother’s wife in levirate marriage despite the fact that she is ordinarily forbidden, she remains permitted even if the additional prohibition with regard to a wife’s sister applies to her.

And from where do you say that we state this reasoning of: Since it is permitted, it is permitted? As it is taught in a baraita: With regard to a leper whose eighth day, on which he becomes ritually pure from his leprosy and brings his last offerings to the Temple, occurs on the eve of Passover, and he experienced a seminal emission on that eighth day and then immersed in a ritual bath, the Sages said: Although any other individual who immersed himself that day for purification from his ritual impurity may not enter the Temple before sunset, this leper, who saw an emission of semen and immersed, may enter the Temple.

The baraita explains the reason for this exception. It is better that a positive mitzva that includes karet, i.e., bringing the Paschal lamb at the right time, comes and overrides a positive mitzva that does not include karet, i.e., not entering the Temple in a state of ritual impurity. If the leper does not become purified of his leprosy he may not sacrifice the Paschal lamb. And Rabbi Yoḥanan said: By Torah law there is not even the overriding of a positive mitzva in this case of one who immersed himself during the day entering the Temple.

Rabbi Yoḥanan explains his claim: As it is stated: “And Jehoshaphat stood in the congregation of Judah and Jerusalem, in the House of the Lord, before the new courtyard” (II Chronicles 20:5). What is the meaning of “the new courtyard”? Rabbi Yoḥanan said: This is referring to the place where they issued new matters and said that one who immersed himself that day may not enter the camp of the Levites, which in Jerusalem is the Temple Mount, despite the fact that by Torah law no such prohibition applies.

And with regard to this halakha itself, that a leper who experienced a seminal emission may nevertheless sacrifice offerings in the Temple, Ulla said: What is the reason that this is permitted to him? Since it is permitted for his leprosy, i.e., the Torah allowed him to enter the Temple Mount while still a leper to achieve full ritual purification, which requires that he sacrifice offerings, it is permitted with regard to his seminal emission as well. This shows that the tanna accepts the principle that as one prohibition is permitted, two prohibitions are likewise permitted. The Gemara rejects this argument: Is this assumption comparable to the case of Ulla?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא סד"א תיתי במה מצינו מאשת אח מה אשת אח מיבמה אף אחות אשה מיבמה. ואי תקשי לך הא דאמרינן דדמיא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו במה מצינו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש לא קשיא דכדמעיינת בה לא דמיא לדבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר החדש. והא דלעיל דחיי' היא כלומר אי דמיא אדרבה להא דמיא אבל ודאי לא דמיא להא ולא להא הרב אב ב"ד ז"ל. פירוש לפירושו דהתם חזינן דלא גמר איהו מכללי' אבל כללי' גמר מיניה במה מצינו ובשאר הדרכים שהתורה נדרשת בהן והא דלא גמרינן שאר אשמות לבוהן יד ימנית משום שזה מכשיר ושאר אשמות מכפרין. אי נמי מיעוטא כתיב בהו בוזאת תורת האשם ולא בהונות.

ורבי יוחנן אמר דבר תורה אפילו עשה לית בה. פירש רת"ם ז"ל דרבי יוחנן לאו לאיפלגי אתנא קמא דברייתא אתי אלא לפרושי עשה של דבריהם קאמר והכל מודים דמן התורה אפילו עשה אין בו ותדע דהא מפתח הר הבית ועד שערי נקנור הוי מחנה לווי' כדתניא בספרי ובתוספתא ואי טבול יום אסור מן התורה במתנה לווי' בכל הר הבית יהא אסור ואנן תנן במסכת כלים (בפרק קמא משנה ה') הר הבית מקודש הימנו שאין זבין וזבות נכנסין והיינו ודאי משום דמדרבנן הוא והם לא גזרו אלא על מקצת מחנה לווי' דהיינו החצר החדשה דהיינו עזרת נשים.
ולפי פירוש זה יכול היה תנא קמא דברייתא לשנות מוטב יבא עשה של תורה וידחה עשה של דבריהם אלא מפני שחכמים העמידו דבריהם במקומות כנגד של תורה עשאן כאלו שניהם תורה והחמיר בחמור.

ה"א אשת אח דאישתרי אישתרי שאר כל העריות לא. ואם תאמר והא איכא מאן דאמר בזבחים (מט, ב) דאיהו לא גמר מכלליה אבל כלליה גמר מינה. פירש רש"י ז"ל בזבחים (שם ד"ה אבל) דאפילו למאן דאית ליה הכי לאו דבר חדש גמר כלליה מיניה, דאם כן אין כאן דבר חדש. ועוד דאם כן ליכא מידי בין דבר שיצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו ובין דבר שיצא לידון בדבר חדש, אלא ודאי אין כללו למד ממנו אלא שחיטת צפון שאינו דבר חדש.

אלא סלקא דעתך אמינא תיתי במה מצינו מאשת אח. הקשה הר"א אב"ד ז"ל והיכי אתיא במה מצינו, והא אמרינן (לעיל יבמות ז, א) דדמי לדבר שהיה בכלל לידון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש.ותירץ דכד מעיינת בה לא דמיא לדבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש, והא דלעיל דחייא בעלמא היא, כלומר, אי דמיא אדרבא להא דמיא, ומיהו אפילו להא לא דמיא. ופירש הרמב"ן נר"ו (בד"ה אלא) פירוש לפירושו דדבר שיצא לידון בדבר חדש הוא ואי אתה יכול להחזירו לכללו וללמדו מכללו, אבל כללו ודאי למד ממנו במה מצינו, והא דלא ילפי שאר אשמות מאשם מצורע לדונן בבהונות ובאזן ימיני, משום דאיכא למימר שזה מכשיר והללו מכפרים. אי נמי משום דמיעוטא כתיב בהו זאת תורת האשם ולא בהונות. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו נר"ו, דאדרבה אם איתא דכללו גמר מיניה, א"כ היאך כתב הרב דכד מעיינת בה לא דמיא ליצא לידון בדבר חדש, אדרבה לגמרי דמיא ליה. ועוד היאך אפשר שדחה התלמוד אי דמיא להא דמיא והוה אמינא אשת אחח דאישתרי אישתרי שאר עריות לא, והוצרך לחזור מכח קושיא ולדון מצד אחר במה מצינו וגם זה לא עמד, אדרבה הוה לן למימר לעולם היא הנותנת ודאי ליצא לידון בדבר חדש דמיא לגמרי', וכלהו עריות גמרי מאשת אח, ומשום הכי אצטריך עליה למיסרה. ומצאתי בנמוקי מורי הר' החסיד ז"ל (רבינו יונה) דלא דמיא לדבר שיצא לידון בדבר חדש, כיון דאי אפשר ליבם בלא אשת אח וגם [זה] צל"ע.

ומנא לן דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי. ואף על גב דאמרינן לעיל מה ליא איסורא רבה מה לי איסורא זוטא, שאני הכא דאיסורין מחולקין הן.

מצורע שראה קרי ביום שמיני שלו. פירש"י ז"ל דמשום הכי נקט שראה קרי ולא נקט שנגע בשרץ ונבלה, משום דטמא שרץ ואפילו טמא מת נכנסין להר הבית כדאמרינן בפרק אלו דברים (פסחים סז, א) ובנזיר פרק ג' מינים (נזיר מה, א) ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו במחנה לויה. והקשו בתוספות (ד"ה וראה) דהני מילי מדאורייתא אבל מדרבנן אסור, ואפילו בחיל וכדתנן (כלים פ"א מ"א) החיל מקודש ממנו שאין עכו"ם וטמא מת נכנסין לשם, (ועי' ריטב"א).

והא דתניא מוטב שיבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת. פרש"י ז"ל (ריטב"א ד"ה מצורע בשם יש נוסחאות מפרש"י) דקסבר האי תנא דטבול יום דבעל קרי כבעל קרי ואית ביה עשה דשלוח מחנות. ור' יוחנן דאמר אפילועשה נמי לית ביה פליגא אברייתא. ואינו מחוור, חדא דר' יוחנן אמורא הוא ולא פליג אברייתא וכדמוכח בריש פ"ק דכתובות (ח, א) גבי ברכת חתנים, דמשני התם רב תנא הוא ופליג, ולא משני הכי בדר' יוחנן. ועוד דאם איתא בכל הר הבית היה אסור ליכנס דהא ודאי מפתח הר הבית עד שער נקנור הוי מחנה לויה כדתני בספרי (שם פי"א) ובתוספתא (כלים ב"ק פ"א ה"י) ובפרק בתרא דזבחים (קטז, ב), ואם איתא דטבול יום אסור מן התורה בכל מחנה לויה כבעל קרי, בכל הר הבית יהא אסור והנן תנן במסכת כלים פרק ראשון (מ"ח) עשר קדושות הן כו' הר הבית מקודש הימנו שאין זבין וזבות נכנסין לשם, הא טבול יום נכנס, וקתני סיפא עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם, הא בחיל ובהר הבית נכנס, אלא נראה כמו שפירש ר"ת ז"ל (מובא בתוס' הרא"ש) דטבול יום דקרי לאו כבעל קרי, ומדאורייתא בכל מחנה לויה משרא שרי, אלא שחדשו בה יהושפט וסיעתו ולא גזרו בכל מחנה לויה, אלא יש מקומות שגזרו עליהם כגון עזרת נשים, ומקומות שלא גזרו כגון החיל ושאר כל ההר חוץ מעזרת נשים דהיינו החצר החדשה. והא דכתיב (דברים כג, יא) ואיש כי לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה, ודרשינן (פסחים סח, א) ויצא אל מחוץ למחנה, זו מחנה שכינה, לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה לויה, וכתיב (שם יב) וכבא השמש יבא אל המחנה, דמשמע דבעי הערב שמש. הני מילי למחנה שכינה, אבל לא למחנה לויה, ואחר יבא אל מחנה שכינה קאמר. ור' יוחנן לפרושי הוא דאתא דהאי עשה דקתני בברייתא, עשה של דבריהם קאמר. ולדבריו ה"ה דהוי מצי למימר מוטב שיבא עשה של תורה וידחה עשה של דבריהם, אלא משום דחז"ל עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה והעמידו דבריהם אפילו במקום תורה, עשאום כאן כאלו שניהם של תורה, והחמירו בזה שיש בו כרת. והשתא ניחא הא דתנן במסכת תמיד (פ"א מ"א) אירע קרי באחד מהן יורד והולך במסבה ההולכת תחת הבירה טבל ועלה ונתחמם כנגד המדורה ובא וישן לו אצל אחיו הכהנים. אף על פי שזה טבול יום הוא, לפי שלא נאסר טבול יום אלא בחצר החדשה שגזרו בה, ומה שהולך תחת הבירה אף על פי שהוא בעל קרי ובעל קרי אסור בכל מחנה לויה, הא אמר ר' יוחנן התם בגמרא (תמיד כז, ב) דמחילות לא נתקדשו.

אלא ס"ד תיתי ערוה במה מצינו מאשת אח. ק"ל דהא אמרי' לעיל דדמיא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש ויש שפי' דהא דלעיל דחייה בעלמא היא כלומ' אי דמיא אדרבה להא דמיא ומיהו אפי' להא דמיא ע"כ לשונם והרמב"ן ז"ל בורח לפרש זה התירוץ וכבודו במקומו מונח שאין פי' מחוור ואינו שיטת רש"י ז"ל ותוס' כמו שיתבאר מדבריו שכתבנו למעלה וה"פ לפי משנ"ל ומה שמצאתי בתוס' בע"ד האמת הא דעריות דנאס' כל פרט בלאו בפני עצמו אעפ"י שיש מקומות שנאמרו בו דרך כלל לשום הקש וכן שבכללו נעש' לשום הקש כההיא דר' יונה דלקמן מ"מ אין כיוצא בזה נדון שהיה בכלל באיסור העיקרי לא היה בכלל אלא שנפרט כל פרט לעצמו ואנן הוא דאתינן למימר שאף זה כיון שבכלל עריות הוא דבר שהיה בכלל נדון ודחי דאי חשבי' דבר שהיה בכלל לא דמי אלא לדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש ומיהו קושטא דמילתא דלא דמי לחד מינייהו אלא מזה מכל מדות המצות הוא ודחי דאף במה מצינו לא אתיא דלא גמרינן תרי איסורי מחדא איסורא להקל עליו הכא תרי איסורי פירש אפילו תימא דאמרי' לעיל מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא שאני הכא שהן איסורין מוחלקין:

מצורע שחל שמיני שלו בערב פסח פי' שמיני לגילוח וכשעלה מטבילתו לגמרי בהערב שמש דמוצאי שביעית לח' והוא נדון כמחוסר כפרה בלבד ויכול ליכנס אפי' במחנה לוייה ואינו אסור אלא במחנה שכינה שהוא משער ניקנור ולפנים ששם עזרת ישראל וכדאמרי' במס' כלים עשר קדושות הן עזרת ישראל מקודשת ממנה פי' מעזרת נשים שאין מחוסר כפורים נכנס שם וחייבים עליה חטאת פי' שהנכנס שלא כראוי למחנה שכינה הוא בכרת לפיכ' שגגתו חטאת מה שאין כן במחנה לויה שאין על כניסתו כרת ואפי' לזב ומצורע נמצא שהמצורע בשמיני יכול ליכנס לעזרת נשים הסמוכ' לשער ניקנור כי זו ממחנה לויה היא וקתני שאם חל ח' שלו בערב פסח ויש לו להביא קרבנותיו היום ולעשות הזאת בבהונות שיושב בעזרת נשים ומכניס בהונותיו לעזרת ישראל ומזין עליו ונטהר לגמרי ויאכל פסחו לערב ואירע לו קרי ביום השמיני הזה אעפ"י שטהר היום לקריו כיון שלא העריב שמשו הרי הוא טבול יום שאסור ליכנס לעזרת נשים ואם הוא כן נמצא שלא יוכל היום להזות עליו ולהביא כפרתו ויהא אסור בקדשים כדתנן הביא כפרתו אוכל בקדשי' ונמצא נדחה מעשהו לפי' אמרו חכמי' אעפ"י שאין טבול יום א' נכנס זה נכנס ומוטב שיבוא עשה שיש בו כרת דהיינו פסחו וידחה עשה שאין בו כרת כניסת טבול יום למחנה לוי' וכדפירש"י ז"ל שאין כרת אלא במחנ' שכינה כדאיתא במתני' דכלים כדכתבתי לעיל וחייבי' עליה חטאת כלומ' מה שאין כן בשאר כניסות במחנה לויה והא דנקט וראה קרי ולא נקט שנגע בשרץ או נבלה פירש"י ז"ל דהתם אפי' טמא מת יכול ליכנס למחנ' לוייה כדאיתא בפסחים ובנזיר מדר' ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו והק' בתוס' דההיא מדאורי' אבל מדרבנן אסור דחיל מקודש מהר הבית שאין עכומ"ז וטמאי מתים נכנסים לשם וי"ל דהתם כשלא טבל אבל כשהוא טבול יום אפילו מדרבנן נכנס שם שלא אסרו אלא טבול יו' דזב ובעל קרי ומצורע והא דקתני האי תנא שיש בכניסת טבול יום לעזרת נשים עשה שיש בו כרת יש נוסחאות מפירש"י ז"ל דהיינו עשה של תורה מדכתב וישלחו מן המחנ' כל צרוע וכל זב וכל טמא והיינו מחנ' לוייה ותניא בספרי וכל זב לרבות בעל קרי דקסבר דטבול יום דזב כזב וטבול יום דבעל קרי כבעל קרי דכשם שאסור בקדשים אסור במקדש ואפי' למחנה לוייה ור"י דאמר ד"ת אפי' עשה אין בו פליג אמתני' דלעיל:

והקשה עליו ר"ת ז"ל ובתוס' חדא דר' יוחנן היכי פליג אמתני' דהא לאו תנא הוא כדמוכח פ"ק דכתובות ועוד דהא תנן דהר הבית מקודש ממנו שאין זבין וזבות נכנסי' לשם עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם אלמא אפי' טבול דזב נכנס להר הבית ולא נאסר אלא לעזרת נשים וידוע הוא כי מחנה לוייה הוא מפתח הר הבית עד שער ניקנור כדאיתא בספרי ובתוספתא דפרק בתרא דזבים ואילו טבול יום דזב ובעל קרי עצמו נאסר במחנ' לויה מן התורה בכל מחנה לוייה היה נאסר יש בכללן הר הבית:

ועוד הביא ראיה דטבול יום אינו אסור בכל מחנה לוייה מההוא דתנן במסכת תמיד אירע קרי באחד מהם כדאיתא התם לכפר"ת ור"י ז"ל דטבול יום דזב ובעל קרי מותר מן התורה בכל מחנ' לוייה ורבנן גזרו עליהם בעזרת נשים בלבד משום גדר וסייג לעזרת ישראל שהיא מחנה שכינה ור' יוחנן לא פליג אלא דהוא מפרש ובדין הו' דהוה ליה לתנא ברא למתני יבא עשה של תורה וידח' עשה של דבריהם אלא משום דפעמים דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה או יותר נקט אידך טעמא ויבא עשה שיש בו כרת וכו' ובודאי דהאי שיטת דר"ת ז"ל נראית נכונה אלא שלשון הסוגיא נדחק דהאי לישנא דנקטי כדר' יוחנן אינו לשון פי' אלא לשון מחלוקת ור' יוחנן אמר ותו מדקתני עש' שאין בו כרת:

ורבינו שמשון ז"ל כתב דר' יוחנן חולק הוא ונ"ל במתני' דמס' כלים ומס' תמיד דמשמע דטבול יום מותר מן התורה במחנה לויה דקסבר האי תנ' דטבול יום דזב אינו כזב וה"ה לטבול יו' דבעל קרי ומשני דקיימי מתני' כוותי' פליג אברייתא ותנא ברא לית לי' ההוא תנא מתניית' וסבר דטבול יום דזב וטבול יום דבעל קרי ופלוגתא בפ"ב דזבחים דאיכ' מ"ד דאפילו מחוסר כפורים דזב כזב דמי וכ"ש טבול יום ועוד בנזיר בפ"ג מינים טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים ובתו' שאנץ האריך הרבה בענין זה והא דכתיב ואיש כי לא יהיה טהור מקרה לילה וגו' ואמרי' ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה שכינה לא יבא אל תוך המחנ' זו מחנ' לויה וכתיב על טבילתו וכבא השמש יבא אל תוך המחנה כלומר לאחר שהעריב שמשו למ"ד טבול יום דזב אינו כזב מוקים לה במחנה שכינה וכן לר' יוחנן ואמר תנא מוקים לה במחנה לויה דחצר פי' עזרת נשים שחדשו בה דברי' ואמר טבול יום אל יכנס למחנה כלומ' למקום זה בלבד:

ואמר עולא מה טעם פי' דבהאי טעמא תנא שרי דטבול יום נכנס שם להזאה לבהונות של מצורע זהו לע"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה וא"כ הרי התירה בטבול יום עשה שיש בה כרת שמכניס ידיו למחנה שכינה והיכי קתני שלא התירו אלא עשה דכניסה לעזרת נשים שאין בו כרת ולהכי פירש עולא דהא לא חשיב תנא התר הואיל והותר כניסת בהונות למצורע ואפי' שהוא אסור שם הותרה נמי לקריו והיינו דאמרי' דמדאורי' אמרי' הואיל ואשתרי חד איסור' אשתרי תרי איסורי ודחי דלא דמיא לעיל דהתם איסור דמצורע קדים ואתו עליה טבול יום וכיון דאשתרי הראשון הותר לקריו שהוא אחרון וכיון דכן ניחא הכא דכוות' שנשא מת דאסור אשת אח קדים ואפילו בהא נמי דוקא שנשא מת לאשתו ומת ואח"כ נשא חי אחותה דאשתכח דאשתרי אסור אשת אח מעיקרא וחזיא ליה ליבום דכיון שכבר נפלה ליבום והותרה לו לא אתי אסור אחות אשה ואסר לה אבל אם נשא חי קודם שימו' אחיו המת דלא חזיא ליבום מנא תיתי דלימא הואיל ואשתרי אשתרי אדרבה אמרי' דכיון דנוסף ביה איסור קודם התר הראשון דלא לישתרי כלל:

בד"ה שחדשו בה דברים כו' וי"ל דמשמע ליה שלא חדשו אלא על החצר כו' ואילו טמא מת אסור אפי' בחיל עכ"ל וליכא לאקשויי אתנא גופיה דמנ"ל הא גופיה דלמא בטמא מת חידשו שאסור בחצר דהיינו בעזרת נשים ולא בחיל דאיכא למימר דודאי אית להו מסברא כך בהרחקת עשה דרבנן בטבול יום לאסור בעזרת נשים ובטמא מת אפי' בחיל אלא דארבי יוחנן הוה קשיא להו אמאי מפרש ליה לקרא שחידשו מטבול יום ובעזרת נשים דלמא חידשו מטמא מת ובחיל ותירצו דקרא לא משמע אלא עזרת נשים דכתיב חצר וק"ל:

גמ' ואמר עולא מה טעם הואיל והותר כו' בתוס' בפרק כל הפסולין וא"ת ואי מטעם הואיל והותר כו' ל"ל טעמא יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת בלאו הכי נמי וי"ל כו' עכ"ל ע"ש:

[גמרא מי דמי התם חד איסורא כו'. לפי דברי התוס' לעיל (יבמות דף ג) ד"ה ל"ת שיש בו כרת מי דחי כו' יש לדקדק הא ע"כ ידע המקשן הסברא דהואיל ואשתרי דאיך הבין למה אמר אף אחות אשה כו' ולא נקט סתם כמו בכל הלימודים אלא משום דא"א ללמוד במקום אחר משום דשאני יבום דמצותו בכך לאפוקי אחות אשה הואיל ואשתרי ויש ליישב דודאי המקשן ידע שסברת הגמרא הוא הואיל ואשתרי רק שבעיניו אין זה סברא ולכן מקשי עליו מאין לך ללמוד סברא זו והשיב ומנא תימרא דתניא וכו' וק"ל] מהר"ם יצו:

תד"ה וראה קרי כו'. היינו עשה דרבנן כדתנן במסכת כו' ובכל טבול יום איירי כו' עכ"ל בבעל קרי לא מיירי התם בהדיא לעיל אלא מדקתני זבין וזבות לעיל מכ"ש בבעל קרי והוכחתם משם דאינו אלא מדרבנן כמ"ש לקמן דאי מדאורייתא היה לאסור נמי בחול דכולה הר הבית מחנה לויה היא מיהו אין זה קושיא כ"כ לפ"ה דאיכא למימר דמתניתין דעליה פליגא אברייתא דהכא וק"ל:

בא"ד משמע דאין מוציאין אלא חוץ לעזרה כו' עכ"ל ואין זה הוכחה כ"כ דאימא חוץ לעזרה היינו נמי חוץ לעזרת נשים דומיא לעזרה דקתני גבי סוטה ועי' בתוספות כל הפסולין וק"ל:

תוס' ד"ה וראה קרי וכו' עד ואין נראה לר"י וכו'. ר"ל דמשמע מפרש"י מדכתב דלהכי לא נקט טמא שרץ ונבלה משום דמדאורייתא נכנסים למחנה לויה מכלל דר"ל הא דטבול יום דקרי דהוי עשה היינו מדאורייתא וזה אינו דאינו אלא מדרבנן כדתנן במסכת כלים וכו' משמע התם דלחיל נכנס טבול יום ואם היה מדאורייתא אפילו בחיל היה אסור דהא הכל נקרא מחנה לויה אלא לא הוי אלא מדרבנן ולא גזרו אלא בעזרת נשים דקרוב יותר לעזרת ישראל ובכל טבול יום גזרו ולא בחיל וכן הא דקתני שאין עובדי כוכבים וטמאי מתים נכנסים בחיל הוי נמי מדרבנן דהא מת עצמו נכנס למחנה לויה ותימה איך עלה על דעת רש"י דהוי עשה מדאורייתא הא אמרי' בהדיא בסמוך דא"ר יוחנן דבר תורה אפילו עשה אין בו ונ"ל דרש"י ס"ל דרבי יוחנן פליג שלא כדברי התוס' דבסמוך:

תוס' בד"ה וראה קרי כו' ונבילה דטמא שרן ואפי' טמא מת נכנסים במחנה כו' כצ"ל:

בא"ד שלא תטמא העזרה. נ"ב פי' עזרת נשים:

בד"ה שחדשו כו' חדשו מטמא מת עצמו וי"ל כו. כצ"ל. :

תד"ה ריו"ח. אלא דוקא כו' קאמר דכזב דמי ולהכי מייתי כו'. כצ"ל:

בא"ד דאינו על טומאה אחת אלא טבו"י כו'. כצ"ל:

גמ' תיתי במה מצינו. עי' יומא דף מ ע"ב תד"ה מה במקום:

שם במה מצינו מאשת אח. בתוס' לעיל ג ע"ב ד"ה לא תעשה שיש בה כרת היה להם הגי' פה תיתי אחות אשה מאשת אח:

תוס' ד"ה רבי יוחנן אמר וכו' דרבי יוחנן כמתני' דכלים. וכן ראיה ממתני' פ"א מ"א דתמיד בא וישב לו אצל אחיו הכהנים:

גמרא מוטב יבא עשה (דפסח) שיש בו כרת וידחה לעשה שאין בו כרת (ויכנס הטבול יום להר הבית להכניס ידיו לבהונות לטהר לאכול פסחו לערב).
ואין זה דומה לערל הזאה ואיזמל, דהעמידו חז"ל דבריהם במקום כרת, דהתם אלו היה דאורייתא לא היה מותר, דמכשירים אינו דוחה שבת, ואמרו חז"ל ששבות דבריהם יהיה כוחו כאלו הוא דאורייתא, משא"כ הכא דאף בטמא דאורייתא עשה דפסח דוחה אותה כיון דליכא כרת אלא בעשה, וכדאיתא להדיא בזבחים (דף לג) רבינא אמר לענין מלקות אתמר, וכנראה ג"כ מדברי תוס' (ד"ה ור"י וכו') דהיה מקום לומר דתנא דברייתא ס"ל דהוא דאורייתא, ואפ"ה פסח דוחה אותה, וא"כ ל"ש שיעמידו דבריהם דמה בכך שיעמידו ויהיה כטמא דאורייתא, הא גם בדאורייתא ממש פסח דוחה אותה.
ובתוס' ד"ה מוטב דחקו בזה, ותמיהני, (אב"ה עיין בחי' אאמ"ו נ"י במועד קטן דף יד ע"ב):

תרי איסורי. אשת אח ואחות אשה: הואיל ואישתרי. איסור אשת אח שהיה עליה כשמת אחיו בלא בנים אישתרי נמי איסור אחות אשה: שמיני שלו. שהוא יום הבאת קרבנותיו וצריך לבא בהר הבית ולעמוד בשער נקנור ולהכניס ידיו לעזרה ליתן מן הדם לבהונות: וראה קרי. להכי נקט קרי ולא טומאת שרץ ונבלה דטמא שרץ ואפי' טמא מת נכנסין להר הבית כדמפרש באלו דברים (פסחים דף סז.) שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו ושערי נקנור לא נתקדשו בקדושת עזרה כדאמרינן בכיצד צולין (שם דף פה:) והרי הן כהר הבית ויכול טמא מת ליכנס לשם אבל בעל קרי משתלח חוץ לשני מחנות כזב כדמפרש באלו דברים זב וכל זב לרבות בעל קרי: וטבל. לקרויו: אע''פ. דטבול יום אחר דקרי אינו נכנס להר הבית דכל טבול יום הרי הוא בטומאה עדיין לתרומה ולקדשים ולמקדש: זה. יבא להר הבית ויכניס ידיו לבהונות ויטהר לאכול פסחו לערב: שיבא עשה דפסח שיש בו כרת. דאם לא יכניס ידיו לבהונות לא יטהר לאכול פסחו לערב: וידחה עשה. דוישלחו מן המחנה שאין בו כרת שאין ענוש כרת אלא על ביאת עזרה וזה לא יכנס לעזרה אלא לשערי ניקנור שלא נתקדשו ויכניס ידיו לבהונות ויטהר מצרעתו וישלח פסחו לעזרה לשחוט ולערב יערב שמשו ויטהר מקרויו: ויעמוד יהושפט. אותו היום נטהרו ישראל מטומאה שבידיהם בדברי הימים: למחנה לויה. להר הבית: ואמר עולא. במסכת זבחים (דף לב:) דאמר עולא ביאה במקצת שמה ביאה ואותיבניה מהא דקתני זה נכנס ומכניס ידו לבהונות ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה נהי נמי דנכנס להר הבית משום דעשה שאין בו כרת הוא לבהונות היכי מצי מעייל ידיה אידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא דקיימא לן במנחות בהקומץ רבה (דף כז:) מחוסר כפורים שנכנס למקדש ענוש כרת ואין צריך לומר טבול יום ושאר כל הטמאים ושני עולא שאני מצורע הואיל והותרה לו ביאה במקצת לצרעתו שהרי עדיין מחוסר כפורים הוא ובכרת והותרה לו מן התורה ביאה זו במקצת הותר נמי לקרויו אלמא הואיל ואישתראי חד איסורא אישתראי נמי אידך דהוה גביה:

ת''ל כי כחטאת האשם הוא. והשתא לא צריך קרא דושחט את הכבש דכולה מילתא מיניה גמר מהיקשא ובריש איזהו מקומן (זבחים דף מט.) מוקי ליה לעכב: למאי דנפק נפק. דהיינו מתן בהונות ושחיטת צפון שכתוב בהדיא ולמאי דלא נפק כגון מתן דמים ואימורים לא נפק ולא יהיה בו מתן דמים ואימורים עד שיכתב בהדיא: וראה קרי בו ביום וטבל. פירש בקונטרס דלהכי נקט קרי ולא טמא שרץ ונבילה דטמא שרץ ואפי' טמא מת נכנסים במחנה לויה כדאמר בפר' אלו דברים (פסחים דף סז.) דאפי' מת עצמו נכנס שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו ואין נראה לר''י דהא דאמר וידחה עשה שאין בו כרת היינו עשה דרבנן [כדמפרש ר' יוחנן וטמא מת אין נכנס בחיל נמי מדרבנן] כדתנן במסכת כלים (פ''א מ''ח) החיל מקודש הימנו שאין עובדי כוכבים וטמאי מתים נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם ובכל טבול יום איירי בין דבעל קרי בין דטמא מת שרץ ונבילה דקא איירי בהו התם לעיל ואר''י דנקט בעל קרי לרבותא דאע''ג דאשתלח חוץ לב' מחנות התירו לו חכמים ליכנס דבמקום כרת לא העמידו דבריהם וא''ת בפ' היה נוטל (סוטה דף כ: ושם) דקתני גבי סוטה והם אומרים הוציאוה הוציאוה שלא תטמא העזרה ופריך מהא דאפילו מת עצמו שרי ומאי קושיא והא מדרבנן אסור ותירץ ר''ת שלא גזרו אלא שלא יכנס אבל אם הוא כבר שם לא גזרו עליו שיצא כיון דמדאורייתא שרי ליכנס שם ודקדק מהא דאמרינן בפרק הנשרפים (סנהדרין דף פא:) כהן ששימש בטומאה אחיו הכהנים מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין מוחו בגיזרין משמע דאין מוציאין אלא מחוץ לעזרה שהוא מחנה שכינה וממיתין אותו בעזרת נשים כיון שכבר היה שם ור''י מפרש דבסוטה דייק מדקתני הוציאוה הוציאוה תרי זימני דאי לאו דהוי איסור דאורייתא לא היו ממהרין כל כך ואין להאריך כאן: זה נכנס. שהיה צריך לבא להר הבית לעמוד בשער נקנור ולהכניס ידיו לעזרה וליתן לו מן הדם בבהונות ושערי נקנור לא נתקדשו כדאמרינן בכיצד צולין (פסחים דף פה: ושם) שכל השערים נתקדשו חוץ משערי נקנור ששם מצורע עומד ומכניס ידיו לבהונות וא''ת למה נמנעו בשביל כך מלקדשם יעמוד בעזרת נשים ויכניס ידיו לשער נקנור ופירש ריב''ן דאין זה לפני ה' דלא הוי באויר העזרה ואין נראה דאי הוה קדוש כקדושת העזרה הוי שפיר לפני ה' ואומר רבינו תם דעשוי בשביל תקנת מצורעים שיעמדו שם שיגין עליהם השער בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים: מוטב יבא עשה שיש בו כרת כו'. לאו מילתא דפסיקא היא דיש מקומות שהעמידו דבריהם במקום כרת כדאמרינן בפסחים בפרק האשה (דף צב.) אלא כאן לא היה נראה לחכמים להחמיר: רבי יוחנן אמר דבר תורה אפילו עשה אין בו. רבי יוחנן לא אתא לפלוגי אברייתא דלאו תנא הוא כדמוכח בפרק קמא דכתובות (דף ח.) דמשני ארב תנא הוא ופליג ולא בעי לשנויי הכי לר' יוחנן אע''ג דיש לדחות דר' יוחנן כמתני' דכלים (פ''א מ''ח) דתנן עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם אבל בהר הבית וחיל שרי והיינו מדרבנן דאי מדאורייתא אסור ליכנס במחנה לויה אם כן בהר הבית נמי ליתסר דמפתח הר הבית עד שער נקנור מחנה לויה כדתניא בתוספתא ובספרי מכל מקום אין נראה דפליגי ברייתא דהכא אמתני' דכלים אלא רבי יוחנן לפרושי ברייתא אתא דעשה דקתני לאו דוקא ולאו משום דסבר רבי יוחנן טבול יום דזב לאו כזב דמי דהא רבא אית ליה דרבי יוחנן בסוף האשה (פסחים צב.) ורבא אית ליה בפ''ב דכריתות (דף י.) דמחוסר כפורים דזב כזב דמי אלא דוקא לענין פסח הבא בטומאה דלא יאכלו ממנו זבין וזבות ונדות ויולדות קאמר דכזב דמי להכי מייתי לה בכריתות אבל לענין ביאת מקדש לאו כזב דמי וניחא השתא בריש פ''ב דזבחים (דף יז:) מסיק לכ''ע דמחוסר כפורים דזב כזב דמי ובפרק ג' מינים (נזיר דף מה.) מסיק דאפילו טבול יום דזב לאו כזב דמי אלא ההיא דזבחים לענין פסח הבא בטומאה וההיא דנזיר לענין ביאת מקדש והא דמשמע בההיא סוגיא דג' מינים דאפילו נאמר טבול יום דזב לאו כזב דמי אסור ליכנס למחנה לויה ומקרא דריש התם אר''י דהתם בזב בעל ג' ראיות דאיכא תרתי שהוא טבול יום ומחוסר כפורים ואע''ג דבשמעתין נמי בראה קרי בו ביום דהוי טבול יום ומחוסר כפורים שרי מדאורייתא היינו משום דאינו על טומאה אחת אלא על טבול יום משום קריו ומחוסר כפורים משום צרעתו: [וע''ע תוספות זבחים לב: ד''ה ור''י]: שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה. וא''ת מנא ליה שחדשו מטבול יום דלמא חדשו מטמא מת עצמו ויש לומר דמשמע ליה שלא חדשו אלא על החצר וחצר היינו עזרת נשים כדמוכח ביחזקאל (מד) ואילו טמא מת אסור אפי' בחיל: ואמר עולא מה טעם כו'. פירוש כיון דביאה במקצת שמה ביאה מה טעם התירו חכמים להכניס ידיו לבהונות ואם תאמר וכיון דשמה ביאה ואפילו הכי שרי מקצתו משום דאי אפשר בענין אחר א''כ כולו נמי לישתרי וי''ל דלא ניחא שידחה ביאת כולו דכתיב בהדיא ואל המקדש לא תבא אבל ביאה במקצת לא כתיב בהדיא אלא מהיקשא גמר לה עולא התם מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת כו' ועוד יש לומר כיון דאפשר על ידי ביאה במקצת אם יכנס כולו חייב מידי דהוה אהיה לו דרך קצרה ובא לו בארוכה:

דף ז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד